רשמקול-וכלב-נחייה-עוזיאל-חזן-חלק-2-3


רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 2/3

עוזיאל חזן

פתיחת ציר המעוזים בגזרה הצפונית השתרעה לאורך של כארבעים קילומטרים, מקנטרה בדרום ועד למעוז "טמפו" בצפון, מול עיר החורבות "פורט-סעיד". נוסעים כעשרים דקות עד לפאתי קנטרה. מפקד הכוח מורה על עצירת השיירה ועל ניסוי כלים. עבורנו, כחיילים עולי ימים, חסרי ניסיון וששים אלי קרב, היה ניסוי הכלים רגע של שחרור ופריקת מתחים.

חגיגה של שאון ורעמי יריות מנשק קל ומקלעים שלא נמשכה זמן רב, ואשר נמתחה עוד שניות מרדניות גם לאחר קבלת הפקודה: "חדל ירי!"

האש מופנית בזעם לעבר דיונות חול חשופות, מבלי לדמיין בהן דיוקן אנוש, כאדם, כאוייב.

ממשיכים לנוע. דקות ארוכות של דריכות. מילת הקוד "צנון" מסמלת את תחילת פתיחת הציר, לפיו נוסעים לאורך ארבעת המעוזים שנשאו ארבעה שמות קוד: אורגון, ליטלאנד, ליטרמן וטמפו. המטרה הייתה לוודא שלא הייתה חדירה מצרית, שאין מארבים, ושהדרך אינה ממוקשת. המצרים היו מגיעים בסירות, בשייט לעבר החלל שבין המעוזים. המרחקים בין כל מעוז היו יותר מעשרה קילומטרים, כך שהמצרים חדרו מבלי שניתן היה לגלותם. עם פתיחת הציר ניתנת הוראה לרכבי האספקה, להגיע למעוזים. הרכבים כללו את הדלק, המים והשק"ם לו חיכינו בכליון עיניים. לאחר פתיחת הציר היו הטנקים מתחפרים מאחורי הסוללה ויורים לעבר העמדות המצריות שבצד השני של התעלה. הצלפים שבמעוז היו מיירטים את הצלפים המצרים שהתמקמו בצמרות הדקלים…

 

הוא נעצר בדיבורו, מעכל שוב את הזכרונות הקשים ומחלק אותן מנות מנות. במהלך כל הכרותנו הוא יטפטף לי. קטע אחר קטע, כרץ למרחקים העושה אתנחתאות, או שמא כמי שדבק, בהתמכרות מייסרת, באותו עבר טראומטי וממאן להינתק ממנו.

"אני לומד ולומד…" הוא מדביק מילה לאנחה "זו הדרך שלי לקרב את הדברים אלי, לתוך עולמי הסגור, החשוך. תדמיין לך אסיר עולם, בתא בודד, המקים שם מדפים חיים, מדברים, עמוסי ספרים…" ומייד הוא מוחה דמעה סוררת שאני לא הבנתי איך היא נובעת ממעיין חרב.

והיה מסביר לי על הנסיעות התכופות לאמריקה, לטיפול וריפוי, על הרסיס שעדיין מטייל בראשו, שוחה בתעלות המוח, כחרב דמוקלס. כאדם המהלך בשדה מוקשים. זה עניין של זמן עד שהרסיס יסטה ממסילתו ויפגע באותם תאים מופלאים. אולי באלה המופקדים על התנועה ואולי על הזכירה. את הראייה הוא כבר איבד. מכל אלה חרד היה יותר רק מפגיעה באותם תאי הלמידה, הדיבור והחשיבה.

ואני תוהה ושואל, מה הטעם בחיים כאלה שבחרדה מתמדת, ומניין הוא שואב תעצומות נפש שכאלה. ושייקה היה מושך חיוך של יודע דבר ומסביר לי, שהרי גלוי וידוע שכל החיים מצויים תחת חרב דמוקלס. אדם חולף ברחוב ומתמוטט מדום לב, או חוטף חיידק קטלני, או נדרס.

הוא המשיל לי את החיים למסע מאיים ארוך. ובכל זאת, הוא מנדב לעתים מזומנות את חיוכו הצלקתי, העוויתי, כמעין שושן הבוקע בתפרחתו מתוך ערימה של גרוטאות ברזל, כהבזק של אור הנוצץ מתוך עיניים כבויות ורוח בוערת.

אני באתי להקליט, להשמיע, ומצאתי עצמי מאזין. אט-אט הבנתי כי יותר משחשוב לו הלימוד, חשובה לו השיחה, ההקשבה. דרכה היה מבקע את האפילה. אלא שלרוב היתה העגמומיות מקדירה את פניו ומשווה להם צורה של סלע מחורץ, דומם, צרוב שמש.

ברגעים כאלה של מחנק, ואולי נכון יותר של אבדן, היה שייקה תוהה על תועלתה וערכה של אותה נתינה שמאחוריה מילים גדולות. מושגים נשגבים עליהם גדל והתחנך, שהביאו אותו לכך שהינו מה שהינו – שבר-כלי מושלך בבאר אפלולית במדבר סיני, המקודש, האכזר, ממנה הוא מנסה לדלות את טיפות חייו האחרונות, את שארית אונו, במאבק תמידי בין ייאוש ובין מיצוי שארית ההנאה. הוא ממשיל לי בטיפות האחרונות במימייה אחר מסע כומתה. ההנאה לעומת ההקרבה. ערכים עליונים נוכח חיי היום יום, לראות, ללעוס, לאהוב, לחרבן – כל ההפקות האלה הנובעות מנקבים שונים בגוף, חורים שניסתתמו עתה כבאר חרבה. חיים. חייו שלו שיש לו מהם רק יחידה אחת בוערת בלהבה וכבה.

אז נכון שהשאירו לו את חוש הריח והטעם, וגם את חוש המישוש כדי שיתענג על מטעמי המטבח וריח הפרחים בגן-הורדים. למשש את שערה הזהוב של הילה ואת שערו הערמוני הגלי של גיא, אך הוא לא יראה בעיצוב תווי פניהם; אחרי כן יתפרץ לעבר השמש החיה ונושמת עם בוקר ויושיט לה את פניו, כדי שמאחורי ארובות עיניו יראה את האודם העז הזה בוער ומקדיח את מוחו האחורי. אז יניח לדמעה הרותחת להתנקז בחריץ הצלקתי שעל לחיו הימנית, בוצעת כלבה לכל אורכה ונבלמת בזוית פיו, מגרה בו טעם שבין מתיקות למליחות.

עתה הוא יישיר מבט לעבר המאור הגדול הזה היוצק תמונות בעיני כל חי, ויהרהר בכבייתו באחד הימים כנבואת האסטרונומים ובאפילה הגדולה והתמידית שתשתטח על האדמה ותטיל בה עיוורון תמידי, על החי, הצומח והדומם. ואז יצא לרחוב ועיני כלבו לפניו, במקומו, וינשום את ריח ההמון, את ריטוניו ודוחקו וישאל "למה דווקא אני?" מכל אלה. ויהרהר בנסיעה הקרובה לאמריקה, לניתוח נוסף, ליציקת חיבורי פלטינה למעטפת ראשו. התערבות חיצונית במוחו, במחשבותיו, מעין שטיפת מוח בנוזל מתכתי שלא יסולא בפז.

 

הייתי מגיע אליו בערבים, לביתו המטופח ברחוב הרב ברלין ומוצא אותו מכווץ בכורסת העור, מניח לילדיו לטפס על גופו הענק, הפגוע, מתחרים על מגע ידו האחת, הפעילה.

יושב וקורא מתוך מחברת השעור, משפט פלילי, משפט רומי, דיני חוזים… שייקה מאזין בדריכות ובעניין רב לחומר היבש. יכולתי לקרוא לתוך עיניו הפקוחות שהוא מתענג על עולמות אחרים מאלה שאני וחברי ללימודים ראינו דרך אותם סעיפי חוק מפותלים.

 

הוא אהב את ההקלטה שחלפה דרך מוחו והונצחה על סרט הצלולויד, דרכה היה נס אל השכחה.

"הדיבור שלך זה כמו סרט בשבילי", היה אומר ומוחה חיוך מאומץ, שלאחרונה היה גורם לו לכאב בשרירי פניו, ואני הייתי בורר לו ממנו שיירים של שמחת-חיים ומרוקן עוד ועוד דיבורים לקלטת הסובבת, באותו רשמקול מגושם כגופו שלו, שהושאל לו ע"י מחלקת השיקום של משרד הבטחון.

"אתה תגיש לי חשבון ומשרד הבטחון ישלם לך" הקפיד לומר, בדאגתו לפרנסתו של סטודנט חסר אמצעים.

"אני אגיש לך חשבון ואתה תיקח את הכסף" אמרתי, משל לא הית כאן חשיבות ליושר, להגינות, מול הנזק שנגרם לו, ואלה מתגמדים. כסף מול חיים.

"אז שנינו נפסיד" דחה את דברי…

והוא סוטה מן הדברים ושב לסיפור פציעתו:

"שעות ארוכות נתמשכו לפנינו עד לסגירת הציר. תליתי את עיני בזחלם המוביל, כמבקש לזרז את הגעתו, אלא שנידמה כמי שלא אצה לו הדרך, מעכב בכך היתקלות אפשרית, הפתעה בלתי רצויה. הוא התנהל בכבדות, כנפיו מדופנות בשקי חול. רק הגשש הבדווי שדבק לאחד מכנפיו, מפגין קוצר רוח, מבקש עקבות אבודים בחול, במבטים דרוכים ומרוכזים, מעלה באוב סצינה צפויה: בחסות החשיכה חוצים חיילי קומנדו מצרים את התעלה בסירות זודיאק, מטמינים מוקשים או מטעני צד בירכתי הסוללה ואורבים דומם לכוח העובר…

הגשש הבדווי חש עצמו כברווז של קרטון במטווח קלעים של פארק שעשועים. הוא נעמד לרגע בזקיפה מאיימת, מנער מעליו את אבק הפחד, אומד לרגע את הסוללה העשויה גבנונים של עפר מהודק.

מימין השתרעו אין קץ הביצות, משטחים כהים של חול רטוב שנשקו לשמיים באופק, במפגש של כחול ושחור. הביצות השתרעו לאורך קילומטרים רבים. משמאל התנשאה הסוללה לגובה של שלשה מטרים והשתרעה כפירמידה שפוכה לרוחב של כששה מטרים.

הגשש דיכא בלבו את הספקות. האומנם יש ביכולתה של הסוללה להגן על כלי הרכב שנעו על הציר, מפני עינם הפקוחה של החיילים המצרים. אלה שרבצו בצידה המצרי של התעלה במרחק שלא עלה על מאה מטרים. ענני האבק שהקמנו בתנועתנו לאורך הציר הזמינו מייד, כדבר מתבקש, ירי ארטילרי מהצד המצרי. מהמצרים האלה חששנו פחות. יראנו יותר את הקומנדו הבלתי נראה. זה המתגנב עם לילה, חוצה את התעלה ומתמקם בצד המוסתר של הסוללה, ועם התקרבות כוחותינו למרחק של כעשרה מטרים היתה נפתחת עליו אש תופת. הנשק כלל בעיקר מטולי רקטות נגד טנקים מסוג אר.פי.ג'י., כלי משחית יעיל, קל לנשיאה ופשוט להפעלה.

ממשיכים להתקדם באיטיות. מכשירי הקשר אינם נחים לרגע, עסוקים כל הזמן בדיווח הדדי על מיקום כל רכב. מגיעים למעוז הראשון ליטרמן. נותרו כשלושים ק"מ עד למעוזים ליטלנד, אורגון וטמפו הרחוק.

השיירה נעצרת, החיילים, שהיו מחופרים כמעט כל היממה בבונקרים שבמעוז, כחפרפרות, יוצאים ומקבלים את פנינו. אנו יורדים ומתערבים בהם; מחליפים חויות, מציתים סיגריות ולוגמים קפה. חיילי המעוז מיוזעים ומעופרים נושאים משרוקיות תלויות על צווארם, אלה נועדו להזהיר מפני יציאת פגז מהצד המצרי של התעלה.

ההפסקה תמה. נפרדים לשלום וממשיכים במשימה.

8:30 בבוקר – אביב בסיני, אך החום מעיק ודביק מתחת לאפוד המגן וכובע הפלדה. הנוף חדגוני. מימין מישור חום קודר ומשמאל סוללת עפר חשופה ומאיימת. ממשיכים בנסיעה דרוכה. העינים בולשות קדימה. הטנקים עוקפים ומטפסים באיטיות על הסוללה לעמדות ירי, בוחנים את המתרחש בצד השני של הסוללה. קולות ירי לא באו. המדבר אוטם אוזניו לנהמות המנועים. סיור הבוקר מתקדם לאטו ובעקבותיו ההמתנה הארוכה במעוז הצפוני "טמפו" עד לשעות אחה"צ. רכבי האספקה יעזבו את הציר, והשיירה תעשה את כל המסלול חזרה לסגירתו, הפעם בקצב מזורז. אלא שהתוכנית משתבשת. מפקד הזחל"מ המוביל מניף לפתע את ידו לסימן עצירה. אוחזים בדריכות בכלי הנשק. מייחלים לתנועת ידו של הגשש שיסמן להמשיך בתנועה. טנק אחד מקבל פקודה לטפס על הסוללה ולתפוס עמדת ירי. לפתע, ניתכים הבזקי אש מעבר לסוללה. הטנק הכבד מיטלטל, כמתאגרף חבול בדרכו אל הקרשים.

אני חולב את הדק המקלע, ומייד באה אש בעיני. הדף אדיר מפרק את האויר ומעיף אותי מהזחל"מ אל החולות; שובל של אש נותר קפוא בעיני.

אני נשאר רגעים ספורים בהכרה. כל גופי מכוסה בדם ובקרעי בשר. עיני פגועות. איני רואה כלום. אני מאבד את התחושה ביד שמאל, ידי הימנית מרוטשת לגמרי, כמעט עד הכתף. ראשי מלא רסיסים ופניי מתעוותים מכוויות. אני שומע זעקות כאב סביבי ומאבד את ההכרה…

 

אני סיפרתי לו על שנות ילדותי בעיר הלבנה קזבלנקה שלחופי האטלנטי, עת הייתי מלווה את רבי כליפא, הפייטן העיוור, מדי יום שישי, אל בתי המסחר של היהודים כדי שיתנו לו צדקה, מתת-מצווה. פניו של שייקה התקוממו על ההשוואה. כשסיפרתי לו שרבי כליפא היה פייטן נערץ שבשבתות וחגים היה בית התפילה שלו מלא מפה לפה במתפללים מעריצים – נחה דעתו, והוא סיפר לי, בקולו העמוק, על ימי השירה של נעוריו, במקהלת הנוער של הקיבוץ-הארצי.

"אין דבר ללא תמורה" היה שייקה מחדד לי טבעו של אדם. ואני הייתי משיב לו מתוך מחאה וזעם על מצבו: "הנה אתה נכה והמוות מרחף על ראשך… מה קיבלת בתמורה?"

והוא מכווץ את שפתיו, מאדים, וכל פניו אומרים מחאה על כפירתי, אך פיו היה נותר חתום וכל כולו נתון במעין הזייה מפוכחת. לאחר דקות אחדות היה ממלא ריאותיו אוויר, נושף בשריקה, מרפה את שרירי פניו ושב אל חיוכו המאונס.

אני הייתי מסיט את הויכוח לחומר הלימוד ומקליט לו את הרצאותיו של פרופ' פאלק על פס"ד יעקובוביץ, על אהבה, אונס ומוות…

רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 2/3

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר