מורשת יהדות מרוקו

התודה למר אלעד פורטל מחבר מאמר ארוך זה על אודות סוגייה שעדיין יש מחלוקת לגביה..
אביא בע"ה את המאמר בשלמותו בהמשכים כמובן, ובסיומו אביא את מאמרו של מופת הדור רבי שלום משאש….

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

”ברוך הוא וברוך שמו“

אף בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובתו.

חברתיו בחסדי ה‘ עלי המצפה לישועת הכלל

ע"ה אלעד פורטל ס"ט

ניסן התשע"ב, אשקלון.

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

פתח דבר:

מאמרנו זה יעסוק בע“ה בבירור אודות מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך

שמו“ בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובה.

ברכות שיוצא בהן ידי חובה:

פירוש המושג "ברכות שיוצא בהן ידי חובה" הוא: ברכות שאין אדם אומר בעצמו ובפיו, אלא שומע באזנו מפי אחר ומכוון בליבו להפטר באותה הברכה שהוא שומע, שהרי המברך הוא כעין שלוחו, וכלל

הוא בידינו ששלוחו של אדם כמותו, והיוצא מזה שהשולח כאילו ברך בעצמו, ומיד לאחר שמיעת הברכה צריך השומע לעבור לעשיית פעולת הברכה, כגון לשתות יין לאחר שמיעת ברכת בורא פרי הגפן.

מצב כזה בו מכוון אדם לצאת ידי חובת ברכה, ורעהו מכוון להוציאו ידי חובתה, יכול להתקיים בכל הברכות, וכן נעשה מידי יום שבוחרים אנשים מכמה טעמים או אילוצים לצאת ידי חובת ברכה ע“י שמיעתה מאחר המכוון להוציאו, כדין "שומע כעונה". אמנם ראוי לכל אדם לברך את ה' בפיו ובשפתיו דווקא ולא לצאת ידי חובה ע"י שמיעת ברכה מחבר (בכל מקום שאין חשש ספק ברכות), כי כלל הוא

בידינו" ”שמצוה בו יותר מבשלוחו", ואינו דומה אדם הנפטר בברכת חברו לאדם המברך את ה 'בפיו ובשפתיו, וכבר נאמר "כל עצמותי תאמרנה", ועוד כתיב בתהלים "ימלא פי תהלתך". וכל חכמי ישראל

היו משתדלים לברך את רבונו של עולם בפיהם ובשפתם דווקא.

אולם ישנן כמה ברכות שנהגו ישראל לכתחילה שלא היחיד מברך עליהן, אלא דווקא אב המשפחה או החזן וכיו"ב מברכים וכל הקהל שומעים ברכתם ומתכוונים בלבם לצאת ידי חובתן של הברכות  וכגון

בקידוש של ליל שבת וימים טובים, ברכת המוציא, ברכת הבדלה, ברכת שופר, ברכת מגילה, ברכות החופה) שעתה נהגו שהרב המקדש מברך את הברכות והחתן והכלה מתכוונים לצאת ידי חובת הברכות),

ברכה על ההלל בר"ח, ברכת הדלקת נרות בחנוכה, וכדו'.

הערת המחבר: ראיתי שמרן הגר"ש משאש זלה"ה היה מחמיר להגיד הברכות בפיו כל שיכול- כגון בברכה על ההלל בר"ח כשהתפלל במניין היה הרב מכוון בדעתו לא לצאת יד"ח בברכת החזן והשתדל לומר את הברכה בפיו וטעמו ז"ל "מצוה בו יותר מבשלוחו", וכן הוא הדין במהדרין לעשות נר חנוכה לעצמם, ובברכת נטילת לולב וכל כיו“ב) וכמ“ש בתבואות שמ“ש חאו“ח סי‘ סח). אמנם הגאון מהר"ם אבוחצירא זלה"ה השיג על דרך זו וכתב שרק מי שגדול מהש"ץ יכול לא להפטר בברכתו וכו' ולא כל האזרח (עיין בשו“ת יפה שעה סי‘ י“ג).ע"כ

בברכות אלו, חייב אדם להיות בשקט ובהאזנה ולשמוע כל מילה מפיו של המברך ולענות אמן אחריו, ואין זה כעונה אמן אחר ברכותיו שאסור, כי מ"מ השומע לא ברך בשפתיו ממש את הברכה אלא שמעה וכן היא דעת מרן הש"ע זיע"א) וכ“כ בפירוש הרב בעל הלבוש זלה“ה בסי‘ קכד סעיף ב). כמו כן אסור להפסיק בדיבור או בשהייה ממושכת בין חתימת הברכה לעשיית הפעולה השייכת לברכה. דברים אלה מוסכמים לכולי עלמא.

אמנם לגבי עניית "ברוך הוא וברוך שמו" מצד שומע הברכה המתכוון בלבו לצאת ידי חובתה, רבו הדעות והחקירות, ישנם חכמים שחייבו וישנם חכמים שפטרו, ישנם חכמים שאסרו וישנם חכמים שהתירו.

וכאן בחיבורנו זה ליקטנו בחסדי ה' את רוב המקורות המקיימים את מנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהן יד"ח.

מקור המנהג:

איתא בש"ס דיומא (ל"ז ע"א) וז"ל:  "תניא רבי אומר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו) דברים ל"ב, ג (אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז) אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה: " ע"כ. ומכאן הביא הרא"ש ויתר הפוסקים זיע"א את המקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו אחר הזכרת שם ה', וע"ע, בחידושי הגר"א ז"ל על הש"ע (או"ח סי‘ קכד ס"ה).

מטבע הלשון-ברוך הוא וברוך שמו:

מטבע הלשון "ברוך הוא וברוך שמו"קדום הוא מאוד ומקורו במדרש וכפי שמעיד בעל הספר חרדים זיע"א (פרק ל“ח אות יז) שמצא מקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו, והשתמש בלשון "מדרש", הביא דבריו הרב חיד“א (בברכ“י סי‘ קכד סק“ז), וכעין זה כתב הרב יוסף חיים זצללה"ה בשו"ת רב פעלים ח“ב או“ח סי‘ לז, ד“ה ועוד אני אומר) וז“ל:"המדרש המובא בספר חרדים זה תיקון חז“ל לענות אחר הזכרת השם, ברוך הוא וברוך שמו“ ועוד דהמשנה להוסיף על מילות ברוך הוא וברוך שמו, ”הרי זה כדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה“, ועוד כתב שם: ”שבסידור האר“י יש כוונות עמוקות באמירת ברוך הוא וברוך שמו“ ע“כ, וכן הובא בכף החיים (סי‘ ה‘ ס“ק יב). וכמה מסודות כוונת עניית ברוך הוא וברוך שמו הובאו בשערי תשובה למרן אביר יעקב אבוחצירא זצללה“ה (אופן כ“ג), וכן ראיתי ביאור של מספר כוונות בספר שומר אמונים של הרה“צ אהרן ראטה זלה“ה (ח“ב עמ‘ רסב).

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות

המשך……

אמנם מופה"ד הגר"ע יוסף שליט"א כתב (יחוה דעת ח“ד סי‘ ט) וזל"ה:"ולפע"ד מה שכתב החרדים, מכאן שעונים ברוך הוא וברוך שמו, אין זה מהמדרש (כי מדרש חז“ל הנ“ל הוא מה שאמרו ביומא לז.), ורק מסקנת הספר חרדים היא, שמכאן סמך למנהג הרא“ש, וכמו שכתב הטור וכו 'עוד כתב (שם, הערה ב‘) וזל“ה: ”ומעתה אין זה מטבע שטבעו חכמים, שאינו אלא מנהג חסידות“, ע“כ. אך מופה“ד מו“ר הגר"ש משאש זצ"ל חלק עליו וכתב (שומ"ג  ח"ב סי‘ לה) וז"ל: ”ולפקוצ"ד אם כדבריו לא היה כותב (החרדים) ’מדרש‘ והיה כותב ש“ס ביומא כתוב… אלא ודאי דמצא זה במדרש“. ואך הרה“ג עין יצחק שליט“א (ח“ג עמ‘ קפב) חלק על דברי הגר“ש משאש זצ“ל וכתב ”מצינו בכמה מקומות שקוראים לדבר

שהובא בגמרא בשם מדרש אם זה הובא בתורת דרשה ואגדה ולהכי קרי ליה ספר חסידים (צ“ל: חרדים) בשם מדרש, כלומר מדרש חז“ל שדרשו כן“ עכ“ל ושם הביא ראיות לדבריו. אמנם אחר המחילה רבתי

בפני הרבנים הגאונים הנ“ל שליט“א, מה שכתב הרב משאש זלה“ה בשם החרדים הוא האמת, כי כבר נמצא במדרש מטבע הלשון ”ברוך הוא וברוך שמו“, שהיו משרתיו של הקב"ה משוררים לשמו כמה פסוקים, וגם לשון ”ברוך הוא וברוך שמו“ בתוכם, והנה לשון המדרש 🙁 (אוצר המדרשים אייזנשטיין, היכלות עמוד 111.

”בשם יהדריא“ל אלקי ישראל המסגל עדתו, מלך נסים מלך גבורות, מלך נפלאות מלך נוראות מלך פרישות, כסאך מעופף משעה שתקעת יתד אריגת המסכת של שכלול העולם כלו, ומסלולו עומד עליה שני

הברות רוחות לאין חקר ולאין מספר, לא הניח רגליו על קרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומד תחתיו גאי גאים קשורי קשרים (כתרים), וכל מלכים ראשי מדות שברא חבושים עומדים תחת כסא כבודו והיו

מנטלים אותו בעוז ותוקף, ואף הם לא הניחו רגליהם בקרקע ערבות אלא כעוף מתעופף ועומדים תחתיהם, ושלשה פעמים בכל יום כסא כבודו משתטח לפניו ואומר: יהדריאל אלהי ישראל תתכבד ושב עלי מלך מפואר, לפי שמשאך חביב עלי, שנאמר קק“ק ה‘ צבאות מלא כל הארץ כבודו, מי כה‘ אלהינו מי כאדוננו מי כמלכנו מי כיוצרנו, אין קדוש כה‘ כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. – אמר ר‘ ישמעאל כל

השירות הללו וכל המעשה הזה שמע ר‘ עקיבא כשירד למרכבה ותפס ללמוד אותם מלפני כבודו, שהיו משוררים לפניו משרתיו ברוך הוא וברוך שמו, ויברכו את שם כבודך, ומתרומם על כל ברכה ותהלה.

תם ונשלם מסכת היכלות, תהלה לאל נורא עלילות“ עכ“ל.

אתה הראת לדעת כי מטבע הלשון ”ברוך הוא וברוך שמו“ קדום הוא, ומופיע כבר במדרש (ודלא כפי שהשיגו המערערים) והוא הנוסח שהיו משוררים משרתי ה‘ שבעליונים לפניו לאחר ששמעו את שמו

יתברך. ולכך יש בו כוונות רבות ועמוקות והוא מטבע לשון קדום וקדוש, והמשנה להוסיף על מטבע לשון זה, ”הרי זה כדין המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה“ כפי שכתב הרב בן איש חי זצ“ל (רב פעלים ח“ב או“ח סי‘ לז), ועוד חכמים ז“ל.

הופעת עניית ברוך הוא וברוך שמו בראשונים זיע“א:

נטיית לבם של כל הפוסקים לומר שמטבע ”ברוך הוא וברוך שמו“ הופיע לראשונה אצל הרא“ש ואביו רבי יחיאל זיע“א, אמנם הוכחנו לעיל שהמקור הראשוני מופיע כבר במדרש. אבל הפליאה גדלה כאשר אנו מוצאים מקור מתקופת הראשונים (שקדם לרא“ש ז“ל) שכתב את מטבע הלשון הזה, והוסיף שצריך לאומרו אחר כל ברכה, ומקור זה נעלם מעיניהם הקדושות של רבים מחכמי ישראל. המקור הזה הוא בסידור הרוקח לרבי אליעזר מגרמיזא זצ“ל שכתב וז“ל: כל דבר ודבר שיצא מפי החזן צריכים יראי השם יתברך לומר כמו שאומרים ברוך אתה ה‘ אלוהינו מלך העולם בתפלה יאמרו הקהל "ברוך הוא וברוך שמו“ וכן על כל דבר ודבר“ ע“כ, ודקדוק ישר בדבריו יעיד שהתכוון הרב ז“ל לענות בהוב“ש אחר כל הזכרת ה‘, ובזה ריבה גם את הברכות שיוצאים בהן יד“ח, וגם מדלא חילק בין ברכות . והזכרות דיוצאים בהן ודלא יוצאים בהן, מוכח כי כן כוונתו.

הערת המחבר: מכאן תשובה מוצאת גם לקונטרס ”ברוך הוא וברוך שמו“ המתפרסם בתוך ”צקון לחשי“ של הרה“ג ישראל יוסף פרידמן הי“ו, שכתב שם רבות בשבח מעלת עניית ברוך הוא וברוך שמו בכל הברכות, והוכיח את אותם שאינם עונים, איישר חיליה דמר. אבל נראה מספרו שאין לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח, עוד כתב שם שכנראה הרא“ש הוא זה שיסד את עניית בהוב“ש בברכות, ואך אחר המח“ר, הרי שזריזים הקדימוהו כפי שציינו. ע"כ

לאחר מכן מנהג עניית בהוב“ש הוזכר גם ברא“ש ז“ל (בשו“ת הרא“ש כלל ד‘, סי‘ יט) וזל“ה: ”ושמעתי מאבא מארי ז“ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ’ברוך הוא וברוך שמו‘ וזהו שאמר משה רבינו ע“ה: כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו“ ע“כ, וגם דקדוק ישר בדבריו יראה שבא הרב ז“ל לרבות ”כל ברכה וברכה“, והוסיף עוד לומר" בכל מקום“ ובודאי כלל בזה גם את הברכות שיוצאים בהן יד“ח.

רבי יעקב בעל הטורים זיע“א, צטט את דברי אביו הרא“ש ז“ל ופסקם להלכה וכך כתב: ”ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה‘ אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה“ ע“כ, ובלשונו הטהורה האריך שוב ואמר ”על כל ברכה וברכה“, ”בכל מקום“, והוא ז“ל לא הבדיל בין ברכות שיוצא בהן יד“ח ולברכות שלא יוצא בהן יד“ח, ומשמע שדעתו

לענות על כל ברכה, בין שיוצאים בה ובין שאינם יוצאים בה.

דעת מרן הש“ע בסוגיה:

מרן הש“ע כתב בשלחנו הטהור (חאו“ח סי‘ קכד ס“ה) וז“ל: ”על כל ברכה שאדם שומע, בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו“, עכל“ה. ואת זה הוא הביא כציטוט ישיר מדברי הטור שהביא את דברי אביו הרא“ש. ואם רצה לחלוק על קודמיו (הטור והרא“ש) שגילו דעתם שמתכוונים לכל ברכה, היה לו לכתוב זאת להדיא בפירוש, ומדלא כתב חלוק זה, ואדרבה, האריך בלשונו וכתב: ”על כל ברכה“, ”בכל מקום“, משמע כי כלל בזה גם ברכות שיוצא בהן ידי חובה.

ואם לא כדברנו, יש לשאול אמאי לא הסתפק מרן להגיד ”על כל ברכה שאדם שומע עונה ברוך הוא וברוך שמו“? אלא ודאי דאריכות דבריו מורה שכן דעתו לענות גם בברכות שאדם יוצא בהן ידי חובה.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו

חובת עניית

בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ

מאמר בירור למנהג העולם לענות