קהלת-צפרו-רבי-דוד-עובדיה-פרק-תשיעי


קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"

קבורת המת

מלבד הכנת הקבר, מתפקידם היה לקבל את המת בבית הקברות, לקברו ולסתום עליו את הגולל. אחר כך הם הולכים לבית האבל ומכינים לו סעודת הבראה, בביצה וזיתים, ויי״ש כמנהג.

הערת המחבר: בצד תפקידים שגרתיים אלה, מוטלים עליהם תפקידים בשעות חירום. כשהיה שטפון־הנהר, או במקרה של אש וכדומה הם היו משתדלים להציל את האנשים, ולהעבירם למקום מבטחים. (ראה צלצלי שמע, בהקדמה).

חברת הרוחצים

הם מטהרים את הנפטר ומלבישין אותו תכריכין. גם הנשים לקחו חלק בפעילות חברה זו. הן טיפלו בטהרת הנשים הנפטרות, חיממו מים לחפיפת המת ורחיצתו, גזרו ותפרו את התכריכין. נשים אלו נקראו ״לגזבראת״ (:=גזברות). ר׳ אליהו ן׳ הרוש [תקע״ז— תרמג] הוסיף תפקיד אחר לאנשי הברה זו: עזרה לחולים וביקור אצלם מדש״ב. הוא הטיל עליהם מס חדשי לשם כך. העזרה כללה עזרה רפואית, ותמיכה חמרית לנזקקים. בביתו של ר׳ אליהו הוכנו תרופות שונות בצנצנות ושקיות מורכבים מעשבים שונים, כפי השגת ידיעתם בימים ההם, וחולקו לחולים הנזקקים ״.

הברת אליחו או ״חברת חלווייה״

בשנת תר״ס, לערך, נוסדה חברה זו. כשראו שתושבי העיר אינם באים ללוויה, רק אם המת הוא אדם גדול כגון רב או עשיר, התעוררו יחידים מהקהל להקים גוף, שהביריו יראו חובה לעצמם, להפסיק את עסקם ומסחרם כדי להשתתף בלוויית המת. אנשי חברה זו נושאים את מטת הנפטר על כתפם מפתח ביתו עד בית הבקרות במשעול הכרמים. ובהליכתם קוראים מזמורי תהלים, בעיקר תמניא אפי. כשקרובי הנפטר היו עניים, ואין בידם לעשות תכריכיו למת, אנשי חברה זו עזרו להם לקנות תכריכיו למת.

חברה זו שאנשיה הלכו והתרבו, מצאו להם שטחי פעולה אחרים.

מצות המילה. בערב שלפני יום הברית, הם באים לביתו של בעל הברית, לומדים בס׳ הזוהר, ושרים שירים הנהוגים. אם בעל הברית איש עני, תורמים כסף לכבודו, שיוכל לשאת בהוצאות הכרוכות במצוה זו.

מצות של מצווה. קנו חטה השמורה משעת קצירה, ועשו מצה שמורה לפני פסח, וחילקום חינם לכל בני העיר.

השכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.

הכנסת אורחים. עד שנת תרי״א, הטיפול באורחים לא היה מאורגן, אורח שבא לעיר אם היה לו ״בעל־בית״ קבוע, נתאכסן אצלו. אחרת התקשה למצוא אכסניה לעצמו. חכם ובן־תורה שנזדמן לעיר, היה הגזבר מוצא לו ״בעל בית״ שיאכסן אותו. ת״ח היו באים לעיר בעיקר לאסוף נדבה. בשבת, בעת קריאת ספר תורה, היו מתנדבים לו הקהל. גביית נדבות אלו, נעשתה באמצע השבוע באקראי, על ידי גזבר העיר, שהיה טרוד בעניינים אחרים. היו שהתחמקו מתשלום הנדבה, דבר שהקשה על הגזבר, עד שבסוף, הגזברים סילקו עצמם מלטפל בגביית נדבות אלו. רבי עמור אביטבול הוא שהתעורר לתקן את המצב. תקנה משנת תרי״א מסדירה את הטיפול באורחים. נתמנו ״גזברים״ מיוחדים לכך. ערכו רשימה של בעלי בתים היכולים לשמש כאכסניה, והאורחים הופנו אליהם לפי התור. גזברים אלו קיבלו על עצמם לטפל בגביית הנדבות שהתנדבו הקהל לאורח. מי שהתחמק מתשלום הנדבה, מוסרים אותו לנגיד והלה מטיל עליו קנס בסך 50 אוקיות.

בנו של ר׳ עמור, ר׳ חיים אליהו אביטבול, היה רודף אחר מצוה זו. היה הולך בעצמו לפונדקים, לחפש אחר אורחים. פעם, נזדמן לו, בערב שבת סמוך לחשיכה, השד״ר ר׳ אליהו ילוז וקיבלו בכבוד גדול. (מפי מו״א הרב ישמ״ח זצ״ל).

משנוסדה חברת ״אליהו הנביא״ נטלה לידיה את הטיפול באורחים. הם רכשו שני בתים אחד לאנשים ואחד לנשים, בכל חדר שמו מטות, שלחן וכסא ומנורה. האורחים הופנו לאכסניה זו. שמש החברה מבשל בביתו ומביא את האוכל לאורחים. הסדר זה מיוחד היה רק לימות החול. בשבתות, אנשי החברה ״חטפו״ את האורחים. היו רבים ביניהם על האורחים זה אומר אני זכיתי בו וזה אומד אני זכיתי בו. בביתם זוכה האורח לכבוד גדול. הם שימחוהו במאכל ובמשקה, ובדברים המתיישבים על הלב.

חברת מושב זקנים

הברה זו נוסדה בשנת תרצ״ב. במשפחה המארוקאית, טיפלו בזקנים בכבוד ובמסירות. בניו ובני ביתו של אדם מטפלים בו לעת זקנתו. וכל מחסורו עליהם. העניים שביניהם קיבלו תמיכה מקופת הקהל. ממילא לא היה צורך במוסד מיוחד שיטפל בזקנים. ברם, תעסוקה לזקנים לא היתה. הם היו מתאספים ב״רחבה״ של עיר, ליד שער הכניסה לאל־מללאח. שם ישבו שורות שורות לראות בעוברים ושבים, לשמוע חדשות היום, ולשוחח שיחה בטלה של יושבי קרנות. המראה של זקנים, לבושים בלבושם הדל, חרושי־קמטים, ונפולי פנים, קידם את כל הנכנס לשכונת היהודים. המראה לא היה מן המעודדים. בשנת תרצ״ב, קיימת היתה חברת ״בעלי חנויות״ (=חוואנתייא״), אלה שהיו להם חנויות במללאח העיר. הללו נוהגים היו לסגור חנויותיהם בשעת הצהרים, כדי ללכת לאכול ארוחתם, ולנוח מנוחת־צהרים. וללכת אחר כך לבית הכנסת. ״די מאיר״ שם התכנסו לאחר הסעודה מיד, למדו זוהר ותהלים. משהגיע זמן מנחה קטנה, התפללו וחזרו לחנויותיהם. בהתחלה הצטרפו לסדר זה זקנים מספר. והללו הטיפו מוסרם לזקנים אחרים. אמרו להם: עד שהם הולכים בטל, בואו ללמוד ותזכו במצוה. דבריהם מצאו אוזן קשבת והזקנים הלכו ונתרבו ב״תיקון״ של בעלי החנויות. אז התעורר לבב ״יחידים״ מבעלי החנויות, ושידלו את הזקנים ללמוד כל היום, והם יאספו תרומה מרעיהם בעלי החנויות ויתנו להם פרם שבועי. מעתה כל הזקנים יושבי הקרנות נאספו לבית הכנסת ללמוד כל היום. ככל שנתרבו בעלי החנויות, וגבו יותר, גדלה התמיכה שניתנה לזקנים. ברבות הימים, בראותם לבושם הדל של הזקנים, תיקנו לחלק להם מלבוש חם בימות הגשמים ומלבוש קל לימות החמה. יום חלוקת המלבוש היתה ״חגיגה״ של החברה הם הזמינו את ראשי הקהל, חכמים ועשירים. כל הנוכחים תרמו למפעל בעין יפה. גם נשים תרמו את חסכונותיהן למפעל זה והחברה המשיכה להתקיים עד ימינו אלה.

ביקור חולים

ניצניה של חברה זו הן די קדומים. כבר בימי ר׳ אליהו ן׳ הרוש, ראינו שהטיל על חברת הרוחצים גם טיפול בחולים העניים לספק להם צרכי פרנסה ורפואה. כך נמשך הדבר עד שנת תרפ״ז. בשנה זו נוסדה חברת ״ביקור חולים״, שהלכה ונתבססה. בשנת תש״ב, הרחיבה את פעולתה עד שזכתה להכרה כמוסד חיוני הן על ידי ועד הקהלת והן על ידי הממשלה.

חברה זו הגישה עזרה רפואית שכללה ביקור רופאים, תרופות ואף מצרכי מזון בסיסיים כחלב, בשר וכיוצא. הם פתחו בית מרקחת משלהם, ואף קנו ״אמבולנס״ להוביל חולים ויולדות לבתי חולים ממשלתיים בפאס במקרה הצורך. תקציב החברה כוסה בחלקו על ידי תרומות מאנשי הקהלה אנשים ונשים, ובחלקו על ידי הקצבה קבועה מועד הקהלה והממשלה .

חסד ואמת

חברה זו נוסדה בשנים האחרונות, בחדש תמוז תרח״ץ (1938), מאחר והקברות בבית החיים הישן [בשפולי ״זבל לקביר״ — הר הגדול] התחילו להתמוטט ויש שנהרסו כליל, ומי הגשמים נסחף אליהם. רב העיר מוא״ב ז״ל עם ועד הקהלה ייסדו חברה כזו לשיפוץ בית החיים בכלל בועד הפועל של חברה זו שהיה מחשובי הקהלה הייתי גם אני הצעיר ועל ידינו נרכש שטח אדמה שהיה יוצא דופן מצד האדמות המוקדשות לקבורה. ובהשתדלותו של יו״ר הועד מר רחמים טובאלי, נכנס ההר הנזכר בשם ״שערי רחמים״ לספר אחוזה ממשלתי ״טבו״, מכלל קרקעות השייכים לרכוש הקהלה.

מלבד חברות אלה שעסקו בחומר ורוח, היו אחרות אגודות ״ללימוד תורה ועבודת השם״. רבות מהן נתגבשו כתוצאה מיזמה של יחידים, שנתאספו ללמוד זוהר ומשנה, ולשמוע מוסר מפי חכם, במוצאי שבתות וחגים. כל פעם היו הולכים לבית אחד החברים לפי החור. ובשנים האחרונות נתייסדה חברה בשם ״נעים זמירות״ בנצוחו של מר רפאל זכרי בן יעקב ״לשורר בקול נעים זמירות ה׳ בתפילות בחגים ובמועדים״.

על חברות שעסקו ב״חינוך״ כגון ״עץ החיים״ וחברת אם הבנים ראה בפרק שבעה עשר החינוך בצפרו.

בדומה לחגיגת ה״הלבשה״ ליתומים שהיתה נהוגה בשאלוניקי ותוגרמה בכלל.

דו״ח חברה זו ראה תעו׳ 316 הנ״ל. ויש לציין שהודות למר אחי חכם ונבון רבי מימון עובדיה יחשל״א שעבד במסירות רבה, וטפל בחולים. וברפואתם ועל ידו הלכה ונתבססה החברה, בשנותיה הראשונות, זכות הרבים תלוי בו וצדקתו עומדת לעד.

קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה-פרק תשיעי "החברה"-עמוד 108

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר