וישי-פרוטקטוראט


הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957- רוברט אסרף

הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957יהודי מרוקו-רוברט אסרף

אף כי זרם העלייה לארץ הקודש אף פעם לא פסק כליל מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הרי שהפך לזרזיף דק מאז כינונו של הפרוטקטוראט. בין השנים 1912 ל-1944, רק 1,000 יהודים עזבו את מרוקו ובאו לארץ הקודש, זאת עקב מיעוט אשרות הכניסה שהקצו ראשי היישוב בארץ לציונים המרוקנים, וכן בגלל מכשולים מינהליים שהציבה הרזידאנס ז׳נראל ביחס למתן אשרות יציאה.

למחרת שביתת-הנשק [בין צרפת של וישי לגרמניה] של יוני 1940, הקשרים בין היהדות המרוקנית לבין הארגון הציוני העולמי הופסקו, עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין צרפת לבין בריטניה הגדולה.

ההפסקה המוחלטת הזו בהגירה היהודית מרוקנית, שהייתה דלה מאוד, עוררה הרהורים בקרב מנהיגי היישוב. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, אליהו דובקין, ציין בדוח שנערך ב-1943:

"אינני יודע כיצד להסביר את התופעה המוזרה של הפסקת העלייה מצפון-אפריקה, שבעבר הייתה המאגר העיקרי לעלייה לארץ ישראל. ייתכן שהדבר נובע מאי-ההבנה המוחלט המתנשא כחומה, מצד העלייה האירופית…"

נחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, וחידוש הקשרים בין הקהילה היהודית מרוקנית לבין בני דתה ביתר העולם החופשי, הביאו לשינוי קיצוני בהתייחסותם של היהודים המרוקנים כלפי הציונות הפוליטית.

בירושלים, לשם הועבר מושבה של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיגי היישוב – כאשר נודע להם דבר הטבח השיטתי הנערך ביהודי אירופה על ידי הנאצים – לא איחרו להיווכח שהקהילות היהודיות של המאגרב ושל המאשרק – המזרח בערבית – מהוות מעתה פוטנציאל אנושי בעל חשיבות עליונה, שהוזנח עד אז שלא-בצדק.

חודש אחד בלבד חלף למן הנחיתה של בנות הברית במרוקו ובאלג׳יריה, ואליהו דובקין, בעת ישיבה ב-11 בדצמבר 1942 של הגופים מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, הכריז: ״שחרור צפון-אפריקה בידי בעלות הברית פותח בפנינו את האפשרות ליצור קשרים עם קהילות יהודיות המונות 400,000 נפש, שחציים חיים במרוקו… יש לנו כאן מרחב פעולה גדול, מאחר שמדובר בקהילות הקרובות ביותר שתרצינה להצטרף אלינו עוד לפני תום המלחמה.״

יהדות מרוקו היוותה ״מרחב שליחות״ עבור שליחיה של הסוכנות היהודית, עקב השינויים האינטלקטואליים והרוחניים העמוקים שעברה, אחרי הטראומה שנגרמה לה על ידי מימשל וישי. המימשל הזה כונן תקנות לענייני יהודים והיישום המחמיר שלהן ערער, בקרב האליטות ה״מצורפתות״ ביותר, את הביטחון שהיה להם עד אז לגבי התמזגותם בחברה הקולוניאלית. התנפצות האשליה הזאת לא יכלה למצוא פיצוי בהצטרפות עתידית לתנועה המרוקנית הלאומית, שהתעצמה אז. היהודים, אף כי לא נחסמו בפועל, הורחקו ממנה, עקב הגוון הדתי/איסלמי שלה, ובגלל הסולידאריות הפעילה שהפגינה כלפי העניין הפלסטיני הלאומי.

ראשי הסוכנות היהודית שהיו מודעים למצב, ארגנו ממארס 1943 ואילך, את קורסי ההכשרה הראשונים לשליחים, שעתידים היו להישלח למאשרק ולמאגרב. כפי שהדגיש אליהו דובקין:

"הייתה חשיבות רבה לכך שנופיע בקרב הקהילות הללו בהקדם האפשרי, באותה תקופה של משבר והשתנות, לפני שהיהדות הזו, אשר ניצבה בפני גל אנטישמי קשה, ובייחוד תחת מימשל וישי, תסתגל למצב החדש שנוצר עם הגעתם של צבאות בנות- הברית. תבוסתה של צרפת, שהיהדות הזו התחנכה לאורה, גרמה לאובדן-עצות מוחלט. מתוך אובדן-העצות הזה, עלינו לחשל את התודעה הציונית. המשימה שלנו לא תהיה קלה, מפני שלמרות השורשים העמוקים שלהם בשפה העברית, וקשריהם העתיקים עם אריץ ישראל, מספרם הנוכחי ביישוב אינו עולה על 10,000.״

לפיכך נבחרו כארבעים איש, ברובם בני קיבוצים. שלושת השליחים הראשונים הגיעו בספטמבר 1943 לטוניסיה, שמאז מאי 1943 הייתה משוחררת מעול הכיבוש הנאצי. שני השליחים הראשונים למרוקו, יגאל כהן וכָּלֵב קסטל, הגיעו לשם באוקטובר 1944, לבושים במדים של קציני מודיעין של צרפת החופשית. הם למעשה נהנו מקשרים מצוינים שכוננו החוגים הציוניים בפלסטינה עם נציגי צרפת החופשית בביירות ובירושלים. אלו האחרונים, שיחסיהם עם הבריטים לא התנהלו על מי מנוחות, די נהנו להציק להם. יגאל כהן וכַּלֵב קסטל הבחינו בשינויים שהתחוללו בקרב היהדות המרוקנית, וציינו בספרם ״זכרונות״: ״השליחים מארץ ישראל היו כמו גפרור שהצית את אש האהבה והגעגועים לציון, והחליף אותה בלהבה אשר בהמשך עקרה את התפוצה הצפון-אפריקנית ממקומה.״

אף כי מבחינה משפטית, הפדרציה הציונית המרוקנית נחשבה עדיין לסניף של הפדרציה הציונית הצרפתית ותו לא, היא מצאה בשלטון הכיבוש של צרפת האירופית נימוק ליצירת קשר ישיר עם ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1946 נבחר לתפקיד מזכיר כללי יהודי מרוקני, פרוספר כהן, מורה-לשעבר בביה״ס של אליאנס(כי״ח) שהפך לעורך־דין.

פרוספר כהן השתתף, בתור נציג של יהדות מרוקו, בוועידה שארגן הקונגרס היהודי העולמי באטלאנטיק סיטי, ארה״ב, ועידה אשר תמכה בגלוי בהקמת מדינה יהודית בא״י.

פרוספר כהן מילא תפקיד מכריע בהבשלת התנועה הציונית מרוקנית, בייחוד הודות לעתון ״נוער״ שהוא היה עורכו הראשי הראשון – הביטאון של אגודת ״שארל נטר״.

הערת המתרגמת: שארל (נולד בסטרסבורג) ולא קרל כפי שאנו רגילים לקרוא לו. ממייסדי האליאנס, הלא הוא ארגון ״כל ישראל חברים׳/ ומקימו של ביה״ם ״מקווה ישראל״.

אחרי הבחירות הסוערות, אשר ביטאו את הקושי ביישום המחלוקות בין המפלגות הציוניות השונות בקרב יהדות מרוקו, התנועה הציונית המרוקנית מינתה ארבעה צירים לייצגה בקונגרס הציוני בבאזל, הראשון מאז תום המלחמה, אשר התקיים בין ה-9 ל־24 בדצמבר 1946 : פרוספר כהן, מטעם הרוויזיוניסטים, מוריס טימסיט Timsit, חבר באגודת ״מזרחי״ הדתית, ושני צירים עצמאיים, יוסף לוויטן Levitan ופול קלמארו Calamaroבמהלך הקונגרס, הביאו להחלטה לטובת עלייה ממרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר