יהדות-מרוקו-הווי-ומסורת-החינוך-היהודי


יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

מיקום ישיבתם של התלמידים

מיקום ישיבתם של התלמידים לא היה אחיד והוא נקבע בהתאם למעמדות. התלמידים קרוב למאה במספר, חולקו לשלושה סוגים או קטגוריות: בני העשירים ששילמו ׳׳שרט״ (שכר שימור) ׳ ישבו קרוב למלמד או מולו. אחריהם באו היתומים בני אבות (המיוחסים), שישבו מאחורי גבו של ה-רבבי. אלה היו קרובים לליבו של המלמד בגלל יתמותם, והוא גם דאג להושיבם מאחוריו לבל יתקררו, וכדי להשגיח טוב יותר עליהם. הסוג השלישי והאחרון היה מורכב מבני עמך. אלה היו בני העניים שלא שילמו כלל, כי ועד הקהילה היה משלם עבורם הם גם לא זכו לייחס מיוחד כלשהו. כאמור החדר(א-סלא) הזה נקרא בפי־כול-סלא דל-עניים (החדר של העניים) והמלמד זכה לכינוי ר׳ ברוך דל-עניים (ר׳ ברוך של העניים).

תלמידים אלה ישבו בשולי בית-הספר, בכניסה למבנה, במקום שהזכרנו אותו בשם א-רווא, משום שהיו בשולי החברה.

כיכר לחם חקוקה על הקיר

בקרב היהודים תושבי ה״מללאח״ וגם בקרב התלמידים שוכני הבנין, התהלכה תמיד ״שמועת אמת״ כי בדורות קדומים, הייתה פעם שנת בצורת ואחריה בא רעב כבד בכל ערי המגרב. בעלי הבנין בו למדנו אנו, אולצו למכור את כל הנכס בכיכר לחם (ביבוא), וההוכחה לכך היא שבקיר בחצר הבית(אוזה א-דאר), הייתה חקוקה על הקיר למעלה, צורת כיכר לחם, כעין נקב קדוח. אנו הילדים היינו מזינים את עינינו מפעם לפעם בציור, התייחסנו ל״כיכר הלחם״ כדבר רציני ביותר. גם זקני העיר סיפרו על המקרה הזה.

שכר שימור״ – שכר שמשלמים למלמד תורה לבנים. על פי הדין אסור לאדם לקחת שכר לימוד תורה, כמו שאמרו- מה אני בחינם, אף אתם בחינם (נדרים לז ע׳׳א). והשכר שהמלמד מקבל הוא רק ״שכר שימור״, שהוא שומר על התינוקות ואינו מניחם לצאת ולעסוק בדברים בטלים (ראה רש״י, שם). וקוראים לזה גם ״שכר פיסוק טעמים״ (שם) לאמור-שכר לימוד פיסוק הטעמים״ וזה לא נכלל בלימוד תורה. שכר זה נקרא גם ״שכר מותנה״ (זעפרני, חינוך) וגם ״שכר בטלה״(ירושלמי, נדרים לח, ג׳ בסוף) שהמלמדים מבטלים את זמנם בלימוד התלמידים ואינם יכולים לעסוק בעבודה אחרת.

לפ׳לוס דלמא

בערי נמל כמו קאזבלנקה, רבאט ועוד, לא היו בארות מים לשתייה בבתים, ובכלל לא היו מים זורמים. המלמדים הצטרכו לקנות נאדות רבים של מים מה־גרראב (שואב המים), לשתייה ולנטילת ידיים, והטילו על הורי התלמידים תשלום שבועי לפלוט דלמא (דמי המים), שלא כולם שילמו.

א-רימא (האיצטבה)

בבית־ספר שלנו הייתה איצטבה גבוהה ורחבה ששימשה ספרייה למלמד ועליה היו מונחים גמרות ישנות, ספרי פוסקים ושו״ת. ה-רבבי עיין בהם מפעם לפעם במשך שעות היום. ספרי הגמרא היו גדולים עם כריכות עור עבה ושכבות של אבק עליהם. הגמרות שימשו את ה-רבבי למטרה נוספת: כאשר היה מתגלע סיכסוך בין יהודים או בין יהודי למוסלמי, בעלי הדין היו באים לפני ה-רבבי שישלים ביניהם. הלה היה פוסק על אחד הצדדים מתן שבועה על הגמרא ובשבילנו הייתה זו חווייה גדולה ובלתי־נשכחת. הילדים נכחו ב״טקס השבועה״ ולאחר שהיהודי נשבע ויצא לדרכו, כל התלמידים רצו אחריו במין קריאת בוז: ״חלאיף תאליף! ובוק שאריף לאמור: נשבע שוגה! ואביך זקן [טועה], אולי משום שהשבועה אסורה בכל מצב! ה- רימא (איצטבה) מילאה תפקיד נוסף ולא פחות חשוב: כל חפץ או צעצוע כגון כדור או מקלע לציד ציפורים שהיה מתגלה אצל תלמיד, הוחרם מיד ונזרק למעלה לאיצטבה. מאחר והיא הייתה גבוהה, אף תלמיד לא הגיע אליה וגם לא העז לנסות. ההחרמות נשארו שם למעלה עד ערב חג הפסח, כאשר ה-רבבי עשה ביעור חמץ. ביום זה הוא היה מרוקן ומנקה את האיצטבה, וכל ההחרמות של השנה הוחזרו לבעליהן החוקיים. כל תלמיד ניסה לאתר את רכושו וזכה בו מחדש. התלמידים חיכו ליום זה, יותר ממה שחיכו לחג עצמו.

אישיותו והשכלתו של המלמד

מהמלמד לא נדרשה השכלה מיוחדת כלשהי. כל תלמיד־חכם שמצבו הכלכלי היה ירוד ולא הצליח למצוא פרנסה אחרת, היה פונה להוראה שלא הייתה כפופה לבחינות, להכשרה פדגוגית מינימלית או לפיקוח כלשהו. הוא גם לא זכה להערכה ראוייה ומלמד אחד שלא היה כל כך מוצלח, זכה במכנאס לכינוי א-רבבי דזזאפון (ה-רבבי היפני או ה-רבבי מיפן) על כן עלינו להבין את מצבו של המלמד חסר ההכשרה המתאימה, אשר לעיתים קרובות הוא היה מבוגר מדי ומטפל בעת ובעונה אחת במספר רב של תלמידים (100-80) שהם מעל ליכולתו וברמות לימודים שונות.

            ״א-רבבי דזזאפון״: בשנות העשרים והשלושים של המאה הנוכחית, היפנים הציפו אז את שווקי העולם בסחורות זולות ובטיב ירוד. מרוקו הייתה אחת הארצות שהוצפה בסחורות אלה. כך שיצא אז, שם רע ליפן ולטובין שלה, וכאשר היו רוצים להעריך אדם לא מוצלח, היו משווים אותו ליפני או לסחורה יפנית, כך יצא שם רע הן ליפן והן לאיש ״המורה״ שלנו.

מצבו של המלמד היה כה קשה, עד שנהגו לומר כסיל למזארי, וואלא תקרייא דדרארי – מוטב ניקוי הביבין ולא לימוד דרדקי; ילדי המללאח, עמ' 68; זעפרני חינוך, עמי 128 ״זו מלאכת עוני״. לא פעם מחליף המורה את מקצועו משיש לו אפשרות לכך״: לסקר, מ׳ 171 ״מעמדו של המלמד היה רופף למדי, כי מעודו לא קיבל הכשרה פורמאלית, שכן הוא חי בעוני שאין דומה לו״(לאף מלמד לא היתה תעודת הסמכה כלשהי, וכל הבא ליטול ״שם המורה״ יבוא ויטול).

מצבו החומרי של המלמד

ה-שרט (שכר מותנה) שקיבל המלמד מהורי התלמידים, היה כה זעום שלא היה בו אלא כדי לחיות בדוחק רב ובעוני. מה גם שתלמידים רבים עזבו את החדר בגיל שתים־עשרה, ונעשו שוליות בבתי־מלאכה. מחבר קהלת צפרו מציין, כי השכר הזעום ששולם למלמד היה תלוי בנדיבותו וברוחב ליבו של האב שהתייחס לתשלום כאל נדבה או צדקה. והוא מוסיף שהיו הורים אחדים שעיכבו את התשלום במתכוון או שלא שילמו בכלל, ובזמן הפירעון, הם הוציאו את הבן בתואנה שהמורה לא עמד בקריטריון המקובל, שהרמה הייתה נמוכה ושהבן לא הפיק כל תועלת מלימודיו. וכך סבל התלמיד משני צדדים: מאביו שלא חינכו כדבעי, ומרבו שלא לימדו כיאות.

ה-רבבי חיפש לו איפוא דרכים נוספות, להגדיל את הכנסותיו ולהרבות את שכרו. הוא הגדיל את מספר התלמידים מעל למשוער, ונוצרה צפיפות איומה בחדרים (קהלת צפרו). תלמידים חדשים התקבלו יום־יום כי לא היה תקן לאיכלוס החדר, כמו שלא היו קיימים תאריכי הרשמה קבועים, לקבלת תלמידים חדשים. מאחר ומלאכת המלמד הייתה ״מלאכת עוני״(זעפרני, חינוך), הוא נאלץ למצוא לו עיסוקים נוספים ופרנסות מזדמנות, כדי להתמודד עם החיים הקשים. רובם היו שוחטים, מוהלים, ולפעמים גם שליחי ציבור. בין המלמדים היו גם מקשטי לולבים לפני חג  הסוכות . היו גם מקומות שבהם המלמד היה הספק היחידי של צורכי כתיבה, וממנו חייב היה התלמיד לקנות את הנייר, הקולמוס מקנה־סוף והחומש. אחרים, כמו בעיר רבאט למשל, מלמד היה ספק סוכריות וממתקים לתלמידיו-תמורת תשלום.

בניגוד להורים שזילזלו במלמד, היו הורים ברובם תושבי הכפרים שבדרום, אשר התחשבו תמיד במצבו של המלמד, התייחסו אליו בהבנה ובכבוד ועזרו לו במתנות בהתאם למשלוח ידם. אם אבי הנער היה קצב, הוא נהג להביא למלמד מפעם לפעם פרוסות כבד, מעיים, רגל פרה או נתחי־בשר. גם הירקן הביא ירקות ופירות, וכן הלאה. נוסף לזה, נהגו אנשי הכפרים בדרום, להעניק למלמד ולשו״ב מתנות והטבות מיוחדות: כל בהמה שנשחטה, המלמד היה מקבל ממנה את מנת חלקו מן המובחר, וכל זה בנוסף למענקים האישיים שהיה מקבל מהורים שבנם ידע לקרוא בחומש, או שזכה לעלות למפטיר או שהגיע לבר-מצווה.

כוסכוס נגד חלומות רעים

כיבוד נוסף לו זכה המלמד מאת הורי התלמידים, הוא ה-כוסכוס. אמונה עממית חזקה רווחת בין נשי הדרום ואזורי האטלאס, והיא: אם האשה חולמת איזה חלום רע בלילה, למחרת היא מביאה ל״סלא, שתי קערות כוסכוס, אחת למלמד והשנייה לתלמידיו. הילדים מחסלים בו במקום את ה־כוסכוס ומברכים את האשה, ואילו ה-רבבי לוקח את הקערה לביתו, עושה ״מי שברך״ לאשה, ומבטל ממנה את החלומות הרעים. בזכות ברכה זו, בטלים ומבוטלים כל החלומות הרעים העתידיים.

רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו

מול המלמדים הבינוניים, היו אחרים בעלי שיעור קומה כמו ה-רבבי שלנו ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל אשר ברבות השנים מונה לדיין בעיר וישב על כס הדיינות עשרות שנים, עד ליציאתו לגימלאות.

ה-רבכי שלנו, היה גם משורר נשגב ותלמודי עצום. זוכרני שביום היה נוהג לעיין בגמרות שהיו מונחות לידו, קורא, כותב וגם מעשן הרבה, ואנו תלמידיו, בחרדת קודש הבטנו תמיד עליו; ובפרט, כאשר הוא היה עוצם את עיניו בשעה שבירך ״שהכל נהיה בדברו״, בכל עת שרצה ללגום מהתה המונח לידו, או בשעת ״קריאת שמע״ במלה ״א-ח-ד״… בה היה מושך ומושך, ומכוון בשעת תפילת ערבית ב״חדר״. הוא אהב את תלמידיו והתעניין במצבם. כמו כן תלמיד שיחלה ובפרט אם הוא היה יתום, היה ה־רבבי מרבה לדרוש בשלומו ולהתעניין במצב משפחתו. וכשהתלמיד הבריא וחזר לאיתנו וללימודיו הוא זכה לייחס מיוחד, וה-רבבי נהג בו בחן ובחסד.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'174-171

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

ה־רבבי היה רגיל לומר להוריו: ״בנכּום סאכ'ר! שבח לאל״ (בנכם מתמיד-מוצלח שבח לאל). לתלמידים הוא היה אומר: ״כל מי שמתמיד בלימודיו ומעמיק בהם, ״ראה יקבד אסאכ'אר דייאלו מענד שם יתברך״ (המתמיד יקבל את שכרו מאת השם יתברך). למלה סאכ׳ר יש איפוא שני מובנים: מתמיד, סאכ׳ר = מצליח, או א־סאכ׳אר = שכר

הדבר שלא לימדו אותנו היה הדגשת ההטעמה מלעיל או מלרע, וזה מצער מאוד. אפשר עדיין להרגיש זאת אצל יוצאי הערים מכנאס, פאס וצפרו, שאינם מבחינים בין מלעיל למלרע, לא כן אצל יהודי הדרום היודעים לבטא היטב ובהטעמה.

הגיית האותיות

ללשון הערבית המוגרבית במרוקו, ניבים שונים, והוא לא אחיד בכל מקום, אצל היהודים. קיימים הבדלים לשוניים רבים בין איזור למשנהו ובמיוחד בין תושבי הצפון לתושבי הדרום.

בקהילות הצפון למשל (מכנאס, פאט, צפרו רבאט- סאלי) ועוד, ההיגוי שונה משאר הקהילות. הגיית האות ק׳ שם, דומה להגיית האות א'. יהודי יוצא הערים האלו יאמר: תתאבל, במקום תתקבל שב״קדיש״; אסר, במקום: קצר; אבלה במקום: קבלה; אריעה במקום: קריעה.

הגיית האותיות ש׳ ימנית, ש׳ שמאלית ס׳, צ׳, הגויות באותה הצורה ברוב אזורי מרוקו, כמו האות ס׳ ללא שום הבדל. רוב יהודי המגרב יאמרו סיבולת במקום: שיבולת;סוד במקום שוד; סדק במקום צדק; סעיף במקום צעיף.

ליהודי צפרו בעיה נוספת: הגיית האותיות ד׳־כ׳, קשה עליהם, והם יהגו ת׳ במקום ד׳ ובמקום האות ס, ישתמשו באות א׳, כך למשל יבטאו את המלים: תבורה במקום דבורה; ביתא במקום: ביצה.

ההבדל הלשוני בין קהילת צפרו ליתר הקהילות מורגש במיוחד כאשר במ­קהילה זו מדברים ערבית־יהודית, זה בלתי אפשרי להבחין בין א׳ לאות כ׳. למשל יהודי מצפרו יאמר בערבית: א-יאלל במקום כא-יקלל שפירושה הוא אומר. או יאמר: נטרת במקום נדרת שפירושה ראית!

אצל יהודי דבדו והסביבה, הגיית האות כ׳, דומה להגיית האות ת׳, והם יאמרו: ת׳פרה במקום כפרה; ת׳יפור במקום כיפור.

גם בקרב קהילה זו מורגשים הבדלים רבים בינם לבין יתר הקהילות, כאשר הם מדברים ערבית-יהודית. הם יאמרו: האת' א-כ׳וייא במקום האכ א-כ׳וייא (קח חביבי). או אללאה יתיוון מנית במקום אללאה יכוון מנניכ, שפירושה-ה׳ יצליחך. כמו כן האות ק׳ וכן האות כ׳ מבוטאות אצלם כמו האות כ׳ ללא כל הבדל.

באיזור תאפילאלת, לא שומעים את האות א׳ ובמקומה משתמשים באות ע׳, כך למשל יאמר יהודי מאיזור זה: רפעל במקום רפאל. או ישרעל במקום ישראל עבד במקום אבד; עני במקום אני.

לעומת המקומות שהזכרנו, במראכש ובנותיה, הגיית האותיות יוצאת מן הכלל: השין הימנית והשין השמאלית, מודגשות היטב. האות ק׳ הגרונית מודגשת במיוחד, להבדילה מהאות כ'. אולם האות צ׳ מבוטאת כאות סי, ולא רק שם, בכל המגרב ללא יוצא מהכלל. כך יוצא ״סדק סדק תרדוף״ ולא ״צדק צדק״. ראוי להוסיף שבאיזור מראכש וכן בכל איזורי האטלס מבטאים את האות ו׳ כמו האות הלועזית W כך יאמרו: ווידבר ולא וידבר, וויקרא, וויאמר, וכדומה.

מערכת שעות הלימודים ותוכן הלימודים בחדר

מסגרת הלימודים במכנאס התנהלה כך: יום יום התלמידים למדו את פרשת השבוע עם תרגום לערבית(א-סאראח), וכל חבר(סאחאב) השגיח על חניכיו, שינן להם את החומר ועידכן את ה-רבבי על כל תלמיד, על כל חריג שאינו קולט, ועל העדרויות מן הלימודים. בשעה ארבע אחר הצהרים התפללו מנחה, ולעת ערב עם סיום הלימודים, התפללו ערבית. התלמידים הגדולים (החברים) נשארו ללמוד ״חוק לישראל״ עם ה-רבבי.

א-סאחב או חבר הוא בעצם עוזר המלמד (ריש דוכנא). סגן המלמד המטפל בקטנים. השם חבר קיים במסורת היהודית עוד מימי האמוראים ומתקופת ישיבות בבל. בזמנם של האמוראים היה הכינוי ״חבר״ לשם נרדף לתלמידי-חכם, עד שאמרו: ״אין חברים אלא תלמידי- חכמים (בבא בתרא, עה, ע״א). גם בין היהודים שבארצות דוברות ערבית, המונח חבר הוא שם נרדף למלמד, מלומד, חכם.

ביום רביעי אחר הצהרים, למדו את ההפטרה של השבוע עם תרגום לערבית (ה-סאראח). ביום חמישי, למדו כתיבה וכן ״החסר והיתר״. ביום שישי, התלמידים נבחנו בפרשת השבוע ובהפטרה. תלמיד שהוריו קנו לו את העליה להפטרה בבית הכנסת, שינן אותה היטב ביום שישי, כדי שביום שבת יקרא אותה ללא שגיאות בפני קהל המתפללים.

מנהג היה, שבפעם הראשונה הורים קנו לילדיהם את ההפטרה של פרשת נח, ״רני עקרה״ (ישעיה, נד) , משום שהיא ההפטרה הקצרה והנוחה ביותר לשינון. התלמידים הגדולים והמתקדמים, למדו ביום שישי איך לנסח מכתב. החברים העוזרים קיבלו מהמלמד, הוראות ותוכניות עבודה לשבוע הבא ולמדו איתו את הפרשה הבאה.

ביום שבת הלכו התלמידים גם כן ל-סלא, אבל לא על מנת ללמוד, כי אם להקשיב ולהיבחן ע״י התלמידים שכבר עזבו או סיימו את לימודיהם והיו לבחורים גדולים. הללו באים ביום שבת אחה״צ, בחנו את התלמידים הצעירים, אחר כך קראו פרקי תהלים והתלמידים הצעירים הקשיבו להם. במשך הזמן הם גם למדו לקרוא את התהלים, ונמנעו מלהסתובב באפס מעשה בשכונה.

חסר ויתר

אלה הן פעולות חיסור וחיבור. התלמיד רשם את המספרים באותיות עבריות ולא בספרות ההודיות המקובלות. מטבע ה־ריאל (מטבע מרוקני) צויין בסימן * .

בחסר והיתר היו איפוא פעולות חשבוניות פשוטות שה-רבבי לימד, ובכך השיג שתי מטרות אם לא יותר: א. התלמיד קיבל מושג על שתי מיומנויות יסוד בחשבון, חיסור וחיבור. יש לזכור שהתלמידים ברובם פנו בתום לימודיהם בחדר, לעבודה במקצועות קלים ופשוטים או למסחר זעיר_עיסוקים שלא דרשו ידע רב בחשבון. ב. התלמיד מגיל רך למד להשתמש באותיות עבריות כספרות, וכך הוא נכנס לעולם הגימטריא.

מלאכת הכתיבה

התלמיד למד לכתוב בכתב רש״י, ואחר כך בחצי קולמוס (נס-קלאם אן תעליק). כתב רש״י שימש להעתקת חומר לימודי בעל חשיבות ומסמכים כגון כתובות, תעודות ספרותיות וכר, ואילו הקורסיב נס-קלאם, שימש לכתיבת איגרות רגילות לצורכי יומיום. התלמידים המוכשרים שניחנו בכתב־ יד יפה, היו הציירים והסופרים של ה״חדר״. לפני פורים הם העתיקו מגילות אסתר על גלילי נייר, עיטרו אותן בציורים של בן־המדתא ועשרת בניו ומכרו אותן לחברים ב״חדר״. בשבוע של שבת שירה (פרשת בשלח), הם נהגו לכתוב את שירת־הים, לעטר אותה בצבעים נאים ולמכור אותה שוב לחברים.

 יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'184

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

 

א-טלעא אל-פרשה(העלייה לפרשה)

במכנאס, כאשר הילד התקדם בקריאה השוטפת, הוא הצטרף לכיתה (א- ארבאעא). (מובן הכיתה כאן, הוא עניין של חמישה־ שבעה תלמידים ועימהם החבר). ליד ה- רבבי עמד חבר עוזרים שנקראו א-סחאב (חברים). כל אחד מהם היה ממונה על הניהול והטיפול בכיתה(רבאעא). בכל כיתה למדו חמישה שבעה תלמידים, וישבו כאמור על הריצפה בחצי גורן מול ה-סאחאב (החבר) שמילא את התפקיד של ממונה, משגיח ומחנך. בכל בית־הספר היו אם כן מספר כיתות, ותפקידו של המלמד היה רק לפקח על כלל התלמידים. בערב כאשר הקטנים חזרו לבתיהם אחרי יום לימודים ארוך, ה-רבבי ישב עם ה״חבריסם״(א-סחאב) ולימד אותם גמרא כי הם היו די מתקדמים.

התלמיד החדש הצטרף איפוא לכיתה ולמד עם חבריו בני גילו. הורי התלמיד שילמו לחבר (סאחאב) כמה פרוטות כל שבוע, כדי שישגיח וישים עין על בנם. ברוב המקרים, החבר היה גם מלווה את הילד מביתו לבית-הספר (א-סלא) ומחזירו להוריו בסוף היום, תמורת תשלום כמובן. אולם רק בעלי יכולת הירשו לעצמם את המותרות האלו.

ה-סאראח (פירוש הטקסט)

התלמיד החדש שהצטרף זה עתה לכיתה מתחיל בשלב ראשון ללמוד את הפרשה עם ה-סאראח או תפ׳סיר, היינו תרגום מילולי לערבית, שנקבע מדורי דורות מפי רבני התקופות.

תרגום זה נועד להבהיר את המקור העברי לתלמידים החדשים. אבל הצרה הייתה שאף ילד לא הבין אותו משום שהיה קיים הבדל עצום בין שפת התרגום(ה- סאראח) לבין שפת הדיבור הנהוגה. המלמד תירגם איפוא כל פסוק ופסוק, והילד שינן ודיקלם מבלי להבין את המשמעות. המלמד גם לא טרח לוודא אם התלמיד הבין אלא דאג שהוא ישנן היטב את הפסוק מן הפרשה, וידקלם את הפסוק המקביל ללהג המקומי ה-סאראח, וכך עשה: ״וידבר ה׳ אל משה=לאמר. ותבללם אללאה אילא משה ליקול״.

הערת המחבר: מסופר על הרב רפאל ברדוגו ממכנאס, המכונה ״המלאך רפאל״ (נפטר התקפ׳׳ב), שירד פעם לדרומה של מרוקו וביקר בכמה קהילות יהודיות, הוא בדק את שיטת הלימוד ואיך המלמדים מתרגמים את התנ״ך לערבית בעבור התלמידים שלהם. הוא מצא שהמלמדים אינם בקיאים די הצורך בתרגום התורה לערבית, ואו נאלץ הרב לתרגם את התנ״ך לערבית מרוקאית (כת״י התנ״ך המתורגם נמצא היום במכון בן־צבי בירושלים תחת המספרים 1303 ו-1329, ראה גם קהלת צפרו, ח״ג, עמ' 207, הערה 12; גולוון, עמי 19: שפת התרגום אינה דומה ללהג המקומי.ע"כ

מסיבת העלייה לפרשה

כאשר הילד למד לשנן טוב את הקטע הראשון מהפרשה_ובשלב זה ללא טעמים, אבל עם התרגום לערבית, הוריו ערכו מסיבה די גדולה הנקראת לחלאווא די טלוע לפרשה, עוגות וממתקים לכבוד העליה לפרשה. ייתכן ששם זה מורה על המתיקות של לימוד התורה שבפי התינוקת של בית רבן וכבר נאמר ״דבש וחלב תחת לשונך״(שיר השירים ד, יא). ההורים הביאו לבית-הספר שני מגשי נחושת: באחד  הניחו חומש חדש שקנו לבנם לכבוד המאורע, ובשני עוגות, קומקום תה וסוכריות (פ'אניד), לתלמידי בית-הספר, במיוחד לחברי בנם הלומדים עימו בחברותא בכיתה.

ההורים בעלי יכולת נתנו ל-רבבי מתת כסף כנדבה וזה הרעיף ברכות בשפע על ראשו של הילד ואיחל לו שיזכה לחופתו ולשמחתו בחיי אביו ואימו, קרוביו ומיודעיו וכו'. באותו מעמד קרא התלמיד מתוך החומש שהביאו לו הוריו, אל-מקטע (הקטע) הראשון עד ה״שני״ של הפרשה, כפי שנהגו המלמדים לשנן לתלמידיהם עם התרגום לערבית, מלה במלה, מעברית ללהג המקומי. המלמד נהנה לא פחות מההורים ומהקרובים הנוכחים, וכולם הרעיפו ברכות על הילד ועלה-רבבי. הברכות היו מלוות כרגיל בקריאות גיל של יו יו יו!

טעמי המקרא

הילד שעלה זה עתה ל״פרשה״, עלה במקביל בדרגה, כי הוא מתחיל ללמוד עכשיו את פרשת השבוע בטעמי המקרא עם סילסולים. במכנאס נהגו המורים ללמד את תלמידיהם את הטעמים עם הניגון, אחרי קריאת כל מלה, כך: ״ויאמר, ה׳ (קדמה) אל משה: (זקף קטן)״. הילד קרא את שם הטעם במקביל לטקסט ובניגון כאילו הוא מפזם. הוא עשה זאת, כשהוא מנענע את ראשו ואת כל גופו אנה ואנה, בבחינת ״כל עצמותי תאמרנה״

הלימודים העונתיים

לימוד התורה (פרשת השבוע), היה המקצוע העיקרי והראשי ב־חדר. פרשת השבוע נלמדה יום־ יום לאורך כל השנה כמעט. אך היו עונות שלימוד החומש הוחלף בחומר אחר.

ימים מספר לפני פורים נלמדה מגילת אסתר. מיד אחרי פורים התחילו בלימוד ההגדה של פסח, תפילות החג ומנהגיו. כל תקופת ״העומר״ אהרי-פסח, הוקדשה ללימוד מוסר ולהכשרת לבבות לקראת קבלת התורה בחג השבועות. למטרה זו הם לימדו את מסכת אבות ואת ספר משלי. השיעורים של אחר הצהרים הוקדשו ללימודי פרקי אבות וספר משלי עם תרגום לערבית. גם מגילת רות ואזהרות היו מעניינא דיומא.

אחרי חג השבועות לימדו את ספר איוב. מי״ז בתמוז עד תשעה באב, לימדו את מגילת איכה וקינות. מתשעה באב התחיל לימוד ספר דניאל ותפילות ימים נוראים. כמו יתר הספרים, גם ספר דניאל נלמד עם התרגום לערבית, דבר שהיה מאד קשה, וזה נמשך עד חג הסוכות. דבר מעניין הוא שבמכנאס כמו ברוב המקומות, המלמדים לא לימדו את ספרי הנביאים כיחידות שלמות, אלא רק ההפטרה של כל שבוע ושבוע. במילים אחרות, בית־הספר הכין את התלמיד להווי בית־הכנסת, לליטורגיה ולחיי הדת.

א-תטלוע(לימוד בעל-פה)

אחרי חג הסוכות, החל מפרשת בראשית, התחיל א-תטלוע (השיעורים), כלומר דיקלום קטעי קריאה בעל־פה. הלימוד בעל-פה נמשך כל החורף עד ערב פסח, או שבוע לפני כן. החומר הלימודי התחלק לכמה שלבים, בהתחלה הוטל על התלמיד ללמוד בעל־פה את הקטע הראשון של אות אלף מאלפא-ביתא (תהלים קיט) ולדקלם את שמונת הפסוקים שבו, לפני ה-רבבי או ה-סאחב (החבר). זה היה יומ­יום, לפני שהתלמיד הלך לארוחת צהרים. לאחר מכן עבר התלמיד לשני קטעים יומ­יום ותמיד בע״פ עד שהגיע לשנן לו חמישה מזמורים בבת אחת.

מאלפא-ביתא עבר התלמיד ללימוד התהלים מההתחלה, וגם כאן הוא התחיל במזמור אחד כל יום, ולאט לאט הוא התקדם עד שדיקלם בע״פ חמישה מזמורים בנשימה אחת. מספר תהילים עבר לספר קהלת, וכל יום היה עליו לשנן בע״פ מספר פסוקים עד שבסוף הוא ידע את כל הספר עם תרגום לערבית.

תלמידים מוכשרים, למדו גם ספר משלי וספר איוב בע״פ עם התרגום. אחר כך למד התלמיד את פרקי המשניות, שאנשי מעשה נוהגים לקרוא בשבת לפני שלוש הסעודות. על התלמיד היה לשנן בע׳׳פ את עשרים וארבעת הפרקים של מסכת שבת (משנה), וכך נחקקו הלימודים על לוח ליבו.

לימודים אלה היוו כעין שיעורי-בית, והילדים למדו בלילות החורף הארוכים, כשהם יושבים יחד עם בני המשפחה, סביב כירה (נאפ'אך) עם גחלים שעמדה באמצע החדר. בני הבית ישבו מכורבלים ושמעו מעשיות וסיפורי נסים מפי האב או הסבא שהוחזק ברוב המקרים כתלמיד־חכם.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 190

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

עונשים

תלמיד שלא הכין את שיעוריו כנדרש, ולא ידע לדקלם בעל־פה את המזמור או את הקטע לפני ה-רבבי או ה-סאחב, זכה ל-תחמילא (מלקות). רגליו הושמו ב- פאלאקא, וה-רבבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות. אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דווקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ של מרוקו היה של שלוש-עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים עח, לח). שאר התלמידים ליוו כל מכה במלה מהפסוק ובקולי קולות, כך שתחנוניו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה הצוהלת.

שיטת הלימוד בצפרו

שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות בצפרו שונה במקצת מזו של מכנאס, והיא מתחלקת לארבעה שלבים כמו שפורטו ב״קהלת צפרו״:

 שלב א׳: (תביזארא): לימוד קריאת שמות האותיות(לחרוף) והתנועות(א-נקוט).

 שלב ב': (תכ'מים מחשבה): לימוד הגיית האות עם תנועתה, שלב הנקרא גם אסאקאר סביר (לבכיר.

שלב ג׳: זדי (צירוף הברות): לימוד קריאת האות עם תנועתה ובהוספת אות אחרת בלי תנועה או מנוקדת בשוא (הברה סגורה).

שלב ד: (מטלוק לאט): לימוד צירוף הברות למילה (ו־יא-מר), נקרא גם ״פרשה דתביזארא״.

 

בשנה השנייה, לימדו את הפרשה(התורה) בשלושה שלבים:

שלב א׳: (מטלוק)כעין חזרה על מה שנלמד בשנה הראשונה, אלא שהקריאה הפעם נעשית מתוך החומש עד שהתלמיד מגיע לקריאה שוטפת.

שלב ב׳: (טעם)_קריאת הפסוק עם הטעמים. בהתחלה לומדים את שם הטעם ואת ניגונו, ואחר כך שרים את הפסוק בשלמותו.

שלב ג׳: תורה עם תרגום בערבית_הילד קורא קבוצת מילים ומתרגמן לערבית שלב זה ברוב ערי מרוקו נקרא לפרשה בסאראח (הפרשה בתרגום).

לפי מחבר קהלת צפרו שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו, גובשה עוד במאה השמונה-עשרה.

החינוך בדבדו

כמו בכל הקהילות שבמרוקו, גם בדבדו החינוך המסורתי התקיים בשנות העשרים של המאה הנוכחית בבתי־כנסת אשר שימשו כחדרים וכישיבות ללימוד תורה. התלמידים למדו כל היום והחינוך ניתן בחמישה שלבים.

כאשר הגיע הילד בפעם הראשונה אל המלמד, הוריו הביאו דברי מתיקה וסופגניות בדבש וכיבדו בהם את ה-רבבי והתלמידים. הדבש והממתקים הם לסימנא טבא, ורומזים על מתיקות התורה שבפי התינוקות של בית רבן ככתוב ״דבש וחלב תחת לשונך׳(שיר השירים ד,יא).

בשלב ראשון, המלמד לימד את הפעוט להכיר את האותיות והתנועות(לחרו-ף תקוט-להיזא): ה-רבבי לימד את הילד לקרוא את האות עם התנועה. אחרי שהילד קלט את החומר, הוא עבר לשלב השני: צירוף אותיות ותנועות וקריאת מילים ופסוקים.

בשלב השלישי, למד הילד קריאה שוטפת במקרא, ותרגום הפסוקים לערבית.

בשלב הרביעי, למד הילד את טעמי המקרא על בוריים.

בשלב האחרון, החל ללמוד רש״י, הלכות וגמרא. בשלב הזה, הורי התלמיד ערכו חגיגה לקרובים, והביאו דברי מאפה וממתקים לכיתה של בנם. המוכשרים נשלחו לעיר הגדולה פאס או לתאפילאלת כדי להמשיך בלימודיהם התלמודיים. המבחנים לתלמידים התקיימו בשבתות. הרבנים בחנו את התלמידים אחר־הצהרים במקצועות התנ״ך והגמרא. כמו בכל קהילה יהודית במרוקו, עם בוא הצרפתים נפתחו בתי-ספר של כל ישראל חברים (אליאנס), והחינוך השתנה לחלוטין .

מערכת הלימודים בקאזאבלנקה:

מערכת הלימודים וחלוקת החומר הנלמד במשך השבוע בחדר שונה ממקום למקום. החלוקה אינה קבועה ואינה על־פי תוכנית רשמית. כל מלמד והתוכנית שלו, בעיר ובכפר.

לפנינו מערכת לימודים שהייתה נהוגה בקאזאבלנקה: ימי ראשון ושני: פרשת השבוע ותרגומה לערבית יהודית. יום שלישי: נביאים עם כתובים. יום רביעי: מבחן באמצעות שאלות ובדיקה אישית על־ידי אמירת טקסט בעל פה. יום חמישי: הפטרה. יום שישי: כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל הילד. יום שבת אחה״צ: תחרויות בקריאה ובתרגום קטעים מן המקרא המתקיימות בבתי-כנסת של ה״מדינה״ הישנה (שכונת היהודים), בין קבוצות מבתי־ספר שונים.

סיום הלימודים ב׳׳חדר״

בגלל דוחק הפרנסה, רק הורים מעטים יכלו להרשות לבנם להמשיך בלימודיו אחרי גיל הבר־מצווה. אבל אם הוא היה בר־אבהן ובר־אוריין, אביו מסר אותו לרב ללימודים גבוהים, כדי שימשיך את שלשלת היוחסין של המשפחה. לפעמים האב עצמו טיפל בבנו והמשיך ללמדו. אך היו גם מקרים שהורים נאלצו להוציא את בניהם באמצע הלימודים כדי לקחת אותם עימם לכפרים לעבוד כרוכלים. התקנה שבספר התקנות סימן קמ״ו, שנחתמה במכנאס על ידי ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ), מוכיחה עד כמה היה קשה להורים לתת חינוך לילדיהם.

הערת המחבר: תקנות פאס, סימן קמו, נדפס בתוך כרם חמר. התקנה מגנה את ההורים שבמכנאס המוציאים ילדיהם מן ה״חדר״, כדי לעשותם שוליות של עושי מסרקי צמר אל-קראסלייא, ואוסרת על בעלי מלאכה אלה להעסיק ילד לפני הבר-מצווה.

היה עוד קושי נוסף: בן למשפחה פשוטה מתוך עמך, לא היה יכול בין כה וכה להמשיך בלימודים, משום שגם אם הצליח וקיבל סמיכת רב או הורשה להיות שוחט ובודק, מוהל וכדומה, לא יכול היה לממש זכות זו, כי כל המשרות מהסוג הזה היו כבר תפוסות. מי שהחזיק במשרה ציבורית בעלת ערך של רב, דיין, סופר, מוהל או שוחט, העביר אותה לבניו אחריו על-פי דין השררה. מתוך דאגה לעתיד ילדיהם, העדיפו הורים ללמד את הבן מקצוע, כי משרת רבנות הייתה ממילא תפוסה ברוב המקרים, בידי אולאד א-זדלד (בני אבות), הלוא הם המיוחסים בני המעמד העליון.

הערת המחבר: מצב המלמד היה כה חמור, עד שהמוני העם במכנאס_נהגו לומר תיכ׳מיל א-סרוב, וואלא תקרייא (טוב ניקוי הביוב ולא עיסוק בהוראה) ובנוסח אחר בקזבלנקה: תכימיל למזארי וואלא תקריית א-דרארי(ניקוי ביוב ולא חינוך תלמידים, ראה לעיל הערה 33). תלמיד שאינו נמנה עם המיוחסים, אף על פי שאם היה מצליח בלימודיו, היה אולי זוכה בסוף, במשרת מלמד דרדקי ולא יותר.

השררה

השררה קיימת עד היום בכל קהילות ישראל במרוקו, ובמיוחד בערים כמו פאס, מכנאס, צפרו, מראכש, רבאט, סאלי, תיטואן, ועוד. מוהלים ושוחטים במכנאס למשל, היו רק מבני משפחות בירדוגו וטולידאנו. גם בערי אלג׳יריה השכנה, הייתה קיימת השררה. במכנאס, הורשו לשחוט עופות רק שני תלמידי חכמים ממשפחות מסוימות. לבית המטבחיים, לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט, זולת לשוחטים מבני משפחת בירדוגו. זוכרני אדם שהגיש ערעור לבית־הדין הרבני הגבוה ברבאט, נגד בעלי-השררה, אך בקשתו נדחתה והוא לא הורשה למלא תפקידי שחיטה.

הערות המחבר: בעניני השררה במרוקו, ראה: ברונו-מלכה, עמ 216 הערה 8 (השררה בפאס); מים חיים, ח״ב, על השררה במכנאס ובעוד מקומות, עמ' רלז-רסב; קהלת צפרו, ח״ג, מוסד השררה בצפרו, עמ' 70; השררה במראכש והדרום, פלאמן, עמי 197-187, שוראקי עמי 109. ״בית-דין השררה״ מערכת שיפוט שעליו הוטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה.

שני תלמידי-חכמים בלבד הורשו לשחוט עופות: אחד ממשפחת זאזון, שמאבות אבותיו הייתה להם חזקה על השחיטה. השני ממשפחת טובי, שהיה מוכר בעיר כולה כשוחט ובודק. שני תלמידי־חכמים אלה הורשו לשחוט רק עופות, אך לא בהמות. דריסת רגל בבית המטבחיים, הייתה אסורה לכל שוחט, זולת המשפחות שהזכרנו.

האיש שהגיש ערעור לבית־ הדין הגבוה היה מר אליהו הכהן, אשר בנו יהודה למד והוסמך כשו״ב, אך לא הורשה להיכנס לבית המטבחיים, כמו בני משפחת ברדוגו. ראה על כך: מים חיים, ח״ב, משפטי השררה, עמי רנא, סי׳ ד, סעיף פה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד193

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

הכשרת בני הכפרים לרבנים

עם הכיבוש הצרפתי באה הפסקה רוחנית ומתמשכת בלימוד התורה. השחרור הצרפתי וחינוך הנוער בבתי-ספר של אליאנס הפכו את הקערה על פיה. נפערה גם תהום בין אבות לבנים. חלק גדול מהנוער השליך מאחרי גבו את מסורות אבותינו, והתחיל להזניח את התפילות. הישיבות התמעטו והבנים נהרו בסיום הלימודים ב­חדר לבית־ספר המודרני והחדש שנפתח, כדי לרכוש בו השכלה ותרבות אירופאית. נדיר היה למצוא הורים שישלחו את בניהם ללימודי־קודש בישיבות, זולת רבנים בודדים ובעלי ייחוס.

הנוער נותק ברובו מהמסורת עתיקת היומין ונשאר מרוחק מכל עניני הדת כולל תחיית שפתו. הדור הישן נשאר סגור ומסוגר בתוך מסגרתו הדתית, נאמן למסורתו מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אדיש נוכח הבנים המתרחקים אט אט מעברם המפואר (שוראקי). עם זאת לא עיר כמו מכנאס, בעלת המורשת המפוארת, תוותר על המשך לימודי הקודש בישיבות. למרות שרבים ראו בלימוד השפה הצרפתית כורח השעה, היו לא מעט רבנים שהסתייגו מבית הספר של אליאנס הנקראת בפי יהודי מרוקו אש-כואלה (בספרדית escuela), ומהחינוך הניתן בו. במכנאס הם דרשו את המלה, ״אש־כולה״. הם הניחו ש״כל השפות האירופאויות זורקות אפיקורסות״ בנוער המסונוור אחרי תרבות המערב.

רבה הראשי של העיר מכנאס, הגאון והחסיד ר׳ ברוך רפאל טלידאנו זצ״ל, היה בין הרבנים שהתנגדו לחינוך האליאנס ושמו הלך לפניו כמפיץ תורה ברבים וכמתנגד חריף לתרבות אירופה. דאגתו לחינוך יהודי-דתי, לא נתנה לו מנוח. הוא דאג לא רק לבני עירו אלא לכלל ילדי ישראל, במיוחד לבני הכפרים החסרים רועים רוחניים. הוא יצא בכוחות עצמו לכפרים המרוחקים בדרום מרוקו, עשה בהם ימים כלילות, גייס תלמידים והביא אותם למכנאס. באין פנימיה, הוא היה מפזר אותם בין בעלי־בתים, שדאגו למחסורם ביד רחבה. כל בעל־בית שאיכסן בביתו בחור ישיבה אחד או שניים היה בדרך כלל סוחר אמיד או בעל-מלאכה שראה זכות גדולה לעזור ולארח בביתו, תלמיד שאינו בן המקום ורוצה ללמוד תורה. בעל־הבית ראה במעשהו זה קיום מצווה של הכנסת אורחים ועזרה ללומדי תורה בפרט אם הוא בעצמו לא יכול היה לקיים מצווה זו.

בעלי-בתים אלה לא קיבלו שום תשלום או תמיכה מגוף כלשהו. להיפך, הם תמכו בתלמיד האורח, נתנו לו דמי כיס בעין יפה והתייחסו אליו כאל אחד מבניהם. לפעמים, אף חיתנו אותו על חשבונם. זכורים לנו מקרים שבהם בעל־הבית השיא את בתו לתלמיד שהתגורר אצלו, כאשר הוא למד בישיבה. תלמידים אלה מצידם ראו במארחם, אב תומך ונאמן וכיבדו אותו כיאות. בחורים אלה, רובם ככולם, סיימו את לימודיהם בישיבתו המפורסמת של הרה״ג ר׳ יצחק סבאג ז״ל.

הערת המחבר: ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל, ראב״ד במכנאס, בן שושלת חכמים מפוארת ממגורשי קסטיליה. ישב על כס הרבנות במות אביו ר׳ יעקב זצ״ל, ב-1928. הקים ישיבות רבות והיה קנאי גדול לדת ישראל. עלה ארצה ב־1968 והתישב בבני ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד ב-1970 תשל״א. חיבר ספרי שו״ת על השו׳׳ע, בניו ונכדיו ממשיכים את דרכו בקודש, והקימו ישיבות ״אור-ברוך״ בירושלים, המנוהלת ע״י אחד מנכדיו, הרב מיכאל טולידאנו שליט״א. על הרב טולידאנו, ראה ״ספר ביקוד החמה, תולדותיו ופעליו של הרב ברוך רפאל טולדאנו, ירושלים, תשמ׳׳ט; מ. לסקר, עמי 169. הקהילות פאס, מכנאס, צפרו ומראכש, התייחסו אל בתי-הספר של חברת כי״ח (כל ישראל חברים), כאל ״מרכזי כפירה״. ולעתים קרובות היו רבני הקהילות עיקשים בהיצמדות למדיניות של הרחקת הנוער מבתי-הספר של כי״ח.

המתקדמים ביותר, למדו אצל הרב ידידיה טולידאנו זצ״ל והיו שהוסמכו לדיינים. עם סיום הלימודים חזרו אחר-כך לכפריהם הרחוקים, כשבידיהם תעודת הסמכה של שוחט ובודק, מוהל וכדומה. רבים מהם עלו לארץ ומשמשים היום רועים רוחניים מצויינים לקהילותיהם, בערים וביישובי עולים. יש ביניהם המכהנים כדיינים וכראשי מועצות דתיות.

נשים לעזרת החינוך

על אף שלפני כניסת הצרפתים למרוקו, הנשים לא רכשו השכלה כלשהי בחייהן,רבות מהן היו מוכשרות, בעלות מעוף ומסוגלות לנהל, לחנך ואפילו להקים מוסדות לתפארת. נזכיר בראש ובראשונה, את מרת רבקה טולידאנו נ״ע, רעיתו של ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל ממכנאס שהייתה ה״הנרייטה סאלד״ של ילדי ה־מללאח בעיר. בעזרת נשותיהם של נכבדי הקהילה ממשפחות אלכרייף, סודרי, עמאר, משאש, ובירדוגו. היא ייסדה תלמוד־תורה זוטא למעוטי יכולת. מעניין לציין שהנשים במרוקו היו דווקא החלוצות בקידום החינוך והוגות הרעיון להקמת תלמודי-תורה בערים. במכנאס למשל, נוסד תלמוד־תורה הודות למאמציה של מרת רבקה טולידאנו נ״ע. בהתחלה, התקיימו הלימודים בבנין שנשכר לצורך זה. היא גם השיגה רב גדול, שלקח על עצמו את החינוך ואת הטיפול בילדים.

הקמת תלמוד תורה במכנאס (רבקה טולידאנו)

זה לא קל היה לאשה מבוגרת כרבקה טולידאנו להקים מפעל כביר, למיעוטי יכולת, ליתומים ולכל אלה שאין ידם משגת לשלם א־סרט (שכר מותנה). כמו שמספר נכדה מחבר ויהי בימי המללאח, יד המקרה הייתה בדבר:

בשנת 1927 הגיע למכנאס שליח דרבנן מארץ הקודש, הרב רפאל ביבאס ז״ל, (מוצאו מאחת המשפחות המיוחסות בעיר סאלי). הרב השיג היתר מיוחד משלטונות הפרוטקטוראט, לערוך מגבית מיוחדת לבניית תלמוד- תורה בטבריה (שבה התיישבו רוב העולים ממכנאס), בתנאי שהשפה הזרה במוסד תהיה הצרפתית. נשיאת אגודת תלמוד־תורה או אם־הבנים, הייתה הגב׳ רבקה טולידאנו, אשר סייעה רבות לשליח מטבריה והתלהבותה לשליחות הקודש דבקה בה חזק, עד שהדביקו לה הכינויי ״רבקה ביבאסה״. הצלחת המגבית הייתה כה מרשימה עד שהביאה את פרנסי הקהילה לקנאה: ״אנו מוכנים לממן הקמת תלמוד־תורה בטבריה, כאשר בעירנו אין מוסד כזהז עניי עירך קודמים״. אמרו, ונפלה החלטה לבנות בנין לתלמוד-תורה כללי, ולא עוד רק לבני העניים, שירכז בתוכו תלמידי כל ה״חדרים״(יתר בתי הספר)

האגודה העמידה לרשות הקהילה מגרש שקנתה ב״מללאח״ החדש le nouveau mellah אולם ההשקעה הדרושה, הייתה מעבר לאמצעי הקופה הריקה של הקהילה, ועמדה השאלה מאיין יבוא עזרי? מיהודי התפוצות? מי חשב על זה? והנה, אם אין כסף ישנו הראש היהודי. אחד מנכבדי הקהילה, הגביר אליעזר בירדוגו ז״ל הגה שיטה מהפכנית. הוא הציע לקחת הלוואות מבנקים, כאשר הריבית תכוסה על ידי התורמים הקטנים שאינם יכולים לתרום את הקרן. ההצעה התקבלה בהתלהבות עצומה ושנה לאחר מכן, הבנין עמד על תילו, בנין מפואר עם עשרים וארבעה חדרים מרווחים שאיכסנו מאות תלמידים. המורים קיבלו את משכורתם מקופת הקהילה והם עמדו על משמרתם במסירות ובכישרון.

הערת המחבר: המללאח, עמי 192. (זוכר אני היטב את השד״ר רפאל ביבאס וה״עוזרת״ שלו מרת רבקה טולידאנו בשנות העשרים, אשה שהביאה להתלהבות עצומה בקרב האוכלוסיה היהודית ב״מללאח״. כל יום היה השד״ר מוזמן אל ביתו של אחד מנכבדי העיר, ״דורש״, ובמקום הייתה נערכת מגבית לטובת מפעלו של השד״ר, וכל זה היה הודות למסירותה ללא גבול של המנוחה רבקה נ״ע.

את ניהול המפעל הכביר הזה ששמו ״תלמוד-תורה״, הפקידה הקהילה בידי אחד הרבנים החשובים והמנוסים בעיר, הרב ידידיה טולידאנו ז״ל. אולם האחרון ״לא האריך ימים במשרתו״, ונאלץ להתפטר כעבור שנים מועטות. במקומו נתמנה למנהל ״תלמוד-תורה״, רב צעיר מאוד, הרב שלום משאש שליט״א, והוא אז כבן עשרים וחמש שנים. ואם כי קמה התנגדות חריפה למינוי רב כה צעיר, הצליח הרב משאש לנהל בעוז ובכבוד את המוסד הנכבד במשך למעלה משבע־עשרה שנה. הוא גם הצליח להכניס שיטות חדישות בחינוך. מספר התלמידים עלה למאות. שערי בית־ הספר נפתחו לרווחה לשפה העברית המודרנית ובד בבד גם לצרפתית. אבל קודם־כול, דאג הרב משאש להאדרת התורה לא רק בעירו מכנאס, המכונה בפי תושבי המדינה ״רוסאליים זגירה״ (ירושלים הקטנה), אלא בכל רחבי ארץ מרוקו. בנוסף לתפקידו כמנהל תלמוד־תורה, ייסד הרב שלום משאש מוסד חשוב והוא חברת דובב שפתי ישנים, להוצאת כתבים של רבני מרוקו. הוא גם הקים ישיבת ״כתר תורה״. ב-1939 ראה הרב שהדור הצעיר התחיל להתרחק ממסורת אבותיו, ומתוך חרדה לאובדן היצירות היקרות שהשאירו רבני מרוקו, קם הוא ור׳ יעקב בירדוגו ז״ל, וייסדו בשניהם את חברת דובב שפתי־ישנים. הודות למאמציהם הרבים, הצליחו בשלב ראשון להוציא לאור תשעה חיבורים רבי־ערך של גדולי הרבנים של מכנאס. ב־1941 במסיבת הפרידה מראש הדיינים של מכנאס, הרב יהושע בירדוגו ז״ל, כאשר נתמנה זה למשרת רב ראשי ליהדות מרוקו, הציע ר׳ שלום באקראי את הרעיון להקמת ישיבה במכנאס להכשרת רבני המחר. מיד ענה לו ראש הרבנים ר׳ יהושע בירדוגו ז״ל ואמר: ״נאה דורש־נאה מקיים״. הרב משאש נענה מיד לאתגר, והוקמה ישיבת כתר תורה שבראשה עמד הרב יצחק סבאג ז״ל, אשר הרב משאש בעצמו, יצק מים על ידיו.

הרב משאש מסמל היום, את יופיה וגדולתה של המסורת המפוארת של קהילת מכנאס, לה מנחיל כבוד גדול בישיבתו על כס הרבנות בבירת ישראל-ירושלים. לתפקיד הרם הזה הגיע ר׳ שלום, לאחר שנים טובות ומבורכות כאב בית־הדין בעיר הגדולה קאזבלנקה, וכאב בית־הדין הגבוה לכל קהילות מרוקו.           

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 198

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 149 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר