יהדות-מרוקו-הווי-ומסורת-החינוך-היהוד


יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

ר׳ אברהם טולדיאנו

מלמד נוסף ומוצלח, היה ר׳ אברהם טולידאנו זצ״ל. הוא היה יפה תואר ובעל הדרת פנים אצילה, זקנו ארוך ויורד על מידותיו.

ר׳ אברהם היה דקדקן עם תלמידיו. לכן הורים לילדים חריגים השתדלו בכל מאודם, וביקשו שבניהם ילמדו אצל מלמד זה, כי הוא ידע לטפל בתלמידים חריגים ובקשיי חינוך, שרעדו מפניו.

המבנה בו לימד ר׳ אברהם נמצא ב־דרב א-סלא זדידה ־ רחוב בית־הכנסת החדש. בית כנסת זה נבנה על ה־סלוקייא ־ מקום בו עבר פעם נהר שזרמו בו מים עכורים. בשנים עברו, רחוב זה היה נקרא דרב א־סללקייא – רחוב הנהר.

מול א-סלא (החדר) של ר׳ אברהם עמדה מזרקת המים או א־סקקאייא ובשנים האחרונות, מבוא זה היה נקרא גם דרב א־סקאייא ־ מבוא המזרקה. ה־סקקאייא שמשה את העגלונים והחמרים שהיו באים לכאן להשקות את בעירם וגם לשטוף את הירקות שמכרו בשוק הירקות – הלא הוא אל-כידדארין הנמצא בשכנות ליד ה-חדר של ר׳ אברהם.

גם הזקנות ״מגרשות השדים״ הזדקקו לסקקאייא ופקדו לילה לילה את המקום הזה שרחש שדים ומזיקים ושפכו בו שמנים, ומנחות.

שער הכניסה של סלאת ר׳ אברהם היה רוב היום נעול כדי שהתלמידים לא יסיחו דעתם מהלימודים וכך נמנע מהם התענוג להסתכל בעוברים ושבים הרבים שהיו באים למזרקת המים (א-סקקאייא) כל יום.

כאמור, ר׳ אברהם נהג בתלמידיו בקפדנות רבה. הם לא ראו אף פעם חיוך על פניו, בגלל הרצינות שבה נהג בלימודים. כמו כל המלמדים, גם ר׳ אברהם נהג להחזיק ביד אל-ערק – זהו גיד שור מיובש דקיק וארוך, שבו הוא הצליף על כפות הרגליים. הוא גם לא נשא פנים בעונש, בין אם התלמיד היה בנם של עשירים או של עניים, ועל כן אף אחד מתלמידיו לא נשא ולא שמר לו טינה עד היום.

ר׳ אברהם היה הראשון במכאנס, שהחדיר את לימודי הקודש לבנות.

מאחר והיתה דרישה רבה ללמוד אצל ר׳ אברהם, נאלץ לקחת לו עוזר, את אחיו ר׳ אליהו. ראה ברית מילה, עמי 37.

שיטת הלימודים במכנאט

שינון האלף־בית בלוח(למביזארא)

הפעוט התקבל ל־חדר בגיל שלוש לערך, וכאן הוא התחיל להכיר את צורת האותיות(לחרוף) ולבטא אותן(יביזארהום). ההורים ציידו את בנם הקטן בלוח עץ קטן (א-לוחא) בגודל של 25X15 ס״מ בערך, ועליו הודבק או הוחזק במסמרים דקים, קלף שנכתבו עליו בכתב אשורי, אותיות האלף־בית, שמאירות עיניים, ועל ידן התנועות (א-נקוט). ללוח העץ הזה, הייתה ידית קטנה עם חור, ודרכו השחילו חוט עבה שניתלה על צוואר בנם הקטן. התלמיד החדש הלך ברחוב, כשהלוח מתנדנד לו על חזהו. גם בהגיעו לביתו, ההורים לא הסירו אותו מעל צווארו, וכך שינן לו הילד היטב את האלף־בית ולמד אותה מהר.

השתלבות התלמיד בקריאה

הצעדים הראשונים של הפעוט ב-חדר(סלא), היו כאמור הכרת אותיות האלף־בית ולימודן בע״פ. אחרי שהילד קלט אותן היטב, הוא עבר לשלב הבא.

אבֶגֱדֶהו

המטרה בעצם הייתה ללמד את הילד להכיר את האותיות ולשלוט בקריאה למען יוכל לקרוא בסידור ולהשתתף בתפילה בציבור. הילד למד את קריאת המלים והיגויין, וה־רבבי צירף אותיות לפי סידרן, ובנה לו מלים ללא משמעות. כך נוצר פסוק שלם, שהילד היה צריך לדקלמו במנגינה מיוחדת:

אַבְגִדְהוּ זֶחֲטָיַ כָדְלְמָם נִן סָעַפָףָ צְץ קִרְשָת (מדהונין בזזית)

זהו גיבוב שלמילים חסרות משמעות, של כל אותיות האלף־בית. אך הילדים הוסיפו לו נופך משלהם, וסיימו את המשפט במילים ערביות.

מהאלף־בית בנה לו המלמד משפט שלם, והתלמידים המתקדמים והגדולים ב״חדר״ הוסיפו לו נופך משלהם, ניקדו אותו והמלה האחרונה קרשת נהפכה למלה ערבית שפירושה לחמניות. כן הוסיפו למלה ״קרשת״ עוד שתי מילים בערבית ״מדהונין בזזית״ (מרוחות בשמן), וכך יצא משפט משעשע שהילדים דיקלמו בפני ה-רבבי.

את־בש

אחרי אבגדהו, עבר הילד לשלב נוסף והוא א״ת-ב״ש. צירוף האות הראשונה לאות האחרונה, השנייה לזו שלפני האחרונה, וכך הלאה.

התנועות

כאשר הילד שלט בכל האותיות של האלף־בית, הוא עבר ללימוד התנועות, וכל עיר ושיטותיה. במכנאס למשל, סימני הניקוד נלמדו בנפרד, בשלב הראשון: סגול, צירה פתח, קמץ וכו': אחר כך עבר התלמיד להברות בודדות: א קמץ = א ב חיריק = בי.

מההכרות, עבר התלמיד לקריאה הגלובאלית של העיצור המנוקד בלי ההגייה הנפרדת של האות ושל התנועה אֶ בֵ גַ דָ….

א-זדייאן(צירוף ההברות)

לאחר שהתלמיד למד את התנועות ואת צירופן לאותיות, הוא נכנס לשלב חדש והוא א-זדייאן או א-זדילאמור, צירוף ההברות למילים. זהו בעצם המשך הלימוד של קריאת אותיות מנוקדות אך ללא הגיית הניקוד. זוהי ההזדמנות לאמן את הילד לקרוא את הברכות ואת הפסוקים, שהוא רגיל לאומרם יום־יום בע״פ כמו שמע ישראל, ברכת נטילת ידיים, מודה אני, תורה צוה לנו, ועוד, פסוקים שהילד למד עוד בביתו בקרב המשפחה, לפני שלמד את האלף־בית.

זעפרני, חינוך, עט׳ 130: פעולה זו נקראת בשמות שונים באזורים שונים, ולכל שם משמעות ברורה: תהני»(איות) אזז־ייאן או זדי שפירושה (עריכה זה לצד זה), מלקא (חיבור), קיאל (היגוי).

אזאככאר

השלב האחרון לפני העלייה לפרשה הוא אזאככאר (זכירה, להיזכר). בשלב זה הילד מתחיל לקרוא מילים קשות וארוכות. הוא פשוט מביט במלה, מצלם אותה בדמיונו ובמחשבתו, וקורא אותה בשטף ללא מאמץ. פעולה זו נקראה גם תכמים (חשיבה) ובמקומות אחרים למחרר (המשוחרר) או טלק (שחרור) .

סאכ׳ר (המתמיד)

במכנאס, התלמיד המחונן והמתמיד בלימודיו, נקרא סאכ'ר (מתמיד-מוצלח) ה ־רבבי היה רגיל לומר להוריו: ״בְנְכּוּם סאכ'ר! שבח לאל״ (בנכם מתמיד־מוצלח שבח לאל). לתלמידים הוא היה אומר: ״כל מי שמתמיד בלימודיו ומעמיק בהם, ״ראה יקבד אסאכ'אר דייאלו מענד שם יתברך״ (המתמיד יקבל את שכרו מאת השם יתברך). למלה ׳סאכ׳ר יש איפוא שני מובנים: מתמיד, סאכ׳ר = מצליח, או א־סאכ׳אר = שכר

הדבר שלא לימדו אותנו היה הדגשת ההטעמה מלעיל או מלרע, וזה מצער מאוד. אפשר עדיין להרגיש זאת אצל יוצאי הערים מכנאס, פאס וצפרו, שאינם מבחינים בין מלעיל למלרע, לא כן אצל יהודי הדרום היודעים לבטא היטב ובהטעמה.

זעפרני, חינוך, עמ׳ 130 הוא קיבל הסבר לא-כל כך מתאים ומשמעותי למלה אסכּאר והסתפק בהשערות שונות שקיבל מאינפורמנטים שונים¡; קהלת צפרו, ח״ג עמ׳ 207, מביא פירוש אחר לגמרי, שבשלב ב׳ הילד לומד להגות את האות עם התנועה, שלב הנקרא אסאקאר (י) סג'יר ולכביר (הקטן והגדול).

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'180-176

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

מוסדות נוספים

בעזרתן ובשיתופן של נשות נכבדי הקהל בעיר, הקימה הסבתא רבקה עוד שלושה ארגונים נוספים: מפעל הזנה לילד, חברת מלביש ערומים, ועזרת נישואין (מיסודו של מפעל נשים צדקניות). ממפעלים אלו נהנו המוני העם, שברובם היו מיעוטי יכולת.

מפעל הזנה לילד, סיפק ארוחות חמות יום־יום לילדי בית־הספר, שייסדה הסבתא רבקה. מלביש ערומים, זיכה כל תלמיד בית־הספר בבגד חדש בכל חג (בלוסה) הבגד שכל תלמיד קיבל היה תפור לפי מידתו.

הערת המחבר: בלוסה: (מילה ספרדית (BLUSA). זהו בגד שלבשו ילדים ומבוגרים, הדומה לחולצה, אך הוא יותר רחב וארוך ומגיע עד לקרסוליים. על השם בלוקה, ראה: ברונו־מלכה, עמי 240. הערה 4.

חברת עזרת נישואין, סייעה לבנות היתומות להכין את הנידונייה, ולהורים הנזקקים להתגבר על ההוצאות המרובות של החתונה. שיטתה של המנוחה רבקה הייתה פשוטה, והיא השיגה את הכל בעזרת כלתה ששימשה לה כמזכירה ועוזרת נאמנה.

הערת המחבר: כלתה של רבקה טולידאנו היא אימו של חברנו הסופר יוסף טולידאנו, מחבר ויהי בימי המללאח, בעברית ובצרפתית, ועוד ספרים נוספים. היא הייתה משכילה ומהראשונות במכנאס שלמדו בבית-ספר אליאנס בימים ההם.

בערבי החגים ביתה של רבקה טולידאנו, היה הופך לבית־מלאכה בזעיר־אנפין, ולכוורת דבורים חרוצות (ויהי בימי המללאח). הסבתא רבקה נהגה לפנות בעצמה אל בעלי-הבתים, ובמיוחד אל עקרות־הבית, והטילה על כל אחת להגיש ארוחה חמה פעם אחת בחודש, לילדי בית הספר של ר׳ ברוך א׳ טולידאנו וכל הילדים הנזקקים נהנו יום־יום מארוחה טובה.

רבקה טולידאנו השתתפה גם היא באירוח הילדים, וכאשר הגיע תורה, היא הזמינה את הילדים לביתה, והגישה להם ארוחה כמתבקש. ברבות הימים, היא גם טיפלה בילדי בית־ספר אליאנס הנזקקים. זוכרני שהילדים שהיו פטורים מתשלום שכר־לימוד, נהנו גם הם מארוחה חמה מדי יום.

לפני החגים, נהגה הגב׳ רבקה לערוך מגביות לטובת ילדי בית-הספר אשר עמדה בראשו והיא בעצמה הייתה גובה ומנהלת את הרשימות. גם הפעם נהנו תלמידי בית-ספר אליאנס מהמגבית של החג וכל תלמיד קיבל תלבושת של בית- הספר, שכללה: סינר שחור (tablier), כובע־ברט וזוג נעלייים.

חברת ביקור חולים

נוסף לאירגונים שצויינו, היו עוד מוסדות ואירגונים וולונטריים נוספים כמו חברת ביקור חולים, מוסד שהופקד מאז ומתמיד רק בידי טובי העיר.

ענייני הצדקה והעזרה לזולת היו תמיד דאגתה הראשונית והעיקרית של הקהילה היהודית במכנאס, ומכאן הסיבה להקמתם של אירגוני עזרה רבים אחד מהם הראשון במעלה הוא ביקור חולים.

הצרפתים נהגו להתלוצץ על חשבון היהודים, באומרם: ״התעשיה המפותחת ביותר ב״מללאח״ היא הצדקה״. היהודים לא התרגשו מהלצה זו וקיבלוה באהבה וגם בגאווה. מאחר והשלטונות לא דאגו לבריאות הציבור היהודי, כמו שלא דאגו לעוד דברים חיוניים אחרים, הקהילה היהודית הקדימה רפואה למכה והכינה מספר צעירים אשר שלחה לבתי-חולים, על מנת ללמוד את תורת החיסונים נגד מחלות מידבקות, ובמיוחד נגד האבעבועות. בזכותם נעלמו כמעט רוב המגיפות.

חברת ביקור חולים נוסדה במכנאס ב־1925. ראשיה ומייסדיה, היו תמיד נבחרים מסלתה ומשמנה של טובי העיר. בזמנו, בלטו במיוחד הגביר והנדבן יוסף מריג׳ין שהיה גם נשיאה, הגזבר יעקב אלכרייף, ר׳ אהרן סודרי, שהיה ראש ועד הקהילה, מימון מריג׳ין, שהיה יו״ר החוג של בוגרי אליאנס l'Alliance Israélite  cercle des ancièns eleves de הרב ברוך רפאל טולידאנו, ר׳ יצחק סבאג, ראש ישיבת כתר תורה, ר׳ מרדכי עמאר, ר׳ ידידיה טולידאנו, ונסים חיון,- גביר מאוד נכבד, אשר עשה רבות למען המוסד הזה ולמען הקהילה בכלל שאותה הוא שירת עשרות בשנים, במסירות ובנאמנות.

נסים חיון

אין יהודי מיוצאי העיר מכנאס שאינו מכיר או שלא הכיר את הגביר נסים חיון, שנמנה תמיד על שבעה טובי העיר. ואין אדם בוועד הקהילה שזכה תמיד להערכה רבה, כמו נסים חיון. ארבעים וחמש שנה, הוא שירת את בני הקהילה והיה מוכר בפי ההמון בשם לכביר די ביקור- חולים או לפריזידן די ביקור-חולים (נשיא ביקור-חולים).

נסים חיון עזר בכל האמצעים למחוסרי-כל, הפעיל את קרנות הקהילה, וכך הוא סייע לנזקקים, לכלות, לחולים ולתלמידי-חכמים. גם את האסירים הוא לא שכח ולא זנח. הוא היה רגיל לומר: ״אם אדם פונה לעזרה, סימן שהוא באמת זקוק, ומי אני שאלבין את פניו ברבים״. הצרפתים עמדו על יושרו, ובזמן מלחמת העולם השניה, הם הפקידו בידיו את נושא קיצוב המזון לבני הקהילה והוא עמד בכבוד במשימה, ללא משוא פנים. נסים חיון זכה לעלות לארץ, התיישב בנהרייה, ושם בילה את שארית שנות חייו עד שנפטר בשיבה טובה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד203

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר