טנג'יר


ישיבת "חכמי צרפת " באקס לה בן וישיבת "עץ חיים " בטנג'יר

הרב וולטנר שהשתקע בטנג׳יר, הקים בה כאמור את ישיבת ״עץ חיים״, כולל לרבנים, בית מדרש למורות בית־יעקב, תלמוד תורה ובית ספר תיכון שהקנה השכלה אלמנטרית, ותעודה המאשרת עשר שנות לימוד (brevet). כלומר, בטנג׳יר שבמרוקו הוקמה קריה חינוכית שלמדו והתחנכו בה ברוח הישיבות החרדיות ממזרח אירופה. ישיבת ״עץ חיים״ מוקמה בבניין שנתרם על ידי הארכיטקט שמואל טולדנו בשכונת מגורים מכובדת, והוא גם לימד בהתנדבות מתמטיקה בשנותיה הראשונות. הישיבה נפתחה עם שבעים תלמידים והגיעה תוך זמן קצר למאה תלמידים בקירוב.

בתזכיר שהוגש לג׳ויינט ובו בקשה לקבלת תקציב, מצויין כי מטרת הישיבה ״להחזיר עטרה ליושנה״. בתזכיר נכתב שעולם התורה של יהדות מרוקו איבד את ההנהגה התורנית עקב ירידה מתמשכת ברמת לימוד התורה, ומטרתה של ישיבת ״עץ חיים״ היא למלא את החלל שנוצר על ידי חיזוק לימודי הקודש בצירוף מעט לימודי חול. הרבנים והמורים היו בעלי השכלה כללית רחבה, ודיברו בשפת אנשי המקום כדי לזכות באמונם. כוונתם היתה למשוך לישיבה תלמידים בגילאי 19-16 אשר לפני הצטרפותם לישיבה כבר השלימו את לימודי החול שלהם, ועתה יוכלו להקדיש עצמם ללימודי קודש בלבד. תוכניתם של המייסדים היתה להכשיר במהירות יחסית קאדר של רבנים ומורים ברמה גבוהה. ואולם הישיבה התקשתה לגייס תלמידים ברמה ובגיל המבוקשים, ועל כן גייסה תלמידים בגילאי 16-13, שתוכננו עבורם גם לימודי חול במשך שלוש שעות לימוד ביום. לימודי החול שהונהגו היו, מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, צרפתית ועברית. להנהגת לימודי החול היה גם פן מעשי. לולא הונהגו לימודים אלה, ההורים היו מתנגדים לשלוח את ילדיהם לישיבה, מפני שעל פי השקפתם החינוך אפקטיבי רק כאשר הילד יכול להרוויח את לחמו באמצעות מה שלמד. במרוקו היה מחסור במורים בעלי רמה אישית ומוסרית גבוהה. התוכנית להקמת ישיבה ברמה גבוהה תוך שילוב של לימודי קודש וחול, חייבה גיוס מורים מארצות חוץ. המורים גוייסו בעיקר מישיבת גייטסהד ומישיבות נוספות באנגליה: הרב טננבאום, הרב ברוורמן, הרב שולוס, הרב רוזנברג, הרב סילבר, הרב משה רייכמן ועוד.

הרב זאב וולטנר מספר שבצוות שהביא איתו מאנגליה היו ״מורים ורבנים מצוינים ומסורים וההצלחה שראיתי מעבודתם היתה יוצאת מן הכלל״. יתרה מזו, הוא עמד בפני בעיות פסיכולוגיות ופדגוגיות רגישות ביותר, כיוון שהתלמידים הגיעו במצב גופני ירוד והוא חשש שמצבם הפיזי ישפיע על הדימוי העצמי שלהם. הסתובבתי במרוקו ובחרתי מאה תלמידים הכי מוכשרים. כשהבאתי אותם לטנג׳יר הם כולם היו חולים בטראוקומיה, שחפת, נשר שער ראשם. המצב היה קשה. בשנת 1952 לא היתה אנטיביוטיקה ומחלקת הבריאות של הג׳ויינט טרם פעלה בצורה מבוססת. היה צריך להתייחס ברגישות לתלמידים.

האווירה החיובית והרוח האידיאליסטית שאפיינו את ישיבת ״עץ חיים״ הורגשו גם בדוחות של סטנלי אברמוביץ, הממונה מטעם הג׳וינט על החינוך בצפון אפריקה. נראה שזו הסיבה לכך שהפעולה החינוכית בקריה בטנג׳יר זכתה למענקים תקציביים יותר מכל מפעל חינוכי אחר במרוקו. סטנלי אברמוביץ ראה איך הרב קלמנוביץ והישיבות הגדולות בארצות־הברית, אנגליה, צרפת וישראל ״מושכות״ מישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר את מיטב התלמידים, ובכך הן מכרסמות בתהליך הכנת הקאדרים שישאו על עצמם את נטל החינוך במרוקו. אי לכך הגה יחד עם הרב וולטנר תוכנית להקים בטנג׳יר מכון ללימודי יהדות על רמה גבוהה ביותר, וקיווה למשוך למכון זה בני תורה ממוצא מרוקאי הלומדים בישיבות אשכנזיות ברחבי העולם. המכון לא הוקם, כיוון שבשנת 1956 לאחר שמרוקו הכריזה על עצמאות, עזבו את טנג׳יר (שהיתה עיר בין לאומית משנת 1923) אזרחים אירופים רבים, והעיר עברה בתהליך איטי לידיים מקומיות עד לסיפוחה בשנת 1959 למרוקו. העיר נהנתה אמנם מאווירה אירופית יותר מכל עיר אחרת במרוקו, אך תחושה של נטישה ועלייה גדולה לישראל בצד הקשחת היחס כלפי היהודים (לאחר 1956), לא אפשרו הקמת מוסדות חינוך יוקרתיים שימשכו אליהם בני תורה מחו״ל. למרות הקשיים הוקם בעיר כולל מקומי, וגויסו כוחות הוראה מקרב תלמידי מרוקו שלמדו בגייטסהד, כגון רבי יהודה אלקיים שבא כדי לעמוד בראש הסמינר למורות ״בית יעקב״ בטנג׳יר. תלמידים נוספים ממוצא מרוקאי, שלמדו בישיבות באנגליה שבו למרוקו ולימדו בישיבת ״עץ חיים״. מרביתם חזרו מישיבתו של הרב משה שניידר בלונדון, לאחר שהתקשו למצוא שידוך מתאים בעת שהותם שם. הסיכויים למציאת שידוך מתאים מקרב הבנות שלמדו בסמינר המורות בטנג׳יר היו גבוהים ביותר."

גם מישיבת אקס לה בן שבו תלמידים בוגרים אשר לקחו חלק בעבודת החינוך במוסדות בטנג׳יר. הענותם של בוגרים מאקס לה בן וגייטסהד לשוב ולעבוד בישיבה בטנג׳יר היתה הרבה יותר גבוהה מההענות לשוב ולעבוד במוסדות ״אוצר התורה״ במרוקו. לישיבה בטנג׳יר הגיעו גם תלמידים מישראל, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה נאלצו הישראלים לצאת ממנה. במשך הזמן עזב צוות המורים האשכנזים שהרב וולטנר הביא איתו מאנגליה את מרוקו וטנג׳יר ואת מקומו תפסו באופן טבעי מורים ורבנים ממוצא מרוקאי שלמדו בישיבות האשכנזיות באירופה ושבו לארצם.

האווירה הטובה ששרתה בישיבה בטנג׳יר, רוח הלימוד ומסירות הצוות מלווים עד היום את בוגרי הישיבה הנזכרים בנוסטלגיה בתקופה זו. בוגרים אלה מתגוררים כיום בצרפת, בארצות־הברית, בדרום אמריקה ובישראל. אין הם נושאים עמם זיכרונות ורגשות קשים כפי שקורה לתלמידים שלמדו בישיבות אשכנזיות, בעיקר בארצות־הברית ובישראל. הרב אברהם אלחדד, מנהל בית הספר לבנות של ״אוצר התורה״ בפרברי פאריז ובוגר הישיבה בטנג׳יר, ביטא את תחושותיו בנושא זה:

האמת היא שביובל השנים האחרונות סבלנו בצפון אפריקה ממשבר דתי־תורני חמור. גם כמה מן הרבנים שלנו לקו בתחום ההשקפה היהודית. אלמלא זכינו לאמץ את הנורמות של הקהילות החרדיות־אשכנזיות, אני לא יודע לאן היינו מגיעים ומה היה עולה בסופנו… בישיבה עוצבה השקפת עולמי. אני גאה בכך שאני תלמידם של תלמידיהם של גדולי ליטא. אין לי שום קומפלקס. הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנחנו חייבים להם את הכרת הטוב.

אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860 אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

סיכום תהליכי התמורה

התמורות ההיסטוריות שחלו בעולם עם התעצמותה של אירופה האימפריאלית, שינו את מאזן הכוחות גם בחברות שונות בעולם. הסלטאנות השריפית, ששאבה את הלגיטימציה לשלטונה מן הנרטיב הדתי, פיתחה כעת שיח ג'האדי מודרני. אולם השיח בקרב העילית האינטלקטואלית והשלטונית במרוקו לא

תמיד כוון אל ג'האד צבאי, במיוחד לאחר התבוסות שנחל צבאו של הסלטאן. הסלטאנים ביקשו לחזק את הלגיטימציה לשלטונם על ידי סדרת רפורמות שנתפסה והוצגה כהכשרת הקרקע לאו דווקא באופן צבאי לג'האד. למרבה האירוניה ניסיון זה העצים את התהליכים אשר הובילו את מרוקו מלכתחילה לעמדתה הנחותה במסגרת הסדר העולמי החדש. הארץ שועבדה למערכת כלכלה עולמית שידה של אירופה הייתה בה תדיר על העליונה. מתוך כך עמד כעת בראש הסולם החברתי מעמד בורגני חדש, שקשר את גורלו בקשר ישיר עם גורמים אירופיים במרוקו ומחוצה לה. שינויים אלו הגדירו בתודעתם של רבים את יחסי הכוחות בין מרוקו למעצמות אירופה הגואות.

השינויים החברתיים והפוליטיים השפיעו מאוד על המבנה הפנים–חברתי במרוקו ובכלל זה על יחסי מוסלמים-יהודים. נהירתם של יהודים רבים אחר יסודות אירופיים לא הייתה תוצר פשוט של ניסיונות אמנציפציה מאורח חייהם ה'אומלל' בגולה המרוקנית, כפי שטענו חוקרים. בנסיבות שנוצרו נטו קהילות יהודי מרוקו בהנהגת העיליות העירוניות לקבל את ההתערבות האירופית בזרועות פתוחות יותר משעשתה זאת החברה המוסלמית, ואחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה זיקתם של היהודים לתרבות הפוליטית המקומית.

מחקרים מלמדים כי העילית השלטונית והאינטלקטואלית בחברה המוסלמית עודדה את עילית הסוחרים היהודים ואף דרשה ממנה לקיים מגעי דיפלומטיה וסחר עם אירופה, זאת כאמצעי טקטי למאבק בעליונותה הכלכלית של אירופה ובניסיון להתמודד עמה בדרכים שונות בלי לוותר על השיח הג'האדי. בנסיבות אלו נמשכה עילית הסוחרים היהודים החל מראשית המאה התשע עשרה אל הסחר עם אירופה, אל הפילנתרופיה האירופית ולעתים אף אל תרבות אירופה, בלי לזנוח את מערכת ההגנה המסורתית ואת נאמנותה לשלטון המקומי.

במאה התשע עשרה תהליך זה השפיע על רוב קהילות מרוקו, אך השפעתו בלטה במיוחד בערי הנמל, ובהן – אם לא בראשן – טנג'יר. עיר הקונסוליות ונמלה המסחרי המודרני והחשוב משכו אירופים רבים ומשפחות נכבדים וסוחרים מפנים הארץ. משפחות נכבדים יהודים מערי פנים הארץ, כפאס, מכנאס או סאלה, שעברו לעיר שינו את המרקם החברתי בה ובקהילתה היהודית והפכו אותו לעיליתני שבערי מרוקו. בטנג'יר נוצרה חברה יהודית–ספרדית עיליתנית שעמדה בראש הסולם החברתי–הכלכלי, היהודי והלא– יהודי, במרוקו. כוחן הפוליטי של משפחות אלו בא לידי ביטוי בהקמת גוף פוליטי חדש שמטרתו הייתה להנהיג את קהילת יהודי טנג'יר ובמקרים רבים את יהדות מרוקו כולה בעידן שבו הכתיבה אירופה את הטון. הקמתו של גוף זה והתמודדותו עם האירועים תועדה בספר פרוטוקולים שנכתב ברוח התקופה. בתופעה זו ובמאפייניה אעסוק בפרק הבא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר