מורשת יהדות מרוקו

הנהגות לימי בין המצרים

א. נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון רחל בחצות היום, ובמרוקו נהגו לאומרו לפני תפלת מנחה , (מפי הרב מאיר אסולין).

ב. מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א  )סימן תקנא ה"ב(,  והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא. וכך מנהגנו כמובא בקצוש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג. מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג ), אומנם מנהגנו להחמיר מיז ' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק  (ח"ב אר"ח אות א),  וז"ל מנהגינו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, חוץ משבוע שחל בו ת"ב. וכן כתב בקיצש"ע טולידאנו  (סימן תצח הלכה יח).  היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז'  בתמוז ורוב העם מסתפרים. וכתב הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן  (ח"ג אור"ח סימן נד),  אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם לגר"ד עובדיה זצ"ל (צומות ותעניות אות ה ). ומנהג תוניס ראה בספר עלי הדס ( פ"יד אות ה ), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.

ד. כתב בשו"ת נופת צופים ( חא"ח סימן יא ), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור ( בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור שליט"א ). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח ), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו, ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כיאם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה. מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש ( ח"א אור"ח סימן עו ), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב ), אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המיצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק ( ח"ב הלכות אות א' ) כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. ( היינו בגלות).

ו. מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות. ( נהגו העם אות ז ), כפסק מרן הש"ע שכתב טוב להימנע מברכת שהחיינו.

ז. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י ( ס"ס תקנ"א ), וכן הרמ"א ( סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה אז יברך בתוך השבעה, למרות שניתן לחלק בברכת הלבנה דחיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים ( אור"ח סימן טז), כתב בשם החמדת ימים, שאף האר"י אסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

ח. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לומר שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן. ומ"מ על דברי הרמ"א הנ"ל כתב בשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

ט. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לעוברה. ויאמר יצחק ( בליקוטי או"ח אות יא).

י. שכח וברך שהחיינו ונזכר שאין מנהגנו לברך בימי בין המצרים, יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.