מורשת יהדות מרוקו

חברות סוציאליות

כמה מפעולות החסד של הקהילה בוצעו על ידי מתנדבים שהתארגנו במסגרת של ׳חברות'. חברות למטרות סוציאליות היו מצויות בספרד כבר בראשית המאה ה־14, ויהודי מרוקו המשיכו במסורת זו. היו חברות שהתארגנו למעשי חסד וללימוד תורה. הכינוי ׳חברה קדושה׳ לחברות אלה הצביע על מעמדה בחיים הדתיים. החברות היו אקסקלוסיביות והעניקו לחבריהן מעמד מכובד. החברים היו מתאספים מדי פעם, בוחרים את מוסדותיהם, ראש וגזבר, דנים בתנאים לקבלת חברים חדשים, ומסכימים על סדרי החברה שחייבו את החברים. היו מקומות שהחברים היו משלמים מסי חבר ועוסקים בעצמם במעשי חסד. יעב״ץ כתב על יהודי שתרם לפני פטירתו ׳לקופת ביקור חולים׳ – אולי לחברה בשם זה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעד).

מכנאס: המשורר שלמה חלאווה במאה ה־18 שיבח את חברת הקוברים במכנאס, שדאגה לתכריכים בעת הבצורת הקשה בשנים 1779־1781. שם גם היתה חברה בשם ׳מזמור לדודי לתפילת דוד בן ישי, לימוד משנה ו'זוהר', אגדות ומדרשים, ואלה עסקו גם בימלביש ערומים׳, כלומר דאגו ללבוש לעניים, לפרנסת הילדים הנצרכים ולעזרת הנשואים (חיים משאש, ׳תפארת בנים אבותם׳, דף רנו).

בפאס, כפי שכתב בשנת 1879 ר׳ אבנר ישראל הצרפתי לפאריס, היתה חברה של גמילות חסדים שמנתה כ־70 חברים, שנחלקו לשבע משמרות. בראשם עמד ראש החברה, ובראש כל משמרת ראש אחר. אלה עסקו בקבורת מתים, בביקור חולים, ושימחו חתנים וכלות. אנשים שגילו התמסרות יוצאת דופן לתפקיד זכו לשחרור ממסים על ידי הקהילה. ב־1893 פרצה מגפת קדחת בפאס, ושלושה אנשים התנדבו לדאוג לכל צורכיהם של החולים והתלויים בהם מתון קופת הצדקה.

ברבאט היו חברות ששילבו לימוד תורה עם גמילות חסדים: (א) 'שבת אחים׳, שמטרתה ׳לשים שלום בין איש לאשתו… ובין רעים דוברי שלום, לגמול חסד… לחונן דלים איש את רעהו יעזורד. (ב) ׳מגן דוד ואהבת שלום׳, שהתכנסו לשם ׳רינה של תורה בלילה… לדבר מצוה, לפקח על עסקי שלום^,. (ג) ׳חברת אליהו הנביאי, שמטרתה היתה לעודד לימוד תורה.

במוגדור היתה חברה בשם ׳חברת שומרי שבת ורודפי שלום׳, שדאגה למזון לעניים בשבתות ובימי הפסח, וכן לעשיית שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, קמח).

בקזבלנקה הוקמה בתחילת המאה ה־20 חברה בשם ׳מגן דוד הציונית׳, במטרה להפיץ תורה ולדאוג למיעוטי היכולת. הכנסותיה היו מבוססות על תרומות חודשיות קבועות של חבריה. בהקדמה לחוברת בשם ׳חמד בחורים׳ על דיני תפילה, צדקה, ביקור חולים ועוד, שהוציאה החברה בקזבלנקה בתרע״ט, בערבית יהודית, נאמר שהחברה עוזרת לנישואי יתומות ועניות, לילדים המגיעים לגיל מצוות, ליתומים ובני עניים ורפואת חולים, נוסף ללימוד תורה לרבים.

בצפרו החברה הראשונה היתה ׳חברת גומלי חסד של אמתי שעסקה בקבורה. חבריה התקינו תקנות, שילמו דמי חבר, חולקו לארבע משמרות ועל כל אחת נבחר פקיד וממונה. עסקו גם בפעולות אלה: היו מלווים כלה לקראת חתן, מוליכים את בר המצווה מביתו לבית הכנסת ללא הבדל בין עני לעשיר, עסקו ב'לינת צדק' – מתנדבים שלנו אצל החולים. אחיהם של החברים היו עוזרים לפעולות אלה(תרנ״ג 1893, עובדיה, ׳צפרו׳, מס^, 521,87,39).

בתרצ״ח (1938) נוסדה שם חברת ׳חסד ואמתי שקיבלה על עצמה לדאוג לתקינות בית הקברות והמצבות, כאשר כל אנשי הקהילה יהיו בה חברים ויוטל עליהם מס חודשי. נשיא החברה היה הרב ישמ״ח עובדיה (שם, מסי 619).

לפי דיווח על ׳חברת אליהו הנביאי משנת תרצ״ח(1938) נאמר שהיא קיימת מעל שלושים שנה ופעילותה היא כדלהלן: אירוח עוברי אורח, כולל מגורים ומזון; מי שאין ידו משגת לצורכי סעודת ברית מילה נותנים לו ׳לבל יהיה שום הבדל בין שמחת העניים לשמחת העשירים׳; בפסח מחלקים צורכי החג; הלווית המת ולעניים תכריכים וצורכי הקבורה; ולבסוף, עושים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו (שם, מסי 315).

פעלו שם גם חברות אלה: ׳ביקור חולים׳, ׳יחזקאל בן בוזי׳, שחבריה למדו י״ח פרקי משנה בכל שבת, ועסקו במצוות והבאת שלום בין אדם לרעהו. חברת רשב״י (רבי שמעון בר יוחאי) קיבלה עליה לדאוג במשך חמש שנים ללבושם של ילדי אשה שהיתה עקרה במשך שנים וילדה.

במאה ה־19 הוטלה העזרה הרפואית לנזקקים על ׳חברת הרוחצים׳, שהתנדבו לרחוץ את המתים.

טיפול רפואי: לפי הדו״ח של פיצ'יוטו, השירות הרפואי ליהודים עניים בתיטואן ניתן על ידי רופא שנשלח על ידי רוטשילד מפריס, שנתן גם תרופות וחילק מדי פעם כסף לעניים. הברון גיימם דה רוטשילד שלח לתיטואן את ד״ר שמידל, כדי לטפל בחולים יהודים. בשנים הבאות הוא כיהן בתור סגן קונסול של אוסטריה־הונגריה בטנגייר, עד פטירתו ב־1910. ב־1869 דווח, שקונסול ספרד יזם הקמת בית חולים ליהודים, וכי״ח תרמה למטרה זו.

טנג׳יר: בין הבקשות של מונטיפיורי לראש הווזירים, לאחר שהגיש את תזכירו לסולטאן, היתה קבלת בניין לבית חולים בטנגייר. שם נוסדה ב־1874 חברה בשם ׳משיבת נפשי לעזרת חולים. לפי ידיעה מ־1889 היה בית חולים יהודי בעיר, שנוסד על ידי חיים בן שימול, סוחר אמיד, שכיהן גם כמתורגמן של הקונסוליה הצרפתית בטנגייר, ונפטר ב־1906. 75% מרכושו לאחר פטירתו, שנאמד ב־10 מיליון פרנק, הוקדשו לבית החולים. מנהלי בית החולים מונו בהמלצת הברון רוטשילד, ד״ר ספיבאקוב, שבא מפאריס, ואחריו ד״ר משה מאני, יליד ירושלים, שבא לטנגייר ב־1913 ונפטר ב־1961.

במראכש היתה חברת ביקור חולים.

מוגדור: לפי מידע מ־1866 נוסד בה בית חולים על ידי כי״ח ובו 12 מיטות.

שיתוף פעולה בין־קהילתי

הנטייה של יהודי מרוקו היתה לשמור על עצמאות הקהילה, ולא ידוע על מסגרת על־קהילתית קבועה, אלא רק למקרים מיוחדים. לפי מקור משנת תצ״א (1731), הסכימה קהילת פאס עם קהילת מכנאס על שותפות בתשלומי המסים לשלטונות. השאלה שהתעוררה היתה, האם הסכם זה חל גם על ההוצאות לשחרור 12 יהודים שהיו קורבנות עלילה. יעב״ץ ענה, שגם הוצאה זו כלולה בהסכם, והמימון חל על שתי הקהילות, לפי היכולת הכספית של יחידי הקהילות, כמו במסים (׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ קעה).

בשנת 1838 הופנתה בקשה חתומה על ידי חמישה חכמים ממכנאס לפאס ולצפרו להשתתף במגבית לשם פדיונן של שתי קבוצות שבויים, אחת בת 18 נפשות והשנייה בת 24 נפשות, וקהילת מכנאם דאגה למזונם וללבושם.

לפי תשובה של ר׳ יעקב בן מלכא מפאס, בשנת 1763 היה מעשה שיהודים נשבו, והסולטאן גזר עליהם לפדותם מיד ואם לאו ישרוף השבויים באש ולא עוד אלא שחילק הממון לפי רצונו וריבה לאחד מהקהילות ומיעט לאחד בהפרש מרובה. (ינר מערבי; ח״א, סי׳ נז).

עול ההשתתפות בדמי הפדיון לא היה אפוא לפי מפתח כלשהו, אלא שרירותי.

קהילות עזרו זו לזו בעתות מצוקה. בשנת 1844 פנו יהודי פאם לקהילת צפרו בבקשה לעזור ליהודים בתיטואן שיעברו על ראשם מים הזדונים׳ – ביטוי הרומז שהם נאלצים להמיר דתם עקב לחץ עליהם. ב־1903 תרמו יהודי פאס לאחיהם במכנאס שחנויותיהם נבזזו בפרעות.

במחצית השנייה של המאה ה־19 הוקמו ועדי קהילות בערים טנגייר, תיטואן, מוגדור וקזבלנקה, ואלה כונו בערים הצפוניות בשם חונטה (ספרדית: Junta) הוועדים עסקו בחינוך, בארגון הצדקה, בחברות וולונטריות. היה זה חידוש לעומת המבנה הקהילתי השמרני.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- חברות סוציאליות-עמ'101-99

הישיבות

הילדים למדו בדרך כלל ב'צלא׳ עד גיל 12־13, והעניים הפסיקו בגיל צעיר יותר. מגיל זה רק נערים שהוריהם מבוססים, או שהיו בעלי כישרון ומסירות, וכן בניהם של חכמים, המשיכו לימודיהם בישיבות, מהם עד שהתחתנו.

שיטת הלימוד היתה לפי המסורת הספרדית, ׳לאסוקי שמעתא׳, כלומר חתירה לידיעת ההלכה למעשה, ולימוד התלמוד היה אמצעי להבנתה. זאת לפי הדגם של ׳תלמוד קטן׳, חיבורו של הרי״ף, שבו השמיט את המשא ומתן בסוגיה, והשאיר רק את הנחוץ להבנת ההלכה. לא היה נהוג העיסוק בפלפול לשמו, כדרכן של הישיבות באירופה.

על המסורת הלימודית במרוקו ניתן ללמוד משיטת הלימוד של ר׳ חיים אבן עטר (1696־1743). הוא עמד בראש ישיבה בעירו סלא משנת תפ״א (1721) לאחר מות סבו ר׳ חיים, עד עוזבו את העיר בשנת תצ״ו(1736), כשעבר לפאם כדי לעלות לארץ־ישראל. יש להניח שלימודו בישיבה שימש יסוד לחיבוריו. בלימודו התאמץ להבין את הסוגיה מבלי להביט במפרשים, אלא רק לאחר עיון עצמאי. כך כתב בהקדמה לחיבורו הראשון ׳חפץ ה׳, אמשטרדם תצ״ב:

הנהגתי עצמי שלא הייתי קורא ולא אביט בשום ספר כלל אפילו אחר העיון וכל שכן קודם אלא לפעמים ידועים אחר גמר העיון לכל הצורן כאשד דעתי דעתדדעתי דעת הדיוט משנת, הייתי משים לבי ועיני לדעת מה בפיהם.

למרות שספר זה עוסק בפרשנות על מסכתות, הוא נתן דעתו לפסק ההלכה בעקבות הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש (שם, דף יג, ע״א). בספרו ׳פרי תואר', אמשטרדם תק״ב, חידושים על שו״ע יוריד כתב ר׳ חיים אבן עטר: ׳בחרתי לי דרך נאה דסלקא שמעתתא דהלכתא.׳ אבל ניכר מחיבוריו שהוא עיין בספרא, בתוספתא, במכילתא, בירושלמי, בהוספות בתר־תלמודיות, בהגהות ובתיקונים ללשון התוספות.

לפי אגרתו של ר׳ חיים מעכו לאיטליה, ב־1742, הוא למד עם תלמידיו ׳קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב״ם׳, הנטייה היתה ללמוד בעל פה מסכתות והלכות. בין תלמידיו יש יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא׳ וארבעה סדרי משנה, ׳ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב״ם על פה… ומהם משתדלים בשלחן ערוך׳(יערי, ׳אגרות ארץ ישראלי, עמי 264).

בישיבות במרוקו נהגו ללמוד בבוקר גמרא עם רש״י ותוספות, ואחר הצהריים רמב״ם, ו'טור' עם ’בית יוסף. בדרך כלל למדו את כל ארבעת חלקי השלחן ערוך,להכרת הדינים בין אדם למקום, בין אדם לאשתו ולחברו.

בישיבות לא למדו דקדוק, ותחום זה היה נחלתם של בודדים בלבד. מקרה חריג היה ר׳ משה טאורל, שהגיד שיעור בחוכמת הדקדוק, ללא ספרים, פעם בשבוע, בישיבת ׳חשק שלמה׳ בתיטואן. התלמידים למדו גם באופן אישי פרשנות, מדרשים וקבלה. לאחר הנישואין רק מתי מעט המשיכו לימודיהם בישיבות.

לימוד נזיקין: ר׳ יוסף משאש מספר על מה שאירע בעירו מכנאס בתרל״ב (1872). חכם בשם אברהם הלחמי בא ממראכש למכנאס וקבע בה ישיבה ׳ונהרו אליו תלמידים רבים ולמד עמהם מסכת בבא קמא ובבא מציעא ולא רצה להמשיך בבא בתרא; והתלמידים איימו עליו שאם לא ילמד עמהם מסכת זו, ׳ילכו כולם לישיבתו של אבא מרי ר׳ חיים משאש ששם היו לומדים בתרא׳, הוא מזכיר את דברי ר׳ ישמעאל במסכת בבא בתרא קעה ע״ב: ׳הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״ג, סי׳ אלף תתכו).

החזקת הישיבות

מעוטי היכולת שבין התלמידים זכו בתמיכה שהשיג עבורם ראש הישיבה או ראש הקהילה. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס היה יוצא בכל ערב שבת כדי לקבל מנדיבים תמיכה עבור התלמידים בישיבתו(אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן; דף רמד). בניגוד למקובל באירופה לא היה נהוג שהחותן מפרנס את חתנו הלומד תורה, אלא במקרים יוצאים מהכלל. לעתים, ישיבות שמספר האברכים בהן היה קטן הוחזקו על ידי יהודים אמידים, ביניהם חכמים. ר׳ יהודה אלבאז, יליד 1770, מחכמי צפרו, החזיק בביתו ישיבה. ר׳ עמור אביטבול (1782־ 1854), דיין באותה העיר, זכה לעושר, ובכספו החזיק ישיבה ותמך בתלמידי חכמים. בביתו היתה ספרייה גדולה. היו ישיבות שהוחזקו על ידי יהודים שהיגרו ממרוקו למקומות אחרים, כמו לונדון, גיברלטר ועוד.

יהודי עשיר מגיברלטר בשם בן עוליל, בן המאה ה־19, יסד ישיבה בתיטואן בשם ׳יגדיל תורה׳, בתחילת המאה ה־20 הוקמה שם ישיבה בשם ׳חשק שלמה׳ הודות לתרומתו של שלמה הלוי מגיברלטר. היו תורמים שהקדישו ספרים לתלמידי הישיבה. ישיבות אחרות בבתי הכנסת הוחזקו הודות לתרומות והקדשות בצוואות, ולעתים מקופת הקהל.

לפי דיווח מפאס ב־1879 היו בפאם חמש ישיבות, שבהן למדו אברכים באופן קבוע. בכל אחת למדו 7 עד 14 תלמידים. יתרם למדו לפרקים עם בן זוג או לבד, והיו מתפרנסים מכתיבת שטרות או הוראת תינוקות. לחכמים העניים היו מחלקים מדי שבוע סכום קבוע מפירות הקרקע של ההקדש. האברכים גם נהנו מהכנסות על ידי דרשות במסיבות משפחתיות, הספדים, דרושים בימי זיכרון, העתקת ספרים, ציור כתובות וכיוצא בזה.

לימוד תורה באופן פרטי: היו אנשים שלמדו תורה באופן פרטי. במקור מתרנ״ח (1898) מסופר על אדם שנפשו חשקה בתורה ושכר שלושה תלמידי חכמים שילמדוהו בכל יום זמן קבוע, ונדר לשלם להם סכום מסוים. לפי התנאים היה עליהם ללמוד בכל יום חוץ מערבי שבתות וימים טובים שעה ושליש יחדיו גמרא עם רש״י, תוספות ופוסקים. וכל מי שיעדר מלימודו – ינוכה לו מהשכר המובטח, אלא אם כן היה חולה או קרה לו אונס אחר(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 75).

לימוד בעניות: במכתב של חיים ארוואץ להנהגת קהל צפרו ובראשם הדיין ר' ישועה אביטבול(1739־1809) בבקשה לקבלת תמיכה, הוא כתב שזה שמונה שנים הוא כלוא בבית ואסור בכבלים – כבל העניות וכבל היסורין -׳ובכל זאת לא מנעתי עצמי מלימוד” לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה (יהושע א, 8), וקבלתי את יסורי באהבה^,. בהמשך ציין שהוא ׳עוסק במעשה חידודים בהויות דאביי ורבא ובדברי האר״יי, ואינו מרוצה לעשות את התורה עטרה להתגדל בה(שם, מם׳ 441).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד– המלמדים-עמ'112

פרק ה: עולמם של החכמים

מהישיבות צמחו תלמידי חכמים, מהם שכיהנו כדיינים, הדנים בכל תחומי החיים, מרביצי תורה בישיבה ודרשנים לציבור, מספידים, סופרי בית הדין, חזנים, שוחטים ומוהלים. לעתים שימש אותו חכם בכל התפקידים הללו. הסמיכה לרבנות הוענקה לתלמיד חכם הבקי בארבעת חלקי השלחן ערוך, ותפקידים אלה היו עוברים בירושה. המסורת ההלכתית בעקבות הרמב״ם היתה, שכשם שהמלך מוריש תפקידו לבנו, במידה שהוא ראוי לכך, כך גם חכמים, 'מאן מלכי רבנן׳, יוכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם׳ (רמב״ם, הלכות מלכים, פרק א, הלכה ז). החזקה היתה נפסקת אם הבן לא קיבל את התפקיד, אלא מישהו אחר (פתחיה בירדוגו, 1764־1820, ׳נופת צופים׳, חו״ם, סי׳ קפז).

היו משפחות של חכמים שהם וצאצאיהם המשיכו את שרשרת הרבנות במשך דורות עד זמננו. בפאס – עוזיאל, סירירו, אבן דנאן, מונסונייגו, אבן צור, הצרפתי; במכנאס – טולידאנו, בירדוגו, משאש; בצפרו – אביטבול, אלבאז, מאמאן; במוגדור – כנאפו, ביבאס, קוריאט, מויאל, פינטו, עטר; במראכש – פינטו, אזולאי, קורקוס, עמאר; בתפילאלת – אביחצירא, ועוד.

משפחות החכמים היו מתחתנות זו בזו. אחותו של ר׳ חיים בן עטר נישאה לחכם ר׳ שמואל די אבילה. בתו של החכם יקותיאל הכהן נישאה בתקס״ו (1806) לחכם אברהם בן שאול ישועה אביטבול (עובדיה, ׳צפרו; מס' 318). רי יהודה בן מויאל (1830־1911) ממוגדור היה בן אחותו של ר׳ יעקב בן שבת, מחבר ׳רוח יעקב׳, ליוורנו תרמ״א.

החכמים היו משיבים על שאלות בהלכה. פנו אליהם ממקומות שונים במרוקו ומחוצה לה. למשל, ר׳ יצחק אבן ואליד (1778־1870), שכיהן בתיטואן, נשאל מאלגייר, מליסבון ומלונדון. אבל עיקר תפקידם היה לשמור על חוכמת היהדות ומורשתה העשירה לשמירת ייחודו של העם, ולדאוג להעבירה מדור לדור. נכסי התרבות היו הערובה לקיום היהודי בסביבה זרה והצילו אותם מקפאון רוחני ומהתבוללות. עליונותם על פני המוסלמים התבטאה ברמתם התרבותית.

חכמים זכו לכבוד על ידי מוסלמים, ומהם שהיו מקורבים לממשל, אבל היו גם חכמים שנאסרו. ר׳ אברהם טולידאנו, מחכמי מכנאס, שהיה ׳מרואי פני המלך׳, נאסר בשנת 1704. ר׳ שלמה אביטבול ור׳ שאול אביטבול נאסרו בשנת תקנ״א (1791), והראשון פנה לשריף ולאביו שהכירום, כדי להשתדל לשחררם, והדבר היה כרוך במתת עד ששוחררו (עובדיה, ׳צפרו; מם׳ 1).

בר מזל היה ר׳ ישראל יעקב הצרפתי, שאף הוא היה ׳מרואי פני המלך; ונפטר ב־ 1826. כתב אירופי דיווח ב־1906 על הרב הראשי של מוגדור יהודה בן מויאל, שהיה המכובד בין היהודים, ונחשב כמו מלך. הוא היה רשאי להטיל חרם, ויוקרתו לא היתה מוגבלת ליהודי קהילתו בלבד.

בעוד שיהודים היו חייבים לפנות את הדרן לקראת מוסלמי, הרי שכאשר החכם היה עובר, היו מפנים לו את הדרן ומכנים אותו ׳החכם הגדול של היהודים^,. עוד היום תלויה תמונתם של רבני מוגדור בבית קפה ערבי בעיר, כביטוי של כבוד, ואולי בתור קמיע להגנתם.

חכמים בעלי השכלה

היו חכמים שנוסף לידיעותיהם בהלכה ובקבלה רכשו גם השכלה. החל בדור הגירוש ואילך היו חכמים שעסקו ברפואה. עמהם נמנו ר׳ אברהם בן זמירו, שב־1510 מונה לרב בסאפי; ר׳ משה אלמושנינו ובנו ר׳ יוסף (1530־1600), שחיו בפאס; ר׳ יעקב גבישון מתיטואן או מטנגייר (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף עא עייא); ר׳ אברהם הכהן מפאס, יליד ש״ג (1543).

סבו של החיד״א, ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי, יליד פאס (1570), שהתפרסם הודות לחיבוריו בקבלה, עסק גם בחוכמות חיצוניות. החכם הראשון הידוע בצפרו, ר׳ דוד אראזל, שכתב פסק דין בשנת שפ"ה (1625), ׳היתה לו ידיעה בחכמת הקימיה׳ (כימיה) (שם, דף כד ע״ב).

ר׳ יעקב חאגיז מפאס (1620־1674) היה בעל השכלה בפילוסופיה, באסטרונומיה וברפואה, ואת ידיעותיו העביר לתלמידיו בבית המדרש שיסד בירושלים לאחר עלייתו ב־1658. ר׳ יעקב קטן, בן המאה ה־18, מפאס, 'היה חכם בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיא… גם חיבר ספר רפואות וסגולות במיני עשבים׳ (שם, דף סד ע״א).

ר׳ כליפא בן מלכא למד מחכמי פאס וסאפי וחיבר את הספר 'כף נקי', שהועתק באגאדיר בשנת תקי״ד (1754). היתה לו ידיעה במוסיקה ובערבית, ספרדית ואיטלקית.

ר׳ משה בן יצחק אדרעי (1774־1842), מחבר ׳מעשה נסים׳, אמשטרדם תקע״ח, חיבר גם ספר בשם 'שפה ברורה, דקדוק לשון צרפת ולשון אנגליז, מתורגמים בלשון אספניול׳, הוא כתב בהקדמה שיש תועלת בידיעת השפות שמדברים בכל ערי תורכיה, כי אדם יכול להיות מתורגמן ולהרוויח לפרנסתו. הוא אמור היה להדפיסו באיזמיר בשנת תר״א, אבל ספרו נשרף ולא הודפס.

ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו במאה ה־19, 'היה חכם מדעי בכל החכמות׳ (׳מלכי רבנן׳, דף קז ע״א), חיבר ספר בשם 'באר שבע', חכמת ההגיון, המספר, התשבורת, הטבע, הניגון, חכמת האלהות (ירושלים תשמ״ג). ר׳ יוסף ממאן, שעלה מתיטואן לארץ ונשלח לבוכרה ב־1793, היה בקי בחשבון ובתכונה. על ר׳ יהודה בן מויאל ממוגדור כתב ר׳ יוסף בן נאיים, שיהיה בקי ויודע בחכמת החשבון׳ (׳מלכי רבנן׳, דף נב ע״א). על ר׳ שלום בן שמואל עמאר, שכיהן בתור דיין במכנאס, נכתב ב'הצפירה׳ ב־1890, ש'היה קורא וכותב בלשונות העמים, וחוקר קדמוניות׳.

עיסוק בצורכי ציבור

החכמים נטלו בדרן כלל חלק בטרדות הציבור, בין השאר בחלוקת צדקה לעניים. כך נהג ר׳ חיים אבן עטר, שכתב בהקדמה לפירושו על התורה 'אור החיים; ונציה תק״ב, כי נוסף ללימוד תורה היו מוטלים עליו ׳צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד אלא לגבות ולכפות ולחלק; בתשובה שכתב ציין: ׳וכמה טרחות טרחתי בשביל עניי העיר… חלקנו לעניים די לכל עני להיותם מרובים;

דיין בצפרו בשם ר׳ שלמה אביטבול, בן המחצית השנייה של המאה ה־18, היה גזבר העניים, וגבה כל שבוע את הנדבות לעניים ולתלמידי חכמים, והיה משיא יתומים מכיסו. חכם מדבדו בשם ר׳ יצחק בן נאיים היה מספר כל ערב שבת את שערותיהם של ילדים יתומים ועניים. כשיהודים סבלו ממצוקה או מרדיפות היו החכמים פונים לגורמים שעשויים לסייע, ביניהם לכי״ח וליאגודת אחים׳ בלונדון.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'115

קיומם של חכמים

מספרם של תלמידי החכמים בכל הדורות היה קטן. מהנתונים על ההתפצלות המקצועית של יהודים בסוף המאה ה־19 ניתן להסיק כלהלן: במכנאם, מתוך 980 יהודים היו 100 ׳זקנים ותלמידי חכמים תשושים׳. לפי נתון אחר באותו מקום, מתוך 996 יהודים, היו 18 רבנים ומלמדים ועוד 7 סופרים. בצפרו, מתוך 700 יהודים היו 30 חכמים, כולל סופרים ומלמדים.

החכמים טיפחו את חשיבותו של לימוד התורה ואת קיומם של תלמידי חכמים, וראו בהם את הערובה להמשך ייחודו של העם. הדבר התבטא בין השאר במאבקם לשחרור תלמידי חכמים ממסים, בהסכמתם להיטל על מצרכים, אם ההכנסה היתה מיועדת לתמיכה בחכמים, למרות שלא היה זה היטל פרוגרסיבי, והחכמים נהנו ממנו יותר מאחרים.

גם בתרומות לצדקה נהגו כך. למשל, בהסכמה בפאס בשל״ח (1678) נקבע בקשר לשלוחי ארץ־ישראל ופליטים מפולין, שתלמיד חכם יקבל יותר מאדם אחר (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר; ח״ב, סי׳ קלז). בהחלטת בית הדין במכנאס בתקי״ז (1757) בקשר לגובה התרומות שיינתנו מקופת הקהילה, ניתנה העדפה לתלמידי חכמים.

היו קהילות בהן נהנו תלמידי החכמים מהנדרים והנדבות בבתי הכנסת, כאמור לעיל. בסלא היה נהוג, שהכסף שתורם הסנדק עובר לקופת גמילות חסדים של חברה קדישא. אבל כשראו חכמי הדור ששליחי הציבור היו נצרכים וינודדים ללחם; התקינו בשנת ת״ץ(1730) שמעתה כסף זה יוקדש לשליח ציבור ׳כדי להיות יושב על לימודו; לאחר כשלושים שנה ערערו על ההחלטה, ועל כך השיב ר' משה טולידאנו(נפטר 1773):

"יפה תיקנו הקהל לתת אותו מנת לכהנים המשרתים את פני ה׳ במקדש מעט ומדעת קונם וכוונו אל האמת, ,אפילו מה שהיה גבוי מקודם לצורך בית עלמין יכולים הקהל לשנות ולתת אותו לתלמיד חכם למען יחזקו בתורת ה' מתוך רחבת ידים וכל שכן מה שלא בא עדיין לידי גביה.

לדבריו, תלמידי חכמים הלומדים תורה הם ככוהנים המשרתים את פני ה', דאין דבר גדול מתלמוד תורה׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי׳ קכו).

ר׳ יעקב בירדוגו(1783־1843) דן ב־1829 במעשה זה: אדם שנדר לחלק את כספו לתלמידי חכמים נפטר והניח ילדים קטנים, והשאלה היתה האם הם חייבים לפרוע במקומו. הוא השיב, שלמרות שעל פי הדין אינם חייבים, ׳מכל מקום רשאים בית הדין לפסוק עליהם כשהם קטנים לתת הקצבה שנהג אביהם לתת׳ (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, חו״ם, סי׳ ז).

כדי לעודד תמיכה בתלמידי חכמים, היו חכמים מחברים דרושים מתובלים בפסוקים שנאמרו בפני הקהל. למשל ר׳ יוסף בן הרוש, ׳גביע יוסף׳, דפים י־יא. ר׳ משה מרצייאנו כתב לפסוק ׳הוי כל צמא לכו למים (ישעיה, נה, א)… מי שאין בו טל תורה – אינו קם בתחית המתים… ומצאו רז״ל תרופה ותיקון לעם^, הארצות שיתיז מחזיקים ביד תלמידי חכמים לומדי תודה ויבא שכרם מן השמים׳(משה מרצייאנו, ׳מורשת משה׳, עמי 275־276). חכם זה גם פסק שאדם שנדר מעות לתלמוד תורה מדי חודש בעירו זה עשר שנים ומעלה, אינו רשאי לשולחו לאותה מטרה לעיר אחרת(שם, סי׳ מד).

פירות ההקדש: היו אנשים ונשים שבצוואתם השאירו קרן שמפירותיה יהנו תלמידי חכמים. בשנת תקמ״ד (1784) השאיר יהודי בצפרו בצוואתו סכום להקדש 'לצורך תלמוד תורה ליהנות התלמידי חכמים מפירותיו׳ (עובדיה, 'צפרו׳, מסי 295). אולם מצבם של תלמידי החכמים בצפרו היה בכי רע, כפי שנאמר בשנת תקע״א(1811):

כלתה פרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים הת״ח ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד הת״ח אפילו למזונות בני ביתם וכ״ש לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם נעלי זרוע שאינם צריכים ליטול. ארבע שנים לאחר מכן שוב מופיעה תלונה על כך שכספי ההקדש המיועדים לתלמידי חכמים ולעניים מוצאים לחולין למטרות אחרות (שם, מסי 130, 107). על החכמים היה להיאבק כדי שכספים אלה יועברו לחכמים הנצרכים.

קנס על פנויה שהתעברה נשלח מצפרו לר׳ שאול סירירו לחלקו ׳לעניי תורה׳ לפי מקור מתקיים (1800) (שם, מסי 174). בהמלצה לתלמיד חכם נצרך, שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו בשנת תקס״ז(1807) הוא פתח במלים אלה: 'כך היא חובתנו לתת מנת לתופשי התורה למען יחזקו בדת המעוז, להצליח בלימודם, וכך נאה לנו לתומכם׳, וכל מי שעוזר להם נוטל ברכה מהשמים (שם, מסי 489). חכמים הסבירו שהתרומה חוזרת לתורם ובכך יבורך.

בשנת תקצ״ג(1833) נשמעת ביקורת של חכמי צפרו על הציבור שאינו מגלה רגישות לצורכיהם של תלמידי החכמים העניים:

לא טוב הדבר אשר אתם עושים, ובצרת תלמידי חכמים אין אתם מרגישים, ואין חוקר ואין דורש במה הם מתפרנסים… הלא תדעו הלוא תשמעו שאלולי^, הת״ח ותורתם אין לכם קיום והעמדה גופות ונפשים. (שם, מסי 44)

יש בדברים ביקורת על התעלמותם של בעלי היכולת מצרת אחיהם תלמידי החכמים, שהם הערובה לקיום העם פיזית ורוחנית.

בתרל״ט (1879) השאירה אשה בצפרו קרן שמפירותיה יהנו תלמידי חכמים (שם, מסי 208). ר׳ אבנר ישראל הצרפתי מפאס כתב ב־1879, שמדי שבוע מחלקים בפאס מפירות ההקדש לתלמידי חכמים עניים. נוסף לכך הם היו מקבלים תרומות בעת נישואין וברית מילה. יהודים הקדישו מזומנים או רכוש שמהם התפרנסו חכמים, וכן למטרות מוגדרות, כמו לרכישת ספרים ללימוד. לפי דו״ח ממכנאם, בשנת 1900 אספו כסף לחכמים וחילקוהו להם בכל ערב שבת.

חכמים שעבדו לפרנסתם

היו חכמים שלא רצו לעשות את התורה קרדום לחפור בו ולא עטרה להתגדל בה, שלא רצו ליהנות מתרומות ומקופת הציבור, ועבדו לפרנסתם. למשל, המקובל ר׳ יעקב איפרגאן מתארודנת(נולד 1581), המכנה עצמו ׳יעקב הצורף׳, כתב:

גלוי וידוע לפני היודע ועד יתברך כי לא חשקה נפשי… למעול מעל בה׳ כדי להתפרנס משל אחרים כי יודע כל שער עמי כי הייתי מבעלי האומנות ומתפרנס מיגיע כפי ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת אבן גם את הברזל את הבדיל ואת העופרת לעשות בכל מלאכת מחשבת והייתי מתפרנס ברב ומעט. (מ׳ חלמיש, פעמים, 43, עמי 108)

ר׳ יהודה אבן עטר יליד פאס (1655־1733), מגדולי החכמים, היה דיין בעירו החל ב־1698, ולאחר שלוש שנים עמד בראש בית הדין. הוא היה צורף ועסק במלאכת נזמים וטבעות. אחרים עבדו בריקוע נחושת. ר׳ ישראל מאימראן(נפטר ב־1873) ׳לרוב חסידותו היה עוסק בבנין של חצר אחת׳(׳מלכי רבנן׳, דף עט). אחרים עסקו במסחר. הם היו נערצים בחייהם ובמותם, ועד היום עולים לקבריהם. יגיע כפים והסתפקות במועט נחשבו לביטויים של צדיקות. המסורת הסיפורית מספרת על חכם שלא נהנה מכבוד התורה ולא קיבל הספקה מהקהל, שניצל מגוב אריות בזכות צדיקותו.

חכמי פאם

המרכז הרוחני החשוב ביותר היה בפאס, ואמרו על חכמיה 'כי מפיס תצא תורה לכל המדינות׳. ברשימת חכמי פאס מימי הגאונים עד ימינו, שנערכה על ידי הרב משה עמאר, נזכרים כ־700 שמות. חכמים אלה הנהיגו את חיי התורה ללא פשרות. מקובל בשם ר׳ יהודה חלאווה שעלה ממרוקו לצפת, כתב ב־1545, כי בניגוד לצפת שבה אין הממשל מאשר לבית הדין להלקות, ׳חכמי פאס מיסרים כל מי שעובר התורה או המצוה׳,

חכמי פאס זכו ליוקרה בכל הדורות, לא רק בעירם אלא גם מחוצה לה, הודות לחכמתם וצדיקותם. בית הדין של פאס כונה בשם ׳בית הדין הגדול׳, ושאלות הופנו אליהם מקהילות אחרות. למשל, בשנת תט״ו(1675) ביקשו חכמי מראכש לדעת את התקנות בעניין הכתובות (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קמה). חכמי סלא פנו לפאס בעניין שחרור תלמידי חכמים ממסים(שם, סי׳ קמח).

זיקה מיוחדת היתה בין פאס ובין קהילת צפרו הסמוכה, והקטנה ממנה. חכמי פאס היו לעתים מוכיחים את אנשי צפרו ומורים להם הלכה. הללו היו פונים לפאס לקבל חוות דעת על בעיות שהתעוררו בקהילה, ופסיקתם של חכמי פאם היתה מקובלת עליהם. 'דצפרו בתר פאס גרירא׳ (צפרו נגררת אחרי פאס), כך נאמר בתקנ״ח (1798) (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 205). מנהג קדום בצפרו היה, שהכנסות בתי הכנסת מתחלקות ׳בהמלכת רבני פאס׳(שם, מסי 286).

כמו כן היו מגעים בין חכמי פאם וחכמי מכנאס. האחרונים היו פונים בשאלות לחכמי פאס, ואלה פנו לחכמי מכנאס, בין השאר, שיסכימו עם תקנה שתוקנה על ידיהם בתצ"ב(1732).

גם בדורות הבאים היו חכמים מערים שונות פונים לחכמי פאם לשם אישור פסק דינם.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'118 

ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ)

אחד החכמים הבולטים והפוריים ביותר שקמו ליהודי פאס וליהדות מרוקו בכלל היה יעב"ץ. לפי חיבוריו ומקורות אחרים ניתן לשחזר את מהלך חייו ויצירותיו. הוא נולד בפאס ב־1673 לאביו ראובן, שהיה רבם של יהודי מכנאס. לדברי בנו, היה אביו עוסק בתורה כל היום כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. יעקב למד תורה מאביו עד גיל 11, שאז אביו נפטר, ואחר המשיך ללמוד בכוחות עצמו ואצל ר׳ וידאל הצרפתי ור׳ מנחם סירירו, חכמי פאם החשובים.

בגיל 18 דרש בפטירת הרב דוד עוזיאל. שנתיים לאחר מכן מונה לסופר בית הדין בפאס. על סמך ניסיונו זה חיבר את הספר "עט סופר", ובו דיני שטרות ונוסחאותיהם. בשנת תסייד (1704) מונה לדיין בפאס, כשאב בית הדין היה ר׳ יהודה אבן עטר. בסוף תע״ז(1717) עבר יעב״ץ למכנאם וכיהן בבית הדין עד שנת ת״ץ (1730). הוא חזר לפאם והמשיך לכהן בדיינות. לאחר כשמונה שנים עבר לתיטואן ובה ישב בבית הדין, ולאחר כשנתיים חזר לפאס ופעל בה עד פטירתו בתקי״ג(1753).

היה לו יחס מיוחד לאו־ץ־ישראל, שהתבטא בשיריו ובפעילותו. הוא צייד את שלוחי ארץ־ישראל בהמלצות, תרם להם, וקיבל על עצמו להיות גבאי צפת לכל ימי חייו.

תרומתו ליצירה: כבר בגיל צעיר העתיק יעב״ץ חיבורים שהודות לו נשתמרו. בגיל 15 העתיק את ספרו של ר׳ יהודה אבן עטר ׳מנחת יהודה׳, ארבע שנים לאחר שחובר, ומהעתקה זו הגיע הספר לדפוס במכנאס ת״ש. כן העתיק את ספר התקנות, ממנו הדפיס אברהם אנקאווא את התקנות ביכרם חמר׳, ח״ב. בגיל 20 העתיק פרטים על חכמים והספדים עליהם, וכן העתיק שירים ומליצות.

נוסף לבקיאותו במכמני השפה העברית, הוא ידע ערבית וספרדית, וחיבר שירי שמחה, קינות, תחינות והודאות בעברית, בארמית ובספרדית, שמהם הודפסו בספרו "עת לכל חפץ" נא אמון תרנ״א. כמו כן רכש כתבי יד והושיב אנשים שיעתיקום בשבילו.

יעב״ץ השאיר אחריו ספרים, והספרייה של משפחת אבן צור היא מהספריות הגדולות שנשארו מחכמי מרוקו. היו בידו גם ספרי קבלה, כפי שעולה מתשובתו לשאלה בדבר התעטפות בציצית בליל שבת:

ומה שכתבת אם נמצא בזה שום טעם כפי הסוד, אמת שבספרי הקבלה הנמצאים בידינו לא ראינו כלום. (׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קח)

טרם הודפסו יצירותיו בפרשנות ודרוש, בקבלה, ולקט מאמרי מוסר. הרב דוד עובדיה פרסם חיבורו ׳לשון למודים׳ הכולל 254 המלצות שכתב לעניים, לאלמנות, להכנסת כלה, לשלוחי ארץ־ישראל ולפדיון שבויים, וכן מכתבי נחמה והקדמות לספרים(יפאס וחכמיה׳, ח״ב, עמי 225־438).

תשובותיו: ספר תשובותיו ׳משפט וצדקה ביעקב׳, ב״ח, שהודפס באלכסנדריה תרנ״ד־תרס״ג, הוא אוצר חשוב להכרת המציאות החברתית והכלכלית של יהדות מרוקו בתקופתו. ממנו מתברר שהיה גדול המשיבים בימיו, וחכמי הדור ראו בו סמכות בענייני הלכה. פנו אליו חכמים מצפרו, אוטאט, מכנאס, סלא, תיטואן, מראכש, אגאדיר, דבדו, תאזה, שישואן, סגילמאסה ותפילאלת. הוא רשם את תאריך התשובה, המקום ממנו נשאלה השאלה, שמות השואלים והנוגעים בדבר, והחכמים שחתמו אתו.

שיטתו בהלכה: הוא התנגד להחמרות ואיסורים שפוסקים לא אסרו. הוא כותב ׳ואין לנו לאסור דבר שלא הוזכר בתלמוד ולא בדברי הגאונים והפוסקים׳, ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ נט).

כבוד כלפי החכמים שקדמו לו: בדיונו בענייני מסים הוא ביטל דעתו בפני חכמים בדורות עברו, ובפסיקתו התחשב במנהג שהיה נהוג על ידי חכמי הדורות שקדמו לו, ׳ואנן מה נענה בתרייהו׳(שם, סי׳ רעב). והמנהג מבטל הלכה בענייני מסים(שם, ח״ב, סי׳ קנד).

אישיות! המוסרית: מהספר ניתן גם להכיר את אישיותו המוסרית ויושרו. הוא התנגד למחלוקת כי יש בה חילול ה׳(שם, ח״א, סי׳ רסב). הוא לא נשא פנים לאילי הארץ ולנגידים תקיפים. הנגיד אברהם מאימראן נתבע בפניו באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, והנגיד דוד בן שמעון הואשם בכך שנגידותו נרכשה על ידי מתן שוחד לנשי הסולטאן(שם, ח״ב, סי׳ קסט, קפה). יש להניח שעצמאותו גרמה לכך שנאלץ לעזוב את פאס, כפי שציינו לעיל.

בפסיקתו התחשב יעבייץ גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי. מעשה באשה שקיבלה כתובה בסכום ניכר והבעל הוריש לה גם כלי כסף וזהב, ומשאר הנכסים ציווה שתקבל שני שליש והבנים רק שליש. הבנים יצאו אפוא מקופחים.

יעב״ץ אמד את דעתו של המוריש, ומסקנתו היתה שגם הבנים יירשו, והוא כתב: וחס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה, ואנן סהדי(אנו עדים) שגם הבעל כשכתב לה, לא עלה על דעתו שתטול הכל ותניח את בניו. (שם,

ח״א, סי‘ נב)

מידה יפה שהצטיין בה היתה, שלא בוש לחזור בו מטעותו. תחת הכותרת ׳אינו בושה לומר טעיתי אחר שיתברר לי האמת׳ הוא סיים את תשובתו בזו הלשון: דודאי לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו מלומר הדרי בי והוא הודי הוא זיוי הוא הדרי… וכי אם אמנם שגיתי אתי תלון משוגתי אתמהה. יותר טוב שאבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא. (שם, ח״א, סי׳ שנה)

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- עולמם של החכמים -עמ'120