מבצע-יכין-עלייתם-החשאית-של-יהודי-מרוקו


מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

עתה נכנס לפעולה מנדל וילנר, שהיו לו קשרים טובים במיוחד עם קציני ביקורת הגבולות בקזבלנקה. באותם הימים, מינה הסולטאן את ידידו; מוחמד לגזאוי, למנהל שירותי הבטחון המרוקניים. בתוקף מינוי זה, היה לגזאוי אחראי גם על הכניסה והיציאה מהנמלים ושדות התעופה. לגזאוי היה איש אמיד מאוד, שהקים בפאס חברת תובלה, בשיתוף עם סוחר יהודי. ההיכרות בין השניים החלה כאשר לגזאוי ישב בכלא, בעוון פעילות נגד המשך הפרוטקטורט הצרפתי. השותף היהודי נהג לבקרו בכלא בקביעות ולהביא לו בגדים נקיים ומזון טרי. אף כי לגזאוי מעולם לא הסתיר את איבתו לציונות ולמדינת ישראל, ידידותו עם שותפו היהודי מעולם לא נפסקה. מנדל וילנר נסע, אם כן, לפאס והביא לקזבלנקה את שותפו היהודי של לגזאוי. דובדבני סיפר לסוחר היהודי על מצוקתם של אחיו במחנה ״קדימה״ וביקש כי ישתדל למענו וישיג עבורו את הארכת תוקפה של אשרת־השהייה, על מנת שיוכל לסייע בהקלת סבלם של היהודים. הסוחר היה נרגש מאוד משיחה זו, אך טען כי לגזאוי הוא אדם ישר ובעל עקרונות ועל כן אין הוא בטוח שבקשתו להאריך את תוקף אשרת־השהייה של דובדבני תיענה. אך הוא הציע לפעול באמצעות אחיו של לגזאוי, אף הוא איש אמיד, שבביתו נהג הסולטאן ללון, כל אימת שבא לביקור בפאס. הסוחר היהודי חזר לפאס וביום ראשון, שעות ספורות לפני שפג תוקף האשרה של דובדבני, הוא הביא עמו את אחי־לגזאוי לסעודת צהרים במסעדה כשרה בקזבלנקה.

במהלך הארוחה, סיפר דובדבני לאורחו סיפורים ואגדות המבוססים על התלמוד. לגזאוי־האח, היה איש דתי מאוד והוא הוקסם מסיפורים אלה. כטוב לבו בסעודה, הוא החל מתחרה עם דובדבני בסיפורי דת: זה לקח מהתורה ומהתלמוד וזה לקח מהקוראן ומפסקי־ההלכה השונים, שנפסקו על־ידי חכמי האיסלאם. בתום הארוחה, הלך לגזאוי למשרד הפנים וללא ידיעתו של אחיו, ראש הש.ב. המרוקני, האריך לדובדבני את אשרת־השהייה שלו במרוקו. במקביל לפעולתם של שליחי הסוכנות היהודית, המשיך אלכסנדר איסטרמן במאמציו מטעם ״הקונגרס היהודי העולמי״. אך מאחר שאיסטרמן לא הצליח להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, הציע ד״ר גולדמן, כי מזכירו המדיני, ג׳ו גולן, יצטרף לאיסטרמן בקזבלנקה. ג׳ו גולן ורעיתו אסתר, היו באותם הימים במרוקו כאורחי מפלגת ה״איסתקלאל״. על דרכוניהם הישראליים הוטבעו אשרות כניסה מרוקניות מס׳ 3 ו־4. ג׳ו גולן הכיר את מוחמר לגזאוי, מתקופת פעילותו באו״מ למען עצמאותה של מרוקו. גולן נפגש עמו בניו־יורק ובשם ״הקונגרס היהודי העולמי״, הבטיח לו סיוע באו״מ. עתה נפגשו השנים ברבאט והשיחה ביניהם היתה נרגשת וידידותית מאוד. לגזאוי הסביר את מניעיו של הסולטאן וטען כי מחנה ״קדימה״ היווה מעין ״מדינה בתוך מדינה״ ועל כן היה הכרח להורות על סגירתו.

איסטרמן וגולן ניסו לשכנע את לגזאוי, כי יתיר לפחות את עלייתם של היהודים המצטופפים במחנה ״קדימה". מדי ערב נהג גולן לחזור מרבאט לקזבלנקה, כדי לדווח לאיסטרמן ולדובדבני על מהלך השיחות. מתוך ידיעה ודאית שהמרוקנים אינם מבינים יידיש, נהג דובדבני לשוחח בשפה זו, בטלפון, עם שרגאי בפאריס, וזה – לאחר התיעצות עם השגריר צור – נהג להעביר לו הנחיות להמשך המו״מ והציע לו ניסוחים שונים להסכם. בשיחות הטלפון הליליות הללו, משני עברי הים התיכון, שרגאי ודובדבני מעולם לא הזכירו את שמו של לגזאוי, וההתיחסות לראש הש.ב. המרוקני היתה תמיד כאל ״הרשע״. ואמנם, ב־10 ביוני 1956, לאחר שבוע של דיונים קדחתניים, עיבדו לגזאוי וג׳ו גולן, מיסמך שזכה גם לאישורם של השגריר צור וש.ז. שרגאי. מיסמך זה קבע­­

1 – מחנה ״קדימה״ ייסגר כעבור 3 חודשים. עד אז, יפונו ממנו כל היהודים המצוידים בדרכונים חוקיים.

2 – לאחר סגירת המחנה – תותר הגירת יהודים בצורה חוקית ומסודרת ועל פי דרכונים שיונפקו להם על־ידי משרד הפנים המרוקני.

3 – במגמה למנוע סיבוכים עם מדינות ערב, ייעשה הפינוי ממחנה ״קדימה״, באניות ובמטוסים, בשעות הלילה, ולפני התחלת העבודה השיגרתית בנמל ובשדה התעופה של קזבלנקה.

בו בלילה, יצא איסטרמן לפאריס, כדי לדווח לד״ר נחום גולרמן ולשגריר צור, על ההסכם עם לגזאוי. איסטרמן סיפר כי ראש הש.ב. המרוקני לא התכחש להבטחות שניתנו בזמנו לראשי ״הקונגרס היהודי העולמי״ בדבר ״חופש הגירה״ ליהודי מרוקו. אולם שר הפנים המרוקני ולגזאוי מתנגדים להמשך נוכחותם של שליחי הסוכנות היהודית ולא יעניקו עוד היתרי יציאה קולקטיביים, כפי שהיה נהוג בימי השלטון הצרפתי. כל יהודי יהיה חייב מעתה להצטייד בדרכון אישי, אם ברצונו לצאת את גבולות מרוקו. אולם כלל זה לא חל עדיין על יושבי מחנה ״קדימה״. איסטרמן אמר עוד כי הפסקת העלייה וסגירת מחנה ״קדימה״ נדחו אמנם ב־3 חודשים, אך הסכנה להפסקה מוחלטת של העלייה הפכה להיות מוחשית ביותר.

באותם הימים, היו במרוקו כ־60 אלף מועמדים לעלייה. רובם עברו כבר את הבדיקות הרפואיות ומאחר שהאמינו כי עלייתם לישראל קרובה – הם חיסלו את רכושם וחיו מהיד אל הפה. בעקבות דיווחו של איסטרמן, נערכה בשגרירות ישראל בפאריס התיעצות בין השגריר צור לבין יו״ר מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות – ש.ז. שרגאי וגיורא יוספטל. צור סיפר להם כי השפיע על עורך־דין יהודי לצאת לרבאט ולהזהיר את הסולטאן מפגי ההד השלילי שעשויה לעורר הפסקת העלייה היהודית. השגריר פנה גם לאלאן סווארי, השר הצרפתי לעניני מרוקו. זה הודיע כי צרפת מכירה אמנם בעיקרון של חופש תנועה ליהודי מרוקו – אך הוא מטיל ספק ביכולתה של צרפת להשפיע על הסולטאן.

למחרת, ה־11 ביוני, החמירה פרשת העלייה ממרוקו. בניגוד להבטחות שניתנו לאיסטרמן ובניגוד להסכם גולן – לגזאוי, בדבר חיסול מחנה ״קדימה״ תוך 3 חודשים, נקראו שליחי הסוכנות, אריה אברהמי ומנדל וילנר, למשרדי הבולשת המרוקנית ושם הוחתמו על התחייבות לא לעשות במרוקו שום פעולה המכוונת לעודד את הגירת היהודים, או ״כל פעולה אחרת המנוגדת לחוק״. קציני הבולשת אמרו כי איסור זה נכנס לתוקפו בחצות הלילה וכי עד ל־20 ביוני – יש לחסל את מחנה ״קדימה״. כן נאמר לשליחי הסוכנות, כי בדעתה של מרוקו לבטל את כל הדרכונים ותעודות המסע שהוצאו על־ידי הצרפתים, וכל מהגר יהא זקוק לדרכון מרוקני חדש. ההסכם עם לגזאוי, לא עמד, אם כן, במבחן אפילו יום אחד.

על פי בקשתה של ממשלת ישראל, יצא המנהיג היהודי־אמריקני פיליפ קלוצניק לרבאט, וב־15 ביוני הוא נפגש עם ראש הממשלה, סי בקאעי. קלוצניק, חבר הנהלת ״הקונגרס היהודי העולמי״, יצא מן הפגישה עם רושם ברור כי ההבטחות לאיסטרמן וגולן יכובדו, אך בפועל – כל ההגבלות נשארו בתוקפן. גם ממשלת צרפת שיגרה לרבאט שליח מיוחד, לפגישה עם שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרייג׳, אך גם הוא נחל אכזבה.

באותם הימים, האווירה בכפרים בדרום, היתה קשה במיוחד. יהודים רבים שחיסלו את עסקיהם, הפכו לנטל על הקהילות היהודיות בערים הגדולות. בלווית זיידה שולמן, נציג ״הקונגרס היהודי העולמי״ בקזבלנקה, יצאו ג׳ו גולן ורעיתו לסיור בכפרי־הדרום ובין היתר ביקרו גם בכפר גולימין. זיידה שולמן, יליד צפת, היה טיפוס יוצא דופן. בראשית שנות ה־20 היגר מארץ ישראל למרוקו, פתח נגרייה בקזבלנקה ובמרוצת השנים הקים שם תעשית רהיטים משגשגת. במשך כל שנות חייו, הוא התמכר לאיסוף תעודות ועדויות על תולדות יהודי מרוקו. חלק ניכר מאוסף זה, מצוי כיום במוזיאון ישראל, בירושלים. באביב 1980 הוא מת על שולחן הניתוחים בפאריס בגיל 94. גולן ושולמן יצאו לכפר גולימין בלווית אנשי מפלגת ה״איסתקלאל״. הרב המקומי, רבי איפרגאן, סיפר לאורחיו על מצב הקהילה, אך בגלל נוכחותם של אנשי מפלגת .השלטון, הוא לא יכול היה לומר כל אשר על לבו. הוא רק אמר, שבחודשים האחרונים נטשו הצעירים את הכפר והותירו מאחוריהם את הזקנים. הוא הראה לאורחיו את בית הכנסת ואת ספרי התורה העתיקים. בפנותו אל אנשי ה״איסתקלאל״, הוא ביקש רשות לקרוא לכבוד אורחיו היהודים תפילה בעברית, וכך, בפנותו לג׳ו גולן ולרעיתו בתואר ״אדוני ואדונתי״, ובניגון חסידי מקומי, הוא סינן בין שיניו את המשפט הבא: ״אנו כאן כעדר צאן בין זאבים…״ שולמן וגולן קלטו יפה את ה״מסר״ והבטיחו לפעול למען יהודי גולימין.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 101-98

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-מקהלה״ שרה בדממה את שיר העלייה 

 

מקהלה״ שרה בדממה את שיר העלייה 

מבצע ״קדש״ באוקטובר 1956, ושיתוף הפעולה בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, במלחמה נגד מצרים וסוריה, הגבירו את המתח הפנימי במרוקו והולידו חששות לגורלם של היהודים במדינה צפון־אפריקנית זו. צעירים מרוקנים משולהבים ערכו טבח בצרפתים במקנס, וקיים היה חשש פן ינסו לפרוץ גם לגטו היהודי בעיר. דיפלומטים מצרים ותועמלנים פלשתינים, פיתחו פעילות אנטי־ישראלית ענפה והעתונות המרוקנית היתה מלאה מאמרי הסתה נגד ישראל והציונות. ואם לא די היה בכך – ועד־הקהילה היהודי בקזבלנקה, שצידד ב״השתלבות״ היהודים בחייה של מרוקו העצמאית, שיגר ב־8 בנובמבר 1956, מברק למושל המחוז ובו גינה את ״התוקפנות הציונית נגד מצרים״. אך בשלב זה, היתה ח״מסגרת״ מוכנה כבר לייעודה. הודות לפועלם של מתנדבי ה״מסגרת״ בחודשי ההתארגנות, היה הנוער היהודי בקזבלנקה ובכמה ערים אחרות, מאורגן היטב להגנה עצמית. עשרה ארגזי נשק הוברחו מבעוד מועד לקזבלנקה, וצעירים יהודים חמושים עמדו בשערי הגטאות, מוכנים למנוע פריצתם של פורעים ערביים. ברם, למרות ההסתה בעתונות, לא אונה ליהודי מרוקו כל רע. אדרבה, בחוגי השלטון ניכרה אפילו מעין שמחה לאידו של גמאל עבד אל־נאצר.

הנצחון הישראלי בסיני, זקף את גוום של יהודי מרוקו ומילא אותם גאווה. משך כל ימי המלחמה, האזינו היהודים בקביעות ל״קול ציון לגולה״, עקבו בהתרגשות אחר מהלך הקרבות ונשמו לרווחה כאשר הוברר שמספר הנופלים בקרב היה מועט.

מבצע ״קדש״ שינה גם את האוירה הציבורית בישראל סביב העלייה מצפון־אפריקה. חיילי צה״ל, יוצאי מרוקו, גילו במלחמה מסירות, הקרבה, נאמנות וגבורה והביטוי ״מרוקו סכין״, החל נעלם אט אט מהלקסיקון הישראלי. ראשי המדינה ומנהיגי התנועה הציונית, העריכו יפה את המצב החדש שנוצר והבינו את חשיבות העלייה ממרוקו, לא רק לשם הגנת המדינה, אלא גם להמשך בניינה ופיתוחה.

ברם, המלחמה עצמה לא הקלה על מאמץ הקליטה. ביום בו פרצו הקרבות, הגיעה לחיפה האנייה ״ירושלים״ כשעל ספונה 900 עולים, רובם מצפון־אפריקה. אך ״אגד״ לא יכול היה להעמיד לרשות העולים יותר משני אוטובוסים – כל היתר ״גויסו״ למלחמה. מחמת מחסור חמור במלט, הופסקה בניית השיכונים וצה״ל אף הפקיע לצרכיו, מידי הסוכנות היהודית, 250 יחידות דיור והחרים כמות גדולה של שמיכות, מיטות ומזרונים. הסוכנות לא יכלה אפילו לשכן את העולים בפחונים, מחמת המחסור בלוחות מזוניט לכיסוי הגגות. אף על פי כן, העולים קיבלו בהבנה קשיים אלה והיו בטוחים כי משבר זמני זה יחלוף במהרה.

עם סיום הקרבות, קיבלה על עצמה ה״מסגרת״ גם את ארגון העלייה החשאית ממרוקו. משימה נוספת זו, לא באה על חשבון תפקידי ההתגוננות. למרות שהמלחמה לא הביאה להתפרצויות אנטי־יהודיות אלימות, הסכנה לבטחונם של היהודים היתה קיימת עדיין. בעיקר רבתה הדאגה לגורלם של היהודים בדרום מרוקו: בנות יהודיות נחטפו וסוחרים יהודים נחשפו לסחיטת כספים ולאיומים שונים. פעולות אלו נעשו בידי חיילי ״צבא השחרור המרוקני״, אשר השתתפו במלחמה לעצמאות ארצם אך עתה, בשובם לבתיהם, היו מחוסרי עבודה וסבלו חרפת רעב. רבים מהם התארגנו בכנופיות של שודדי דרכים ובין עשרות קורבנותיהם בלט מספרם הרב של היהודים. חוסר בטחון זה, בתוספת מצוקה כלכלית ותקווה להתאחד עם קרובי המשפחה – הגבירו את לחצם של יהודי מרוקו לעלייה לישראל. חרף דברי הארגעה של המלך מוחמד ה־5, לא האמינו יהודי מרוקו ביכולתם לתפוס את מקומם של הצרפתים ולהשתלב באופן מלא בחייה המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של מדינה צפון־אפריקנית זו. על כן גם הם היו מוכנים ליטול על עצמם את כל הסיכונים האפשריים ולצאת את מרוקו, בכל דרך אפשרית.

עוד לפני מבצע ״קדש״ ועל רקע החלטתו של הסולטאן, סידי מוחמר בן־יוסף, לסגור את שערי מחנה "קדימה״, החליטה ה״מסגרת״ להרחיב את ייעודה ולהעתיק את הדגש בפעילותה, ממשימות הגנה לארגון עלייה חשאית. בהתאם למגמה זו, הגיעו הארגונים היהודיים והנהלת הסוכנות היהודית, לסיכום רשמי ביחס להסדרי העלייה ממרוקו. על פי סיכום זה, שהוכן בחודש ספטמבר 1956, נקבע שה״מסגרת" תיטול על עצמה את ארגון העלייה החשאית, בעוד שהסוכנות היהודית תישא בכל ההוצאות הכספיות הכרוכות במבצע זה. הסוכנות היהודית היא שתקבע את מיכסות העלייה והיא תקים בגיברלטר מחנה מעבר לעולים, נוסף על זה שפעל במארסיי. בהתאם לסיכום זה, פעלה ה״מסגרת״ במרוקו על פי העקרונות הבאים:

יש להגביר את המאמץ להוצאת היהודים, עם עדיפות בשלב זה לכפרי הדרום.

יש להימנע, ככל האפשר, מסיכון חיי אדם.

אך אם אין ברירה – אין להירתע מעימות עם המשטרה המרוקנית, אפילו אם הדבר יגרור אחריו מאסר.

בנובמבר 1956, כבר הופעל הסדר זה הלכה למעשה וראשוני העולים יצאו ממרוקו בפיקוחה המלא של ה״מסגרת״. כדי להתמודד עם האתגר החדש, ארגן ״לואי״ את מתנדביו באופן שכל אחר מהם, מילא תפקיד מוגדר. פרט ל״ז׳אק״ – מותיקי ההגנה ולשעבר סגן אלוף בצה״ל – שהיה אחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ בכל רחבי מרוקו, היה בקזבלנקה מתנדב אחר – אף הוא קצין לשעבר בצה״ל – שריכז את פעולות ״לביא״(ה״הגנה״) ואחר ניצח מעתה על ״מקהלה״, שעסקה בעניני העלייה. מתנדבים אחרים, היו ממונים על טיפוח קשרים עם מוסדות השלטון המקומיים ועל איסוף המידע הדרוש לתכנון מבצעי העלייה. ניתן לומר, כי ללא איסוף שקרני של כל פרט הקשור בהתארגנותו של המשטר המרוקני החדש ולימוד שיטות פעולתם של שירותי הבטחון המרוקניים – לא אפשר היה לתכנן את מבצעי העלייה, כפי שבוצעו בפועל. מידע שנתקבל בזמן, מנע לרוב תקלות מיותרות. כך, למשל, אחד המתנדבים הראשונים – ״אפי״ – דמות הירואית, שפעל בעבר בעניני עלייה ב׳ בצפון־אפריקה ומי שעתיד היה למלא תפקידים מגוונים באפריקה, הודיע לראש ה״מסגרת״ בפאריס, כי בפקודת אחמד לגזאוי, עמד ה־ש.ב. המרוקני לעצור ארבעה פעילים יהודים מקומיים, שהיו מעורבים בעניני העלייה. קיים היה חשש פן המעצרים יביאו לחשיפת פעילותה של ה״מסגרת״, כבר בשלבי ההתארגנות, ולגילוי שיטות עבודתה וחשיפת האנשים העומדים בראשה. בעזרת קשרים מתאימים, הצליח אותו מתנדב לעכב את הפצתה של פקודת המעצר למשך מספר שעות. כאשר קציני המשטרה בשדה התעופה של קזבלנקה, קיבלו לבסוף את פקודת המעצר, היו כבר כל ארבעת הפעילים היהודים מחוץ לגבולות מרוקו, בדרכם לפאריס.

בחודשי פעולתה הראשונים, התרכזה ה״מסגרת" בארגון יציאתם של יהודים בעלי דרכונים צרפתיים ישנים, או בעזרת דרכונים מרוקנים מזויפים. שיטה זו פעלה יפה ואיפשרה הוצאתם של כ־500 יהודים בחודש. זו היתה אמנם כ״טיפה בים״, אך מבחינת התחלה – היה בכך בהחלט משום הישג. מה שהקל על הפעולה באותם חודשים ראשונים, היתה העובדה שאלה שעסקו בעניני ״מקהלה״, הספיקו לעבוד בחפיפה עם כמה משליחי העלייה של הסוכנות היהודית. כך, למשל, אחת המתנדבות – פעילה־לשעבר במזכירות הקיבוץ הדתי – הגיעה ביולי 1956 לקזבלנקה, כשהיא מצוידת בדרכון הולנדי. לפניה הגיע מתנדב אחר חבר קיבוץ עין־הנציב, אשר שימש כפקיד בחברת ספנות צרפתית וקיים קשרים הדוקים עם תנועת הצופים היהודית, ה־דז׳. יחד עם שליח הסוכנות אריה אברהמי, עסקה ה״הולנדית״ בקבלת אשרות כניסה לצרפת ולמדה משליחי העלייה כמה מ״סודות המקצוע״. עתה, כאשר ארגון העלייה החשאית הוטל על כתפיה של ה״מסגרת״, יכולה היתה ה״הולנדית״ להשתלב בנקל בפעולתה של חוליית ״מקהלה״ ולהניח בכך יסודות למבצעי העלייה בעתיד.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 109

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

מתנדבי ה״מסגרת״ נפנו תחילה לפעולה בכפרי הדרום, אך איתור היהודים במקומות אלה לא היה קל. פרנסי הקהילות בערים הגדולות, לא ידעו בדיוק היכן פזורים אחיהם. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ נהגו לצאת להילולות או עלו להשתטח על קברותיהם של צדיקים שונים, כדי להפגש שם עם המוני בית ישראל. הם ליקטו שם פירורי־מידע על ריכוזי היהודים בסביבה ועל סמך מידע זה – יצאו אחר כך פעילים אחרים לכפרים השונים, בתקווה לגלות שם מועמדים לעלייה לישראל. בתחילה גילו היהודים חשדנות מרובה כלפי פעילי ה״מסגרת״. בראותם יהודי מרוקני הבא לשוחח עמם על ציון וירושלים, הם לא היו בטוחים כלל בזהותו או בכוונותיו. חשד זה גבר כאשר הפעיל המקומי בא לכפר יחד עם מתנדב מישראל. במגמה לפזר את החשדות, היה המתנדב אנוס, לעתים, לחשוף את זהותו, וזאת בניגוד מפורש להוראות שניתנו לו. אך על מנת להקטין ככל האפשר את הסיכון, נהג חבר ה״מסגרת״ להפגש במקרים כאלה עם הרב המקומי, או עם אחד מפרנסי העדה. אך היו גם מקרים שבהם חשיפת הזהות לא עזרה והרב נשאר חשדני וזהיר, כפי שהיה. אף על פי כן, מעולם לא עלה על דעתו של הרב או העסקן המקומי, להסגיר ״חשודים״ אלה לידי המשטרה.

לא חלף זמן רב, והרבנים בכפרי הדרום החלו לחפש בעצמם קשר אל ״הציונים״. כך, למשל, אירע עם הרב של קהילת איפראן. אחד המתנדבים הראשונים של ה״מסגרת" סיפר, כי הרב יצא לקזבלנקה ובאמצעות ההנהגה היהודית המקומית, הוא נפגש עם איש ה״מסגרת״ בבית פרטי, במרכז העיר. מסך עבה הפריד בין השניים ולמרות שהפגישה הוסדרה באמצעות אחד מפרנסי הקהילה, היה הרב זהיר ומבוהל. שוב ושוב הוא ביקש מאיש ה״מסגרת״ להסיר את המסך ולהזדהות. זה סירב. אך על מנת לפזר את חשדותיו של הרב, נהג איש ה״מסגרת״ לצטט קטעי תפילה והזכיר מלים כמו ״ציון״, ״ירושלים״, ״שמע ישראל״ וכו'. אט אט פג חששו של הרב והוא סיפר למתנדב הישראלי על מצוקתם של אנשי כפרו. הרב סיים את דבריו בתחינה ובבקשה: ״חיינו בסכנה. אנא קחו אותנו לישראל, ואנו מוכנים להיות שם אפילו חוטבי עצים ושואבי מים. אין עתיד ליהודים במרוקו וככל שנמהר לצאת מאיפראן – כך ייטב״.״ למשמע תחינה זו, נתפש איש ה״מסגרת״ להתרגשות מרובה והוא הבטיח לרב לעשות כל שביכולתו, כדי להעלות את יהודי איפראן לישראל, "בהקדם האפשרי״. משום התרגשות זו, חרג המתנדב הישראלי מכללי הזהירות המקובלים, הסיט את המסך ונחשף. הרב הניח ידו על ראשו של איש ה״מסגרת״ והעניק לו ברכה. לא חלפו ימים רבים וכל תושבי איפראן היו בדרכם לישראל. המפגש בין מתנדבי ה׳׳מסגרת" לבין יהודי מרוקו היה מרגש ומלא חוויות. וכך מתאר אחד השליחים – איש ״הגנה״ ותיק, שועל קרבות במלחמת השחרור ומיוצאי אשכנז – את מפגשו עם היהודים בכפרי הדרום: ״הם תמימים עם אלוהיהם, רגילים בכבוד אב ואם, מכניסי אורחים ומסבירי פנים. אמונתם הדתית איננה משופעת בעמקות יתרה, היא פשוטה ותמימה, כשם שפשוטה ותמימה אמונתם בגאולה. זה מאות שנים שהם מצפים לגואל. אין הם יודעים כיצד תיראה הגאולה ואם תבוא בדרך הנס או בידי בשר ודם. לדידם, העלייה לירושלים היא טבעית והשיבה לציון מובנת, ויהי המבשר אשר יהיה.״״

ברם, העלאת היהודים מכפרי הדרום, נתגלתה חיש מהר כמסובכת ורבת סיכונים. מאחר שקהילות יהודיות שלמות ״התפרצו" לעלות לישראל, קיים היה חשש פן התרוקנות הכפרים מיהודיהם, תגונב לאוזני השלטונות. דבר זה היה אמור במיוחד לנוכח העובדה, שהיהודים היו האומנים ובעלי המלאכה ויציאתם הפתאומית שיבשה את אורח החיים התקין באותם הכפרים. על כן, ארגון העלייה חייב שורה ארוכה של כללי זהירות. כך, למשל, היציאה מהכפרים נעשתה בלילות ותוך שמירה מירבית על שקט וחשאיות. העלייה לישראל נחשבה למצווה גדולה והיא דחקה מפניה את קדושת השבת. היו מקרים שבהם נקבעה שעת היציאה ללילות שבת דווקא, וזאת במגמה להטעות את המשטרה ולהרדים את עירנותה. במקרים כאלה, היו פעילי ה״מסגרת״ מורים למשפחות היהודיות לשלוח ביום שישי את ה״חמין למאפיית הכפר, כרגיל. למחרת, לאחר תפילת שחרית, היה האופה הערבי יודע כמה יהודים עזבו בלילה את הכפר, על פי מספר קדירות ה״חמין״ שנותרו במאפייה…

ההרגשה כי מצוות העלייה לישראל דוחה שבת, היתה נחלת הכלל אך בכפרים שונים העדיפו היהודים לפנות לרב המקומי ולקבל ממנו ״היתר״ לחילול השבת. וכה תיאר איש ה״מסגרת״ – בדו״ח בכתב לממונים עליו, את אחד המקרים הללו: ״באחד הכפרים למרגלות האטלס, נתגלגלו הדברים כך שיום היציאה לדרך חל בשבת. הקהל היה נבוך. ככלות הכל, חילול שבת לא מילתא זוטרתא היא וקשה היה להם להכריע איזו מצווה גדולה יותר – העלייה לארץ הקודש או שמירת השבת. הלכו אל רב העדה, המכוון את מעשיהם בחיי יום־יום ופוסק להם הלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, העריך בשקלא וטרייא

נמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות, עד אשר הכריעה הכף הנוטה לעבר ירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, צווה הרב על בני עדתו לצאת את הכפר ברגל ולעשות כברת דרך ארוכה, אל מחוץ לכפר. רק אז, יעלו באוטובוסים המוליכים אותם לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם מימשו בפועל את הקריאה המנסרת מקידמת דנא – ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון…"

העולים מכפרי הדרום היו מתרכזים תחילה במקנס או במרקש. פעילים של ה״מסגרת״ – לרוב חניכי תנועות הנוער הציוניות – היו דואגים להם למזון ולאיכסון, עד להסעתם לקזבלנקה, או לתחנה אחרת. היציאה מהכפרים נעשתה תוך התראה קצרה מאוד, לעתים אפילו תוך שעה אחת. כעבור שניים – שלושה ימי המתנה, היו באים פעילים אחרים ומעבירים אותם לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוסים המרכזית. רק כאן היה נאמר לעולים כי הם נוסעים לקזבלנקה או לטאנג׳יר, וכי שם ימתינו להם פעילים אחרים שידאגו להסיעם לתחנתם הבאה. במרוצת הזמן, השתכללה השיטה וההסעה היתה נעשית במשאיות או במכוניות פרטיות הנהוגות בידי פעילי ה״מסגרת״. המשפחות היו יוצאות לדרך כשבידי כל אדם מזוודה אחת בלבד. האמון ב״מסגרת״ היה כה רב, עד כי איש מהעולים לא שאל שאלות ״מיותרות״, כגון – מה הוא היעד הסופי, או מהם תנאי הקליטה במולדתם החדשה. התנועה ממרקש לקזבלנקה, נעשתה לרוב בלילות, על פי סיפור ״כיסוי״ שניתן לכל קבוצה בנפרד. כדי לשמור על שקט מירבי, נצטוו האמהות להיניק את ילדיהן לפני היציאה לדרך, ולהחזיק אותם בזרועותיהן, לבל יפרצו בבכי. נתיב הנסיעה היה נבחר בקפדנות ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים בטלפון על מעבר השיירה בתחנות הביניים השונות. אחד הפעילים המקומיים שהצטיין באותם ימי בראשית, היה רוכל יהודי ממרקש שכינויו ״סימון״. הלה היה מרחיק עד לכפרים הנידחים ודואג להסיע את העולים למרקש באוטובוס, או בכל כלי תחבורה מצוי.

אך למרות אמצעי הזהירות הללו, היו כמובן, גם תקלות. אלה נבעו, בעיקר, מההבדלים החזותיים בין תושבי הדרום לבין תושבי קזבלנקה והערים הגדולות האחרות. היהודים בהרי האטלס נבדלו מאחיהם בקזבלנקה, לא רק בלבושם ובחזותם, אלא גם בחינוכם ובנימוסיהם. לאחר כמה כשלונות קטנים, עשו מתנדבי ה״מסגרת״ מאמץ רב כדי לטשטש, ככל האפשר, הבדלים אלה. במקום הלבוש המרוקני המסורתי, ניתנו לעולים חליפות מודרניות ועניבות צבעוניות; ובמקום צרורות הבגדים שהיו עומסים על שכמם, צוידו יהודי האטלס במזוודות. אך אירע וצעירה יהודיה הגיעה עם בני משפחתה לשדה התעופה של קזבלנקה, כשברשותה דרכון מרוקני מזויף. השוטר בדק את הדרכון ומצא אותו ללא דופי. השוטר החמיא לנערה על יופיה והילל את לבושה, שהיה זהה ללבוש בתמונת הדרכון. אם בתום לב או משום חשד מסוים, שאל השוטר את הנערה, כבדרך אגב, מתי תפרה את שמלתה. היא ענתה: "לפני שבועיים״. מיד נעצרה הנערה יחד עם כל בני משפחתה. הוברר, כי הדרכון הונפק לפני שנתיים ועל כן לא יכולה היתה הנערה להופיע בו עם שמלה ״שנתפרה לפני שבועיים בלבד…" אחד התירוצים הנפוצים באותם ימים, היה רצון המשפחה־העולה לצאת לצרפת, ״כדי להשתתף בחתונת קרובים״. אנשי ה״מסגרת״ היו מוצאים בצרפת, או במדינה אירופית אחרת, ״דוד עשיר״ וזה היה מזמין את ״קרוביו״ לטקס החתונה ושולח להם את כרטיסי הטיסה. אנשי ה״מסגרת" היו מעניקים לבני המשפחה סכום כסף מסוים, כדי להוכיח לשוטרי הגבולות שיש בידם אמצעים למחייה באירופה. אך אירע ואחת המשפחות הללו שיצאה ל״חתונה״ בצרפת, נעצרה בשדה התעופה: כאשר פתחו קציני המכס את המזוודות, הם גילו בהן בלויי סחבות ולא בגדי חג…

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 112

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

מבצע יכין

 

מאליו מובן שבבואם לבחון דרכים להברחת יהודי מרוקו, התענינו מתנדבי ה״מסגרת״ גם בקהילה היהודית של סיאוטה. זוהי קהילה קטנה ועתיקה ובעלת רקע מיוחד. היא נולדה בעקבות גירוש ספרר ותוגברה בשנים האחרונות על ידי יהודים שבאו מטטואן וטאנג׳יר. החיים היהודיים בסיאוטה מתרכזים סביב בית הכנסת הגדול והיחיד בעיר. זהו מבנה מודרני ומרשים, בקרבת המרכז המסחרי, והויטראז׳ים הצבעוניים שלו שזורים סמלים יהודיים שונים. עזרת־הנשים מהודרת ומצופה עץ בהיר ושיש. בפרוזדור המוביל לאולם התפילה מצוי לוח אבן, בצורת ספר פתוח ובו הקדשה בעברית ובספרדית לזכרו של איש תור־ הזהב, רבי יוסף בן־יהודה בן־עקנין – רופא, הוגה דעות, איש מדע ותלמידו החביב של הרמב״ם, שחי בסיאוטה בשנים 1160-1226. מורה לעברית נהג לבוא יום־יום מטטואן, ובין כותלי בית הכנסת, התארגנו קורסים לעברית והתקיימה פעילות תרבותית מוגבלת. יהודי סיאוטה תרמו ל׳׳מגבית" ולקרן הקיימת לישראל, והם כיסו בעצמם את הוצאות הקהילה ומוסדותיה. רבים מבני הקהילה ביקרו פעמים רבות בישראל ובעיר מצויים אפילו כמה ״יורדים״, שבאו מישראל לשבור שבר ונקלטו במהרה בחיי הכלכלה והמסחר של המובלעת הספרדית המשגשגת.

בעיר זו, ברחוב ״פלאנחה אספנולה״, שהוא הרחוב המסחרי הראשי של סיאוטה, מצויה אחת משתי חנויותיו של ״קארלוס״, סוחר יהודי אמיד וקטן קומה, שבמשך מספר שנים סייע בהעלאתם של יהודי מרוקו לישראל. בעזרת ״יורד״ מישראל, שתירגם את דבריו מספרדית, סיפר ״קארלוס״: ״בשנת 1955, נפגשתי בסיאוטה עם סימון בן־אלבה, ממשרד הסוכנות היהודית בטאנג׳יר. על פי המלצתו של ראש הקהילה, קיבלתי על עצמי לטפל ביהודי מרוקו שעתידים היו להיות מוברחים לספרד, בדרכם לישראל. מיד נשלחתי לקורס קצר של ה׳הגנה׳ באירופה ונתקבלתי לעבודה בסוכנות היהודית. זמן קצר לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, החלו ראשוני היהודים מגיעים לסיאוטה".

״קארלוס״ גייס לעזרתו את ידידתו הקתולית, ״אניטה״ ואת אחיה. ״אניטה״ ״נדלקה״ לנושא היהודי: היא הכינה לעולים כריכים ושתיה חמה, בישלה אוכל לתינוקות ובמרוצת הזמן אפילו עסקה בהנפקת דרכונים מזויפים. הזדהותה עם היהדות היתה שלמה, וכעבור מספר חודשים היא אימצה את השם ״רחל״ ופנתה בבקשה לרבנות המקומית להתגייר, על־מנת שתוכל להנשא ל״קארלוס״ כיהודיה. אך רבי אברהם ביבס, הדיין בטטואן, סירב לגייר את ״אניטה״ בטענה שהכשרתה היהודית היתה בלתי מספקת. היתה דרושה התערבותו האישית של בן־גוריון אצל הרב הראשי והראשון לציון, כדי שהרב ביבס יבצע את הגיור וירשום את נישואי רחל וקארלוס.

ככל שגבר זרם העולים, כן גדלה חשיבות הסיוע שהושיט אחיה של ״אניטה״. האח חכר שתי ספינות קטנות, ״טראנטה״ שהובילה 48 נוסעים ו״אפריקאנו״ שהובילה 60 נוסעים. צוות מבריחים ספרדים היה אוסף את היהודים בנקודות שונות של החוף המרוקני ותמורת 40 דולר לראש, היה מוריד אותם בחופי סיאוטה, מחוץ לשערי הנמל. במקרים רבים ההברחה היתה נעשית גם בדרך היבשה. העולים שוכנו במלון ״טרמינוס״ או ב״פנסיון פאריס״ וכן בשני בתים פרטיים, בעלי חצרות גדולות, שנשכרו על־ידי ה״מסגרת״ לשיכונן של משפחות מרובות ילדים. בשני בתים אלה רוכזו גם חלקי משפחות שהמתינו לבואם של שאר בני המשפחה.

במידה וההברחה לסיאוטה נעשתה בדרך היבשה, היו המבריחים משלמים לקציני המשטרה המרוקניים, בתחנת הגבול, ״דמי לא יחרץ״ וכך היו חוצים את הגבול הספרדי ונכנסים לתחומי המובלעת. לכל מבריח כזה, היה ״בית מבטחים״ סמוך לגבול ובו נחו העולים במשך מספר שעות, עד שחצו בלילה את גבול המובלעת.

״קארלוס" היה אחראי כלפי המשטרה המקומית לזהותם היהודית של העולים, ולהוצאתם מסיאוטה תוך כמה ימים. לשם כך, היה ״קארלום״ מכין רשימה מדויקת של העולים והעתקים ממנה נמסרו למשטרה המקומית, לשליח הסוכנות היהודית ולמשמרות אלחסיראס וגיברלטר. היו מקרים בהם חשדה משטרת סיאוטה כי במסווה של עולים ממרוקו, הוברחו לעיר גם אנשים בעלי רקע פלילי. במקרים כאלה היה ״קארלוס״ הופך ל״איש דתי״ יהודי והיה בוחן את היהודים, בנוכחות קציני המשטרה הספרדיים, ומבקש מהם לקרוא את ״קריאת שמע״ או לספר על מנהגים יהודים וכד'. במקרה אחד הוא אפילו ביקש מהחשוד להוריד את מכנסיו, כדי לוודא שהאיש איננו ערל…

מובן שבכל מבצע של הברחת יהודים, נשמרו כללי בטחון קפדניים ביותר.

הן על החוף והן בשעת ההפלגה נאסר על העולים לעשן או לדבר בקול רם. עד היום רועד קולו של ״קארלוס״ מהתרגשות, כאשר הוא נזכר באחת העולות שהחזיקה את תינוקה בידה, והקור העז גרם לבכי התינוק. מחשש פן ספינת המבריחים תתגלה על־ידי סירות משמר של המשטרה, ומחשש פן המבצע כולו ייכשל, כיסתה האם את התינוק בבגד שהשיגה ואימצה אותו חזק אל ליבה. הבכי אמנם נפסק, אך ברדתה בחוף סיאוטה, גילתה האם לתדהמתה כי התינוק נחנק בחיקה. האם השכולה כבשה את יגונה ורק העירה: ״ה׳ נתן, ה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך…״

מקרה אחד שבו נזכר ״קארלוס״ היה יותר משמח: אחת העולות היתה בימי הריונה האחרונים. בהיות הספינה בלב־ים, אחזו את היולדת צירי־לידה. ״אניטה״ הובהלה לספינת המבריחים ובשעה ארבע לפנות בוקר היה בידי ה״מיילדת״ בן זכר. ״קארלוס״ יצא מיד לביתו של סוחר יהודי ואילצו לפתוח את חנותו ולספק לו חיתולים ובגדים לרך שעתה זה נולד. למחרת, הגיעו לסיאוטה יתר בני המשפחה ויחד עם היולדת ובנה, יצאו לגיברלטר ושם מלו את התינוק. על פי המלצת איש ה״מסגרת״ קראו לילד בשם משה, כדי לרמוז בכך שגם תינוק זה נמשה, כמעט, מן המים.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 120

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר