הערצת-הקדושים-פולחן-הקדושים-בקרב-היהודים


הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

פעמים רבות מופיעה החיה' לא כמגינה על הקדוש, אלא כמענישה על פגיעה בכבודו. הקדוש לא רק מתגלה על־ידי הופעת החיות אלא הוא גם שולט בהן. סידי בליוט וסידי רחאל אצל המוסלמים ידועים כבעלי כוח הרגעה לגבי אריות, ואותה מסורת קיימת אצל היהודים לגבי ר׳ שאול נחמיאש. אחת מתמונות הקדושים המפורסמות ביותר בצפון־אפריקה היא זו המראה את ר׳ אפרים אנקאווה הרוכב על אריה, והמשתמש בנחש כבמושכות. השלמות של הקדוש מתבטאת אם כן לא רק ביחסיו עם בני אדם אלא גם עם החיות ועולם הטבע. בהקשר זה, קיים הבדל עקרוני בין היהודים והמוסלמים בצפון־ אפריקה בנקודה מסוימת: אצל היהודים לא קיימת כלל אמונה בחיות הנושאות באראכה ושהן קדושות כשלעצמן — החיות־מראבוטים שמזכיר דוטה— אלא יש התייחסות לחיה רק בקשר שיש לה לקדוש.

הערות המחבר: מזכיר את סירי מבארק מול אוליד, אב הבנים, אליו פונים כדי ללדת בן זכר, ובעמי 347 מתאר שחיטה ליד קבר של קדוש כל שהוא, במקרה שהילדים מתים בגלל השדה המכונה ״תאבעה״.

גלנר, עמ׳ 138, מתאר את הטיפול בנשים עקרות כאחד השירותים בעלי אופי דתי או טראנצנדנטלי המוצעים על־ידי הקדושים. כנען(רופא במקצועו) בספרו, עמי 118, מציין שעקרות וקדחת הן שתי המחלות בראש סולם הפניות לקדושים המוסלמים בארץ־ישראל.

על מקומו של האריה במיוחד, ראה ש׳ תודור, ״האריה במשלי בעלי־חיים״, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ג׳(בעריכת י׳ בן־עמי), ירושלים תשל״ג, עט׳ רכט-רעח.

יוצא מכלל זה ר׳ שלמה בן־לחנס, דהיינו, ר׳ שלמה בן הנחש. מסורות מסוימות מספרות שהשם בא לו מפני שהציל אדם מנחש, ומסורות אחרות מוסרות שאמו ילדה נחש. הצלתו היתה בכך שבחורה תתחתן אתו, ולא תגלה את סודו כשהוא משיל את עורו בלילה ומופיע כבחור. זהו מוטיב בינלאומי ידוע.

וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 160, סבור שהקדוש עצמו יכול להופיע בתור יונה או נחש. גם כנען, עמי 243, מביע אותה דעה. ובין החיות השונות קובע שיש יותר מקרים של ציפורים וכן נחש. על הקשר בין הקדוש ובין החיות ראה: ,A.van Gennep, Manuel de folklore français contemporain, Vol. III 1741 .Paris 1949, p

״במערה שהיה רשב״י י״ג שנה גוי גויה יעברו עברה שם ונחש המיתם, ואחר ימים ותבאש הארץ ותוציאם, ואחר כך ירדה אבן מההר על פי המערה ונסתמה עד עתה…״ ט׳ פרידמאן, לקוטות מתוךכתב־

נס קפיצת הדרך משותף לקדושים יהודים ומוסלמים. הם לא רק עושים זאת בעצמם, אלא גם מעבירים אנשים אחרים בין רגע למקומות רחוקים, כמו השליח שהועבר לירושלים על־ידי ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ובידו כיכר לחם חם. כך גם העביר מולאי עבדל קאדר עולה־רגל למכה, כשבידו כיכר לחם חם. אבל לא מצאנו אצל היהודים תופעה דומה לזו שמזכיר וסטרמרק, שקדושים העבירו מקומות קדושים ממכה למרוקו.

התערבות בכוחות הטבע משותפת לקדושים של שתי הקבוצות. בתקופת בצורת נהגו המוסלמים לפנות לקדוש המוסלמי, אך כפי שכבר ציינו, כאשר לא נענה הקדוש לבקשתם היו פונים ליהודים כדי שאלה יבקשו מהקדוש היהודי שיוריד גשם, תוך אמונה שהקדוש היהודי יצליח במה שהקדוש המוסלמי לא הצליח. לא מצאנו את התופעה ההפוכה, היינו שיהודים יפנו לקדוש מוסלמי בבקשה להוריד גשם. גם עצירת ים או נחל העולה על גדותיו מבצעים הקדושים המוסלמים והיהודים, וכן הם עוצרים את השמש בשמים, אלא שהקדוש היהודי עושה כך תמיד לפני מותו, ביום שישי, כדי שיוכל להיקבר לפני כניסת השבת בעוד שהקדוש המוסלמי עוצר את השמש למטרות כלשהן, כמו כדי לאפשר לאשה לחזור לביתה לפני החשיכה.

הגיע מספרד למרוקו בשנת קנ״א (1391), שהה זמן מה במראכש ועבר לאחר מכן לאלג׳יריה, שם הוא קבור בתלמסן. על קברו מתקיימת אחת ההילולות הגדולות בצפון־אפריקה. ח״ז הירשברג, מארץ מבוא השמש. מציין שזה כנראה הקדוש הראשון שזכה לפולחן ההמונים. עיין בחוברת ״הרב רפאל אנקאווה״

מאת ח׳ דהן, הוצאת ברית יוצאי מרוקו בישראל, ניסן תשל״ט.

על התמונה שצוירה על־ידי צייר עממי מופיע בעברית: ״יום בוא הרב זצ״ל לעיר־תלמסאן על אריה ובפיו נחש״ ובצרפתית: ”L’arrive'e du Rabb à Tiemcen“. ראה חוברת ״הרב רפאל אנקאווה״, עמ׳ 43

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 195

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

בצפון־אפריקה יש מספר גדול של קדושים מוסלמים אנונימיים הידועים בכינוי ״אל מראבט״ ובמיוחד בכינוי ״סידי למאכפי״, .דהיינו, ׳אדוני הנסתר׳. בחלקם אלה קדושים ששמם והפרטים על חייהם נשכחו ובחלקם אלה קדושים שנוצרו על־פי מסורת עממית ללא ריאליה היסטורית מאחוריהם. אמנם גם אצל היהודים מספר הקדושים האלמוניים לא קטן, אולם חוץ ממקרים מועטים כמו הצדיק מאזרו, למשל, נהגו היהודים לתת לקדושים אלה שמות.

בשתי הקבוצות שיחקו עצמי הטבע תפקיד חשוב מאוד הן במסגרת הקדושים האלמוניים והן במסגרת המקום הקדוש ומעניין לבדוק את המשותף והמייחד כל קבוצה. המספר הגדול של עצמים בטבע כגון אבנים, סלעים, מערות, מקורות מים, עצים וכו׳ הקשורים לקדושים מוסלמים בצפון־אפריקה או המזוהים איתם. עוררו את תשומת לבם וסקרנותם של חוקרים רבים שכתבו בהרחבה על התופעה. דוטה, דרמנגם ווסטרמרק הביאו במחקריהם דוגמאות רבות שמאפשרות לנו לעמוד על מקומה החשוב של תופעה זו במסגרת פולחן הקדושים בכללותו. יש לציין שלפחות מהבחינה האיכותית, ידועה התופעה גם במרחב המוסלמי שמחוץ לצפון־אפריקה, ועל מימדיה אצל המוסלמים בארץ־ישראל כתב כנען בהרחבה.

בקווים כלליים בולט הדמיון הרב בתופעה אצל היהודים ואצל המוסלמים. גם פה וגם שם נמצאים עצמים אלה לרוב ליד הקבר של הקדוש ושואבים את קדושתם מעצם הקירבה אליו. במקרים רבים, בשתי התרבויות, לא ידועים פרטים על הקדוש הקבור במקום שבו נמצא העץ, המעיין, ההר וכו' ומעניין לציין שבקבוצה זו נמצאים קדושים רבים הזוכים להערצה משותפת מצד היהודים והמוסלמים כמו סידי מהאסר, מול סדרה, לאלה ג׳מילה, לאלה תאקרקוזת, צדיק אזרו, תוקשושת, מול אז׳בל אל־כביר, מערת אופראן.

יש תופעות מספר הנפוצות אצל המוסלמים ואינן קיימות או שהן נדירות אצל היהודים. אצל המוסלמים, עצמים כמו אבנים או עץ יכולים לסמל לא רק את המקום שבו קבור הקדוש, אלא גם את המקום שבו הוא נח או התפלל, בו בזמן שאצל היהודים קיימת תמיד האמונה ששם קבור הקדוש, גם כאשר אין קבר במקום ולא ידועים פרטים על הקדוש. אבנים, מקורות מים ועצים מקבלים הרבה פעמים שמות של קדושים, כאילו הם בעצמם קדושים ובולט אצל המוסלמים המספר הגדול של שמות של קדושות, כמו ערימות אבנים בשם לאלה הסנה, לאלה תיגנוגי ולאלה נפיסה, מעיינות בשם לאלה תאבאקיות וזימה וסלעים בשם לאלה רחמה ומוסה ולאלה תבולאת. לעצים הקדושים יש שמות משלהם בין אם הם בודדים ובין אם הם ליד הקבר הקדוש ועצים רבים נושאים את השם לאלה זינב או אמא זינב. גם כאשר השם הוא על סוג העץ בולטות הקדושות: לאלה כירה, לאלה כאתמה ולאלה זארורה. נפוצות מאוד בצפון־אפריקה קדושות בשם לאלה תאורירת, בעלת הגבעה. ידועות אצל היהודים אבנים בשם לאלה ספיה ולאלה קאפיה, והעץ שליד ר׳ מסעוד נקרא לאלה סדירא, אך לרוב נותנים היהודים שמות של קדושים לעצמי הטבע, כמו מול טרייא, מול אל־חאזרה אל־מנזורה, מול תאורירת, מול אז׳בל אל־כביר, מול שזרא, מול אל־שזרא אל־כדרא (זהו ר׳ חנניה הכהן), מול סדרה, מול אל־כארמה וכו'.

דוטה — טריבו, עמ׳ 223, מציין שהיהודים מתנהגים אצל לאלה תאקרקוזת בדיוק כמו המוסלמים, וטובלים במים את כפות רגליהם, כשעליהן חתיכות לחם שישמשו מזון לצבים המקודשים שבבריכה.

אצל המוסלמים הדגים והצבים הנמצאים במעיינות ובבריכות שליד הקדושים נחשבים גם הם לקדושים, והאנשים מאכילים אותם ונמנעים מלפגוע בהם. תופעה דומה לא מצאנו אצל היהודים במסגרת מחקר זה.

החוקרים מחולקים בדעתם על מהות התופעה של קדושתם של עצמי טבע. גלנר מגדיר אותה כצורה שונה של קדושה, להבדיל מהקדושים שבמתכונת הרגילה והמסודרת, ורואה בה הערצה של הטבע בצורה די גלויה. גם דוטה רואה כאן שרידים של פולחן עתיק של אבנים, מערות, מעיינות, עצים וכו' שעברו תהליך של איסלמיזציה עם קשירת שם של קדוש מוסלמי למקום בשלב יותר מאוחר. שרידים אלה חזקים עוד היום ואפילו במקרה שקיים קבר של קדוש במקום, כמו אצל סידי אחמד אל עמרי בדרך למראכש, העץ שעומד לידו בשם סידי עבדנבי זוכה להערצה גדולה יותר.

 במסגרת תפיסה זו מציע דוטה הסבר להערצה המשותפת של לאלה תאקרקוזת מצד יהודים ומוסלמים לפי תהליך בעל כמה שלבים: בהתחלה היה קיים הפולחן הברברי של המעיין והצבים; בתקופה הקדומה של התפשטות היהדות בצפון־אפריקה קיבלה הדת היהודית פולחן זה בעין יפה; כאשר נכפה האיסלאם על הברברים, הם לא הסכימו לוותר על מסורותיהם העתיקות ועשו איסלמיזציה לכאורה של פולחן המעיין תחת השם לאלה תאקרקוזת, ויהודים ומוסלמים המשיכו את הפולחן ביחד; בשלב יותר מאוחר עם החמרת האיסלאם, נוצרה המסורת של שבעת הקדושים (שבעתי ריג׳ל) שהתפללו במסגד ליד המעיין, ונבנה שם מבנה קדוש, ומאז הפרידו בין היהודים והמוסלמים, שהמשיכו את הפולחן כל אחד בבריכה נפרדת. וסטרמרק מביא גם הוא מקורות המצביעים על קיום פולחן אבנים, הרים, מעיינות וכו' אצל הברברים מאז תקופות קדומות. גם לדעת פרייזר היתה קיימת בקרב כל העמים הערצת עצים מאז התקופה הקדומה, ושרידים מפולחן זה ניתן למצוא באירופה עוד בימינו.

בניגוד לחוקרים אלה, מחזיק דרמנגם בדעה שלא מדובר בדנדולטריה — פולחן העץ, כמו שאין הכוונה לפולחן המים של המעיין או של הדגים והצבים בתוכם, אלא יש כאן קשר בין העץ או המעיין ובין הקדושה. הדגים במעיין ממחישים את קדושת המקום. גם שלהוד רואה את ההתייחסות לעץ או למעיין בקשר למקום הקדוש, כשהקדושה הזו קשורה לגילוי ישיר או בלתי ישיר של כוח בעל אופי מקודש.

הגדרתו של אליאד לגבי היחס שיש להעניק לקדושתם של אלמנטים בטבע יונקת מן הקונצפטים של קדושת הזמן וקדושת המקום. המקום בו אדם גר הוא מרכז העולם בשבילו והוא עצמו טעון מטען של קדושה; אלמנטים מיוחדים בו, כמו עץ, מעיין, אבן וכדומה, קדושים לא מפני שהם קרובים למקום קדוש, אלא משום שהם בעצמם חלק ומרכיב של הקדושה. אלמנטים אלה הם עכשיו סימנים־סמלים בעלי משמעות מיוחדת ובתור שכאלה זוכים להתייחסות מיוחדת. הטבע כולו טעון מטען דתי, אך לגבי החברה המסורתית, זיקתה מותחמת באיזור גיאוגרפי מאוד מוגדר. מעבר לו זהו התוהו ובוהו.

מושג זה של המקום הקדוש והנובע ממנו מושרש באיסלם. הבאראכה של הקדוש החי מתפשטת לסביבתו, אך עם מותו מתקרב הקדוש יותר לאלוהים וכוחו העל־טבעי מתעצם. מקברו, שהוא מרכז הכוח של הקדוש, מתפשטת השפעתו גם לסביבה הקרובה, ה״חורם״. מכאן ניתן להבין את חשיבותם העצומה של הקבר והחורם, במיוחד במסגרת המסדרים הדתיים, לא רק בתחום הפעילות הדתית אלא גם בתחום הפעילות החברתית, הכלכלית והפוליטית של הכפר.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 201

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר