מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי
אף נראה שהתפתח הנוהג לשכן תלמידי חכמים חינם בבתי ההקדש, כחלק מן התמיכה בתלמידי חכמים. יש להניח שנוהג זה היה פתח לטענות שונות ואולי אף לשחיתות מסוימת, שעל כן בשנת תרמ״ט (1889) נתכנסו יחידי קהילת צפרו והחליטו להטיל פיקוח הדוק על הדבר:
גם אין רשות לשום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הן חזקת קרקע או ג<וף> וח<זקה> או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כלם.
פרטים מעניינים ביותר על ניהול קופת העניים מצויים בדברי ר׳ ישמ״ח עובדיה, שכיהן תפקיד הגזבר בשנים (1910/1-1904) ראה להלן נספח א). הקופה סייעה לשלושה סוגים של צרכים בסדר זה: תלמידי חכמים, אלמנות ועניים. תלמידי החכמים והאלמנות זכו תמיכה כספית קבועה, ואילו העניים רק לעתים רחוקות. כן היה מקובל להעמיד לרשות כל שניים או שלושה תלמידי חכמים שלא קיבלו תמיכה כספית ישירה חנות אחת מהקדש הקופה, והם השכירוה לסוחר על פי הסכם ביניהם לבינו וכך נהנו מדמי השכירות. אך בדרך היו כלל הכנסות הקופה מצומצמות ביותר, אם בשל הקושי הגדול להוציא את נכס־ הקופה, הן בתים הן קרקעות, מידי אנשים שהשתלטו עליהם מכוח החזקה ולא שילמו אה השכירות הראויה לשלם, ואם בשל הצורך לטפל באחזקה השוטפת של הנכסים, במיוחד אלו שהיו נתונים לשיני הזמן והגיעו לידי התמוטטות ממש. כספי קופת העניים הפנויים לתמיכה בנצרכים הצטמצמו עוד יותר בשל המנהג לשלם מהם את ההיטלים המיוחדים שהטיל מושל העיר המוסלמי על הקהילה היהודית או את השוחד שנועד לבטל גזרות שונות שלו. גזבר קופת העניים נמצא אפוא במצוקה קשה ביותר, לפי שהצורך לסיוע היד גדול ביותר והאפשרות המעשית למלא צורך זה הייתה מצומצמת ביותר. מובן שלא היה בכך כדי לעודד אנשים להתנדב לכהן בתפקיד גזבר קופת העניים, כפי שעולה באופן ברור ביותר מדברי ר׳ ישמ״ח עובדיה, שרק לאחר שכנוע רב ניאות לשמש בתפקיד, ולאחר שעלה בידו סוף סוף להשתחרר ממנו עם שהשלטון הצרפתי התקין סדרים חדשים בניהול ההקדשות בכלל במרוקו – המוסלמיים והיהודיים – לא נענה אפילו לבקשה לשמש חבר בוועדה בת שישה אנשים שהוטל עליה לנהל את קופת העניים.
לעתים היו מי שערערו על הנוהג לשכן תלמידי חכמים חינם בבתי ההקדש. כך מודיע ר׳ יוסף משאש מקהילת מכנאס לר׳ רפאל אלנקאוה במכתב מחודש ניסן תרע״ג (1913), כי לאחר שפנה אליו בחודש תמוז בשנה הקודמת בעניין מגוריו בבית של ההקדש, כשנדרש לפנותו, נמסר הדבר ל״טובי העיר״, כלומר ועד הקהילה, ואלה לא חידשו את הפנייה אליו בעניין זה. אף על פי כן גונב לאוזני הרב משאש שהדרישה תועלה מחדש, ועל כן הוא מבקש מהרב אלנקאוה כי יחדש את התערבותו למענו. נראה שכל העניין התעורר באותה עת בעקבות מדיניות השלטון הצרפתי במרוקו להטיל פיקוח הדוק על ניהול ההקדשות, בייחוד בקרב המוסלמים, אבל גם בקרב היהודים. יצוין, כי בחברה המוסלמית במרוקו יועדו חלק גדול מן ההקדשות למטרה מוגדרת, אמנם לא לאנשים מסוימים אלא למוסדות דת ידועים, ובעיקר למסגדים, לבתי ספר וכיוצא בכך.
בדורות האחרונים לישיבת היהודים במכנאס, לאחר הכיבוש הצרפתי, הועבר הטיפול בבתי ההקדש לחברת גומלי חסדים, שעסקה במגוון של פעולות צדקה, כגון מתן בסתר והכנסת כלה. בקצה דרב (רחוב) אלעניים, סמטה קטנה בשכונה היהודית במכנאס, הייתה חצר גדולה שנודעה בשם דאר אלאורחים, ששימשה ״אכסניה למחוסרי אמצעים ופשוטי העם, שם קבלו ארוחות חמות בחינם יום יום, וכן שימש המקום ׳מלון אורחים׳ ליהודים המזדמנים למכנאס בדרכם למקום אחר״. המקום היה קרוי גם דאר אלעניים, לפי שעל פי המסורת ״הוקדש על ידי בני ישראל הקדמונים ז״ל אשר היו מסתופפים בצל קורתם העניים והאביונים, אלמנות ויתומים וגם קצת מתופשי התורה״. בחצר שהייתה ממוקמת סמוך לשער המלאח, מדרום מערב ל " מדינה " של מכנאס, היו בדור האחרון ארבעה עשר חדרים.