רפאל-ישראלי-לחיות-עם-האסלאם-דת-תרבות


רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006

ראשית חוכמה, הוא סידר בהייררכיה כרונולוגית, שלא היתה תמיד מדוייקת, את שמות האישים הדגולים שהיו ידועים בחוגי החניפים בחצי- האי: אדם, אברהם ושאר האבות, בהבדל אחד, שישמעאל ממלא את מקומו של יצחק גם כיורש אביו ומורשתו הרוחנית, וגם כקרבן המועלה לעולה במבחן העקדה. אלא שהואיל וכל ההתרחשויות הללו נודעו למוחמד כמתרחשות בירושלים, שגם עליה שמע ממוריו היהודים והנוצרים, והיתה בבחינת דבר היולי, מנותק ומרוחק שלא יובן לבני עמו במדבר, הוא העביר את המאורעות למחוזותיו. אברהם היה למוסלם שירש את מורשתו האסלאמית מאדם הראשון, ונדודיו במדבר חרן, שעליהם סופר בתנ״ך, הועתקו בנרטיב המוחמדי למדבר חיג׳אז. הגר ובנה ישמעאל, שנדדו במדבר בחפשם אחר מים, בעצם שוטטו במדבר מכה, שם נמצאת הכעבה שאברהם, ולא אחר, הקים כמקדש לאללה. אם כן, במקמו את הכעבה, המקודשת לכלל הערבים, בראשית האסלאם, ואת אברהים אלח׳ליל (אברהם ידידו של אללה, לכן העיר שבה הוא קבור, חברון, נקראת אלח׳ליל עד היום הזה) כמייסדה, הוא גם יכול היה להצביע על מקומות קונקרטיים ומובנים לבני עמו, וגם לתת עומק לנבואתו ולשליחותו, בהיאחזו בהמשך המסורת שנשחקה ועוותה, ובחדשו את פניה בערב בעבור הערבים. הפרדוקס הוא שבעוד אשר מוחמד טען להמשכיות לשתי הדתות השמיימיות האחרות, הוא בעצם דחה אותן בטענת העיוות, וראה את האסלאם לא כהמשך והתפתחות מן היהדות ומן הנצרות, אלא גם כקודם להן וגם כגירסה מעודכנת ומחדשת שלהן. זה עומד בניגוד צורם לנצרות, שאיננה מתכחשת לשורשיה היהודיים, גם אם היא שוללת את המשכיות דרכם של היהודים.

סיפורי התנ״ך הופכים, אם כן, לסיפורים קוראניים. כל מה שהתרחש בארץ־ישראל או בארם נהריים מועבר לחצי-האי ערב, וכל אימת שאין התאמה בין שתי הגירסאות, אזי ברור כי הגירסה התנ״כית מעוותת, כי היא זוייפה בידי יהודים ונוצרים, ואילו הגירסה של הקוראן היא האמיתית והתקפה, מהיותה האחרונה. זוהי, אגב, אחת הבעיות לתקשור רציונאלי עם כל בר־שיח מוסלם שהוא. שהרי, הואיל ואין באסלאם ביקורת של טקסטים, שלא כביקורת המושמעת לגבי טקסטים יהודיים ונוצריים בחוגים הלמדניים של בני דתות אלה, אזי אין שום אפשרות לקיים דיאלוג על בסיס של השוואה ודיון בין שתי הגירסאות. כל דיון חייב להיפתח בהנחה שהקוראן הוא מקורי ואמיתי, ורק אז אפשר לטפל ב״סטיות״ היהודיות והנוצריות ממנו. על כל פנים, חיוני היה למוחמד להביא את הכעבה לחיק האסלאם, ולשם כך היה צורך לתפור היסטוריה שלמה שמקשרת את המקדש עם ראשון ה״נביאים", אברהם, ששמעו כבר יצא בערב והיה מכובד, על כן, להתקשר ולהתייחס אליו. אבל באותה מידה אבסורדי היה לו מוחמד הצליח לשבות את לב שומעיו עם הייחוס האברהמי של מקדשו, שהופך מעתה לקודש הקודשים של האסלאם, אך בה בעת לא היתה לו גישה אליו. מגוחך היה בעיני כל רואה שמקדש- העל של האסלאם יהא בתחומה של העיר מכה הפגאנית, ואילו בעל הדבר העיקרי, נביא האסלאם, אשר גם הביא את הכבוד למכה בהתייחסו אליה כמצע ההתרחשות של ההיסטוריה האברהמית, ייוותר מנודה מחוצה לה.

לכן אנוס היה לפעול: בשנת 628, לאחר שנפתרו סוגיות היהודים, ומוחמד חש בשיא כוחו, הוא עלה בראש צבא לעיר הולדתו, במטרה מוצהרת לבצע את פולחן העליה לרגל במכה. לו עלה כאיש שבט מן השורה, מן הסתם היו מתירים לו, כפי שהתירו לכל בדווי, לבוא לכעבה ולעבוד את אליליו. אלא שמסעו של מוחמד היה שונה, כי הוא בא לקרוא תיגר על השיטה הקיימת. הוא הגיע בראש צבא שמשקעיו טרם נשתכחו מזכרונם של המכאים אשר התנגשו אתו בשנים האחרונות, ולכן נשלח צבא מכאי חזק לקדם את פניו בחודייביה שבמבואות העיר.

פרשת חודייביה שנשתלשלה מכך חשובה הרבה יותר בתוצאותיה ובהשלכותיה לאורך ימים מאשר עצם המפגש ההוא. על הפן היהודי של ההתפתחות ההיא כבר דיברנו, כאשר תומכיו הממורמרים של מוחמד, שלא זכו להיכנס למכה כמובטח, הופנו בדרכם חזרה אל ח׳ייבר היהודית ועשו בה שפטים וגם יצרו בה את התקדים של שיעבוד היהודים. אך הפן האסלאמי חשוב עוד הרבה יותר, כי נוצרו בחודייביה תקדימים הלכתיים שמרבים לחקותם, או לפחות להשתמש בהם כצידוקים, גם בימינו אלה, ובפרט בכל הנוגע לסכסוכנו הממושך עם העולם הערבי והמוסלמי. ומעשה שהיה כך היה: כאשר נוכח מוחמד כי אנשי מכה מסרבים בתוקף לאפשר את כניסתו לעיר, למרות שאלף אנשיו לא היו מזויינים, ושאין לו הכוח לכפות את רצונו עליהם זו הפעם, הוא נכנס למשא ומתן מדיני עמם, בניגוד לדעתם של כמה מן המקורבים לו ביותר, והגיע למה שידוע כחוזה או שלום חודייביה, שלדידנו קבע כמה עקרונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של תרבות האסלאם: ראשית, אם אין אפשרות לגבור על האוייב/היריב, מותר ואפילו צריך להגיע עמו להפוגה (הודנה), לא חלילה שלום קבע; שנית, הודנה זו מוגבלת בזמן, עד למקסימום של עשר שנים; ושלישית, אין מניעה להפר הפוגה זו, גם אם התירוצים קלושים, כי היא מחייבת את הלא-מוסלמים בלבד. לגופו של עניין, אם כי מוחמד לא הורשה לעלות לחאג' באותה שנה, הובטח לו כי בשנה הבאה יוכל לעלות, וכי העיר תתרוקן לשלושה ימים כדי לאפשר לו ולאנשיו את העליה לרגל ללא הפרעה. עוד תנאי משפיל שמוחמד נאלץ להסכים לו היה, כי בעוד אשר הוא חייב להחזיר לבני קורייש כל מי מהלא-חופשיים השייכים להם, שיערוק אליו בעת ההודנה, הם פטורים מחובה זו לגבי כל מוסלם שיעבור לצידם. לאחר שנה הופיע מוחמד עם אנשיו, וקריאתם שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו, הדהדה ברחבי מכה, ורבים היו השבטים עובדי האלילים, שהתרשמו מן הכבוד שחלקה מכה למוחמד, בטפלה בו כבבן-שיח שווה, והתפעמו דיים כדי לעבור אל האסלאם. כשנה לאחר מכן, בנצלו מחלוקת בין אנשי מכה, שנהגו בו דרך ארץ על פי התחייבותם, לבין שבט בעל-בריתו, הוא עלה על מכה וכבשה ללא קרב, שמונה שנים ומעלה לפני שפג תוקף ההפוגה אתה. מובן שבכתובים האסלאמיים באין הנביא, המושלם שבברואים, מסוגל להפר חוזה כלשהו, מייחסים תילי תילים של פרשנויות את ההפרה לבני קורייש, כדי שלא להכתים את שליח אללה, אך נראה בעליל שלו חיפש שלום עם מכה ולא השתלטות עליה, לא היתה עליו כל חובה, ואפילו לא צורך, לדרוס את החוזה ברגל כה גסה. חוזה חודייביה הפך לא רק לתקדים, אלא גם לסמל ולהצטדקות לכל מי ש״נאלץ״ להשלים, ולו זמנית, עם אוייב שלא ניתן להכנעה. הנה כאשר הנשיא סאדאת ( שנרצח ב-1981) חתם ברית שלום עם ישראל, שזיעזעה את אמות הסיפים עד כי נודתה מצרים מכל מערכות העולם הערבי והאסלאמי, פנה הנשיא המצרי בייאושו למופתי(=פוסק ההלכה) הראשי של אל-אזהר, המוסד המכובד ביותר בעולם האסלאמי, מעין מקבילה לרב הראשי ולרבנות הראשית שלנו, להבדיל, וביקש פתווה (פסק הלכה) שיצדיק את חוזה השלום עם ישראל וירגיע את מבקריו האסלאמיסטים (מבקריו המדיניים והאזרחיים שודלו בנימוקים אחרים). המופתי, שמינויו תלוי בנשיא, נענה בהאי לישנא, בפסק ארוך ומנומק על פני עמוד שלם בעיתוניה הרשמיים של המדינה: הנשיא מוחמד אנוור סאדאת נהג כמו הנביא מוחמד בחודייביה… לצורך ההשוואה החגיגית הזאת, הועלה מתחום הנשייה שמו החגיגי של סאדאת – מוחמד, ואידך זיל גמור. גם כאן יכול כל בר-דעת להסיק כי לסאדאת לא היתה ברירה בחולשתו, כי בדרך החוזה יכול היה לקבל מה שלא עלה בידו בכוח (סיני לסאדאת, עליה לרגל למכה לנביא); כי כאן, כמו שם, אין זה חוזה נצחי ועולמי, וכי אם יעלה בידי המוסלמים לאסוף די כוח, ותגיע שעת הכושר המתאימה, חוזה השלום לא ימנע את ניצולה לטובת האסלאם. עשור לאחר מכן גם המופתי הראשי של סעודיה, שנשאל לדעתו על חוזה השלום ההוא, החרה-החזיק אחרי עמיתו המצרי והעלה מן האוב את חוזה חודייביה כתקדים מצדיק. לאמור, בעוד אשר מנהיגים פוליטיים, כסאדאת או כחוסיין המלך, יכלו להטביע במלל של ״שלום בין עמים, קץ לסיכסוך, משבר פסיכולוגי, החזרת שטחים ושכנות טובה״, את כוונותיהם להסדר עם ישראל, אין בידי אנשי הדת הבכירים בעולם האסלאם מכשירים ואוצר מילים של שלום לענות בהם, והם נאלצים לשוב לתקליט השחוק של חודייביה, כי אין אחר. משמעות הדבר בשבילם כי אין שלום־קבע עם אוייב, אלא סידורים זמניים עד יעבור זעם, ובינתיים לעשות הכל כדי למנוע השפלה חוזרת של האסלאם. לאמור, אם אין ביטחון בניצחון מוחץ וסופי של האסלאם, אזי מוטב להימנע מפעולות איבה, תחת הארכה אין־סופית של ההודנה, עד שירווח. זה היה אורח ההתנהגות של הממסד הדתי האסלאמי, עד שבאו היסודנים וטרפו את הקלפים, כי להם אין הסבלנות להמתין עד שירווח.

חוליית-מעבר נוספת בין חודייביה ליסודנות מסופקת על ידי מנהיג אש״ף, יאסר ערפאת, שדבק בו יותר מאבק יסודנות, מאז התחברותו לאחים המוסלמים במצרים בשנות ה-50. יחד עם נשיאה בעול האחריות להנהגת עמו, הוא הרבה להרוות את נאומיו ואת עולם דימוייו בסמלים אסלאמיים, גם מסורתיים וגם יסודניים. חודייביה תפסה אצלו מקום־ביניים בין שני העולמות הללו שבהם הוא ניסה להלך: כלומר, גם לשאת ולתת על הסדר מדיני קבוע לכאורה (כמו אוסלו ומפת הדרכים), אך בה בעת לעודד את האסלאמיסטים ואת האחרים הסרים למרותו לפעולות טרור שמדגישות את זמניותה של חודייביה, בה הוא האמין ולאורה הוא פעל. באביב של 1994 הוזמן ערפאת על-ידי ידידו נלסון מנדלה לטקס חנוכת נשיאותו, כמחצית השנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993), ובשיא הרומן עם ״רבין, שותפי לשלום האמיצים״, כאשר ישראל רק נתנה ולא ציפתה לדבר מן הפלשתינים. אזי הם פתחו בפעולות טרור נרחבות (זוכרים את זוועות בית ליד שבהן קיפחו את חייהם 21 חיילים שלנו?), והאשימו את ישראל ב״פרובוקציה״ כדי לשבש את ״תהליך השלום״. כלומר, לערפאת לא היתה כל עילה לטעון נגד ישראל, על שהביאה אותו אל השטחים, ואפילו ישבה בחוסר אונים כאשר הטרור שלו נמשך. והנה אז, ביוהנסבורג, כאשר נשאל בשיח עם מוסלמים במסגד על מעשה אוסלו, הוא שלף את חודייביה. הוא לא התייחס כדגם למלחמות הדמים בין צרפת וגרמניה, שנסתיימו בברית קרובה בנאט״ו ובאיחוד האירופי, אלא דווקא לחודייביה, והוא אף קרא למאזיניו להצטרף לג׳יהאד כדי לגאול את ירושלים. משמע שוב כי לו, כמו לנביא, לא היתה ברירה אלא להסכים לברית זמנית, הניתנת לקריעה לגזרים כאשר תבוא ההזדמנות, ומכל מקום אין לו כל כוונה להתחייב לשלום קבע. כאשר נודע הדבר בישראל ובעולם, סערו הרוחות לשעה, עד שממשלת ישראל, לתומה, עשתה עצמה כלא שומעת והקטינה בערך הנאמר על-ידי ערפאת, ובלבד שלא ייפגע ״תהליך השלום״ שבעצם לא הוחל בו מעולם. ערפאת קלט במהרה את סלחנותם של הישראלים, ואז החל להפעיל את הגיון חודייביה, כלומר ״אמור שלום והיכון למלחמה״. מן הכוונות הוא עבר להצהרות בוטות בדבר היציאה לג׳יהאד, בעוד ממשלת ישראל מרחיבה את סמכויותיו ומוסרת לו עוד שטחים ולבסוף, אך לא במפתיע, עבר למעשים שאפילו אהוד ברק קץ בהם והודה כי ערפאת איננו עוד בר-שיח.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –עמ' 60-56

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

פרק רביעי

הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

כבר עמדנו על כך כי ממש כמו היהדות, האסלאם הוא דת של מצוות  שאומרת ״נעשה ונשמע״ ובלא כייפ (אל תחקור בנעלה ממך), במקום לכלות את מרצה במהותו של האל ובשאלות תיאולוגיות שרק מעטים יכולים להבינן ממילא. את המצוות על כל מאמין לשוב ולעשותן כחלק ממלאכת יומו, לא אם יש לו זמן לייחד להן, אלא הן הציר שעליו סובב אורח החיים היומי והמסגרת הקבועה שבתוכה יש לשבץ את עיסוקי היום. אורח החיים הכוללני הזה הוא האופן שבו המאמין גם מדמה לעצמו וגם מראה בציבור את חברותו בקהילה, וגם פורע את דמי חברותו כביכול לארגון האומה האוניברסאלי שעצם אמונתו הופכת אותו לחבר בו. אולם מצבור האמונות והמצוות, שהעיקריות שבהן מוכרות לכל מאמין כארכאן (רבים של רוכן = עמוד), ומספרן חמש, מקבילות במידה ידועה לשלושה עשר העיקרים שלנו, להבדיל, ונשענות על תשתית אמונתית, שבחלקה היינו רואים אמונות טפלות ששרדו מתקופת הג׳אהיליה, כמו עולם השדים והרוחות או מקורו של מקדש הכעבה. לאחר מושג אללה, עליו נשוב לדון כראשון הארכאן, שאלת מהותו של הטקסט הקדוש, הקוראן במקרה שלנו, הופכת לעיקרית, כי גם היא קשורה להתגלותו של האל. שהרי. האל האחד, הנצחי והאין־סופי, מתגלה לאנושות המורכבת מרבים, בני תמותה וסופיים; כיצד נתהווה הקשר בין שתי ישויות כל כך לא תואמות זו לזו? בלשון ימינו היינו שואלים כיצד לחבר בין שני מחשבים בעלי תוכנות והוראות הפעלה שונות זו מזו? ליהודים היה מעמד הר סיני, בו הם ראו את הקולות, ודמותו של משה היתה שם כדי לתווך בין השמיימי לאנושי בצורת לוחות ברית שנחרתו באצבע אלוהים.

 

הנוצרים קבעו כי דברו של אלוהים היה לבשר ודם, בצורת ישו שהביא את המסר לבני האדם שבתוכם חי. לדידו של האסלאם, התגלותו של אללה היתה בצורת המילים שהוא השתיל בנביאו באמצעות המלאך גבריאל, וכך הם הונחלו לכלל האדם. על כן, אחד הוויכוחים הקשים שרווחו באסלאם הקדום, שבעבורם לא מעט הוגי דעות דגולים עלו על העקדה, נסב על שאלת היבראותו של הקוראן. כי אם הוא לא נברא, אזי הוא עומד במעמד שווה לאללה עצמו, הבורא שלא נברא; ואם הוא נברא, אזי אחדותו של האל בורא הכל נמצאת מתחזקת. הנוסחה שנתקבלה לבסוף הנה שהקוראן היה קיים מקדמת דנא, ממש כמו אללה עצמו, והוא לעולם לא יוחלף, יומר או יתוקן.

 

בד בבד מכיר האסלאם גם בספרים האחרים שהורדו לנביאים אחרים. עקרונית, כל הכתבים הקדושים הורדו לבני-אדם חיים ובני תמותה, הנקראים נביאים או שליחים. הגם שמוחמד מוכר כחותם הנביאים, כפי שכבר בואר לעיל, דמויות תנ״כיות אחרות, שכמעט לכולן אין דבר עם נבואה, כמו אדם, נוח, אברהם, משה, יונה ואיוב, ואפילו מלכים כדוד ושלמה, מכונים בתואר ״נביאים״. גם ישוע נכלל כאמור במניין הנביאים, ונזכרת לידתו מאת הבתולה, אם כי אין הקוראן מאמין לדבר צליבתו, ובוודאי לא להופעתו מחדש או להיותו בן האל, כיוון שאללה איננו מוליד כפי שאיננו נולד. האסלאם מכבד את כלל הנביאים במידה שווה, בהיות כולם שליחי אללה, אם כי איננו מפרש את תפקידם באותה צורה: בעוד נביאי ישראל צופים את העתיד, בין לחסד של גאולה ובין לשבט של חורבן, ובן האלוהים הנוצרי נולד בנס ומחולל ניסים, בעיני האסלאם השליחים אינם יותר מאנשים טובים ומובחרים, שאללה הטיל עליהם בכל דור ודור להתריע בפני בני דורם ולהחזירם למוטב. לא יבואו עוד שליחים לאחר מוחמד עד ליום הדין, שהוא אירוע מרכזי בעולם האסלאם, ללא ספק ירושה מאיזכורו המרוכז ביום הכיפורים היהודי, שלשעה מוכן היה מוחמד לאמצו לו הלכו היהודים אחריו. ובהגיע היום ההוא, הכול ייהפכו למוסלמים ולא יהא עוד זכר ליהודים או לנוצרים, משעה שישוע עצמו יילחם לצד האסלאם, והיהודים לא יהא להם עוד כוח חיות. חדית׳ מן המסורת האסלאמית, המיוחס למוחמד עצמו, שהמוסלמים היסודנים מרבים לצטט אותו בימינו, לרבות באמנת החמא״ס שפורסמה בתחילת 1988, מודיע חגיגית כי:

 

יום הדין לא יבוא עד אשר המוסלמים יילחמו ביהודים [וישמידו אותם]; ועד אשר היהודים יתחבאו מאחרי עצים וסלעים, שיתחילו לזעוק "הוי מוסלם! הנה יהודי נחבא מאחורי, בוא והרגנו!״ כלל זה לא יחול על עץ הע׳רדק, שהוא עץ יהודי.

 

אם כן, אותם מוסלמים עצמם הקוראים לשיחזורה של פרשת ח׳ייבר, כלומר לנישולם של היהודים מארצם ולהחזרתם למרות המבזה של האסלאם, הם גם המשליכים יהבם על יום הדין, בו עתידים כל הלא-מוסלמים שלא ייכנעו להיהרג ולהיצלות באש הגיהנום, ואילו המוסלמים יחזו בנצחונם הסופי ובנצחון המסר שהביא נביאם. לאמור, כל מה שלא הצליח האסלאם להשלים בתקופת זוהרו בכיבושים, תבוא ידו של אללה ותנחיל להם לבטח ביום הדין, הגדול והנורא. יום הדין מכריע בתודעה המוסלמית לא רק מחמת הקשרו היהודי וחלומות התקווה והנחמה שהוא מותיר לעתיד לבוא לנקום בלא-מוסלמים, אלא גם מפני שהוא מכניס את המאמין לחרדה עמוקה לגבי מעשיו, ומדרבן בו להיטיב את דרכיו מפחד יום הדין. כי ביום ההוא כל החיים יילכו לעולמם ויצטרפו לקודמיהם, וכולם יחד יתייצבו לפני כיסא הכבוד ויעמדו למשפט על מעשיהם ומחדליהם (לבטח זה גם כן רעיון יהודי המעוגן ביום הכיפורים).

 

גם תמונה מפורטת נבנתה במסורת האסלאמית בדבר כל הצפוי לנשפטים בפני שמיים, שגם היא איננה נקיה מדימויים יהודיים: חבל דק (גשר צר מאוד…) יימתח מעל לאש הגיהנום, ורק ישרי הדרך יוכלו להתהלך על פניו בביטחון אל גן העדן. גן העדן מתואר במקורות האסלאמיים, ובהם הקוראן, בצבעים עזים העומדים בניגוד למדבר הישימון שבו צמחה הבשורה האסלאמית: שטח רווי מקורות מים ובו גנים מוריקים וצל למבקשים לחסות בו. בגן גם שפע של מזון ושתייה, וגם נערות נאות (הבתולות שחורות העין…) שיעמדו לרשות הצדיקים הבאים בשעריו. מובן שבעידן הנוכחי, במניין הצדיקים נכללים גם השהידים, אלה המקריבים עצמם במותם על ״קידוש השם״, בהפילם חללים בשורות האוייב. נשים צדיקות גם כן תמצאנה דרכן לגן העדן, אלא שלהן אין הקוראן מבטיח טובות הנאה מיוחדות. רק כאשר תתוספנה נשים לשורות השהידים, בתחילת המאה הנוכחית, יתאמצו הפוסקים למצוא גם להן מקום להתרווח בו, כדי לענות על צורכי השעה. על אלה נדבר בפרק על הטרור האסלאמי בן־ימינו.

 

לעומת גן העדן מלא היופי, השקט וההרמוניה בין כל תושביו בחסותו של אללה, אותו הם גם יזכו לראות, גם אם צפוף מאוד בימינו אלה ליד כסאו, שכל השאהידים מסתופפים בצילו, רבה הזוועה בתיאור הגיהנום. גם שם התמונות היהודיות מזדקרות לעין(אש הגיהנום…), אך לא פחות מחרידים מהן חיות הפרא המטילות מורא, עינויי שאול לכל הבאים, מזון רקוב לאכול, אדים וריחות מעוררי מיאוס, שמן רותח נשפך ומים רותחים לשתייה. קיצורו של דבר, מעט מאוד כדי לגרום למאמין לרצות לחוות את אלה על בשרו. העינויים הם נצחיים וחיבוטי הקבר לא ייפסקו לעולם. מטבע הדברים שכל מאמין המודע למצפה לו ירצה להתכונן כראוי ליום הדין, כדי לעמוד במבחן הגורלי, אשר יש בו יותר רתיעה מפני העונש הנורא מאשר משיכה אל הפרס המובטח.

 

מעשיו הטובים של המאמין אינם מצטמצמים באחיזה באחדות האל, אלא גם בטובו המוחלט. על כן, כל הטוב החומרי שבעולם הזה צריך להיחשב בעיניו של המאמין כאין וכאפס לעומת טובו של אללה, והגם שאדם יכול ליהנות משפע חומרי שנרכש בדרכים תקינות, ההנאה עתידה להיות גדולה אף יותר מן ההליכה בדרכו של האל ומביצוע רציף ונמשך של מצוותיו. גם אם בני משפחתו של המאמין יקרים לליבו מדרך הטבע, הם חייבים לבוא במקום שני לאחר האהבה לאללה, כי האל הוא הבורא שמיים וארץ, מעניק את החיים וקוצב את אורכם, וקובע מראש את פעולותיו של האדם. יחד עם זה, נאמר כי לאדם ישנה יכולת בחירה (הכל בידי שמיים, אך הרשות נתונה…), והוא אחראי למעשיו, באשר האל רוצה מאמינים שיעבדו אותו, מתוך בחירה ותודעה, לא מכונות המתוכנתות מראש למלא את רצונו. אנו נראה בהמשך כי כאשר עקרון הדת גובר על שיקול הפרט, והדת נרתמת למלא צרכים פוליטיים, אזי האוחזים ביכולת הפסיקה יכולים לשתק את כושר בחירתו של האדם ולהפכו לרובוט מתוכנת בידיהם. זהו מטען הלבטים והחששות שעמם מגיע המאמין לבית דין של מעלה, ושם ייחרץ גורלו.

 

עולמו של המאמין גם מלא כוחות על- או תת-ארציים, עוד לפני שהוא ניגש לשקול את שיקוליו ולהחליט על מעשיו. כי לבד מברואי אנוש, ישנם גם מלאכים, שלולא אחד מהם – גבריאל, אולי לא היתה באה הבשורה למוחמד. אלא שהמלאכים, הפועלים בשליחותו של אללה, בדרך כלל להיטיב, אינם נראים על-ידי בני תמותה רגילים. אינם נראים גם השדים (ג׳ין), התופסים את מעמקי האדמה ונשלחים לפעול, בדרך כלל להרע, אם כי לפעמים גם פעולות חיוביות מוטלות עליהם. שני סוגי דרי עולם אלה, שאינם מתערבים בבני תמותה רגילים, אין להם יכולת עצמית להפיק פעולות או לבצע אותן, כי הם עושים רק את רצונו של אללה. לבד מגבריאל, שכפה על הנביא את ההתגלות האלוהית, היו גם מלאכים אחרים שלימדו את מוחמד להתפלל, ואחד מהם אף נועד לתקוע בשופר (מקורי מאוד, לאן) להכרזת יום הדין, שיכול לפרוץ בכל יום ויום ברצון האל, בדיוק כמו התגלותו השנייה של ישו ולהבדיל אלף הבדלות, בואו של משיח צדקנו.

 

למלאכים נועד תפקיד ביום מותנו, באשר זוג מהם יחקור כל מתדפק על שערי שמיים על עברו ומעשיו, כדי להחליט לאן לשולחו עד ליום הדין. אפילו השטן (שייטאן או איבליס), ששמו קשור בשבועות, בחרמות או בסתם פתגמים עממיים (המהירות מן השטן…), נאמר עליו שהיה פעם מלאך, שחטא בהתחמקו מלעבוד את אדם הראשון כמצוות האל, ולכן נדון לדראון עולם לתפקידו השלילי שבהשחתת האדם, בעומדו כ״פרקליט השטן״, פשוטו כמשמעו, כל אימת שמאמין מתלבט בבחירתו, ומנסה להטותו לדרך המושחתת. אם לדון על פי מידת ההשחתה של הבריות בדורנו, יש הסבורים שהשטן עושה את מלאכתו נאמנה.

 

הארכאן הם חמישה במספר, וסביבם מתרחשת כל הפעילות הפולחנית של הפרט, הקהילה והאומה, מעשה יום יום. אלה הם: השהאדה (־העדות), הצלאת (־תפילה, דומה לארמית צלותא}, ה־צוום (= צום), הזכאת (תשלום כעין מס, דומה לארמית זכותא),והחאנ' (עליה לרגל למֶכָּה). ישנן קבוצות באסלאם המוסיפות רוכן שישי לעצמן, כמו קבוצה קיצונית ומיליטנטית שכמעט עברה מן העולם, הח׳אריג׳ים (פורשים, יוצאי דופן), שהפכו למשל ולשנינה וסמל לפרישה מן הקונסנסוס האסלאמי. הם הוסיפו את ערך הג׳יהאד כעמוד שישי(ראה להלן); ואילו קבוצות שיעיות (ראה להלן) ראו להוסיף לרשימתן את עקרון הוילאיה (־ידידותו ונאמנותו של עלי לאללה). נטפל בכל רוכן בפני עצמו, כי רב החומר הראוי להירשם על כל אחד מהם.

 

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 65

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

  1. 1. השהאדה (=העדות)

זהו פסוק הצהרתי המכריז בפשטות: ״אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה״. לכאורה, זוהי הצהרה בנאלית, המכריזה על מה שנראה מובן מאליו, אך למען האמת יש עומק ומשמעות רבה לנוסחה זו. חלקה הראשון מתריס נגד ריבוי האלילים שהיה נהוג בערב וקובע בצורה פסקנית כי אין אלא אל אחד ושמו אללה, כל יכול ואדון הכל. מכאן גם המאמר השגור בפי מוסלמים בכל אתר: אין שאאה אללה (בדיוק מקבילה ל״אם ירצה השם״ שלנו), המקדימה כל כוונה או הצהרה על עשייה כלשהי, בפרט כאשר אין כוונה לעשות ורצון אללה נותן תמיד את פתח המילוט לאי-העשייה. אבל ייתכן כי חלק ראשון זה גם קובע כי האל האחד, ששמו הערבי אללה, הגם שאין ספק כי שמו נגזר משמו היהודי – אלוהים, הוא האל האחד שגילה את תורתו בערבית לערבים, ומכאן ייחודו כאללה הערבי, שאין משמעות לאלוהים היהודי אלא בהתייחסותו לאללה האסלאמי והאוניברסאלי. יתרה מזו, כפי שנתגלה בקוראן בעצמו, נוסחת הייחוד של האל יוצאת בפירוש נגד שיתופן של שתי ישויות באלוהות הנוצרית – האב והבן, ובעיני האסלאם זהו חטא השירכ (־ השיתוף של ישות נוספת באלוהות), הנחשב ככפירה. אין אל מבלעדי אללה, כלומר אין שחר לכל טענה על מהות נוספת מלבדו, ומכאן אפסות האמונה הנוצרית המחלקת את האלוהות בין האב, הבן ורוח הקודש. הקוראן אכן מכריז כי אללה לא נולד ולא הוליד, כלומר הוא אחד ונצחי, ולא חילק את אלוהותו האחדותית עם מישהו זולתו, וודאי שלא עם בן שלא היה לו. אם כן, עניין אחדותו ויחודו של אללה הוא כה קפדני באסלאם, עד כי כת של (המווחידין, (־המייחדים) השולטת בערב הסעודית כיום, הפכה לסמן הימני הקנאי ביותר של יחוד אללה באסלאם. אולי בשל כך גם פסק הרמב״ם כי אם יהודי נאלץ להמר דתו בכפייה, מוטב שיעשה זאת לאסלאם, המייחד את האל, מאשר לנצרות שעניין ייחוד האל הוא בעייתי בה. אללה יודע הכל ומסוגל לכל, הוא ברא את הכל וגם יפסוק בצדק בין כל הברואים ביום הדין, ויקבע בין הטוב לבין הרע. הוא ינחה את כל האנושות דרך נביאו וספרו הקדוש. אין פלא איפוא כי באמנה של החמא״ס, למשל, נאמר כי ״התכלית הסופית היא האסלאם, הנביא הוא הדגם לחיקוי, והקוראן הוא החוקה שלו”. אין דומה לו ואין שותף לו, וכן אין לו צאצאים, או כל מגבלה אנושית אחרת. אללה הוא גם המוחלט והסופי ואיך ערוך לו. שום ערך או נכס אינו משתווה לו.

כל הנאמר לעיל כמעט היה מתקבל בקלות גם על-ידי יהודים ונוצרים, כי אותו האל האחד הוא גם אלוהיהם. אלא שהאסלאם מוסיף גם חלק שני להצהרת העדות הזו, שהוא בלתי נפרד ממנה ושבלעדיו אין תוקף לכלל הנוסחה, לאמור כי מוחמד הוא שליח האל. שליח, ולא נביא, כי היו נביאים רבים לאנושות שהאסלאם מכיר בהם, מאדם ועד ימיו של מוחמד, והוא איננו אלא האחרון שבהם. עולה כמובן השאלה שאם מוחמד, גם בעיני מאמיניו, הנו נביא כאדם וכשלמה, כנוח וכדוד, אזי איזה מין נביא הוא זה? אבל קיבועו של מוחמד כשליח אללה (רסול אללה), לא זו בלבד שנועד לאשרו כאחרון שבשליחים, אלא גם לטעון שאין להאמין בשליחים אחרים, בני דורו או הבאים אחריו, שאף הם יתקשטו בתואר זה. אם כן, האמונה והצהרתה כי מוחמד הוא שליח אללה, הפכה לעיקר, כמעט שווה ערך לחלקה הראשון של העדות, ורק הצהרת שניהם בצמוד וברצף מעידה על מוטב המוסלם מכל האחרים. הצהרת העדות, עם כל ייחודה ואחדותה, ושיווי המשקל בין שני חלקיה, מדגישה את אנושיותו של מוחמד, שהוא ״רק״ שליחו של האל, ומעלה על נס את ההקפדה הקיצונית על היעדר כל יסוד אלוהי או שמיימי באישיותו, כפי שאירע בנצרות. שאם לא כן, שוב היה עומד חטא "השירכ"בפתח. המוסלמים גם בזים למלומדים המערביים, מגדולי המזרחנים של המאות התשע עשרה והעשרים, אשר קבעו את המונח ״דת מוחמד״, או ״מוחמדניזם״, בהקבלה ל״דת ישו״ או ״דת משה”, הסובבות סביב אישיות המייסד, ממש כמו בודהיזם, דת זורואסטרה או קונפוציאניזם. רק בדורות האחרונים התעשתה האקדמיה על-פי האופנות החדשות ודבקה במינוח המוסלמי של ״אסלאם״ או ״דת אללה״ או ״דרכו של אללה״. השהאדה הפכה לתפילה שגורה, להקדמה לדברים, לטקס המעבר כדי להתאסלם ואפילו לקישוט משמעותי על דגלה של ערב הסעודית. די שאדם שלא נולד מוסלם יחזור על השהאדה שלוש פעמים בנוכחות שני מוסלמים ממין זכר, כדי שבכך הוא יחשב מוסלם, ואוי לו אם יחזור בו, כי אז הוא ייחשב למורתד (־מוסלם שמפנה עורף לאמונתו) ודינו מוות.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 66

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר