השירה העברית במרוקו


התפקידים המיסטיים של השירה והנגינה: שירי הודיה, שבח ומזמורים — צידוק היצירה הפיוטית

ה. [התפקידים המיסטיים של השירה והנגינה:השירה העברית

שירי הודיה, שבח ומזמורים — צידוק היצירה הפיוטית]

ועל הכל אנו מודים לו ומברכים את שמו בכל מיני זמרה הבוחר בשירי זמרה בכל דברי שירות ותשבחות, ׳נעים זמירות ישראל׳ דוד בן ישי עבדו ומשיחו וכמש״ה: ׳ויבחר בדוד עבדו׳ וכו'. ירצה ויבחר בדוד עבדו ׳ויקחהו ממכלאות עמו וצאן מרעיתו׳ וכרו', שהם ישראל… להיות למלך על עמו על ישראל. והוא היה מונה שבחו באומרו: ׳חצות לילה אקום להודות׳ וכו'. ואמי ז״ל: ׳מעולם לא עבר עליו חצות לילה בשינה׳, ואמר ׳עוד׳ כי עד חצות לילה היה עוסק בתורה. מכאן ואילך בשירות ותשבחות עלי עשור ונבל ובכל מיני זמר והילול… — כי גדול כח השיר ובאמצעות דברי שיר היה מכרית את כל הקליפות והחיצונים המתאחזים בקדושה עליונה ועקרת הבית רחל נטהרת מהקליפות הנאחזים בה — ׳כי רגליה יורדות מות׳ ועולה היא למעלה אל הת״ת (= התפארת) וכ״ז(=וכל זה) הוא נעשה ע״י השיר… דלכאורה נראה כדברי נערות. ועוד היל״ל(=היה לו לומר) את השירה הזאת לה׳ כמש״ה בשירת הים. ובמ״ש א״ש: ׳אז ישיר ישראל: עלי באר…׳, שהיא בחי׳ המל׳ הנק׳(־בחינת המלכות הנקראת) באר מים חיים, תעלה למעלה אל החזה. כי שמה ישבו כסאות למשפט תפארת ישראל, כסאות לבית דוד שהיא המלכות, ע״י התורה תעלה מעלה מעלה ויומתקו כל הדינין. ופירושי קא מפרש קרא באומרו: ׳באר חפרוה שרים׳ כידוע ליודעי חן שהיא נובעת מגבורת הזכר בסוד הבאר, שרים הם חג״ת(= חסד, גבורה, תפארת), נדיבי עם הם נה״מ (=נצח, הוד, מלכות), במחוקק ר״ל שהיא מקבלת אותם בגבורות ע״י יוסף אות ברית קדש. וכן תמצא שא׳ מצירוף ישראל הוא שי״ר א״ל ושם אל הוא רמוז במדת החסד בסוד חסד אל כל היום. וגם רמוז במדת המי(= המלכות) בסוד ואל זועם בכל יום. ר״ל ע״י השירה יבא החסד שהוא אל וזהו ישראל — שיר אל, כלומר ישראל הם מגלים החסדים ע״יהשיר, א״נ (= אי נמי) שי״ר א״ל כלומר המ'(= המלכות) הנקרא׳ אל היא נמחקת ונטהרת מהקליפות על ידי השיר כמ״ש…

עוד יוכל לרמוז במלת ׳באר חפרוה שרים׳ לשון שיר ו׳נדיבי עם׳ ר״ל המתנדבי׳ בעם  עם ה׳ אלה. ומפגין שכלם מהבלי העולם לחבר שירים להשם ולהודות ולהלל לה׳, ׳במחוקק במשענותם׳. ר״ל — מחוקק שהוא יוסף, מחברים אותו עם דוד־כנסת־ישראל — משענת לבית ישראל. ו׳ממדבר מתנה׳, ר״ל שאותו השיר יהיה ע״פ התורה שנתנה במדבר. א״נ(=אי נמי) ׳במשענותם׳ שהיא התורה, כמו שדרשו על פ׳ ׳שבטך ומשענתך׳ וכו׳ ומחוקק — הוא מרע״ה (=משה רבנו עליו השלום). ׳שם חלקת מחוקק׳ שע״י (=שעל־ידו) קבלנו התורה בזה חפרוה שרים כרוה נדיבי העם בהצטרפות מרע״ה עם התורה שהיא משענת, וכן פירשו המקובלים מזמור מלשון זמיר עריצים. לכן העוסק בס׳ תהלים וכן בדברי שיר ושבח לש״ש (=לשם שמים)… ומקובל לפניו ית׳ (־יתברך) כאלו עוסק בנגעים ואהלות….. ואמרו המקובלים כי הלוחם מלחמתה של תורה הוא משבר כח הקליפה. ובאשר הלמוד בהלכות אלו הוא עמוק מאד מאד מי ימצאנו, וכל העוסק בהם הוא לוחם במלחמתה של תורה להבין דבר על בוריו, ובלמוד כזה הוא מכרית את הקליפה מכל וכל, ככה ג׳׳כ(= גם כן) העוסק בם׳ תהלים שכלו מחמדים, שבח והודאה ליוצרינו יתב׳ (= יתברך) ובאמצעות הלמוד מזמר עריצים ונכרתים הקליפות…

ועל כן ׳כל הנשמה תהלל יה׳, ומה גם אם יהיה לאדם נעימות קול שאז ודאי חייב לכבד את ה׳ מחנו, כמ״ש ז״ל ע״פ: ׳כבד את ה׳ מהונך׳ א״ת (=אל תקרא) ׳מהונך׳ אלא ׳מחינך׳…. וצריך הפייטן לכוין ליחד קול ודביר, דהיינו זיווג זו״ן (=זכר ונקבה), וצריך לכוין במקום שהקול והדבור יוצא מהם, חי״ך וגרו״ן, דשית עזקן דקנה (=שש טבעות הקנה) ושית כנפי ריאה אשר כולם רמוזים, לדברים עליונים  ות״ל (= ותהילה לאל) זאת היא מגמתי בדברי שיר ושבח אשר פצו שפתי, מלבד היות השיר לש״ש (=לשם שמיים) בכלל או להודות ולהלל וכוי, או לשאול איזה שאלה מהאל יתברך, או לבקש מחילה וסליחה וכפרה, הכל כפי הענין והעת והזמן, או לעשות נחת רוח ליוצרינו. ולפעמים בהיותי מחבר שיר אני מכוין כנז״ל. ולא כל שעתא לכונה הנז׳ שהיא ליחדא קול ודבור, אמור ולהכרית את כל החוחים הסובבים את השושנה העליונה. והכונה הכללית שיש לי בתמידות הוא להודות להלל ולעשות נחת רוח ליוצרינו. ואני מאמין כי בשכר זאת ׳מצוה גוררת מצוה׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר