מ-ד-גאון-יהודי-המזרח-בארץ-ישראל-חלק-שני


מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

יהודה אלגאזי

רב ודיין מצוין. זקנו של מהר״ש אלגאזי. חי בקושטא בזמן הרבנים משה גלאנטי ומשה בן חביב, נזכר הרבה בספרי רבני התקופה. כנראה שהוא אחד מאלה הרבנים שהסכים לחפצו של דון יוסף נשיא, להתיר את החרם מעל דאוד נאמן ביתו שבגד בו, ואח״כ קרבהו אליו.

יום טוב אלגאזי

אבי הרב ישראל יעקב אלגאזי. היה מרבני אזמיד וכנראה נפטר שם. הובא זכרו בס', תולדות חכמי ירושלים, ח״ב עמ. 65

יום טוב ב"ר ישראל יעקב אלגאזי

נולד באזמיר שנת התפ״ז, מכונה בשם מהריט״א. בעודו נער הביאו אביו הרב ז״ל לירושלים. למד בישיבת פירירה שנודעה אז לשם ברבניה הגדולים ונמנה בין תלמידי הרב יונה נבון בע״ס' נחפה בכסף. לאחר פטירתו של הרב ר״מ ור״מ רפאל אברהם בן אשר, נתבקש למלא את מקומו. בשנת תקנ״ט הורע ביותר מצבה החמרי של עדת היהודים בירושלים, ויאלץ בכבודו ובעצמו לעזב את כסא הרבנות לזמן מה ולצאת לחו״ל, בכדי לדפוק על פתחי הנדיבים

לשם החזקת הישוב באה״ק. בהיותו בליוורנו הזדמן שם עם הרב חיד״א. הרב משה סופר בע״ס' חתם סופר, כתב עליו כדברים האלה: ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין קרוב לשנת תק״מ, והארץ האירה מכבודו. אמנם עדיין לא הגיע לחצי הכבוד הראוי לו לפי הנראה מחבורו הלכות יום טוב על בכורות וחלה, כי הפליא לעשות הגדיל תושיה ומיום חבור המשנה למלך לא נראה כמוהו. אח״כ קוראהו = גברא רבא ויקירא גאון עולם״. בדרך שליחותו מצא כתבי יד של רמב״ן ובשובו לעיה״ק סדרם ופירשם והכינם לדפוס. הרב שמואל

מרדכי גירונדי בספרו תולדות גדולי ישראל מזכירו: ״ואני זכיתי להכירו ומראהו כמראה מלאך האלקים. והניח תלי תלים של שו״ת והלכות כ״י ועניני חסידותו ופרישותו גבהו עד למעלה. והאריך ימים על ממלכתו יותר מכ׳ שנה ונפטר בנשיקה ממש״. בהקדמה לספרו קדושת יום טוב כתב עליו הרב אג'ן: ״זה האיש מרעיש הארץ עיר וקדיש מן שמיא ריש מתיבתא ור״ג מלך שלם גולת הכותרת לישראל לגאון ולתפארת״. אחר סלוקו של הרש״ש מלא מקומו בק״ק חסידים בית אל, ויעמד על משמרתו במשך כ״ה שנה. נפטר ביום ב. אדר א. שנת תקס״ב. ואני הצעיר ראיתי חתימת ידו על שטר אחד בענין פדיון שבויים משנת ״מבשר טוב״ (תקנ״ט) אל הגביר יוסף אבוהב מגיברלטאר, בו מזכיר חוב של מאתים אלף אריות, הרובץ על עדת ירושלים.

ח ב ו ר י ו : א. הלכות יום טוב, פירוש על הלכות ברכות וחלה ליוורנו תסנ״ד. ב. קדושת יום טוב ונקרא גם כן שמחת יום טוב, ירושלים תר״ג. ג. יום טוב דרבנן, דרשות. נדפסו בסוף   ספר קדושת יום טוב, ירושלים תר״נ. ד. שמחת יום טוב, שאלות ותשובות. אוצה״ס אות ש. םי׳ 860 . שלוניקי תקנ״ד.

יום טוב אלגאזי

מרבני ירושלים במאה הששית למניננו. וראיתי קברו סמוך לקבר הרבנים הגאונים מבני משפתתו והוא בחלקת החסידים. ציונו: החכם השלם מגזע היחס הנבקי״ו מר ונאנח, כמה״ר יום טוב אלגאזי תנצב״ה. נפטר יום ו. לח. סיון שנת תקע״ו.

יוסף משה אלגאזי

היה רב במצרים אתר פטירתו של מהר״ר שלמה סכנדרי. ובם׳ טוב מצרים מובא כי ישב שם על כסא הרבנות משנת תק״פ עד שנת תר״ו.

יעקב אלגאזי

מתושבי קושטנדינא. חי בשנת תק״ס לערך. הרב יצחק בכר שמריה ארגואיטי מחבר ס׳ מעם לועז לאדינו לסדר דברים, מזכיר בהקדמה לספרו את התמיכה הממשית שקבל מידי הרב הגביר יצחק פרץ ומהרב הנ״ל. וז״ל שם: ומשנהו הכתם הטוב כלי מלא רוח חכמה סלת נקיה מבני עליה יראת ה׳ היא אוצרו רוח הבריות נוחה הימנו משמח אלהים ואנשים, מגזע היחס והמעלה ענף עץ אבות ה״ה, החכם המרומם נעים זמירות ישראל כמהר״ר

יעקב אלגאזי.

יעקב בן יום טוב אלגאזי

בשנת תקנ״ה היה פקיד הכוללות בחברון ת״ו. הערבים בני המקום שטמוהו בגלל עניני כספים שתבע מהם, ופעם התנפלו עליו והכוהו מכות מות. אביו הרב, יצא בעת ההיא לאסף כספים לפדיון שבויי עיר האבות ובשובו משליחותו, בנו הנ״ל לא היה עוד בחיים. הכתבת שעל מצבתו: ציון היא קברת ארץ לאחד מבני עליה רב משרשיא בנש״ק המבי״א כמה״ר יעקב אלגאזי תנצב״ה. נח נפשיה ג, אדר א. שנת המחנה הנשאר (תקנ״ו) לפלטה.

יצחק ב״ר אברהם אלגאזי

תלמיד הרב ר׳ חיים בנבנישתי בע״ס כנסת הגדולה. היה מו״צ באי כיאו. חבר ספר דרושים בהיותו בן טו״ב שנה וקראו בשם ״דורש טוב״ וכן הערות על ס׳ דרך עץ החיים והוא חידושים על הטור ד״ח. הרב חיד״א ראה ספר שו״ת שלו בכ״י, ואחדות מהן נדפסו בס', בעי חיי למורו הנ״ל.

יצחק ב״ר שלמה אלגאזי

יליד אזמיר בשנת תרמ״ב. נודע לשם בכל ערי תוגרמא ומחוצה לה בתור מנעים זמירות מזרחי מפורסם. כמה ממנגינותיו הוכנםו אל לוחות הגרמופון. בין השנים תרע״ת—תרפ״ג עסק בהוראה, ובת״ת הגדול אשר לחברת ״מחזיקי עניים״ באזמיר, שרת עמי יחד. גם אביו הצטיין כחזן נעלה, וכמוהו כן בנו מלא תפקיד חשוב במקהלת המפסידים שם. בראשית תרפ״ט העתיק דירתו לקושטא ושם יסד בשנת תר״ץ את העתון ״לה בוז די אוריינטי״ (קול המזרת) היו״ל שם עתה בעריכתו. מלבד ידיעותיו הרחבות בחכמת הנגינה הוא שולט בשפות, ונחשב בין טובי האישים הנאורים בקרב אחינו היהודים בתוגרמא. בסוף תרצ״ג התישב בפריז.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

יעקב משה חי אלטאראם

נולד בשאראי בושגא, בשגת התרכ״ג, נפטר בבלגדאד ביום ט. אדר ב. תרע״ט. בילדותו התחנך בעיר מולדתו יחד עם אבי נ״י, יבדל לחיים, אצל הרב ר׳ יהודה פ׳ינצי שהיה ר״מ בשאראי בעת ההיא. עודו בגיל רך הצטיין כבעל כשרונות. הרופא והגביר שמואל םומבול, שהיה מבאי בית הוריו ראה ברכה בצעיר זה ובעלותו ידושלימה להשתקע בה בשנת תרל״ה החליט בהסכמת הוריו לקחתו עמו למען ילמד שם תורת ה' על חשבונו. בבואו לירושלים החל לבקר בישיבותיה — לשמוע לקח מפי גדולי רבניה, ובמשך ד׳ שנות שבתו בה למד גם שחיטה וישתלם בכל מקצועות התורה. בשנת תרמ״ד חזר לארץ מולדתו ובדרכו התעכב בנוב׳י באזאר ושם בא בברית הנשואין עם העלמה מזל ארואיטי. אח״כ הוזמן לביחאג, לשו"ב, מלמד תינוקות וש״ץ ושם נשאר עד שנת תרמ״ה. בינתים נתבקש לבא לבלגראד עיר בירת סרביה תחלה למלא משרת מלמד וש״ץ, וכעבור שנים גם כשוחט דמתא. את תפקידיו אלה מלא במסירות ובנאמנות הראויות למופת. ידיעותיו הרחבות בהליכות עולם, וענותנותו הרבה קרבוהו אל שדרות הצבור לסוגיהן בלי הבדל דת, ויהי אהוב וחביב על כל תושבי העיר. בזה שורות אחדות מספרו זכרון ירושלים בהן ידובר על ראשית מצעדיו בדרך החיים.

״בהיותי בן ט״ו שנה נסעתי לא״י בעזרתם של ידידים נאמנים ואחיה בה על התורה ועל העבודה. במשך זמן היותי בה למדתי מלאכת שו״ב על בוריה, ואח״כ חזרתי לבית הורי לשאראיו. בדרך לארץ מולדתי עכבוני בביירוט, ויפצירו בי להשאר שם בשירות הקהלה. מקץ ירחים אחדים נסעתי לרודיס ודרך אזמיר ושאלוניקי הגעתי למחוז חפצי. ראשית עבודתי היתה בביחאג, שבה קבלתי משרת מלמד וש״צ. אך לא ארכו הימים והוזמנתי לבלגראד וברצון ה׳ הנני חי ועובד בעיר זו עד היום׳,. עבודתו הספרותית החלה עם פרסום ספר

זכרונותיו בשפה האשפניולית שקראו בשם ״זכרון ירושלים״. תוך כדי כך, שם אל לבו להועיל לאחיו בארצות הבלקן ויחליט לקרבם אל עולם התרבות והרות, לקשרם ככל האפשר אל עמם ולאומס, ולתכלית זו העמיס על עצמו עבודה ספרותית רבת פארות, והיא חבור ספד היסטוריא בכמה חלקים בשפה האשפניולית בשם ״טריזורו די ישראל״ -אוצר ישראל- הכולל את קורות עמנו בהרחבה. חבורו זה מיוסד על די׳י לגרץ תרגום שפ״ר. הוא הוסיף לעצם החמר שפע של ספורים ומעשיות הבאים לתבל את המאורעות בדברי אגדה מקסימים. למותר להעיר כי בחבורו זה השקיע המחבר מרץ רב ועבודה כבירה ואין פלא אם ספרו הנ״ל נפוץ ונתקבל בחבה בכל החוגים. אין זאת אומרת כי הלה העשיר את בעליו וכי היתה דרישה בלתי פוסקת לפעלו הרצוי, להיפך. הוא עצמו התמים והמטופל ביסורים, היה מסובב בערים ובעירות עם ילקוטו הכבד על השכם, מטיף לדעת אלהים חיים, ואגב מספר בשבחי א״י ומפיץ ספרים. בדרך נדודיו זו זרועת הקוצים והחתחתים הכרתיו, ואח״כ פגשתיו שוב בשנת תר״ע בבלגראד עומד על משמרתו כמו״ץ. בסוף ימיו חי בדחק. מלחמת העולם האכזרית דכאתו

עד עפר, ותסב לו דאגות ויגונות. זקני העיר בבלגראד עוד יזכרו בהערצה את דרושיו היפים, את נאומיו השלוים וחדורי המוסר, בישיבת תקון חצות שבה שמש כר״מ וכמנהיג, במשך עשרות שנים, מן היחידים בדורו ובסביבתו שהראה פעילות רבה בשדה הספרות. כל חבוריו, חותם ההיסטוריא הישראלית טבוע עליהם. אהב הרבה את קורות עמו וישאף להנחיל את אהבתו זו להבאים אחריו. שפת ספריו לאדינו, ונועדו לחנוך אחיו הספרדים, בני ארצות הבלקן בעיקר.

צ י ו נ ו : פ ה נטמן איש  רב פעלים שהיה מורה ומטיף ואשר הקדיש כ ל חייו לחבור ספרים מועילים לאחיו הספרדים הוא החכם השלם יעקב משה חי אלטאראץ תנצב״ה נלב״ע ט. לחדש ואדר

שנת התרע״ט.

ח ב ו ר י ו : א. זכרת ירושלים, על חבת א״י וזכרונותיו ורשמיו עליה נדפס בבלגראד ש׳ תרמ״ז.

ב. טריזורו די ישראל, אוצר ישראל והוא תולדות ישראל בבארבעה חלקים. ח״א וח״ב נדפסו בשנת

תר״ן— תרנ״א, ח״נ וח״ד נדפסו בשנת תרנ"ב – תרנ"ד בבלגראד. ג. קהלת יעקב. סדור תפלה מכיל  כל התפילות לימות החול, לחגים ולמועדים, בלוית פירושים וטעמי המצוות עם הדינים הנחוצים ביותר

לכל בית יחהודי, בלגראד תרס״ו. ד. פרקי אמת בתרגום לאדינו, בלגראד תרס"ד.

 

משה אלטאראם

רב בוינציה במאה ה-ט״ז. העתיק ללאדינו באותיות לטיניות את השו״ע לר״י קארו וקראו בשם ״ליבידו די מאנטינימיינטו דיל אלמה״. נדפס בשאלוניקי שנת שכ״ח. אח״כ בוינציה. הספר נכתב בשביל האנוסים שלא ידעו לקרא את החבור במקורו.

 

משה אלטאראם

בספר ״יצחק ירנן״ לר' רפאל יצחק אלטאראם, הובא אחד משיריו, ושם יכונה הגביר המרומם. השיר מתחיל ״מלך המפואר ברום הודו״. יש הרושם שהיה מקרובי המחבר אשר חי בעת ההיא בירושלים. יצתק ירנן ירושלים תרט״ו, עמ. לא.

 

רפאל יצחק אלטאראם

יליד אר״צ ובן למשפחה רמה ומיוחסת. בא להתישב בירושלים בשנת תר״ה. סבל יסורים רבים והיה חשוך בנים. מקצת מפעולותיו לטובת הצבור הזכיר בהקדמה לספרו שהדפים בירושלים בשנת תרט״ו בשם ״יצחק ירנן. ואלה דבריו שם:

אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו, יהי שמו הגדול מבורר וזה שבתי בקדש עשר שנים שתיתי כוס התרעלה בעוה״ר מעת כל פרשת העבר עברה וזעם וצרה לא תקפ״ץ ולא נוסיף לדאבה עוד. וזה כארבע שנים נתתי את לבי לשים לי יד ושם בבית ובחומת ה׳ לפאר ולרומם בית מקדשנו מעט, הבית כנסת הגדולה אשר בתוככי ירושלים ת״ו הנקרא אהל ציון ובעהי״ת תקנתי עמודיה ואישיותיה בכל פאר והידור בסיוד וכיור וארון הקודש לשם ולתפארת ורצפה מאבני שישא ומרמרא ובימה גדולה ומפוארה. וזה שנה נתתי אל לבי להרבות כבוד שמים ויסדתי חברת ״שומרים לבקר "מתינוקות של בית רבן׳ ועלתה בידי ובכל יום קודם עלות השחר, השמש הולך סובב בחוצות ירושלים להעיר נערי בני ישראל ויאספו עדרים צאן קדשים הם ומלמדיהם ויעירו א ת השחר עד בא זמן התפלה ואומרים בקול נעים זמירות בספר תהלות ושירים נכבדים אשר המה אתי והבאתים מאר״צ רבה. ולהיות  לי למזכרת עולם ולרעיתי חנה יקרת נשים׳ קראתי שם החברה .ויעתר יצחק״.  בסוף הספר מובאת חתימת המסדר, כל היום קודר׳ בזו הלשוז: ״גם לי לבב ידענא בנפשאי באמת ובתמים מעוט ערכי שפל מצבי בשמוש חכמים, ועד בשחק כי לא לכבודי עשיתי זאת. הם לזרעא דאבא לחשו במחשבות ערומים וכו' כי הן בעון ל א זכיתי לזרע של קימא בגזרת עירין דהוו לי ומתו, ובאו בנקרות צורים יסרני יה באהבתו. צדיק הוא וצדיק דינו הן אני נשארתי לבדי ואמרתי אל לבי לכתוב זאת זכרון בספר . אני אשלם מתן דמים לכל אלה שיעורו לשיר באשמורות והלאה : הנה נא זקנתי באתי בימים שאין לי בהם חפץ, ועל הטוב יזכר שמי בשמחות וגיל ושם אבותי הקדושים ומשפחתי שלשלת יוחסין של אנשים בעלי צורה ובבתי הכנסיות ישירו תודה וקול זמרה. זה לי עשר שנים אשר זכיתי ובאתי מחו״ל אל הקדש עיר גדולה של חכמים וסופרים גאוני עולם רבני אלפין ספרדים ואשכנזים, אתיא מכללא כלם שמחים לקראתי שלי״ת עד היום. כה דברי הצעיר נבזה בעניו נמאס, רפאל יצחק אלטאראם.  בביה״כ ק״ק גדול ריב״ז בקרבת הכפה שעליו, הוצבה טבלת שיש לזכרו, ובה נכתבו הדברים הבאים: גדול מעל שמים תפארתו לעיני הגויים גלה צדקתו לחזק את בדק הבית נטה את שפרירו, שמש זרחה בעבורו וכבוד ה׳ מלא את הבית הכין מושב בית ירושלים כנסיה שהיא לשם שמים, עד תום כל הבית לעשות נ״ר נפש בנותיו, באות בקצרות ימים נושא אלומותיו, החמודות אשר אתו בבית תנצב״ה לפני דר רומה ילכו יונקותיו אל הבית פנימה אל קדש הקדשים אל דביר הבית גדול כבוד שמו סי׳ ררפאל יצחק אלטאראס נר״ו יהי אלהיו עמו עיניו תחזינה ב׳ה׳ד׳ר׳ת׳ קדש (תרי״א ( גדול יהיה כבוד הבית כיר״א נס״ו.

 

שבתי אלטאראם

נזכר בהקדמת הספר המעלות לשלמה, לריש לאניאדו, ושם יתואר: ״זה שקנה חכמה זקן ויושב בישיבה, לא פסק מיום ליום ולילה לילה ויודע דעת גמרא, הגביר והחכם המרומם כה״ר וכו'.

 

שלמה ב״ר דוד אלטאראם

רב בוינציה בשנת תע״א. כתב הסכמה לס' ״רזא דיחודא׳ לנחמיה חיון, מנושאי כליו הותיקים של שיץ. הדפיס ספד ״לקט האומר׳) פזמונים). כן חתום באגרת רבני וינציח לכל קהלות היהודים באיטליה, שנשלחה עם נוסח החרם נגד רמח"ל, שבראשה היה הרב יוסף שמואל אבוהב.

 

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

אברהם אלישר

אבי הרב יוםף אלישר, שהיה מתושבי ירושלים במאה החמישית לאלף זה. לאור המקורות המצויים והידועים, הוא איפא הראשון במשפחת רבנים זו שנשא את השם אלישר. הובא זכרו בספר ״תולדות חכמי ירושלים״ ח״ב, עמ. 166 , ירושלים תרפ״ח.

אליהו אלישר

יליד ירושלים, ו' חשון תר״ס. בנו של ר' יצחק אלישר ז״ל. חונך בביה״ס למל, ואח״כ בזה של חברת כי״ח. בשלהי תרע״ח נסע לביירוט בכדי להשתלם שם בחכמת הרפואה ויכנס אל המכללה הצרפתית. אך מקץ שנתים הפסיק את למודיו. שאיפתו להיות עומד ברשות עצמו טלטלתו למצרים, ועבד שם כפקיד באחד המוסדות. בשנת תרפ״א חזד לארץ, ונתקבל בשירות  הממשלה. בין הזמנים, תרפ״גתרפ״ז, ערך את הבוליטין המםחרי  commercial Bulletin"היו"ל עיי מחלקת המסחר והמכם, ובסוף תרצ״ג נתמנה למפרק חברות רשמי, אגודות הדדיות וכו'. מגיל צעיר נמשך לעסקנות הצבורית. מרצו הרב בא לידי בטוי וגלוי בזמן ארגון מוסדות הכנסת: אספת הנבחרים, ועד הקהלה, ובפרט ועד העדה הספרדית. נמנה בין מיסדיה ומנהיגיה של הסתדרות ״חלוצי המזרת׳ בירושלים, במשך כל שנות קיומה, ויהי מעסקניה המסורים והפעילים ביותר של התאתדות הספרדים העולמית. היה ציר חלוצי המזרח בכנסיה הציונית הי"ד  ושל יהודי ארם צובא והתאחדות הספרדים בכנסיה הט״ו שלאחריה. כתוצאה מהשתדלותו המאומצת, נאותו ראשי הקרנות הלאומיות, לישב משפחות אחדות מעולי ארצות המזרח בכפר ברוך, שעל שם הנדיב ברוד כהנא מפלויישטי — בעמק יזרעאל. השתתף בפרי עטו בעתונים עברים ואחרים בארץ ובחו״ל, על נושאים הקרובים לרוחו ולמסגרת עבודתו הצבורית.

אליעזר ירוחם אלישר

בנו של הרב יעקב אלישר הראשון שהיה תושב חברון, וחותם בשם יעקב מוילנא. היה בן הרב החסיד חיים ירוחם מוילנא, ובן הרב המקובל יעקב מוילנא, אשר חבר הגהות על ספד הזוהר. במות ר' יעקב בעיה״ק צפת, נשארו לו שני בניס, ר' חיים מאשתו הראשונה ור׳ אליעזר ירוחם מאשתו השניה. ר׳ חיים הנ״ל היה דיין, שו"ב, ש״ץ ומוהל בצפת. כשנהרג ר׳ חיים פרחי ע"י עבדלה פחה בקש להתנקם גם  בר' חיים, שהיה כאמור ש״ץ בבית מדרשו בתואנה, כי בידו נמצא כל ממון השר החםיד ז"ל, אך הצליח להמלט מעין רודפיו. אז נתפש במקומו אחיו אליעזר ירוחם, והובא לעכו ביום י״ז תמוז תקפ״ב. שם נאסר, ובדרך נס הציל את נפשו,

בהתחפשו בתלבשת ערבית וכך הגיע בשלום עם אשתו לירושלים ביום טיז תמוז התקפ״ג. נפטר בה ביום י״ט אדר ב. שנת התקפ״ד

צ י ו נ ו : הרב הכולל נעים זמירות בית ישראל ח״ק לישראל, כמהר״ר אליעזר ירוחם אלישר תנצב״ה.

אליעזר ירוחם אליש

בנו השני של הרב ישיא ברכה זיל. נפטר בבחרותו ביום ב. סיון תרל״ה, בהיותו בן כיז שנה. ובהקדמה לספר ״בני בנימין וקרב אישי נםפד עיי אביו, ואחיכ עיי אחיו הגדול. אביו כותב עליו שם: ״על מות לבן בני תמודי אליעזר, העדות והנזר, ויהי בנםוע האדון עת לקברות יובל, כל העם מקצה נפשם עליו תאבל׳. ובחלק ב׳ של הספר בני בנימין הניל נדפס הספדו של אחיו בשם ״פני חמיא׳.

צ י ו נ ו : קול יללה, נהי בכי תמרורים, וי להאי שופרא חמד בחורים חכם שמת בקיו״ש מות  ישרים עמד בפרץ כה״ר אליעזר ירוחם אלישר במערות צורים מ"ד ב. סיון התרל״ה תנצב״ה וירדו בם ישרים ח"מ. עמ. כ״ו.

נשאר אחריו בן יחיד והוא ר' בן ציון אלישד, ובת אתת שנשאה לד׳ נםים פראנקו בנו של הרב החרי׳ף ז"ל.

אלעזר אלישר

יליד ירושלים, כ"ו תמוז תרמ"ט. בנו של ר׳ יוסף אלישר. חונך בת"ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת םבו הרה"ג חמ"א, ועם הרה״ג נסים אלישר ז"ל. בן י"ט נסע לפריז, ושם בקר בית ספר למסחר, ובהשלימו את חוק למודיו בו בשנת תרס"ח, חזר לארץ ויחל עובד במשרד אביו. שנים רבות עמד רחוק מכל עניני הצבור, וכשרון העסקנות, שבו חוננו רוב בני משפחתו כאילו נטל ממנו. ואולם בשנים האחרונות נמשך אליה. נמנה בין מיסדי קופת אשראי א״י קרידיט בנק, שאח״כ נקרא בשם בנק קדם לקרידיט בע״מ, ויהי ממנהליו במשך כל שנות קיומו עד כה. בראשית תרצ״ב, נבחר לסגן יו"ר התאחדות הספרדים העולמית ושל הועד הפועל שלה בירושלים. בין שאר תפקידיו יזכרו, היותו חבר ההנהלה של בנק קופת עם בע״מ, מיסד לשכת המסחר האיטלקית בירושלים, וסגן יו"ר שכונת ״תלפיות״.

בן ציון אלישר

יליד ירושלים בשנת תרל״ג. בנו של הרב אליעזר ירוחם אלישר השני. היה קרוב לעסקי כוללות הספרדים בירושלים, כפי הנראה מהודעתו הגלויה בעתון החבצלת לשנת תר״ם. בהודעה הנ״ל הוא מזהיר את המתנדבים בעם בין בא״י ובין בחו״ל, לבל ישלחו נדרים ונדבות לעדת המערבים אלא באמצעות השר חיים אהרן ולירו, למען יחלק לשתי העדות לפי מכסת נפשותיהן. בערב מלחמת העולם העתיק מושבו לניו יורק, ושם חי עד היום. תבצלת גליון 33 י״ח סיון תר״ם.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר-מגילת פרס

מתוך האתר יד בן צבי

שאלה שאינה מחוורת כל עיקר היא, כיצד מגורשי ספרד שעלו לארץ־ישראל בימי הגירוש ולאחריו,  הקימו קהילות, פיתחו חיי-יצירה והפכו את הארץ למרכז ליהדות, לא נשתמרה אצלם  רציפות־הדורות, עקבותיהם ניטשטשו, ועם כל גל וגל שעבר עליהם נשתנה יישובם. החוליות רופפות דווקא מתקופת הגירוש ועד סופה של המאה השבע-עשרה. צאצאיהם של המגורשים, שהגיחו את המסד ליישובה של ארץ־ישראל, נעלמו עקבותיהם מן הארץ, ודומה שאין דלותם של המקורות היא בלבד שגרמה לכך.
דוגמא אחת בלבד, המעידה על רציפות, מצאנו במשפחת אבואלעפיא. ראשה ר׳ יעקב אבואלעפיא מצפת, נכדו של ר׳ יעקב בירב מן המגורשים ומחדש הסמיכה, בני בניו ישבו בצפת, בטבריה, בחברון ובירושלים עד זמננו. ברם, במאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה אין לך כמעט רב מבני משפחה זו, שלא הוצרך לעקור לחוץ־לארץ לתקופה מסויימת. המצב נשתנה מן המחצית השניה של המאה השבע־עשרה ודווקא בירושלים. משפחת מיוחס, דרך־משל, לא רק שבניה היו בירושלים כל הדורות הללו אלא גם תפשו עמדות מרכזיות בהנהגתה של הקהילה. ורבות הן המשפחות האחרות שאנו יודעים על קייומן משך מאה־מאה וחמישים שנה.
עד עתה לא ידענו על חכם מחכמי המגורשים שעלה בשעת הגירוש לארץ־ישראל וצאצאיו נמצאים מאז ועד היום בארץ־ישראל. והנה, משפחה אחת שידענו על רציפותה משלהי המאה השבע־עשרה נתגלה כעת שהיא וותיקה הרבה יותר בארץ־ישראל, וראשה, ר׳ יוסף אלישר, היה מן המגורשים הראשונים שבאו ישר מספרד לצפת. הסתכלות בקורותיה של משפחה זו אפשר שתצא ללמד כיצד נעתקו היהודים בארץ־ישראל מקהילה אחת ושתלו עצמם בקהילה אחרת, וכיצד הצליחו לחזק את היישוב ולא לנטוש את הארץ גם בתנאים קודרים וחשוכים  שארץ-ישראל נמצאה בהם. ידיעותינו מצטמצמות בעיקר על אחד מחכמי משפחה זו, הוא ר׳ יעקב אליישר בן מקומו ובן זמנו של חיד״א, ודומה שתולדותיו של חכם זה אופייניות הן למהותה של הבעיה שהזכרנו. עד כאן מתוך האתר יד בן צבי

יוסף שאול ב״ר חיים אלישר

נולד בירושלים, י״ז אדר תרכ״ז לאביו הרה״ג חיים משה אלישר המכונה חמ״א ז״ל, ולאמו וידה, בת הרה״ג רפאל מאיר פאניז'יל ז״ל. בילדותו שמע לקח מפי הרב מנחם בכר יצחק. אח״כ אביו ז״ל ודודו ר״נ אלישר ז״ל, למדוהו ש״ם ופוסקים. ירחים אחדים למד גם בישיבתו של הרה״ג גבריאל שבתי, וישב באהלה של תורה עד שנת תרמ״ג. מפאת העדר בתי ספר בעת ההיא, שכר לו אביו מורה לערבית, ועד מהרה קנה לו ידיעה הגונה בשפה זו.

בינתים יצא למסחר, ואולם הספר לא מש מידיו גם אז. הוא נמצא תחת השפעת זקנו הרה״ג יש״א, ואל ישיבתו הפרטית היה בא בקביעות, ולומד עמו בלילות. שלות־חייו הופרעה במקצת במות עליו בשנת תרס״ד-1904 אשת נעוריו המרוחמת ריקה, נכדת הרב חיים נסים ברוך.מגדולי רבני ירושלים. בכדי לטשטש במשהו את עצבות רוחו נסע בשנה שלאחריה לחו״ל, ויבקר את אוסטריה וצרפת. גסיעתו זו הועילה לבצר את בית מסחרו, וכן להבטיח את עתידו החמרי. מראשית שנת תרס״ט, התתיל מתעסק בצרכי צבור. אז נבחר לעירית ירושלים יחד עם ר״ד ילין ורחמים מזרחי, ובמשרה זו כהן ארבע שנים. מעט אחר זה, בשים לב אל עמדתו בחברה, מנה אותו מושל ירושלים בשנת תרע״ב לחבר ההנהלה בקופת היתומים הערבים.

בבוא הרב משה פ׳ראנקו לירושלים, נבחר מר אלישר לחבר הועד בעדת הספרדים. עם חלופי משמרות הרבנים הראשיים, ור׳ נסים דאנון עלה על כסא הרבנות בירושלים, התפטר מהנהלת העדה. בזמן מלחמת העולם הובלטה עסקנותו הפעילה בכל חוגי הצבור בעיר. הוא היה חבר ועד הסיוע, חבר הסנדיקט העירוני של העיריה. שעליו הוטל לחלק חטה לתושבי ירושלים לפי העדות, לאפות לחם וכו', ולמנוע על ידי כך מנצול ההמון הרעב. ערך רב היה לתפקידו בסנדיקט הנ״ל, בהיותו סוכנו המיוחד ע״פ מנוי רשמי מטעם מושל המחוז.

בדרך כלל לא נפקד מקומו בכל הועדות השונות שמושל העיר היה ממנה את חבריהן, כגון ועדות ההכנה לקבלות הפנים לג׳מאל פחה בבואו לירושלים בפעם הראשונה, לאנויר פחה וכו״. נמנה בין מיסדי ״בית זקנים״ וזקנות הכללי״ לעדת הספרדים בירושלים, וחלקו גדול מאחרים במפעל, כי היה מפקח על הבנין וגבאי המוסד במשך כמה שנים. בטרם הבנות בית הזקנים מחוץ לעיר, הועיד את בית זקנו הרה״ג יש״א למטרה זו, ובו הונח היסוד לראשית בית הזקנים, שבמשך הזמן גדל והתרתב. בשנת תרפ״ג נבחר שנית לועד עדת הספרדים,

ויהי מטובי עסקניה של העדה עד לסוף תרפ״ז. תחלה כהן כסגן נשיא הועד, ואח״כ משנת תרפ״ה עד סוף תרפ״ז כנשיא. בה בעת היה יו״ר בחברה קדישא, שלה הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בין שאר תפקידיו הצבוריים ראוי להזכיר, היותו חבר אספת הנבחרים הראשונה ליהודי א״י, וחבר ועד העיר ליהודי ירושלים. בזמן כהונתו בתור יו״ר הח״ק הנ״ל, צעדה זו לפנים, ואז נבנו חלקים הגונים של גדרות בית העלמין. לארך ולרוהב השתרעו פה ושם שדות עזובים זרועי מצבות, ויש כי שטחים הפנויים למחצה שמשו גורן לפלחי הסביבה, שלאט היו משמידים ברשעתם את ציוני הנעדרים, ונעשים לבעלי חלקות האדמה האלו. עם הקמת הגדרות נפסקה פעולת השכנים שהסבה דאגות רבות למנהיגי הכולל. חלוקי הדעות בענין גזלת שטחי הקרקע של בית העלמין מצד הערבים בני הכפרים הסמוכים, החלו עוד בשנת תרס״ז. יש בזה כדי הבלטת משטרה וסדריה של ממשלת תורכיה, הואיל והמשפט על כך הלך ונמשך במשך כל התקופה הנזכרת לעיל. משפט מטריד זה הגיע לקצו בסוף תרצ״ד, שאז נתקבל פסק דין מפורט ומנומק, השולל מעדת הספרדים את זכויותיה על אדמת המריבה שנשדדה ממנה. בינתים נתגלה סכסוך חדש בין הצדדים בנוגע למערה בו שוכן כבוד רבנו עובדיה מברטנורא, וגם היא נשארה ברשות הערביאים. פעולותיו הרבות בימי נשיאותו בעדה עזרו להקלת סבלם של עניי העיר, אף לבצור מוסדותיה השונים. הוא התענין ביחוד בנכסי דלא נידי שלה אשר בחלקם הגדול היו עד אז בלי טפול והשגחה. כמה מהבתים בכפר השלוח, שמחמת היותם ריקים והרוסים למחצה שמשו מחראות ומכלאות צאן לפלחי הכפר הסמוך התאים אותם למעונות. בתי שמעון הצדיק הושכרו לעניים, סודרו חוזים עם דייריהם לתשלומי שכירות נמוכים, וכן עם בתי ההקדש אשר בעיר העתיקה. מנכבדי הסוחרים

בירושלים חבר מנהל בכמה מוסדות חסד, ביניהם בית החולים הכללי ״משגב לדך״, בית חנוך עורים, ממיסדי שכונת ״זכרון משה״ בשנת תרס״ז ועוד.

יעקב וילנא אלישר

בנו של הרב חיים ירוחם וילנא. ״הוא השם שקראו אביו בצעירותו, ופירושו הישר והתמים״. משוער כי מכאן ואילך נקבע השם אלישר לכנוי משפחה. בשנת תקל״ג היה בחו״ל בשליחות חברון, ואח״כ נסע כשד״ר ירושלים לפרס. בהיותו בבצרה בראשית שנת תקל״ה הגיעה לאזניו השמועה ע״ד מות אשתו, וישא שם אשה אחרת. בעת ההיא החליט מלך פרם לאבד ולהשמיד את כל היהודים ועמד הרב הזה בתפלותיו, ובטלה הגזרה. לזכר המאורע חבר ר׳ יעקב מגלה ארוכה שקראה בשם ״מגלת פרס״, הידועה גם בשם מגלת אלישר. בראשי

חרוזיה נזכר שמו: אני יעקב בן חיים יוסף אלישר, צעיר חזק, קהל בצרה חזקו. האריך שבת בבצרה ושם נולד לו בן מאשתו השניה, והוא הרב אליעזר ירוחם אלישר אבי הרה״ח יש״א. בשובו משליחותו התישב בצפת, בכדי שלא לצער את קרובי אשתו הראשונה.

שליחות זו נזכרה גם ב״ס אהל דוד לר״ד ששון. כרך א. עמ. 400 . במסעו בשנת תקל״ג כנזכר לעיל, היה בן לויתו של הרב חיד״א. וכה יכנהו באחד מםפריו: החכם השלם, הדיין המצוין רחם רתמתים, מעיין ובור סוד שאינו מאבד טפה, הטוב והישר יעקב שלם ושלמה משנתו, מסוידת ומכוירת חקוקה בששר כמהר״ר יעקב אלישר נ ר ״ ו . ! ובאגרת מצפת אל אחד הנדיבים בחו״ל, משנת תקמ״ג, בה מסופר על החובות הגדולים הרובצים על קופת הכוללות, ״כי הוכרחו ליקח ברבית לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות בכללם, זה של ר׳ יוסי בנאה זיע״א״, חתום ראשון. מכאן הוכחה, כי היה ממנהיגי הצבור שם בעת ההיא.

פרשת הנס הובאה במגלה, המיוחדת למשפחת אלישר, והנקראת נם נגלת פרס השניה. הפורים חל ביום ב׳ ניסן. מגילה זו שתחילה היתה כתובה על ניר, העתיקה הרב יש׳׳א על קלף ואח׳׳כ הדפיסה בראש ספרו ״איש אמונים״. היא עשויה בתים וחרוזים ומיוסדת ע׳׳ס א׳׳ב. בסופה נזכר שם כותבה. המעשה קרה בעיר בצרה בנהרים, שאליה נסע מוהר״י אלישר בשנת תקל׳׳ג – 1773 בשליחות חו״ר חברון, ובהיותו שם עלו הפרסים למלחמה עליה וילכדוה, והיהודים סבלו יסורים רבים ונוראים במשך שנה תמימה. כתוצאה מהתפלות, הצום והמספד שעורר מהר״י אלישר יחד עם בני הקהלה, הצליחו התושבים להדוף את אויביהם מהעיר. הוא הצר ,חשב להכרית עם תמים, והאל בעל הרחמים הפר מחשבת ערומים השקהו נחלי רחמים וישן לו שנת עולמים.״. — בפתח המגלה רשום: מגלת  פרס, וזמנה ב. ניסן. סדר אותה בעל הנס הגאון המקובל האלקי כש״ת יעקב אלישר זצ״ל בשנת תקל״ה, בהיותו שד״ר מעה״ק חברון בעי״ת בצרה. — ואני העבד נכדו אשר שמי כשמו העתקתיה לקרותה בזמנה אני וזרעי וז״ז עד ביאת הגואל צדק בב״א. העתק ממנה נדפס ב״ירושלים״ לרא״ל לונץ כרך ט. ע״י יוסף בר״נ מיוחס, עם. 313 . הובאה גם .במזרח ומערב״ לא. אלמאליח, בתוספת הערות ובאורים, כרך ג׳ עם. 311חיים שאל, לחיד״א שו״ת ח״ב. סי׳ ז. ליוורנו תקנ״ב. תולדות חכמי ירושלים ח״ג עמ. 65 . קריה נאמנה לרש״י פין עמ. 114 . מגלת פרם שזמנה ב. ניסן תקל״ה נדפסה עברית וערבית בבגדד, בשנת תרס״ו.

https://www.ybz.org.il/?CategoryID=747&ArticleID=3558#.XlgqViFvaM8

רבי יעקב אלישר-מאיר בניהו

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-מש' אלישר

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-יעקב שאול אלישר

יעקב שאול אלישר

מכונה יש״א ברכה, אי״ש וכו'. נולד בצפת כ״ג סיון תקע״ז.-1817 נפטר בשיבה טובה בירושלים, כ״ח תמוז תרס״ו. – 1906 מגדולי רבני ירושלים במאה השביעית לאלף זה. כתב ספרים רבים הנושאים עליהם את שמו המקוצר — אי״ש. רשימה מפורטת מתולדותיו נדפםה עוד בחייו ומפאת חשיבותה ומקוריותה באשר כל החמר נרשם מפיו, מובאת כאן בהשמטות קלות. ״יען העמיסו עלי להודיע ברבים את כל קורותי ותולדות אבותי הקדושים, אמרתי הנה באתי להגיד קושט דברי אמת כפי מה ששמעתי מאדונתי הורתי הרבנית אשת חיל, המפורסמת בכל עיה״ק בחכמתה ורוחב דעתה. אני נשארתי יתום קטן בן שבע שנים פחות ד׳ חדשים, כי נולדתי בצפת ת״ו בכ״ג סיון התקע״ז, ובי״ט אדר ב , התקפ״ד הוסרה מצנפתי ועט״ר הוא אדוני אבא מארי, הרב המופלא חסידא קדישא, כמוהר״ר אליעזר ירוחם אלישר זצוק״ל. אמי ספרה לי וגם הרב הגדול סבא דמשפטים מעה״ק חברון ת״ו חיים הלוי פולאקו בשנת הת״ר, שהוא היה אז בן תשעים, כדברים האלה: מזה ע״ה שנה שאנכי הייתי בן ט״ו אזכור, כי הרב הקדוש והמקובל האלקי כמוהר״ר יעקב אלישר היה תושב עיה״ק חברון, ונודע כבעל נכסי דלא ניידי קרקע ובתים בעיר הזו, והיה לו אז בן יחיד והוא רבי חיים אלישר ז״ל. באותו זמן נשלח הרב מר זקני זלה״ה בשליחות מצוה, מחוי׳ר עה״ק חברון ת״ו לערי עראביםטאן, ובעודו בעי״ת בצרה הגיעה לו השמועה מפטירת זוגתו ונשא אשה בעיר הנ"ז את בת הנשיא מר יעקב קלים. בהיותו שם נעשו לו נסים ונפלאות. בשנת התקל״ה נולד אבי ר׳ אליעזר, ובשוב מר זקני משליחותו התישב בעיה״ק צפת״ו, ושם מת. הוא השאיר אחריו שני בנים והם רבי חיים ורבי אליעזר. אבי גדל בצפת ת״ו ונתמנה שם לראש השו״ב וגם היה מר דיינא וש״צ בקיק אסטמבולים. דודי רבי חיים נעשה סופר וסוכן בבית השר הגדול חיים פרחי, שהיה משמש אצל עבדלה פחה, אשר גדלו ונשאו ובהשתדלותו הופקד לפחה בעכו. ! בשנת תק״פ, הומת

השר הצדיק ר' חיים פרחי ומאז סר צלם של היהודים תושבי עכו והגליל, כי עבדלה פחה החל לרדוף אותם באף ובחמה, וכפעם בפעם, הטיל עליהם מסים וארנוניות חדשים ומעיקים עד כי נלאו נשוא, וביחוד כלה חמתו ביהודים תושבי צפת. מהם הובאו לבית האסורים בעכו, וגם מר אבא ז"ל, נלכד על לא חמם בכפו. בי״ז תמוז תקפ״ב תפשוהו באמצע השוק וקשרו ידיו ורגליו וירכיבוהו על הסום, ומסביבו חמשה חילים מזוינים, והוא צועק מרה ואין חוגן ואין מרחם. הוא בקש מהם שירשוהו לראות את בני ביתו בטרם יובל לבית הכלא. ברוב

מתת, העבירוהו לפני פתח הבית. אני הייתי בן שש, וזכור אזכור שראיתיו, והוא בוכה בדמעות שליש. בבית האסורים שבמבצר עכו ישב ז' חדשים עד ח׳ טבת תקפ״ג, ואז נמלט באורח פלא. בי״א טבת חזר לצפת לביתו ולעבודתו. בהודע הדבר לפחת עכו שלח אחריו אנשים לתפשו. בינתים נמלט לדמשק, ומשם כתב לאמי כדלהלן:

"הנה ידעת שלא אוכל לחזור לצפת , ובכן את בחכמתך תשתדלי בסוד כמוס להציל את נפש בנך הי״ו, ותלכי לירושלים ת״ו עם מרת אמך שהיא עתה בביתך, ותניחי את כל הכלים באשר הם, כלי בית ומטלטלים ומלבושים וספרים, הכל כאשר לכל ״ . והיא מ מלאה אחרי דבריו. בינתים התחפש אבי הרב , ובא מדמשק לבוש בגדי ערבי בלוית נוי אחד מידידיו והניע לירושלים בשלום״.

בעת ההיא היה הרב ראשון לציון הגאון המפורסם כמהר״ש סוזין ז״ל. ובבואגו לירושלים הרב מ"א ז"ל מהלך בדלות ובעניות, לא היתה לנו מטה לישון ולא כלי בית כלל. וישכור בית קטן וישב לכתוב ס"ת, כי היה חכם ובקי במלאכת כת״י סת״ם. בי״ט אדר ב' התקפ״ד נתבקש בישיבה של מעלה, וחשך שמשי ונפל עט״ר, — כי סבל הרבה בחליו. ונשארתי יתום קטן והרבנית הורתי ז"ל אלמנה. — ראוי להוסיף כאן עוד אילו שורות, הדנות בפרט זה שבאו בהקדמת הרב יש"א לספר ״בני בנימין וקרב אי״ש״ של הרב בנימין מרדכי נבון בני — מ״ן- מורו, רבו ואביו חורגו, ושהוא הוציאו לאור בשנת תרמ״א. שם נאמר בין השאר:

…״וכי תאוה נפשך לדעת מי אנכי ומי ביתי, א״א הרא״ש ז"ל היה ראב״ד ורב ספרא בעיר הקודש צפת היאור עיר מולדתי, ועט״ר מר זקני הרב הגדול יעקב אלישר זלה״ה יע״א היה אחד מרבני עיר הקודש חברון ת״ו, אור לישרים, ומשם והלאה נמשכה שלשלת היוחסין כפי מכתב היחום שבידי ואשד הנחלים. אך אזעק ואשוע. כי הן בעון אני נשארתי כמו פולח ובוקע, עני אני וגוע, רבת שבעה לה נפשנו צרות צרורות, וקצר המצע מהשתרע.

הגלות המרה אשר סבלנו בשנת התקפ״ב בזמן הצר הצורר מושל עכו כתוא מכמר. ויהי אדוני אבי ז״ל כלוא בבית האסורים, אסור בזיקים ז׳ חדשים, והאל ברוב חסדיו, פודה ה׳  נפש עבדיו, חתר לו חתירה במשמר, ויברח א״ב שלום צדיק כתמר, ויבוא לירושלים להתיות נפשו ונפשות בני ביתו, ויטוש משכן שליו, וכל בית גנזיו וכתיבותיו ואשר גנזו אבותיו ה ק'.

ובחדש אדר התקפ״ד נתבקש בישיבה של מעלה והיתה מנוחתו. באותו פרק זמן אני עני ב״א, ילד קטן של״ו הגיע לחנוך, אפרוח שלא נפתחו עיניו וערפל תתולתו. דין גרמא כי לא נמצא אתי מטהרת יד של אבותי הק׳ זיע״א שום מזכרת כאשר יעשו בני האיתנים לכבוד ולתפארת, ולא זכיתי שתאמר הן זכרון לראשונים ועטרת זקנים וכו' . אחר שנפרעו כל החובות שהיו לרב מ״א, נשארו לי ולרבנית מרת אמי ז"ל קרן של ב׳ אלפים גרוש שורק, ששוים אלף גדוש והיינו לוקחים עשרה גרוש למזונותינו, בכל חדש, ומזה פורעים ארבעה גרוש להרב הגאון כמהרד״ק ז"ל שהיה מלמדני תורה, ושני גרושים בכל חדש משלמים בעד שכירות הבית, ונשאר למזונותינו ולכלכלתנו סך ארבעה גרוש לחדש, שבהם היינו קונים תמניאה [סאה] של חטים בל״ה פרוטות וה' פרוטות טחינה, [מקפא של שומשמים] לכל החדש לשנינו. והיתה הרבנית מרת אמי תופרת כדי לחזון ממעשי ידיה. בט״ו תמוז התקפ״ח נשאה הרבנית מדת אמי למורי הרב הגאון החסיד והמקובל כמוהר״ר בנימין מרדכי נבון מחבר ספד ״בני בנימין״. ביום ב'  לנשואיו שלח אחרי, והביאני אל ביתו ואנכי אז בן י״א שנה והתל מלמדני תורה, ש״ס ביום, עין יעקב בלילה, ושלחן ערוך בליל שבת קודש, והיו חכמים אברכים לומדים אצלו, להתלמד עומק העיון, והרביץ תורה ברבים כמה שנים. ואני הצעיר הייתי יושב לפניו על הקרקע ומגיד הםוגיא לפני כלם. בניסן שנת התקצ״ב השיא אותי מורי ורבי אשה יתומה עניה כדי לזכות להשיא יתום עם יתומה בתוך ביתו, וזן ופרנם אותי כ׳ שנה אחר הנשואין, ונולדה לי בת אתת ובני שני צנטרות הזהב, באופן שהייתי כ״ד שנים אוכל ושותה סמוך על שלחנו, אני וכל בני ביתי ועוסק בתורה יומם ולילה. בשנת תרט״ו מנו אותי לדיין בעסקי ירושה בדמשק, ולשם כך נסעתי לשם לזמן מה. בדרך התנפלו עלי שודדי ליל ושללו ולקחו כל מה שהיה  בידי, וגם את חכיס של הטלית והתפלין. לא על הבגדים והמלבושים הייתי נאנח אח״כ, אלא על כי לקחו מידי כל מה שטפחתי וחדשתי בימי נעורי ובבחרותי. באותו זמן הייתי בן ל״ח שנה, ונמצא בידי קונטרס גדול מכללים ופסקים ודרושים וליקוטים גירסא דינקותא, הכל שללו וגזלו מאתי, ורק נפשי היתה לי לשלל. בעת ההיא באה הסכמה מעי״ת נא־אמון יע״א שלא לקבל עוד שום שד״ר מד' אה״ק, ורבני ומנהלי עיק״ות הצטערו הרבה על הדבר הזה, ואחר שקראו אספה גדולה החליטו כלם פה אחד שאני עני אסע לנא אמון כדי לבטל את הגזרה הנ״ל, והוכרחתי לילך. ובעהי״ת הצלחתי בשליחותי, ונתבטלה ההסכמה, ונתנו בידי מכתבים לד' אה״ק בהם הודיעו, כי נכונים הם לקבל כל שד״ד בזמנו, ולעשות לו נדבה כנהוג. ובאותו פרק זמן לא היה בנא אמון רב ומו"ץ, ובקשו אותי להיות להם למשרת הצבור. אחר שובי לארץ כתבו לי שהם ממתינים לבואי, ויען כי הרבנית מ״א ז״ל גזרה עלי שלא אלך בשום אופן, השיבותי להם כי לא אוכל לבוא. בשבט התרכ״ט נתביש״מ הרב הגאון ח״ד בדרא (חיים דוד חזן (זלה״ה ונתמנה במקומו הרב הגאון המפורסם כמהר״ר אברהם אשכנזי זלה״ה לראש״ל, ולהבדיל בין החיים, מנו אותי העבד לראב״ד, ובמשרה זו שמשתי כ״ד שנה עד שבט התרנ״ג, ושלי״ת לא יצאה שום תקלה מתתת ידי. בסיון התרל״ג מנו אותי למורשה גו"ס[?] בחברת הרב המופלא זר"ק בנש"ק כמהר״ח גאגין זיל לילך לעי"ת ליוורנו יעיא, כדי לאשר ולקיים את צוואת המנוח השר הצדיק אוהב התורה ולומדיה קאייד נסים שמאמה. שהקדיש קרן קימת מאתים אלף פראנק לקבוע ישיבה באה״ק, ותלי״ת שהלכנו והצלחנו בשליחותנו. ובאה הצוואה לידי גוביינא כל סך קרן ההקדש הנ"ז, וקבלו אחינו כוללות האשכנזים חהי"ו, ט״ו למאה, דהייגו שלשים אלף פרנק .בטבת התרנ״ג -1893- נתביש"מ הרב הגדול המרפ״א ז"ל, ובטו בשבט מנה אותי כל הצבור יושבי עיר קדשנו הי"ו, ספרדים ואשכנזים כלם פה אחד בקדש. ובחדש אלול הנ"ז נתכבדתי במאמר ובלבוש מלכות מאת אדוננו המלך החסיד הרחמן שולטן עבד אל חמיד חאן אל גאזי, ואחר זמן קצר הואיל הדר מלכותו לכבדני באות הכבוד מג׳ידיאי מדרגה שניה. ובחשון תרנ״ט כאשר בקר הדר קיסר אשכנז את עיר קדשנו, כבדני גם הוא באות כבוד הכתר מדרגה שניה. ה׳ ברחמיו יזכנו לראות פני מלכנו משיחנו והוא יושיענו ויגאלנו ברחמיו בקרוב אכי"ר.— נספד ב״החבצלת׳ מיום ג. מגיא תרםיו.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-יעקב שאול אלישר

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

משה דוד גאון

 

יצחק שמעיה אלישר

נולד בירושלים י. חשון תרל״ג ונלב״ע בה ט״ו תמוז תרצ״ג. בנו השני של הרה״ג חיים משה אלישר, שהיה ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. את חנוכו הראשון קבל בחדר אשר בתוך חומות העיר העתיקה. מוריו היו ר׳ שלמה בכר, וחכם פריסיאדו החלבי, מלמדי תינוקות ידועים בתקופתם. אח״כ עבר לבית תגור מודדגי, שגודע בשם ת״ת תג׳יד וג׳אחון ע״ש שנים מטובי מוריו, או בתארו הרשמי ״בית הספר להאציל למל״. בהיותו בן י״א שנה נכנם לביה״ם ״דורש ציין״ מיסודו של הרב יצחק מפראג ז״ל. מורי המוסד ת״ר בכור שולם, ח״ר רפאל

יהושע הכהן שאקו, וח״ר יהודה פאניז׳יל, טפלו בו במיוחד, ודאגו להתפתחותו השכלית בחבה.! ליד למודי הדת אשר ספג בעת ההיא כנפשו שבעו, תדגיש צודך לקנות ידיעות גם בלשון הערבית, ומחשבתו זו הובעה לראשונה בפני הנהלת ביה״ם אשר מצאה לה אזנים קשובות. תחילה שמע לקח מפי יוסף בלוד, שכעבור זמן היה חבר בועדה המשפטית של שלטון המחוז, ואח״כ הוזמן ד׳ מירקאדו דקיב בתור מודה קבוע במוםד לשפה הערבית, ומאחר כי שעוריו של זה לא הרוו צמאונו של הנער אשר שאף עוד בגילו הרך להשתלמות שיטתית,

הובא בהשפעת הוריו השיך אבדהים םאפיטי, אשר הורה ערבית לתלמידים מתקדמים. בו בזמן החל לומד את השפה הצרפתית, אצל המודה המובהק תיים קלמי ז״ל. תשומת לב מיותרת נתן לכתב העברי היפה, אותיות מרובעות ורש״י, ותמורת תשלום של מג׳ידיה אחת לחדש, למד את מלאכת הכתב אצל ר' אברהם גאב׳יזון שהוחזק למומחה במקצוע זה.

ירוחם ב״ר נםים אלישר

יליד ירושלים בשנת תרמ״ו. בנו השני של הרה״ג נסים אלישר ז״ל. חונך בת״ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א ברכה. עד מהרה נודע כאחד מטובי האברכים הלמדנים בעיה״ק, שרב כחם בתודה. בגיל צעיר, הוזמן בראשית תרע״ג לבגדאד לשבת שם על כסא הרבנות והוא אז בן כ״ז שנה. כשבע שנים כהן ברבנות בעיר הנ׳׳ל, אח״כ הסתלק ממשרתו וחזר לאה״ק. התהלך ערירי, מר ונאנח, ונלב״ע לפתע לרגל אסון אשד קרהו, ביום כ״ז מנ״א תרפ״א.

נסים בנימין מרדכי אלישר

בנו השלישי של הרב יש״א ז״ל, השריד האחרון לשושלת הרבנים ממשפחה זו. נושא שם זקנו, אביו חורגו של הרב יעקב שאול אלישר. נולד בערב חנוכה כ״ד כסלו תדי״ג ולכן צרפו לשמו האמתי — נסים, לזכר המאורע כנהוג בארצות המזרח. בבחרותו למד תורה הרבה אצל הרה״ג המקובל שבתי גבריאל ז״ל, שבא בשנת תרכ״ד משאלוניקי להשתקע בירושלים. עודנו כבן ט״ו שנה, נגרר אחרי עסקי השוק ויחל לטפל בעניני קרקעות ומגרשי בנין ומזה מצא לחמו. את עתותיו הפנויות הקדיש לתודה אך הרבנות כמקור מחיה היתה שנואה עליו. מטבעו ענו ושפל רוח, בורח מן השררה והכבוד.

רפאל יהושע אלישר

יליד ירושלים בחדש טבת תרכ״ט. בנו הבכור של הרה״ג נסים בנימין מרדכי אלישד ז״ל. למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א, ועם אביו ד״נ אלישר. היה מנכבדי סוחרי ירושלים. מת בדמי ימיו, ז. טבת תרע״ב.

צ י ו נ ו : ראו הגל ושאו קינים פ ה נטמן ירא אלקים איש חיל רב פעלים לילות כימים במצות משים, ארז כלבנון בחור כארזים, ל א נח וישבע מרורים ימיו נדעכו ויבחר קברים שנותיו הרעים שלש וארבעים, רפאל יהושע אלישר התמים יום ז טבת התרע״ב.

אברהם ב״ר יוסף אלמאליח

נולד בירושלים בחדש שבט התרמ״ה. ראשית חנוכו קבל בביה״ס ״דורש ציון״, ואח״כ למד בישיבת תפארת ירושלים. מתוך שאיפתו העזה להשתלם בשפות ומדעים, נכנס עד מהרה לביה״ס של חברת כי״ח. כאן שמע לקח בשקידה מפי מוריו הותיקים, ר' חיים קלמי — צרפתית, ור' מרדכי קריצבםקי — עברית. שנים אחדות בקר במוסד החנוכי  college st  Etienne ומזוין בידיעות יצא לדרך החיים. עוד מגיל צעיר נמשך לעבודת ההוראה, לספרות ולעתונאות, ובעת ובעונה אחת גם לעסקנות הצבורית. בשלהי תרס״ב, הוזמן למורה בביה״ם של חברת כי״ח בירושלים, ובו הורה עברית וצרפתית כעשר שנים. בעת ההיא הקדיש הרבה מזמנו למפעלים תרבותיים, ביניהם ארגון הנוער, סדור שעורי ערב, יסוד אגודת צעירי ירושלים, ועוד.

בהשתדלותו ובתמיכת חבר צעירים, נוסד בשנת תרס״ט השבועון הספרדי ״איל ליביראל״, שנערך על ידו במשך הירחים המעטים לקיומו. בינתים החליטו בעליו להוציאו עברית, בשם ״החרות״, והוא נמנה לעורכו. בשנת תר״ע, בא הרב חיים נחום חכם באשי בבירת תורכיה, לבקר באה״ק. ע״פ בקשת הרב, נלוה אליו במסעו כמזכיר פרטי. הוא נסע עמו אח״כ דדך דמשק, ביירוט, ואיזמיר לקושטא. בקורו של הר״ח נחום, היה בקשר עם שאלת הרבנות בירושלים שתבעה פתרון. בואו לקושטא עם הרב הראשי שלה הפנה אליו את תשומת לבם של עסקני הקהלת, ויציעו לו את הנהלת ביה״ס אשר לעדת היהודים בפרבר גלאטה, והוא נאות לקבל המשרה למשך שנה אחת. בירת תורכיה בימים ההם היתה הומה וסואנת. אז החלה העבודה הציונית שם בהנהלתו הנבונה של ד״ד אביגדור יעקבסון ז״ל. מתוך קרבתו ויחסיו עם ראש הרבנים, התודע לאנשי השלטון. כן הכיר, ובא במגע עם עתונאים תורכים בעלי שם. שדה העסקנות הציונית בקושטא היה בעת ההיא רחב ידים, וכל עובד נוסף הועיל להרתבת גבולו והיקפו. כחות התנופה העיקריים היו הד״ר יעקבסון מנהל אגגלו ליונטין בנק, ד״ד מרקוס ב״כ תברת העזרה, וכן מ. מ. אוסישקין וזאב ז׳בוטינסקי, אשר ממקום מגורם באודיסה מלאו בעיר הנ״ל תפקידים לאומיים חשובים. בדרך טבעית נמשך גם הוא אל חוג העסקנים הללו, ואת עתותיו הפנויות מעבודתו בבית הספר הקדיש לצרכי הצבור ולמוסדותיו. בו בזמן נוסד השבועון העברי ״המבשר״, ע״י ש. הוכברג וי. קריטשמר יזרעאלי, והוא השתתף בו כחבר המערכת. תוך כדי כך נתמנה חותנו הרב יעקב דאנון לרב ראשי בדמשק, ובבואו לשם עמו כבן לויתו, הציעו לו משרת מזכיר הקהלת ומנהל בתי הספר, ומחמת נטיתו להוראה הסכים להם.

יוסף ב״ר אליהו אלמאליח

יליד רבאט, בשנת תרי״ב. אבי הסופr והעסקן הצבורי א. אלמאליח. בילדותו, עודו בן שלש, הובא ירושלימה ובה חונך. פעמים אחדות היה שד״ד כוללות עדתו בערי חו״ל. עזר הרבה לבצורת של עדת המערבים בירושלים ונחשב בין טובי רבניה ומנהיגיה. נפטר בעיה״ק ירושלים זקן ושבע ימים.

יעקב ב"ר יוסף אלמאליח

חכם וסופר. ענף עץ אבות ות״ח נודע לשם. מראשוני המתישבים ביפו ועסקן צבורי לעדת היהודים שם. היה מסור מאד לחנוך הדתי המסורתי, והרבה טדרח ועמל בדבר יסוד וקיום בית הספר לבני ישראל ביפו, שמםפר חניכיו הגיע בשנת תרל״ב לשבעים בערך. עוד לפני כך התקים ביפו בית ספד לחברת כי״ח, שרבה בו העזובה בכל המובנים וזמן רב היה סגור, ובהשתדלותו הנמרצת נפתח מחדש והוכנסו בו למודי חול, כתיבת הארץ ושפת המדינה, ויעזר לבסוסו ולשכלולו של הישוב היהודי שם. שנים מספר היה גם כתב ה״חבצלת״ מיפו,

ודבריו נקראו בשים לב ובהתענינות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלמושנינו-אלנדאף-אלנקוה

משה דוד גאון

אברהם אלמושנינו

מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין העזבונות בכ״ח מדחשון תצ״ז! בימי נשיאותו של הרה״ג אליעזר נחום בע״ם ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצתק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חיים משה מזרחי. תקנות ירושלים הוצאה א. עמ. כ״ת. ירושלים תר״ב.

משה ב״ר ברוך אלמושנינו

נולד בשלוניקי ש' רע״ו. נלב״ע בקושטא שנת ש״מ. מיוצאי משפחה השובה בארגון. שנים מקרוביו דון אברהם אלמושנינו ודון אברהם קונמבריאל נשרפו על קדוש השם במשפט האינקויזיציה. למד תכונה, פסיקה ומדעי היהדות. אח״כ היה רב ומארי דאתרא בשלוניקי, לקהלות נוה שלום ולוית חן. בימי דון יוסף נשיא בשנת שכ״ה, נסע לקושטא, בכדי להשיג מהשולטן סלימאן זכויות, לטובת יהודי שלוניקי. בניו אברהם ואבשלום לא השאירו רשומם בתולדות ישראל. אחד מחבוריו בשם ״הנהגת ההיים״ זכה לפרסום רב בזמנו הואיל ונמנה בין

הראשונים בשפה האשפניולית לאדינו שנועד לשדרות הרחבות של גולי ספרד. מהר״י כולי בהקדמה לספרו ״מעם לועז״ בראשית הזכירו בהערצה, וציינו בין טובי חבורי התקופה.

אברהם ב״ר חיים אלנדאף

נולד בקרית אלקאבל מהלך ג' שעות מצנעא, בירת תימן, בחדש סיון שנת תרכ״ו. הוריו גלו לכפר הנ״ל מפני חמת המציק, אך בהכבש תימן ע״י ממשלת תוגרמא (טורקיה א.פ) חזרו לצנעא. בשנת תרנ״א עלה לירושלים ויתישב בה. בימי ישיבתו בעיה״ק, פרסם כמה מאמרים והדושי תורה בעתוני א״י, ירחונים ספרותיים ותורניים, כגון תורה מציון, מזרת ומערב, וכו'. בתמוז תרפ״ה העתיק דירתו לתל אביב ושם מתעסק במקצוע השו״ב. בין השאר כותב שטרות, הצהרות, עוסק בממכר ספרים ישנים, וקובע עתים לתורה. נוהג לתתום את שמו כדלקמן: כה דברי קל ונרדף, אברהם בכה״ר חיים אלנדאף.

יעיש בן ראובו אלנדאף

עלה מתימן ארץ מולדתו לירושלים בשנת תרס״א. שנים אחדות היה פועל בבית דפוס ומזה התפרנס. עסקן צבודי צנוע וחרוץ ונודע לשם בין חוגי התימנים. נמנה בין מגהיגי עדת התימנים בארץ ישראל. השתתף ביסוד שכונת ״נחלת אחים״ בירושלים, בית עולים ליהודי תימן, בפעולות הועד לעזרת יהודי תימן וכו'. בשנת תרצ״א פרסם דו״ת על תולדות מוסדות התימנים בירושלים ובהקדמתו יסקור את עברו הצבורי: ״השתתפתי באפן פעיל בכל הענינים הכלליים של הקהלה, החל משנת תרע״ד עד היום. טרדות הצבור גזלו ממני עפי״ר את שעות המנוחה המעטות מעבודתי הקשה. את עתותי בלילות הקדשתי, לסדור חשבונות של התברות וגם לאספות וישיבות בועדים שונים. בכל עבודתי זו שמתי נר לדגלי את האמת והצדק. עלי להעיד, כי עסקי הצבור שאליהם הקרבתי את מיטב שנות חיי השביעוני אך רוגז ותמרורים, ורק רגש האחריות וההכרה המפעמים בקרבי נתנו לי עצמה ועוז להתגבר על כל המכשולים״. — בין יתד פעולותיו תזכר גם זו: בשנת תרע״א הדפיס בירושלים את שלש המגילות — שיר השירים רות וקהלת לג' רגלים, הכוללות תרגום יונתן בן עוזיאל עם פירש״י, תפסיר ערבי של רס״ג ובתוספת ביאור של המלים הקשות למהר״ר יחיא צאלח. ספר זה נפוץ הרבה בין התימנים והוא עתה יקר המציאות. וראיתי בידו, אני הכותב, כ״י מתוקן ומוגה של ספר המוסר הגדול לר׳ זכריה בן סעדיה בן יעקב מצנעא, המכונה מארי יחיא אלצ׳הרי, הכולל מ״ה מחברות, והוא ספר שירים ומליצות ודברי מוסר השכל, כעין חקוי לס׳ תחכמוני לר״י אלחריזי. זה כמה שנים שהוא מטפל בכ״י זה, מגיהו ומכשירו לדפוס.

אפרים אלנקוה

בנו של ר׳ ישראל בן יוסף, שנודע בשם הקדוש. נתפרסם בזמנו כרב ומחבר. אחר מות אביו גלה למרוקו, ובשנת קנ״ג התישב בתלמסאן. לפי המסורה היה רופא מומחה ורפא את בת מושל המדינה. נלב״ע בשנת 1442 . ובע״ס מלכי רבנן כתב עליו: כי בנוי על קברו ציון מפואר למאה ומכל הערים הסמוכות באים להתפלל ע״י קבר בעל הנס. לא ישאו את שמו על שפתותיהם אלא יכנוהו, אדוננו הרב סיד אראב. נשארו כמה פיוטים ממנו.

בכור אהרן אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תר״ז. היה מצעירי הרבנים שם. בשנת תרמ״ב עלה לירושלים. ויהי לו שם כאחד הגדולים. עד מהרה התפרסם, ורבני דורו מנוהו לראב״ד של עדת הספרדים. שנים אחדות מלא משרה דמה זו יחד עם הרב וידאל חנוך אנג׳יל. מתוך היותו בורח מן הכבוד, ותר לזכות חברו הנ״ל, ומאז נשאר מכהן בביה״ד הגדול כדיין בלבד עד יום מותו. נודע לשם בין רבני ירושלים, בבקיאותו הרבה במשנה. היה מקובל וממנהיגי ק״ק חסידים בית אל, ש״צ בו, ושני להרב פריסיאדו בכר משה. ערך לדפוס ס׳ ״ברוך מבנים״ לר׳ ברוך ירושלמי, שנדפס בירושלים בשנת תר״ס. ושמעתי מקרוביו, כי ג׳ ירחים לפני פטירתו הודיע לבני ביתו, שבחדש אלול עליו למות, ולכן ברצונו להשיא את בתו היחידה בטרם בוא עתו. חלה בדלקת הריאות ונלב״ע ביום י״ט אלול תרס"ו ״

דוד ב״ר נםים אלנקוה

נולד בקושטא בשנת תרמ״ב. למד תורה בישיבות העיר. בהפתח בשנת תרנ״ז ביהמ״ד לרבנים שם ע״י ר״א דאנון, נמנה בין ראשוני תלמידיו, בין מוריו המובהקים יצוינו: ר׳ יצחק מנשה חסיד, ר׳ אברהם דאנון, ד׳ חיים נחום ואחדים. בהשלימו חוק למודיו הורה עברית בבתי הספר של חברת כי״ח אשד בפרברי העיד, בלאט וגלאטה. זמן מה היה בדימוטיקה הסמוכה לאדרינופולי, בתור רב ומטיף ומורה לעברית, ואח״כ הוזמן כמנהל ת״ת הגדול בקהלת מונסטיר. בעיר זו פתח פעולה תרבותית רחבה וענפה, הרצה בבתי התפלה, יסד ספריות

וכו'. בו בזמן התל מושך בשבט סופר, וישתתף בפרי עטו בעתוני קושטא ואזמיר, ודבריו התמים עודדו את תשומת לב הקוראים. היה בהם משום סתירת המוסכמות, מן החריפות והתוכחת הגלויה, מן הפולמוס והוכוח על עניני דת וספרות מדע וכו'. עליתו על הבמה היתה בבטחה, נשען על דעותיו הברורות כזקן ורגיל. חונן בכשרון של הרצאה והסברה מפליא בע״פ ובכתב. בסוף תרס״ז חזר לקושטא, ומיד לאחר המהפכה התורכית בשנת תרס״ח יסד את העתון ״איל ז׳ודייו״ -היהודי-במגמה להטיף מעליו את רעיון הלאומיות, ותנועת תחית ישראל בארצו ההיסטורית. בעת ההיא ארגן חברה ציונית בשם ״בני ישראל״ יחד עם חברו עובדיה קמחי. עתון זה יצא תחלה ג׳ פעמים בשבוע, ואח״כ התבסס וקבל צורה בתור שבועון ספרותי רב תכן וענין, אשר עזר וסייע הרבה להשכלתם ולהרחבת ידיעותיהם של בני הדור הצעיר. במשך תקופה ידועה, הוכר מטעם ההסתדרות הציונית העולמית כאורגנה הרשמי בבירת תוגרמא. בהיותו בן כ״ה שנה נבחר אל המיג׳ליס עומומי, ויהי יו״ר קבוצת הדימוקרטים בתוכו. פרטי מלחמותיו במוסד זה, כתובים בעתוני הזמן ההוא. בימי מלחמת העולם עבד

הרבה לטובת הצבור. ועד העזרה הכללי מנהו ליועץ בועד הסיוע. לאחר שביתת הנשק יצא למסע תעמולה בשליחות קרן הגאולה ויבקר בכמה מערי תורכיה, רומניה ועוד. תוך כדי נדודיו הוצעו לו משרות של רבנות. בשנת תרפ״א היה ציר עדת יהודי קושטא בכנסיה הציונית הי״ב בקרלסבד. בצאת צבאות ההסכמה את קושטא בראשית תרפ״ג העתיק דירתו לוארנה. יריביו המדיניים מגזע ישראל, מצאו אז את שעת הכשר להעליל עליו בפני הרשות, ובנס ניצל מידיה. איש ריב ומדון בכל מקום בואו בעד הצדק, ועם נר האלהים שבלבבו יחפש

את דדך האמת. הוא נלחם כנגד הרב והחכם באשי ר' משה הלוי, נגד הרב חיים נחום, הרב חיים ב׳יג׳אראנו ז״ל, הרב ד״ד חננאל בםופיא וכו'. לכלם גלה מומיהם בפניהם בלי חת, ולא נסוג אחור. בכל תחנותיו השונות הכניס תנועת חיים והתעודדות לאומית אמתית, היונקת ממקורות היהדות הצרופה ורוח ישראל סבא. בקר באה״ק פעמים, אך לא נאתז בה. עתונו ״איל ז׳ודייו״ יצא כשנתים בוארנה ואח״כ בסופיא ומקץ כ״א שנה לקיומו נפסק. עורכו העתיק אז את דירתו לבואינום איירם אשר באמריקא הדרומית, ומראשית תרצ״א החל

מוציא שם שבועון ספרותי חדש בשפה הקשטילית, שהיא שפת הארץ בשם,לה לוז״ (האור)

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקבץ

משה דוד גאון

חיים אלפנדארי

מראשי ומנהיגי כוללות הספרדים בירושלים בשנת תרי״ד. חתום על שטר מכר של בתי הכולל שהועברו לר׳ יוסף שלום בן עבדאלה תמורת סך 5250 אריות אשר שלם לקופת הכולל שנמצאה אז במצוקה כספית גדולה. בדבר גודל הבתים הללו והמסתעף מזה ראה בערl ש. רשימת תולדותיו של ר׳ יוסף שלום ז״ל.

רחמים אלפנדארי

מרבני ירושלים שהתישב בבירוט סמוך לשנת ת״ר. הד״ר לודויג אוגוסט פרנקל בספרו מזכירו כראש לקהלת הספרדים בבירוט. הרב הזה ספד לו ,,Nach Jerusalem" החשוב ע״ד הישוב היהודי בדיר אלקמר, אשר מנה אז ״חמשים משפתות של אכרים, מגדלי סוסים מנהלי בהמות משא וסוחרים, ולמו בית תפלה אחד ושלום להם עם שוכני ההדים״. ירושלימה, תרגום מנדל בר״מ שטרן, עמ 91  ווין תרי״ט.

שלמה אליעזר המכונה מירקאדו אלפנדארי

נולד בקושטא בשנת תקפ״ו. נפטר בשיבה טובה ומופלגת בירושלים ביום כ״ב אייר תר״ץ. פרשת חייו של הרב הגדול הזה עוטה ערפל וסוד. עוד בצעירותו נטה להתבודדות ותהי תורתו שעשועיו יומם וליל. בהיותו כבן כ״ג נשא אשה אך לא הקים ממנה זרע. בשנת תר״נ קם אחד מעשירי העיד הוא הגביר פואה, גיסו של השר אברהם די קאמונדו וייסד ישיבה פרטית עבורו. מאז החל משקיע את כל מרצו וכשרונו בלמוד התורה. עד מהרה התפרםס שמו ומכל עבר פנו אליו רבני הזמן בשאלותיהם. בהפנות כסא הרבנות בדמשק בשנת תרנ״ט מנהו הרב משה הלוי ראש רבני תוגרמא בעת ההיא למשרה הזו ואשד כהן בה עד סוף תרס״ג. אז בא לחיפה וחו״ר צפת הזמינוהו אליהם לראש. תחלה דחה את ההצעה, הואיל ורבנות צפת היתה פחותה במעלה מזו שבדמשק לפי סדרי השלטון בזמן ההוא, אלא שלאחר השתדלות רבני צפת להשיג רשיון מיוחד, הממנה אותו לחכם באשי על חיפה עכו וצפת, נאות לבקשתם. במשרה זו כהן בהפסקות קלות משגת תרס״ד עד שלהי תרע״ח. מהעת ההיא ואילך ישב בירושלים ולא יצא ממנה עוד. כל ימיו נהל מו״מ של הלכה עם גדולי רבני הדוד, אשכנזים וספרדים, בפרט עם הרח״ח חיים חזקיהו מדיני ז״ל. היה בו מן התקיפות המצויה אצל אנשים

גדולים בעלי שאר רוח. לא נשא פני איש יהיה מי שיהיה. קפדן גדול בעניני מסורת ובכל הנוגע לאמונות ודעות. מםבות בלתי ידועות לא הדפיס דבריו בחייו מחוץ לאיזו תשובות ופסקים הפזורים פה ושם, אך לא בצורה מקובצת. חדושיו בתלמוד מצטיינים בבהירותם. נודע לשם בין חכמי הדור בזכרונו הנפלא. גם בתורת הסוד היתה לו יד. בין חסידיו הנלהבים נמנה האדמו״ר ממונקאץ, שהזדמן בירושלים ביום פטירתו. השתתף בפרי עטו במאסף תורה מצית, חוברת ב. ירושלים תרמ״ז סי׳ ל״ח, ועוד, בעודנו בקושטא, ובס׳ קנה אברהם לר׳ אברהם חי אמוזג מרבני טבריה. חלק מכתביו המכילים שו״ת, פס״ד חדושי תורה וכו' נגנבו ממנו, וקובץ אחד מהם הוציא לאור הרב יצחק נסים בשנת תרצ״ב.

צ י ו נ ו : בקבר זה מקור חכמה נקבר, ועולם בא בעורון׳ בואו בני ציון ובמרירות עליו תילילו בשברון. כי חק ספוד ובכות עלי מקום נקברו לוחות וארון ה"ה רבנו דהגאון הגדול שר התורה מסקור הבינות ושמעו הלך בכל המדינות צדיק יסוד עולם מרן שלמה אליעזר אלפנדארי זצ״ל, משבט יהודה ממשפחת בצלאל, עלה לישיבה עליונה למנוחה שאננה זקן ושבע ימים׳ ביום ג׳ כ״ב אייר ש׳ התר״ץ תנצב״ה.

מארי יחיא אלצ׳הרי

מחכמי ורבני תימן בראשית המאה הי״ז לספירה הרגילה. נקרא זכריה בן סעדיה יעקב, ובשמו הספרותי יכונה יחיא אלצ׳הרי. נודע כמליץ עברי רב כשרונות, ולפי המקובל, הוא מחברו של ״ספר המוסר״ דוגמת ״תחכמוני״ לר״י אלחדיזי. בשנת של״ד בקר באה״ק בשליחות חו״ר תימן, וידועה האגרת שהביא אל ראשי ומנהיגי עדת ישראל בטבריה. חבורו הנ״ל כולל מ״ה פרקים או מתברות. כל תכן הספר בחרוזים, מהם יפים ומוצלחים. תמצית מהאגרת הנזכרת הובאה בספרי ״יהודי המזרח בארץ ישראל״, מדור טבריה.

יצחק הלוי אלקבץ

מגדולי רבני ועשירי שלוניקי. ״חכם ומעיין גדול״. בס׳ מעם לועז לאדינו על יהושע פרק ט״ו, נזכר שמו, לרגלי מות בתו הצדקת בירושלים. שם נאמר — ״בת לאותו צדיק הרב המופלא הפלא ופלא מר קשישא הרב המפורסם בדורנו מהר״ר יצחק אלקבץ. הוא רבי ומורי אלופי ומיודעי בעי״ק אדרינופולי יע״א, ולעת זקנתו בא פה עיה״ק ירושלים ת״ו ובה היתה מנוחתו כבוד.״ קוה״ד ענג מ״ה עב. ועמ. נ. עב.

משה הלוי אלקבץ

מחכמי ורבני אדרינופולי. אח״כ ישב בארם צובא. הוא אבי הרב הנודע לשם שלמה הלוי אלקבץ, בעל ״לכה דודי״ פיוט רוה רגש לקבלת שבת. ובשו״ת המבי״ט י״ג מובא: ראינו פם״ד שפסקו חכמי צובא הדיין הר״מ והחכם כה״ר משה הלוי ן' אלקבץ וכו'. קוה״ד עמ. ל״ד, שו״ת חמבי״ט ח״ג סי׳ י״ג.

רפאל חיים יצחק אלקבץ

מרבני ירושלים. נפטר בה ביום כ״ו חשון תקצ״ב. מתוכן מצבתו אפשר להבין כי גדול היה האיש בתורה, חסיד ומקובל. וראיתי אני הכותב חבור אחד רב כמות בכ״י, הכולל ענינים נפרדים מפרי עטם של הרבנים אברהם פוליקאר, יצחק מיטראני ובנו המכונה בני״ם, כלם מתושבי אדדינופלה, ובו בעמ. 144 ע״ב, גם כמה מחידושיו. ספד זה שהיה קנינו של הרה״ח בני״ם, ואח״כ עבד לרשות חתנו מד ברוך טוביה מקושטא, נמסר ע״פ בקשתי לביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

צ י ו נ ו : מצ״ה איש צדיק בוצינא דנהורא הרב המובהק סובר הרזים הנדכא ביסורים כ"ה

רפאל חיים יצחם אלקבץ מנוחתו כבוד כ״ו לח׳ חשון ש. התקב״ץ. ח״מ. ח״ב, שורה י״א סי׳ ט״ז.

שלמה ב״ר משה הלוי אלקבץ

נולד באדרינופלה בשנת ר״ס לערך. משורר ומקובל רב תהלה. אבותיו שהיו מגולי ספרד העתיקו אח״כ את מושבם לשלוניקי ושם חונך הנער בישיבתו של הרב יוסף בן שלמה טיטאצאק. השפעת מורו זה המפורסם בתורתו עליו, וכן כמדריך רוחני נעלה, נתנה דחיסה עצומה להתפתתותו השכלית. כאן ארש לו את בת הגביר ר׳ יצחק הכהן, ובה בעת חבר את פירושו על מגילת אסתר. בכורי פרי עמו זה הקדישו לתותנו וישלחהו לכלתו ביום פורים כמשלות מנות במקום תכשיטים כנהוג, ומכאן שמו מנות הלוי. רוחו של שלמה מולכו שישב זמן מה בשלוניקי ובה הדפיס בשנת רפ״ט את ספרו ״המפואר״ הטביעה חותמה גם עליו, ותחזק בו הנטיה לתור אחר כל דבר נעלם. תורת הנגלה ותורת הנסתר נלחמו מאז בקרבו, וכל אחת משכתו אליה בכדי לסוככו בכנפיה. מכאן ואילך התגברו געגועיו לארץ ישראל, שאדותה כתב בתשובתו לר״י קארו, ושנדפסה בסוף ספרו ברית הלוי: ״שלמות ארץ ישראל היא בעצמותה ממש, כי היא היתה הנקודה הראשונה בבריאה, וכמו שיש ארץ מגדלת מידות יותר מזולתה, כן כל השלמיות נמשכים מהארץ הזאת, לכן נקראה עיר הצדק, שהצדק צומח ב ה . . . והקבור בתוכה זוכה כי בשרו יתהפך אל העפר ההוא אשר הנו קדש קדשים, וכשהנפש דורשת את משכנה הנה היא במקום טהור וקדוש וכן היושבים בה נמצאים באויר טהור, יומם ולילה יסובבוהו דברים קדושים.״ ובמקום אחר: ״הנה כתבתי המושג אצלי במאמר הזה, ואם כי גולה אני ממקומי לעלות אל הר ה׳ ואני מטולטל טלטלה גבר ואין לי ספרים. ואל שדי אתחנן יאיר עיני ועיניך במאור תורתו וייחדנו בהר הקדש לעבדו שכם אחד אכי״ר. היה מורו וגיסו של הרמ״ק ובן זמנם של גדולים ושלמים בא״י כגון מהר״י קארו, מהר״מ אלשיך, ר״א די וידאש, ר׳ אלישע גאליקו ושאר חכמי ורבני התקופה ההיא. משלשלת האדירים וגבורי הרוח, שהציבו בפעולותיהם ציה עד לצפת ת״ו במשך כל ימי קיומה. חי בהפסקות באדרינופלה, שלוניקי, ולבסוף בצפת. חבר ספרים רבים שבחלקם המכריע עודם בכתובים. נפטר בצפת בשנת שמ״ד, ואני הכותב זכיתי להשתטח על קברו פעמים אחדות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקבץ

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

משה דוד גאון

בנימין אלקוצר

נולד בירושלים בשבת תרכ״ו. חובך על ברכי התורה והתלמוד. חשקם ושאיפתם של הוריו ז״ל אשר נחשבו בזמנם לאמידים היו, שהוא ישתלם בלמודים לשמם אך לא שהתורה תהיה לו למקור פרנסה. כאשד גדל ומצבו החמרי הורע גם אז דחה כל משרה צבודית אשר הוצעה לו, הסתלק משרדה ורבנות, ויבכר להתפרנס מיגיע כפיו מהמםתד. אחר מלתמת העולם נוסד משרד רבנות בירושלים והוא נבחר לאחד מחבריו. מקץ שלש שנים סודרו בחירות רשמיות לרבנות הראשית, ושוב נבחר. במשרה זו הנהו מכהן עד היום. השתתף בפרי עטו ב״המאםף״ להרב״צ קואינקה שנה ב. הוספה ל״הצבי״ ירושלים תרנ״ז, סי׳ קל״ד.

 

אברהם ב״ר שמואל אלקלעי

מחכמי ורבני שאלוניקי. היה רב בדובניצה אשד בסרביה, בהתאם למובא בהקדמה לספרו הגדול חסד לאברהם. בסוף ימיו עלה לאה״ק ותתישב בצפת ת"ו, ושם נפטר בשנת תקע״א. ובהסכמת רבני שלוניקי על ח״א מספרו זכור לאברהם יאמרו עליו בין השאר: מי כמוהו מורה הוד והדר, הוא הרב המובהק ונוגה לו ברק… הן בעודנו חי יצאו מוניטין שלו בספר זכור לאברהם ח״א וח״ב׳ וכן בשו״ת חסד לאברהם ח"א וח״ב׳ אמת ומשפט צדק ילין ומכו'. וחתומים שם: יוסף בן יעי״ש׳ אברהם בכמהר״ר בנבנשתי גאטינייו, חיים יוסף הכהן בן ארדוט.

 

אפרים מירקאדו אלקלעי

איש רב פעלים בארץ מגוריו, לטובת אחיו בני עמו. ישב בערי סרביה ובדמשק. בערוב ימיו עלה לירושלים ת״ו. נמנה בין יחידי קיק חםידים בית אל, ונלב״ע בשנת תרנ״ה.

צ י ו נ ו : לפני מלכים התיצב איש אשר עמד בפרק ויהי מועז לעמו בעי״ת ניש ודמשק, ה״ה הרב ועצום כמוה״ר אפרים מירקאדו אלקלעי ז״ל. נפטר בשם טוב מן העולם ביום י״א לחדש מרחשון התרנ״ה. ח״מ שורה ד. סי׳ י״נ.

 

מוצא השם מאלקלה עיר בקשטיליה. גרץ בספרו, מזכיר קהלת ישראל בעיר אלקלעי. יש להבדילו

מחשם קלעי. רבים מבני משפחה זו גולי ספרד, התישבו בשאלוניקי, וממנה נפוצו אח״כ ביתר ערי תוגרמא.

 

אהרן מנצור אלקלעי

יליד טבריה ג. תמוז תרמ״ז. בנו של הרב ב״צ אלקלעי. חונך שם עד היותו בן ט״ו. בשנת תרס״ב העתיקו הוריו את מושבם לחברון, וכעבר זמן קצר התישבו בירושלים. מכאן ואילך למד עם אביו, ויהי לו בה בעת סופרו, מזכירו ובן לויתו במסעיו בחו״ל. מחמת עורונו של אביו ז״ל היה מכתיב לבנו את חידושי תורתו, ואחדים מחבודיו נדפסו על ידו.

בתעודה שנתנה לו לשם שחרורו מעבודת הצבא נאמר: ״זאת מאתנו בתורת עדות גמורה שהן אמת יודעים אנחנו במעלת החכם השלם והכולל ח״ר אהרן מנצור אלקלעי יצ״ו בן למ״ע הרה"ג כמוהר״ר ן׳ ציון אלקלעי יצ״ו, שהוא ת״ח רשום ותורתו אומנותו, ואין לו מלאכה אחרת. שקדן בלמודיו יומם ולילה, בחברת הרב מר אביו הנ״ז, ובטחוננו גדול כי בהתמידו על למודו יהיה מורה הוראות בישראל בע״ת וע״ד אמו״ץ ח״ש פעה״ק ירושת״ו ביום ד. לחדש תשרי העת״ר ליצירה וקים. הצעיר יצחק גאגין, הצעיר אברהם עזריאל. ס״ט. על הצהרה זו באו אח״כ אשורים נוספים: ״האמת אגיד, כי מלבד עדות החותמים לעיל שהעידו על החכם אהרן מנצור אלקלעי הנז״ל, שהוא חכם רשום גם אני וויכיל חכם באשי החותם מטה יודע ומכיר אותו שהוא ת״ח רשום ותורתו אומנותו׳ ואין לו מלאכה אחרת׳ ומובטחני כי יהיה מורה הוראה בישראל״. ע״ה נחמן בטיטו. ״בהיות שהחליטו כל רבני עיהיק ירושת״ו לבחון את כל הת״ח הצעירים לפני הרבנים שנבחרו לכך מכל העדות׳ נבחן לפניהם נם כב׳ החכם ר׳ אהרן מ. אלקלעי הנ״ז, והעידו עליו שהוא ת״ח מצוין בש״ס ובכל הנחוץ לרבנים, והנה הוא מעתה כשאר הת״ח. כ״ז סיון תרע״ד. ע״ה משה פראנקו׳ מ״מ חכם באשי פה עיקו״ת. – למדן מובהק וחריף׳ חודר לעמקה של הלכת שנים מספר עסק בהוראה וכיום נמנה בין יחידי ישיבת ״פורת

יוסף״ בירושלים.

 

אריה בן יעקב אלקלעי

יליד פיליפופולי [בולגריה א.פ]ביום ח. תמוז תרנ״ה. בהיותו בן י״ב שנה, נשלח ע״י הוריו ירושלימה לקנות בה תורה ודעת. תחלה למד בביה״ס למל, ואח״כ התתנך בבית מדרש למורים של חברת ״העזרה״, וישלים בו את חוק למודיו. בימי מלחמת העולם נמנה בין חבר מורי ת״ת הספרדים, ומכאן נכנס להורות בביה״ס ״חדר תורה תחכמוני״ בידושלים. בזמן ההתנדבות לגדוד העברי הצטרף עם חבריו תחת הדגל, ובהכבש הארץ עיי הבריטים, חזר לעמוד על משמרתו בשדה החנוך. היה ממיסדי אגודת הצעירים הספרדים בירושלים בראשית תרע״ט, שאח״כ נודעה בשם הסתדרות ״חלוצי המזרח״ — והקדיש לה הרבה מעתותיו הפנויות. באותו פרק זמן, בהתחולל הפרעות בירושלים, נאסר עם כמה מחברי ההגנה העברית ובראשם זאב ז׳בוטינסקי ונדון ע״י שלטונות הארץ לחמש שנים עבודת פרך. בעקב גזר הדין ישב ירחים מספר בבית הכלא בעכו, ובעלות הנציב העליון ״הראשון ליהודה״ למשול, שולח לחפשי. בכורי פרי עטו היה ספר למוד, הכולל אסף שעוריו, בשם ״מכשירים לפיסיקה״, שיצא לאוד בשנת תרפ״ט, ע״י הסתדרות המורים העבדים בא״י, ספרית אוצר המורה, חלק ה'  אחרי זה, הדפיס יחד עם שנים מחבריו, אבינועם ילין ואריה אילן, חבור חנוכי רב תועלת בדקדוק בשם ״שער לשוננו״ והוא ספר למוד ליסודות הלשון בביה״ס, ששלשה חלקים ממנו נתפרסמו עד כה. מטבעו אדם צנוע, בורח מן הכבוד הזר לרוחו, ומסור תמיד לעבודת ההוראה באמונה.

 

בן ציון אלקלעי

יליד רבאט, מרוקו, בשנת תרי״ח. נלב״ע בירושלים, כ׳ מנ״א תרע״ג. חייו היו שלשלת פורענות ארוכה, המלווים יסורים קשים ומרים. בהיותו בן שמונה חשכו מאורות עיניו, לרגל מחלת אבעבועות שעברה עליו. ואולם לבו היה פתוח ומאיר בלמוד התורה על פה, ובעזרת אביו הרב אשר התמסר לחנוכו, רכש לו הצעיר האומלל ידיעות רחבות בתלמוד בבלי עד שכל רבני העיר התפלאו על עיונו ושכלו החד, וכן על כח זכרונו המיוחד לו. בדרך זו צעד והתפתח, תוך כדי גששו בעולמו האפור ויבין וישכיל. בראשית תרל״ד עלה עם אביו ר׳ משה לא״י, והוא אז בן ט״ו שנה. כעבור ימים מספר התיתם מאביו, ויוטל עליו לדאוג לאמו ולאחותו למרות היותו מחוסר כל. מתוך סבל שאין לתארו בדברים, המשיך את למודיו בישיבות חכמי טבריה עד כי גדל מאד, ויצב לו יד ושם בים התלמוד, הפוסקים הראשונים והאחרונים, בקבלת האר״י ז״ל, שו״ת, דרשות, שירים ועוד. בשנת תרמ״ת יצא בשליחות גבאי ומנהלי קופת רמב״ה בלוית שמש לעדי המערב הפנימי, וישהה שם כשנתים וחצי. כעבור זמן מה יצא בשם עצמו לאלג׳יר, תוניס וטריפולי. אחר שנים אחדות היה שד״ד של עדת המערבים בירושלים לערי אלג׳יר וטריפולי, מלווה ע״י בנו החכם אהרון מנצור. יותר מאוחד יצא בשליחות ק״ק חסידים ״בית אל״ בירושלים, לערי אלג׳יר בלוית בנו הנ״ל, ולבסוף נסע גם לערי מצרים לצרך הדפסת ספריו השונים. בניסן תרס״ב עקר דירתו מטבריה וכפי עצת הרה״ג יש״א ברכה השתקע בחברון, והרב בע״ס שדי חמד מנהו למו״צ. במות הרה״ג מדיני עבד לירושלים. מדוכא ביםורים ושבע תמרורים ורגז, מת בירושלים בכ׳ מנ״א תרע״ג, בשנת נ״ח לחייו נעדרי האורה שהקדישן לתורה.

 

דוד אלקלעי

היה פקיד ומשגיח של חברה קדישא ובי״ע לכוללות הספרדים בירושלים, בחצי הראשון של המאה הששית לאלף זה. חתום על הסכמה לס׳ חלקת מחוקק לא״ל בדיסק בתאריך כסלו תרס״א. וראיתי אני הכותב בפנים החדר הבנוי בחלקה העליונה של בית העלמין שעל הר הזיתים כתבת מיוחדת שלו, המזכירה את השתדלותו בהקמת התדר הנדון.

 

דוד בן משה אלקלעי

נולד בבלגרד בשנת תקע״ד. נודע כסופר ומחנך. היה מורה שפת עבר ומטיף בעיר מולדתו שנים רבות. הדפיס ספרים שונים בהוצאה עממית. בין מפעליו הספרותיים יצוין תרגום פרקי אבות לספרדית, וסדור תפלה בשם ״עבודת השנה״ שנדפס בשנת תרט״ז. בנו ר' משה, חזר והדפיסו אח״כ בהוספות ומלואים בשנת תרכ״ח. בזמן התקפת התורכים את בלגרד יצא ממנה וישתקע בוינה.  ר' ברוך בן יצחק מיטראני המכונה בני״ם כתב עליו בשנת תר״ל: ״בקהלת הספרדים בוינה הוקם בי״ס לתועלת הילדים לומדי שפת עבר. המורה הוא החכם ר' דוד משה אלקלעי, והמו״ל של ״קוריאו די ב׳יינה״ מר שם טוב סימו מהללו מאד, כי יודע הוא צרכי החנוך באין דומה לו״. נפטר בוינה בשנת תרמ״ב והוא אז בן ס״ח. עברי אנכי, שנה ו. תר״ל, גלית כ״ח. אשכל כדך ב. ע.

325

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

משה דוד גאון

דוד בן משה אלקלעי ד״ד

יליד בלגרד בשנת תרכ״ב [1862]. בגיל צעיר מאד נסע להשתלם לוינה ולטביגגן ושם למד משפמים. מקצוע זה החביב עליו אשד הנחילהו עושר וכבוד, הקנה גם לבניו אחריו. עם ראשית מצעדיו בתור עו״ד, החלה גם עסקנותו הצבורית. מאז ראוהו באספות פומביות, ועידות, קונגרסים ציונים וכו'. נמנה בין תומכיו הותיקים של הרצל, אלה אשר הושיטו לו יד עזרה נאמנת למפרע, בלי לבחון ולחקור אנה יובילם. קהלת בלגרד בחרה בו לראש ולמנהיג, ותפקיד זה מלא במסירות קרוב לדור שלם. התנועה הציונית ביוגוסלביה באין הבדל סיעות, עדות ומפלגות, מצאה בו את בחיר עובדיה, פאר העסקנים המסורתיים, לכן לא העזו להחליפו ולבחור אחר תחתיו. הוא היה הנשיא והמפקד, והוראותיו הנבונות נתשבו ונתקבלו בסעיפי חוק. טוב היה לראותו עומד על משמרתו, צופה ומביט לכל עבר, ואזנו קשבת אל כל המתרגש והמתרחש. גם מלכי סרביה ידעו את ערכו הרם, ולאות הוקרה על שרותיו לתועלת המולדת ואזרחיה העניקו לו אותות כבוד זה אחר זה. מדותיו התרומיות עשוהו לאיש מרכזי, וככל אשר הלך והתפרסם בקהל הוסיף ענוה על ענותנותו והי לסמל ולנס. בעתות בהלה ומבוכה עמד על גובה, הרעים בקולו העז, ובכל תקופת עבודתו הארוכה לא בא בסוד ההתרפסות וההכנעה. מגן וצנה היה לנרדפים, למקופחי זכרות, באין הבדל דת ולאום. לפני המלחמה הועלה למדרגת יועץ החצר, אלא שמחמת צניעותו היתרה והמופרזת, לא נסה לנצל במשהו את תארו זה. פעמים בקר בארץ, ערש תקוותיו וחלומותיו, תחילה בכדי להשתטח על קבר ישישו הנערץ, ובאחרונה להשתתף בשם יהודי ארצו בחנוכת יער המלך פטר בגניגר. בהזדמנות זו הראה לי אוצרו, מחברת גדושה ציונים ורשמים שהכילה פרקי זכרונות על משפחתו הרמה, תאריכים, שמות ספרים בלתי ידועים, כתבות שעל גבי מצבות וכיוצא. את אלה אמר לפרסם אח״כ בספר מיוחד. ״מעתה — הצהיר בגיל — ירוח לי ואוכל להפנות לכך. ואם אזכה אבא להתישב בא״י״. אולם נטרפה לו השעה ולאחר מחלה קצרה נלב״ע ח׳ שבט תרצ״ג.[1933] הציוני הכללי, שנה א. גליון י״ב.

 

דניאל אלקלעי

מחכמי ירושלים ועסקניה. בשנת תר״א עזר לר׳ ישראל בק ביסוד בית דפוסו בירושלים, ואסף לטובתו הסכמות מחו״ר הספרדים עם חרמם, שלא יעיזו אתרים לפתוח דפוס נוסף על שלו עד שנת התר״כ. כן אסף וסדר את שבעת ספרי הרב חיד״א הקטנים לאחד וידפיסם בשם כולל ״עבודת הקדש״. היה בן אחיו של הרב אברהם בן שמואל אלקלעי בע״ס זכור לאברהם וס׳ חסד לאברהם. חתום על שטר השליחות של הרב מיכאל באדהב בשנת תר״ה. הרב מאיד בנימין מנחם דאנון מזכירו בהערצה בהקדמה לספרו באר בשדה: ״אפריון נמטייה לרחימאי רחים בעל טעם, הרב המובהק ונוגה לו ברק כ״ש דניאל איש ב״א ״זכור לאברהם״ וכו'. כמה יגיעות יגע לעמוד על עושי המלאכה להכין אותה ולסעדה וכו' ״ . ! זכה ועל ידו ובהשתדלותו נדפס הספר הראשון בירושלים בשנת תר״א בבית דפוסו של הר״י בק, אשר העבירו לכאן אחרי הרעש והמה בגליל העליון. לתומו לא החשיב את העובדה הזאת אף לא העריך אותה בדבריו שבתוך הספר. וכה ישיח ויביע אמריו: והנה רבים וכן שלמים נפשם בשאלתם להתעסק בהדפסתם , הקדוש הזה ולא מצאו כל השבעה ס׳ בבת אחת הן כל אלה ראתה עיני

ועוררתי רעיוני והטיתי אזני ושנסתי מתני להפיק רצונם ולמלאות משאלותם וה', יגמור בעדי להוציא ס׳ קדושים שבדעתי להדפיס בעזרתו י״ת. דניאל אלקלעי, בן אחיו של הרב המחבר ס׳ זכור לאברהם ג״ח, ושו״ת חסד לאברהם ב״ח. עבודת הקדש, דף נא. ירושלים תר״א.

 

חיים ב״ר דוד אלקלעי

מגדולי רבני ירושלים ויחידי ק״ק חסידים בית אל. הרב יום טוב דאנון בספרו כבוד יום טוב בסופו, סעיף דרוש לשבת הגדול יכנהו: חכם הרזים ומבין מדעתו אין חקר לתבונתו איש שתפלתו ותהלתו בקהל חסידים. אח״כ קורא לו: החכם השלם והכולל הדר הוא לכל חסידיו חסין קדוש וכו', מעין דוגמא שנשתבח בה דוד המלך ע״ה, שמעולם לא עבר עליו חצות וכו'. נפטר בלא בנים. אולי מתוך ענותנותו היתרה צוה שלא יחרתו על מצבתו שום  תואר ולכן נרשם עליה: קבר חיים דוד אלקלעי שב״ק ר״ח ניסן התקע״ט. תח״י ח״ג עמ.  214

 

חיים נםים אלקלעי

יליד פיליפופולי בשנת תקפ״ה. בצעירותו עלה לירושלים על מנת ללמוד ולהשתלם. כבן כ״ב והוא אז גדול בתורה ומוסמך לרבנות, חזר לעיר מולדתו, ונתמנה בה לרב ואב״ד. בין חניכיו היה הצעיד חיים בן משה ביג׳אדאנו מסטאדה זאגודה, שאח״כ הוא עצמו נחשב מגדולי רבני דורו וישב על כסא הרבנות באדרינופולי ובקושטא. נלב״ע בדמי ימיו בפיליפופולי בראשית תר״כ, בן ל״ה שנה. גם נכדו אדיה אלקלעי הנ״ל הלך בדרכיו. בנו של הרב חיים נסים, הישיש יעקב אלקלעי עלה גם הוא להתישב בירושלים בשנת תרצ״ב.

 

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקלעי

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- יהודה שלמה חי אלקלעי

משה דוד גאון

יהודה שלמה חי אלקלעי

נולד בשנת תקנ״ח בשאראיו בירת בושנא. נפטר בירושלים ד׳ תשרי תרל״ט. ראשית למודו היה בישיבות אשר בעיר מולדתו. כאחד ממוריו יצוין ר' אליעזר פאפו בע״ס ״פלא יועץ״. בעודו נער הובא ע״י קרוביו לירושלים ללמוד תורה ובה התחנך. בהיותו בן כ״ה, הוזמן לעיר זמלין הסמוכה לבלגרד כרב ומו״צ לעדת הספרדים. רושמי קורותיו יציגוהו כאחד מאלה המעטים אשד סללו דדך לרעיון הציוני, והכשירו את הלבבות לתנועה לאומית מדינית בישראל. הוא הראשון והיחיד בבני דורו שרעית תקומת עמו משפלותו שמש לו לתכן חיים, אף עבד בענין זה תכנית ברורה ושלמה. בימי שבתו בירושלים עמד קרוב למחיצתם של מקובלי העיר, ומאז החלו תוססות בו מחשבות על דבר שחרור עמו

 

. יכונה בצדק חלוץ הציונות המדינית בזמנו. הוא לא צמצם את הגשמת הרעיון במעשים קטנים אלא הלך בגדולות. בנסיעותיו השונות בערי אירופא, בגרה בו ההכרה שאפשר לעשות הרבה, בכדי להגיע אל המטרה. יתכן לומדר כי מעטים הם העסקנים הצבוריים בדור ההוא אשר הרבו לנוד ממדינה למדינה כמוהו, לשם הסברת הרעיון הנעלה שהיה לו הכבוד להיות נושאו. נלחם כל ימיו בחריפות מיותרת עם הרבנים הריפורמיים שבגרמניה, אלה שנהגו קלות ראש בנוסח התפלות המקובל, ושאפו להשמיט מתוכו את זכרון ירושלים, מלכות בית דוד וקבוץ גלויות. בשנת תרי״ב יצא למסע תעמולה אל מרכזי הטמיעה, ברלין, ליפסיה וכו'. בדרכו שהה ימים מספר בלונדון, ייסד שם חברה לישוב א״י בשם ״שלום ירושלים״ שלא נתקימה זמן רב. בשנת תרי״ט בקר באמשטרדם. בוינה, ברסלוי, פריז ועוד. נפגש ובא בקשר מכתבים עם סיר משה מונטיפיורי, אדולף כרימיה קרל נטר, בני בית רוטשילד, אלברט כהן ואחרים. לכלם באר ביד כשרונו הטובה עליו, את גודל תפקידם בתתית האומה. בכדי לעשות פומבי לדעותיו כתב כמה ספרים בעברית ובספרדית, שנדפסו תוך כדי נדודיו בארצות אירופה. אחדים יצאו במהדורות שונות ועשו בשעתם רשם רב באחד מספריו קובל ומתמרמר: ״כי נסך ה' עלינו רוח תרדמה. ובעונותינו אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים באשר תרדמת ה' נפלה עליהם. ואפילו כשאנו דורשים בנחמות ויעודי הגאולה, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים הרי כל אחד מתאר לעצמו את הגאולה כאשר עולה דמיונו, איש כפתרון חלומו, ואין אתנו יודע עד מה״. מקיצי נרדמים עם. ב נראה הדבר, כי תלה תקוות רבות בחברת כי״ח, ויתשב ויאמין שביכלתה לתת מהלכים לרעיונו הנעלה ולעזר לממושו. בטוי לתקותו זו נתן במכתבו אל מו״ל ״התבצלת״ שנדפס עוד בהיותו בזמלין. ואלה דבריו שם: ״אנו חייבים להודות להלל ולשבח ולפאר את החברה ״כל ישראל חברים״ על כל הטוב אשר עשתה במוסד הישוב אצל יפו, ותפתח פתח כחודו  של מחט ואבינו שבשמים ירחיבו עד שיהיה כפתחו של אולם״. חבצלת שנה א. כ״ח חשון תרל״א גליון ו. רוב שנותיו עברו עליו בגולה, ובשנת תרל״א עלה לא״י בכדי ללמוד מקרוב את שאלות ישובה.

 

אז בא לידי מסקנא, כי חברה מרכזית ארץ ישראלית אחת עם סניפים לה בכל העולם צריכה להוסד בא״י עצמה במקום המעשה. לתכלית זו הקהיל קהלות ביפו ובירושלים וידרוש ברבים בענין הנדון, ודבריו נתקבלו בהסכמה מצד רבים. בהתאם להצעתו, התאחדו בירושלים הספרדים והאשכנזים מכל הכוללים לסוגיהם ולפלגותיהם, ויסדו אגודה כללית בשם ״כל ישראל חברים לישוב א״י״, עם ועדים ארציים במרכזי היהודים בחו״ל. באספה המיסדת נבחר ועד בן שבעה חברים שכלם היו מנכבדי ירושלים וטובי עסקניה, ועליו הוטל התפקיד לנהל את כל עבודת התעמולה שהצטרכה להעשות בחו״ל

 

. במאמרו בנין ירושלים, כותב בין השאר: ״והסירותי את שמות הבעליםולא יזכרו עוד ספרדים ואשכנזים כי אם בשם ישראל יכונו, למען יתנהגו באהבה ובאחור. כנימוס הקיבוץ. והלאה: הסכימו ליםד את החברה בתנאי מפורש כי תכלית פעולתנו תהיה ישוב הארץ בעבור פרנסת העניים כי באמת תדאב נפש האיש הישראלי מצרת העניות הגדולה השוררת בירושלים. ואני עבד נרצע… הקדשתי כחי ומסרתי נפשי על קדושת שמו ועליתי אל המקום אשר בחר בו, ליסד פה ישוב ולכונן את בית חיינו.״ 2 ישוב הארץ לדעתו, הוא בית החולים הגדולהכולל, באשר יעלה ארוכה ומרפא לכל תתלואי בית ישראל, חולי אהבת ה׳ אהבת התורה ואהבת האחוה. ואם יש אנשים גדולים צדיקים וכו' המנדבים תרומות גדולות להקים בתי חולים, הכנסות אורחים, מושבי זקנים, מעונות יתומים ומוסדות צדקה, למה לא ירימו כעת את תרומתם לה' ליסד את בית החולים הגדול הכולל. מנחם ציון פרק ג. מבשר סוב סרק ד.

 

שבועות אחדים ישב הרב הנ״ל בירושלים ויאמץ ויעודד את הועד לקראת עבודתו העתידה. אף הוא עצמו יסד לו לשכת סופרים מיותרת, בה ערך המון מכתבים ומגלות בענין ישוב הארץ אל בעלי ההשפעה והיכלת הכספית מבני ישראל אשר בכל הארצות. זמן קצר אחר זה יצא את א״י בהיותו חדור אמון בעוזריו והכרה כי צעדיו הצליחו, ושעליו שומה מעתה להתמסר לארגון העבודה בגולה. ואולם הוא טעה בזה. אך יצא יצא מירושלים ולפתע עברה רוח אחרת במחנה. בעלי החלוקה לשבטיהם החלו מעוררים את הצבור למרד, ומפיצים שמועות כי כל ענין ישוב א״י אינו מכוון למטרה אחרת אלא בכדי לסתום את צנורות השפע של פרנסתם, וכי המשתדלים בדבר יניאו את לב העם מהרים את נדבותיו לטובת חו״ר אה״ק, וכתוצאה מזה כל אלה הנזונים מחלוקה עתידים לגוע ברעב. רבות אלו וכיוצא בהן השפיעו על האנשים באין הבדל עדה, ומקץ שבועות אחדים התפוררה החברה הנ״ל בירושלים, בטרם הספיקה לעשות דבר. עוד זאת. גם את מחולל הרעיון ונושאו, העסקן החרוץ והישר באדם לא נקו אנשי החלוקה מדפי, ויעלילו עליו כי עינו רק אל בצעו, ולפיהם כל חפצו הוא לנצל את כספי הקדשים אשרירים העם בתפוצותיו לטובת ישוב א״י, ויחד עם זה לטובתו ולהנאתו הוא.! ידיעות אלו דכאו את רוחו, ומאז לא מצא מרגוע בגולה. בשנת תרל״ג עזב את זימלין לחלוטין, ויעלה לירושלים על מנת להשתקע בה. במאמריו שפרסם בעת ההיא ב״המגיד״ כונן חצים כלפי יריביו ויודיע: כי כל הטובל עטו בדיו לכתב נגד חברת ישוב א״י כאילו טובלו בדם אדם, ולא של פרט רק בדם אומה שלמה״. למרות זקנותו המופלגת לא נרתע מהכנס בפולמוס חריף עם מנהלי הכוללים השונים בירושלים וינהל נגדם מלחמת דעות נמרצת עד יומו האחרון. נפטר ביום ד. תשרי תרל״ט.

 

צ י ו נ ו : וי להאי שופרא דבלי בארעא הרב המובהק כמו״ה יהודה אלקלעי זיל נלב״ע ד״ תשרי חרל״ט, וזה שמו יהודה שלמה חי אלקלעי ז״ל בעל ס׳ שמע ישראל, וס׳ שלום ירושלים ת״ו זמלין. — על ידו קבר אשתו שנלב״ע עשרה ימים אחריו. וזה נוסח הכתבת: האשה. הכבודה הרבנית אסתר אלקלעי נ״ע, אשת הרב יהודה שלמה חי ז״ל. נלב״ע יום י״ד תשרי תרל״ט.

 

מתוך ויקיפדיה: הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי (תקנ"ח1798 – ד' בתשרי תרל"ט1878) היה רב בסרביהמבשר הציונות המעשית והמדינית הראשון, וחלוץ הציונות הפוליטית המודרנית. הקדיש את חייו להתיישבות בארץ ישראל, ולשם כך גיבש תוכנית מדינית להקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, כ-50 שנים לפני בנימין זאב הרצל.

נולד לשלמה חי אלקלעי בסרייבו, שבבוסניה, אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, וחונך בחינוך דתי יהודי על ידי אביו. עלה ארצה בגיל 11. בגיל צעיר הוסמך לרבנות בירושלים, כתלמידו של רבי אליעזר פאפו, ה"פלא יועץ". בשנת 1825, בגיל 27 נשלח לשמש רב בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית זמלין), שהייתה עיירה בקרבת העיר בלגרד שבסרביה, ונשלטה באותה עת על ידי האימפריה האוסטרית.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שנייהודה שלמה חי אלקלעי

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אלשקר- אמזאלג

משה דוד גאון

אברהם בן משה אלשקר

חי בראשית המאה החמישית לאלף חששי. מרבני מצרים וא״י. בנו של מהר״מ אלשקר. ובספר -טוב מצרים״ להרב רפאל אהרון בן שמעון, מובא מתוך תשובות מהר״מ אלשקר סי׳ ס״ה, כי יפה כה הבן בחכמה ובתודה ואת שמו לא הגידו, לא הבן בשאלתו ולא האב בתשובתו. חיד״א מזכירו בשם הגדולים. אחת מתשובותיו הובאה בס׳ אבקת רוכל. ובשו״ת מדן, פרק דיני עכו״מ משית לפי תומו סי׳ ח. חתום על תשובה.

 

דוד אלשקר

מרבני ירושלים במאה הי״ז. היה שליח מצוה לערי המערב, ותוך כדי שליחותו נפסד באחד הכפרים הסמוכים לאלג׳יר, הנקרא מולא יאגן. ושמעתי אני הכותב מפי הרב הישיש מסעוד בן שמעון מחו״דר צפת ת״ו, שהיה שד״ד כוללות הספרדים מעיה״ק ירושלים לערי המערב׳ איך שהזדמן בהילולא של הרב השד״ד הנ״ל החלה בזמן הקיץ, ובאים יהודים וגם גויים ממרחקים ידועים, להשתטח על קברו׳ ועושים ביום ההוא יום משתה ושמחה.

 

משה ב״ר יצחה אלשקר

נולד בעיר זמורא ספרד, בשנת רכ״ה לערך. למד תורה מפי הרב שמואל ואלינסי בטולידו. נודע כתלמודי גדול, פסקן ופייטן כאחד. אחר הגרוש נדד לתוניס. את״כ היה בפאטראץ ולבסוף התישב במצרים בשנת רנ״ה, ויהי שם לדיין במשך שנים אחדות. בן זמנו של הרא״ם. ובתשובות הר״מ מפאדובה סי , כ״ט כתב לו : ״שפתים ישק משיב דברים נכוחים״ ושם קוראו: האלוף ה״ה כמהר״ר משה אלשקר שלומ למר ולתורתו אשריך שאתה בירושלים ומצודתך פרושה בעיר קנדיא. מדבריו אלה, וכן מדברי הר״מ אלשקר בעצמו בשו״ת שלו סי׳

קי״ב מתברר׳ כי לעת זקנתו עלה להשתקע בירושלים. כן ידוע כי ע״פ בקשת כוללות הספרדים יצא בשליחות מצוה לערי תורכיה׳ ומקץ שנה חזר לעיה״ק בשלום. נפטר בירושלים בשיבה טובה בשנת רצ״ה. אחד משיריו הובא בספר שיר ושבחה המתחיל ״יה גואלי צרים עלי נועדו״ וכו'.

 

שלמה אלשקר

נודע בשם השר. גביר וחכם ובעל צדקות גדולות במצרים ובא׳׳י. הוא בנה שם בית ת״ת והקדיש לו כמה חצרות לשם התזקתו. נדבותיו היו ניתנות באלפים גרושים או מאידוש. (מין מטבע בעת ההיא). ובע״ס ״טוב מצרים״ כתב שערכה אלף רייאל. עליו אמרו המושלים האלף לך שלמת. אח״כ ירד מנכסיו ומתוך היותו מוכס וחייב כסף לאוצר המלכות יצאה גזרה להרגו, אלא שאחד הקצינים מאוהביו ומכבדיו הצילהו ממות. נעשה לו נס כי בה בעת נהרג השר ע״י אחד מעבדיו ור' שלמה שולח לחפשי. כעבור זמן שוב התעשר בארח פלא. ובס׳ דברי יוסף לר' יוסף בן יצחק סמברי הובא הספור בענין זה. בנה על חשבונו ת״ת בצפת שנודע לשם ולתהלה.

 

אברהם אמארילייו

חי בסוף המאה הי״ח, והיה רב בטריקאלה שבית. בערוב ימיו עלה לא״י והתישב בירושלים. נלב״ע ה׳ סיון תקי״ד. חבר ס׳ ״ברית אברהם״ כולל מ״ב דרושים והספדים׳ וקצת חידושי גפ״ת וחידושים לרש״י והרא״ם. שלוניקי תקנ״ו.

אברהם חי ב״ר מרדכי אמוזג

נקרא גם בן אמוזג. מרבני טבריה ת״ו.— נולד שם בשנת תר״כ. וכתב הרב בהקדמת ספרו ״קנה אברהם״ שנתיתם מאביו בהיותו בן י״א חדש. וגדלתו אמו חורגתו ג׳אמילה, היא בת הרב יוםף דוד אבולעפיה, שהיה ר״מ ואב״ד בטבריה. חבר פירושים על התנ״דך וחמש מגלות, והסכימו על ספרו הנ״ל קנה אברהם, הרבנים יצחק משה אבולעפיה, יעקב מאיר, נסים דאנון, והרב אברהם יצחק הכהן קוק. ובהסכמת רבני טבריה נאמר, כי כמה כתבים ופסקים נמצאים עוד אתו ואין לו יכלת להדפיסם, מלבד כתבים וחדושים שחבר בימי עלומיו, ובהיותו בגולה נגנבו ממנו. בין הזמנים היה שד״ר כוללות העיד בערי פרנקיה ותורכיה, ואח״כ במערב הפנימי מטעם ק״ק ״בית אל״ בירושלים. נלב״ע בירושת״ו, והובל לקבורה בטבריה.

 

בן ציון ב״ר שלמה אמזאלג

יליד ירושלים בשנת התרכ״ה. נלב״ע ביפו והובל לקבורה בירושלים. לאביו ז״ל היו קשרים אמיצים עם כוללות הספרדים בירושלים, שתמיד התחבטה במצוקתה והזדקקה לחסדם ולעזדתם הממשית של גבירים נדיבי לב. בהתרחב הישוב העברי ביפו עבד אליה, ושם חי ממםחרו ומפירות נכסיו עד יומו האתדון.

 

חיים יהודה אמזאלג

מרבני ירושלים בסוף המאה הרביעית למניננו. חתום על הםכמה בס', ראשון לציון, להרב חיים בן עטר יחד עם הרב יונה ב״ר חנון נבון בע״ס נחפה בכסף. יש הרשם שהוא היה הראשון ממשפחה זו אשר התישב באה״ק.

 

חיים בן יוםף אמזאלג

נולד בירושלים שנת תק״פ, ונלב״ע בשנת תרע״ו באלכסנדריא. עודו צעיר לימים נכנם אל עולם המסחר. בזמן קצר בעדך עשה חיל ויודע בצבור כםוחר נכבד, המרבה להטיב לאחיו בכל הזדמנות. הוא נפלה מאחרים בזה, בהיותו מסור בגוף ונפש לרעיון גאולת הארץ וישובה. בגלל עשרו, השכלתו האירופית ורוחב דעתו בהליכות עולם וכן בהיותו נתין בריטי, נתמנה בשנת תרל״ג ( 1873 ) לחבר המועצה הממלכתית בלונדון, ועשר שנים אח״כ, נתבקש ע״י הממשלה האנגלית להיות בא כחה הרשמי בעיר החוף יפו, ויתואר בשם סגן קונסול. אחד הפרעות ביהודי נגב רוסיה והתעוררות רעיון חבת ציון, כשהחלו באים ליפו צירים שלוחים מאת חברות ואנשים פרטים מרוסיה ורומניה, לרכוש חלקות אדמה על מנת להתישב עליהן, עמד הוא על צדם כיועץ ומאיר נתיבות. חלוצי הישוב החקלאי הראשונים עס ז. ד. ליונטין בראשם, אשר יסדו בעת ההיא את החברה הראשונה של אנשים מתנחלים בתור אכרים עובדי אדמה בא״י — אלה הם חלוצי יסוד המעלה — בחרו בו לנשיא הכבוד של הועד, והוא הדריך אותם בעצותיו. שנים מםפר אחר מנויו לסגן קונסול בריטניה, כבדתהו המלכה ויקטוריה באות כבוד של זהב כהכרה וגמול על עבודתו המסורה. מרץ רב ומאמצים גדולים השקיע בקנית אדמת המושבה ראשון לציון, והיא נרכשה על ידו ובהשתדלותו. ממשלת תוגרמא פרסמה אז פקודה נמרצת, האוסרת בכל תקף הקמת בנינים על האדמה הנ"ל אולם חיים אמזאלג לא התחשב עם הגזרה הרעה, ויצוה להמשיך את עבודת הבנין, במושבה על אחריותו הוא. כעבר זמן מה נסע לקושטא, ושם התראה עם הלורד אלפונם שהיה מתיחס באהדה ליהודים. באמצעותו בא במו"מ עם ראשי הממשלה, וישפיע עליהם לטובת היהודים העולים לאה״ק, ולטובת ישוב הארץ בפרט. על שמו היו מתקבלים כספי הנדבות שנשלתו ממקומות שונים בחו״ל, לטובת אלה שבאו להתישב על הקרקע בא״י, ואשר מפאת העדד אמצעים לא יכלו להפיק זממם. מתוך מסירותו הרבה לרעיון ישוב הארץ, נאלץ להתערב בכל ענין צבורי כללי. מחמת כי תנאי ההתישבות בעת ההיא היו בלתי נוחים, ולא היה כל בטחון לקנין הפרטי, הציע להכניס את המושבה ״ראשה לציון״ וכן את יתר המושבות שנוסדו בינתים, תחת חסותה של ממשלת בריטניה, אלא שמשום כמה טעמים לא יצא הדבר הזה לפועל. הוא טרח ויגע הרבה ביסוד המושבות הראשונות ביהודה, שאח״כ עבדו לרשותו של הנדיב הידוע ז״ל. ״רצו יהודי רוסיא ורומניה בשנת 1882 לרכוש אדמה בקרבת יפו אלא היות ונתפרסם חוק האוסר להם לקנות, נכתב שטר ע״ש סגן הקונסול האנגלי ביפו מר חיים אמזאלג והוא נתן מצדו תעודה לקונה״. סיר משה מונטיפיורי כתב עליו בזמן מסעו האחרון לאה״ק. ״עונג רב היה לי לראות איך אחד מאחינו יליד אה״ק ממלא מקום גבוה ונכבד להיות משרת קונסול על שכמו וכל דברי הקונסולאט נחתכים על פיו ועל ידו. ידעתי בטוב את אביו והוא אחד מאחינו הנכבדים והנדיבים אשד בירושלים ועתה התענגתי לראות את בנו איך כשרונותיו הגדולים הרימוהו להיות קונסול בריטניה״. בשנת 1884 מנתה אותו ממשלת פורטוגאל לבא כחה בירושלים, אך לא האדיר לכהן במשרתו זו. היא נמלאה אח״כ ע״י קרובו יוסף נבון ביי ז״ל. רב ימיו, התעסק במסחר של משלוח תבואות הארץ לחו״ל, ומזה מצא פרנסתו בשפע. בה בעת, היה סוכן חברת הלוייד הבריטי. כאשר בשאר פעולותיו לטובת הצבור כך גם בהיותו סגן קונסול בריטניה ביפו, לא נהנה ממשרה זו, כי חשב את

קבלת השכר לפתיתות כבוד. בשנת תרס״ו הפסיק את שרותו בתור סגן קונסול מחמת זקנה, ואז הסתלק מכל עסקיו. בראשית ימי מלחמת העולם גורש מן הארץ יחד עם כל הנתינים הבריטים. אז קבע מושבו באלכםנדריא ושם מת.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני אלשקר- אמזאלג

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- אמזאלג.

משה דוד גאון

יוסף אמזאלג

נודע בשם הגביר המרומם. בפ׳ירמן (מאמר מלך) אחד, מזמנו של שלטן מחמוד נזכרת עליתו לא״י. התעודה הזו נשלחה ״אל פאר הפקידים והשופטים המנהלים את מחוזות החוף, מצביאים ופקידים הממונים על עניני הצבא וכו', ובה נאמד בין השאר: ״תדעו! כי ב״כ הצירות האגגלית היושב בקושטא הגיש להדום כסאנו הנעלה בקשה חתומה המצהירה כי יוסף אמזאלג תיר אנגלי הנוסע בלוית שני משרתיו הנאמנים, חפץ לנסוע בים מקונםטנטינופל לעבר דרך א״י, רודס כריתה קפריסין יפו להגיע לירושלים, ולשוב אח״כ לבירתנו. הוא

מבקש שנתן את פקודתנו הנכבדה שנסיעתו עם מלויו תתקים בדיוק ובמהירות, בחפש ובבטחה. ניתן בחצי שעבאן שנת 1231 ״. סיר משה מונטיפיודי בבקורו הדאשון בירושלים בשנת תקפ״ז (1827), התארת בביתו. בשנת תקצ״ט הלוה הוא לכוללות האשכנזים פרושים סכום כסף גדול, והגזברים והאמרכלים נתנו לו במשכנתא את חצר החורבה הידועה בשם חורבת ר' יהודה החסיד. בזכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי הובאו העתקי שטרות הנוגעים לענין החוב הזה, ביחוד לאחר פטירת המלוה, ואשתו הגב 'רחל אמזאלג התיצבה כתובעת. לר' יוסף הנ״ל נולדו ארבעה בנים והם יצחק דוד, חיים, שלמה, רפאל ובת אחת. הראשון והאחרון מתו בירושלים, חיים מי שהיה סגן קונסול אנגלי ביפו מת באלכסנדריא ושלמה נפטר ביפו. בהסכמת חו״ר ירושלים  לס' ״דברי שלום״ להרה״ג רפאל אברהם שלום מזרחי, ירושלים תר״ח, נזכר ר'  יוסף אמזאלג כאיש בעל חסדים ומרבה להטיב. וז״ל שם: אחד מן האפרתמים הלא זה איש צדיק תמים דין הוא הדר בקדש נהדר, רודף צדקה וחסד אוהב התורה ולומדיה הגביר החכם המרומם אור יומם שר נאור מנורת המאור פאר הזמן ועם קדושים נאמן איש ישר ונאמן כמהר' ס' יוסף אמזאלג נר״ו, ודבר הוא על לבו חפץ למען צדקו ואשריו ואשרי חלקו אוצר ה'  יבוא. 

 

יוםף בן חיים אמזאלג

נולד ש' תר״כ-1840- ביפו, לאביו העסקן ורב הפעלים חיים אמזאלג, שהיה סגן קונסול אנגליה בעיר הנ״ל. עוד בהיותו רך בשנים היה יד ימינו של אביו השר, וילך בדרכיו בלי לנטות מהם. בראשית שנת תרמ״ב, באה משלחת חקירה רשמית מאנגליה לתור את הארץ ביחוד את מדבר סיני. הוא נשלת אז ע״י אביו ללוות את היו״ר שלה בסיוריו במדבר. לאות תודה והוקרה על שרותו זה, קבל אח״כ מאת ב״כ ממשלת בריטניה בלונדון סכת זהב יקרת ערך, שעליה חרות דגל הוד מלכותו. בבוא הנסיך ג׳ורג׳ — אח״כ המלך ג׳ודג, החמשי — לתור את א״י בשנת תרמ״ב, בלוית אחיו הנסיך אלברט, הלך לקבל פניהם בשם אביו. במשך כל זמן שהותם של האורחים הנעלים ביפו, היה מורה הדרך שלהם אף לוה אותם בלכתם לבקר את מקוה ישראל ובית דגון. כשהם רוכבים על סוסים. בשנת 1892 טבעה אניה אנגלית בחוף יפו והודות לעבודתו המאומצת ולהתמםרותו לדבר, נצלו הרבה מן המלחים ממות. במקרה זה קבל מאת הממשלה הבריטית תיבת כסף יפה ועליה רשום: ליוסף אמזאלג, כהכרה על אנושיותו וטוב לבו״. — בין שאר פעולותיו לטובת הישוב יש להזכיר את רעיונו אשר הביע לפני עשרות שנים, ע״ד יצירת קשרים מסחריים אמיצים עם ארצות חו״ל, בנוגע למסחר תפוחי הזהב של המושבות העבריות. הצעתו זו שהיה בה משום העזה וחדוש, נתקבלה עד מהרה והביאה בעקבותיה ברכה ותועלת. כדי להבליט את חשיבותה ראוי להעיד, כי זה היה בשנת תרס״ב-1902- בעת שכל מסחר תפוחי הזהב נמצא בידי זרים, ואף יהודי אחד לא התעסק בענף כלכלי זה. הם היו רגילים למכור את יבולם לערבים וכו״, במחירים זולים ובתנאים בלתי נוחים לגמרי. כיום נחשב לאחד הסוחרים האמידים ביפו, סוכן ראשי לחברת הלוייד הבריטי.כאביו לפניו. וקרוב לכל מפעלי החסד בעיר. זכרון לחובבים הראשונים חוב. ה. עמ. 28

 

יצחק דוד אמזאלג

בנו בכורו של ר׳ יוסף אמזאלג. ובאחד מבתי החצר אשד בתודבת ר' יהודה החסיד המיוחד לת״ת וישיבת עץ חיים, נקבע לוח לזכרו. הוא נלב״ע בצעירותו ביום ב. אדר תקצ״ב, ואביו קנה חדד אחד על שמו שנקרא תולדות יצחק. פרטים רבים עליו הובאו בסוף חוברת ״זכרונות קדומים״ לר' פנחס גרייבסקי.

 

משה בן שבת אמזאלג

מלומד וחוקר בליסבון, בירת פורטוגל. מנהל ונשיא ק״ק ״שערי תקוה״ שם, שרוב יחידי העדה הם צאצאי אנוסים אשר שבו ליהדותם. פרסם כמה מאמרים ודברי מחקד בירחונים ומאספים שונים. סגן מנהל של המכללה הטכנית בליסבון, ונגיד המכון העליון של חכמת הכלכלה והכספים. חבר המועצה הראשית של החנוך העממי הכללי, ושל לשכת המסחר לעניני חוץ בוזרה. בעל אחד העתונים הגדולים היומיים בליסבון, שהשפעתו רבה על הצבור. נושא תאר דוקטור ״הונוריס קאוזה״ של מכללת שטרסבורג. חבר קל״א ספרים וקונטרסים

שונים. ביניהם יצוינו….

 

רפאל ב"ר יוסף אמזאלג

בנו הרביעי של הגביר הנעלה יוסף אמזאלג. חתום על כמה תעודות בעניני כספים וחובות הנתבעים מצד בני משפחתו מאת כוללות עדת האשכנזים בירושלים, החל משנת תרי״א ואילך. נפטר ביפו, ביום כ״ז שבט תרל״ד. זכרון לחובבים הראשונים חוב. ה. זכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי חוב. א. בדברי ההספד שנאמרו עליו בעתון ״התבצלת״ שנה ד. גליון כ. יכונה: החכם המרומם, בן לאותו צדיק הגביר המפורסם וכו'. בן ל״ו היה במותו.

 

שלמה ביר יוסף אמזאלג

היה חתנו של הרב העסקן רבנו בכר אברהם ז״ל. נמנה בין תלמידי החכמים הרשומים בירושלים. עסק בצרכי צבור ובעניני ממונות. נמצא חתום על שטרי חזקה משנת תרל״א יחד עם הרה"ג הראש״ל אברהם אשכנזי, ר'  משה בנבנישתי שהיה פקיד הכוללות והרב רפאל מאיר פאניז'יל המכונה המרפ״א. אתת התעודות הללו ע״ד חזקת החצר שנודעה בשם חצר שונינא והסמוכה לבית הכנסת ק״ק גדול מתאריך סיון תרל״א, הובאה ב״מגנזי ירושלים״. קודם לכן חתום על ״קול מדבר״ שהוא כעין גלוי דעת בנוגע לכספי הצדקה של אמשטרדם, הנועדים

לעניי ירושלים. ובקבץ זכרונות קדומים לר״פ גרייבםקי, הכולל פרטים רבים לתולדות משפחת אמזאלג נזכר, כי הלוה כספים לממוני ק״ק האשכנזים בירושלים, כאשר עשה גם אביו לפניו. ר׳ שלמה זלמן בהרב מנחם מנדל בספרו ״זכרון ירושלים״ מציין בין שאר בתי הכנסיות הספרדים בירושלים בעת ההיא גם בית תפלה אחד בבית הגביר מו״ה שלמה אמזאלג. בכלל היה חותם על שטרות הכולל וכתבי התקשרות לעניני החלוקה שבין הספרדים והאשכנזים. נלב״ע בירושלים.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני אלשקר- אמזאלג

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר