שוראקי


קורות היהודים באפר"הצ – אנדריי שוראקי

קורות היהודים באפריקה הצפונית – אנדריי שוראקי

מבוא

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.    

בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות הגדולות של הבבלים וקמו ללקט א שרידי מורשתם הרוחנית אבל העברית שוב לא הייתה לשונם : הם דיברו ארמית וידעו כי תרבותם נושאת בתוכה גילויי שכינה של אלוהי האחדות והאהבה, וכי ראש חובתם להציל את נכסיה.

ליקוי המתה של התרבות העברית הושלם כאשר קם טיטוס ועשה את מלאכת החורבן, שניסה כוחו בה נבוכדנצר כשש מאות שנים לפניו. לפי שראה עצמו חכם מקודמו החריב את ירושלים עד היסוד בה, הרג מאות אלפי יהודים, ואת הנשארים הגלה וּמכרם לעבדים בשוָקיה הגדולים של הקיסרות. לדברי טאקיטוס, היה מחירו של חמור יקר ממחירו של יהודי.

ניצולי הטבח הרומי הגדול שקדו מעתה, בהיקף עצום הרבה יותר בזמן ובמרחב, לבצר ולהעמיק את התרבות העברית. יותר ויותר תפסה הפזורה כי יעודה ההיסטורי הוא להציל את יצירותיה העיקריות של התרבות העברית- כמו גם את שאריתו של העם, שאותו הולידה, עד שתבוא השעה לשיבת ציון ולפיוס בין האומות.

 עניין מיוחד הוא לתאר בספר זה את תולדותיו של תא אחד, מופלא ומיוחד, בגוף העצום של הפזורה היהודית, לסַפר איך קם תחילה והיה בתקופת קרתגו, היא קרת החדשה, איך בילה את שלטון הרומאים, הוָנדלים והביזאנטים, איך הסתגל לשלטון האסלאם, איזה רקמות הצמיח מוכו למילוי יעודו הנעלה ביותר, השמירה על שרידי העם והתרבות המקראיים.

 איך התארגן לכל ייכּשל במשימת נפילים זו ומה הייתה המזיגה האַלכימית של מרי וקבלת עול, של מרדות והכנעה, של קשי עורף וגמישות, שבזכותה עמד משך למעלה מאלפיים שנה באפס נשק, בפני הקיסריות והשלטונות המתחלפים בארץ רחבת הידים, בה בחר לשאת את גלותו.

איך על סף העת החדשה נפגשו האנשים האלה – שעיניהם נשואות אל ארץ יהודה, מולדתם המשועבדת, אשר משך אלפי שנים נאחזו במנהגי התקופה הניאוליתית והחזיקו בדת, בדינים ובתרבות, שמקורם בתקופת הברונזה והברזל – עם הציביליזציה של צרפת החדשה.

איזה תמורות מדיניות, חברתיות, לשוניות ואינטלקטואליות חוללה פגישה זו. איזה התנגשויות פרצו בגללה, ואיך בעיצומו של תהליך טמיעה סוחפני, שכּמו חישב למחות כליל את זכרה של התרבות העברית הקדומה, שבה זו וניעורה על סף העידן האטומי, ממש במקומות שבהם עמדה עריסתה ובם ליבלבה וגוָעה, בארץ ציון וירושלים.

איך מיהרו האנשים האלה, שנקראו יהודים באשר ידעו כי מהרי יהודה מוצאם, להכיר בגודל התחיה הזאת ולהריע לה, ואיך, לאחר התאַבּנּות משך אותם דורות של תרבות פונית, יונית רומית, וַנדלית, ביזנטית, בֶּרְבֶּרִית, ערבית, ספרדית, תורכית וצרפתית, נולדו האנשים האלה מחדש. קמו מן המתים כביכול, שבו אל לשונם האמיתית, אל תרבותם האמיתית אל ארצם האמיתית, ובאמצעיהם הדלים הגשימו את המהפכה השלמה ביותר בכל פרשת קורותיו של האדם.

מלחמת העולם השנייה הסבה פתאום את תשומת לבו של העולם לצפון אפריקה, שהועלתה לדרגה מכובדת של בסיס אסטרטגי עיקרי לבעלי הברית, בהסתערותם על אירופה הנאצית. מרחב ענק זה הגובל במערב עם האוקינוס האטלנטי, בצפון עם הים התיכון, במזרח ובדרום על מדבר בהארה, תופס מאז מקום מרכזי בהויות העולם.

הרצל הטיב לחזות זאת מראש : המאה העשרים, לפחות במחצית השנייה, היא אמנם מאת שחרורן של אסיה ואפריקה. תוך כדי מלחמה לשחרור לאומי התנערו מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה ממחשכים ושוב יצאו לאורה הקשה של ההיסטוריה, תוך ששילמו מס דמים כבד בעד הזכות הזאת.

חשיבותו הבינלאומית של המגרב, לפי המונח הקלאסי של הסופרים המוסלמים, שהכתירו בתואר זה את הארצות שממערב למצרים – נתגלתה עתה בבהירות לעין כל. מרחב שהיסטוריה והגיאוגרפיה כאחת הועידו אותו לשמש צומת דרכים כביר בין אירופה, שהחדירה השפעתה אליו על ידי ההתיישבות הצרפתית.

אמריקה, אפריקה השחורה, שהחדירה השפעות כושניות לאוכלוסייה ולפולקלור שלו, וארצות העמים הערביים, השותפים עם המגרב בתרבותו ובדתו המוסלמית. משקלן של עובדות ראשוניות אלו נתחזק בזכות ה של האכלוסייה, שהעמידה מתוכה שכבת משכילים, שהיא מן הגדולות והמעולות ביותר באפריקה ובאסיה, וכן גם בזכותם של אוצרות טבע עצומים, בראש וראשונה הנפט והגאז של סהארה.

בשעה שנתרחשו המאורעות הנזכרים למעלה היו בצפון אפריקה למעלה מחצי מיליון יהודים. כשנגרפה ארצם בנחשול המאורעות העולמיים יצאו גם הם מירכתי ההיסטוריה, שאליהם כמו נדחקו מאז תקופת הברזל, ושבו לעמוד על רגליהם.

ההתפתחות שהביאה לעצמאותן של תוניסיה מרוקו ואלג'יריה היא גם שהביאה לתופעה אחרת שאי אפשר היה להעלותה על הדעת, כל שכּן לחזותה מראש : יציאת של היהודים מצפון אפריקה בהמוניהם והתיישבות רובם בארץ ישראל.

קהילות שהיו מושרשות בארץ למעלה מאלפיים שנה נידונו, אפוא, להיעלם בתוך פחות מעשר שנים, בלי שיור וזכר; אך מעט תופעות היסטוריות כה עמוקות נסתיימו בצורה פתאומית כל כך. ואכן, נוכחותם הרצופה של היהודים במגרב הייתה נתון הקבע היחיד בהיסטוריה של האזור מראשיתה.

מכל החטיבות האנושיות המצויות במגרב היה היהודי היחיד, שבלי לאבד את זהותו, הכיר לדעת את השורה הארוכה של הקיסריות מששלו על האדמה הזאת, מקרת חדשת ועד צרפת. היהודים באו לכאן עם הפולשים הראשונים, בני צור ותידון, ומקץ אלפיים וחמש מאות שנה, אחרי מפלתם ויציאתם של הכובשים האחרונים, הצרפתים, נתנו ראש לשוב אל נקודת המוצא " היא ארץ ישראל.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

רציפות ההיסטוריה איתנה זו, ההיגיון הפרדוקסי של המכלולים העצומים הנשקפים כאן לעינינו, יש בהם כדי להמם היסטוריון מאומן ביותר.

היהודי אכן נשא את עולן של כל הקיסריות, ששלטו בצפון אפריקה בזו אחר זו, ואולי נשאו ביתר סבלנות מאחיו, המומחים במלאכה זו, בשאר תפוצות העולם. הוא הופיע בצפון אפריקה כאשר הודות לפניקיס יצא מרחב זה מאפלה טרום היסטוריה אל אורה של היסטוריה.

זכות נתגלגלה לידו, שהיטיב להכיר את הכובשים יוצאי צור וצידון, מעורב היה עם שכניו, דובר בלשונם ומורגל בנימוסיהם. עד שנת 146 לפני הספירה היה שותף לפניקים, שהתבססו על קַרְתְּ חַדַשְתְּ, ועיצב את ההשפעות בצפון אפריקה, שעד אז הייתה הודו אירופית בגזע ובלשון. אגב כך קנה את לבם של רבים מן התושבים לדת ישראל.

בשנת 146 לפני הספירה נוצחה קרת חדשת ושלטונה התחלף בשלטון הרומאים. לא ארכו הימים וטיטוס החריב את ירושלים, ורבים משרידי הטבח הרומי תרו להם מקלט בצפון אפריקה. הגולים מארץ ישראל חיזקו את הקהילות שנוסדו בימי קרת חדשת, עד שניתך עליהם גל הנצרות, שכן לאחר התנצרותו של הקיסר קונסטאנטינוס נעשתה הארץ אחד החבלים הראשונים בקיסרות הרומית, שקיבלו את דת ישוע.

אחרי הרומאים באו הונדאלים, אחריהם הביזנטים ואחריהם הערבים. היהודים עמדו בפני כל אלה ועתידים היו להישאר במקום, עד שוב מולדת ישראל לתחייה ועד התחדש תפארת ציון.

למעלה מאלף שנים דרו היהודים בכפיפה אחת עם הכובש הערבי. עוד נראה איך התחלפו בתוך כך " תור הזהב ", כביטוי המקובל, בדורות של חשיכה. הירידה באה לאחר המאה השש עשרה כאשר גורשו היהודים והערבים מספרד.

עם גילוי אמריקה החמירו תוצאות המפלה, לפי שמרכז הציביליזציה נעתק מאגן הים התיכון אל חופי האוקיאנוס האטלנטי. אף שנמלי מרוקו בחוף האטלנטי זכו אז לפריחה, התרוששו לגמרי הארצות שלחופי הים התיכון, שהוצרכו לעמוד גם בפני התנופה התעשייתית של ארצות כבריטניה הגדולה, שהחלו לחזור לשווקים של אפריקה ואסיה.

המכה המכרעת ניחתה עם גילוי הדרך הימית להודו : צפון אפריקה ששכנה על נתיב המסחר מאירופה להודו, בודדה משאר חלקי העולם והרבה כמעט. היהודים שותפים היו, כמובן, למצוקה שפקדה לא רק את עמי צפון אפריקה והמזרח הקרוב אלא גם את כל היהדות הספרדית והמזרחית, שעד אז תפסה ראשי בחיים היהודיים.

היהודים שחזו בניסיונותיהם של הספרדים והתורכים לקנות להם דריסת רגל בצפון אפריקה, קידמו את פני הצרפתים כמושיעים, כאשר השתלטו על אלג'יריה בשנת 1830, על תוניסיה בשנת 1881 ועל מרוקו בשנת 1912.

הנוכחות הצרפתית סימלה בשבילם את סוף הקיפאון הכלכלי, את ראשיתה של תקופה חדשה בה תיחלץ צפון אפריקה מבדידותה ושוב תצטרף לזרמים הגדולים ותחזור למלא את תפקידה משכבר הימים, כצומת של יבשות ותרבויות.

לגביהם נתלווה למאורע זה משהו חשוב וכבד משקל הרבה יותר : צרפת תוציאם ממצב הנחיתות שלהם תחת שלטון האסלאם ותבשרם את הבשורה החדשה של חופש, שוויון ואחווה, ואכן, מכל יהודי ארצות המוסלמיות זכו יהודי צפון אפריקה ראשונים לשיווי זכויות.

בשנת 1870 קיבלו יהודי אלג'יריה שוויון זכויות גמור, וכמוהם כן גם רובם המכריע של יהודי תוניסיה והעירוניים שביהודי מרוקו. בכל מקום ולגבי כולם התחולל התהליך במהירות, שעדיין הסוציולוג תמה עליה. בתוך ימי דור אחד, שנים או שלושה, עברו אותם מיהודי המגרב, שזכו באמנציפציה שלהם ממחרת המהפכה הצרפתית לצד הנוצרים, חזו מבשרם במהפכה התעשייתית הגדולה, שעתידה הייתה לשנות את פני העולם.

ואילו ליהודי צפון אפריקה הופיע המערב באכזריות של התגלות, עד שלא נותר להם אלא לנסות ולהסתגל לסדר הדברים החדש. ובמהירות, שהרי הייתה זו המאה של המהירות.

הכיבוש הצרפתי הביא עמו למגרב עקרון של קדמה אך גם טרגדיה ששלושת גיבוריה היו המוסלמי, הצרפתי והיהודי. שילוש זה עתיד היה לקבוע את הדינמיות הפנימית ואת ההתפתחות החברתית, הכלכלית והמדינית, שנבעה מקיומם המשותף.

המוסלמים, הנוצרים והיהודים היו שלושה קיבוצים נבדלים לגמרי בדפוסיהם הרוחניים, הדתיים, הכלכליים והמדיניים; גדורים ומוגדרים במחשבתם, בדפוסיהם החברתיים, בהוויה האתנית שלהם; מעוגנים במרכזים רוחניים שונים ורחוקים זה מזה כפאריס, מכה, ירושלים ורומא.

קיבוצים אלה כמו שרויים היו זה על גבי זה, ומעולם לא ניסו ליצור את התנאים למיזוגם. לפיכך, כאשר באה שעת המבחן ניצבו הערבים כנגד הצרפתים המערכה חסרת רחמים, וכאשר הסתיימה המערכה בניצחון הערבים השתנה האיזון המשולש עד כדי כך, שהמנוצחים נאלצו לצאת. בתוכם היו היהודים.

צרפת וודאי לא רצתה ביציאה זו. הערבים לא רצו בה. אף היהודים עצמם ברובם לא רצו בה. היא באה כמין כורח, שלולא קמה מדינת ישראל וודאי היה נעשה טרגי; היהודים לפחות מצאו עתה משמעות וכיוון ליציאתם,שמכוח המסיבות נעשתה בלתי נמנעת.

צרפת סבורה הייתה כי על כל פנים יישאר הקיבוץ היהודי במקומו בחינת גורם דמוקרטי, הדרוש לשיווי משקל המכלולים הסוציו מדיניים הגדולים, שאותם חזתה לעתיד לבוא. לכן שקד השלטון באלג'יריה עד הרגע האחרון לשדל את האוכלוסייה בכל האמצעים, שלא יצאו בהמוניהם.

אולם כתום הרגע האחרון נהרו בכל זאת אוכלוסים אחוזי בהלה אל הנמלים ושדות התעופה, ובראשם צעדו היהודים.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

גם הלאומנים המוסלמים לא רצו בזה. לא מלך מרוקו, לא מפלגת האסתקלאל על סיעותיהם השונות בראשותם של בן ברקה, עלאל אל-פאסי או בלפרג', לא בורגיבה, אף לא אחד מנהיגי הניאו דסתור, וכן לא מנהיגי החזית לשחרור לאומי ( פ. ל. ן )  באלג'יריה – לא בלקאסם כרים ופרח עבאס גם לא בן ח'דה ובן בלה.

אף רגע אחד לא העלה איש על דעתו את אפשרות יציאתם של היהודים. אזרחים יקרים היו אלה בעיניהם, ומה גם שלא היה להם תחליף במלאכת הבנייה הלאומית. כל ראשי הלאומנות הערבית בצפון אפריקה השמיעו רק הבטחות אידיליות באשר לעתיד הצפוי ליהודים במגרב, משעה שתושג העצמאות.

והיהודים עצמם בכללותם האמינו עד לרגע האחרון כי לא תחדל נוכחותם בחבל עולם זה, שאין איש חולק בו על זכותם כאנשים נאמנים עם התושבים הקדומים ביותר. לא מעטים מהם, במיוחד בתוניסיה ובמרוקו, ואפילו באלג'יריה, תפסו בנשק לצד הלאומנים, מתוך אמונה, שבזאת הם משרתים עניין צודק.

והנה פתאום טילטלם איזה כוח, שאין לעמוד בפניו והם נעקרו בהמונם מארץ מכורתם, מן הנופים המוכרים להם, מהרגליהם, מנכסיהם ומן האינטרסים שלהם. ונשאו בגל הטרגי, שגרף עמו את המתיישבים הצרפתים.

ביציאתם נחתמה פרשת היסטוריה של קיבוץ יהודי ותיק ביותר, שקיומו נמשך ללא הפסק מאז יסודה של קרת חדשת – כלומר מאז שנת 813 לפני הספירה.בתום היסטוריה ארוכה ועשירה במידה בלתי רגילה מצטיירת לנו יהדות צפון אפריקה כחטיבה מקורית מובהקת, שאולי אין כדוגמתה בתולדותיהם של פזורי ארץ ישראל.

יהדות זו, שרשיה נעוצים במעבה העבר המקראי ועד דורנו זה היא נושאת עמה השפעות מירושת הפניקים, בת זמנה של הקיסרות הרומית הייתה,  ולאחר מכן עמדה בפני הונדלים והביזנטים. חדורה. היא תרבות ערבית כמו גם מסורות ברבריות אמיתיות, ועם זאת קיבלה לנחלה את כלל ירושתם של יהודי ספרד מגורי שנת 1492.

אלופת הלשון העברית הייתה, והיא שהכשירה את הקרקע לתחייתה והעמידה לה את ספרי הדקדוק והמלונים הראשנים שלה, יהודה אבן קורייש, דונש בן לבראט ויהודה חיוג', כמו שבתחום הפילוסופיה שקדה על החייאת המחשבה הניאו אפלטונית, יצחק ישראלי.

בתחום התלמוד יצרה את הפירושים הגדולים הראשונים, יצחק אלפסי, ובתחום הקבלה ירשה ושימרה את המסורות הגדולות. לאחר שלוש מאות שנים של ניוון, שעברו על יהדות זו עד למאה ה-19, באה התרבות הצרפתית והשלימה את עיצוב קלסתרה, כפי שהוא מוכר לנו כיום, בשעה שנחלצה מגלות המגרב וסוף סוף ששבה בהמוניה לנקודת המוצא שלה, אל אדמת ישראל.

לא בלי חיל ורעדה ייעשה, אפוא, אדם היסטוריון של עבר כזה, מה גם שבדברי ימיה של האנושות ואפילו של עם ישראל עודנו בבחינת ארץ לא נודעת. אכן, היסטוריה בת אלפיים שנה ויותר, שהקיסריות הגדולות ביותר הטביעו בה את חותמן, ועם זאת כמעט לא עָדר בה המחקר המדעי.

ואולי תקשה כאן משימתו של ההיסטוריון במיוחד, משום שסגולתה המובהקת היותר של יהדות צפון אפריקה היא הגיוון שלה, לא רק גיוון תקופותיה השונות אלא גם גיוון שכבותיה השונות לתקופותיהן. במרכז ההיסטוריה של צפון אפריקה עומדת ההיסטורי של הכיבושים שעברוה, לפי שכל כובש נתן בה את השפעתו, שהתבטאה בצורות שונות לפי החבלים והמחוזות.

לפי מידת הקרבה לחוף או מידת הריחוק והניתוק בחולות סאהארה או בהרי האטלס. אמת זו כוחה יפה גם לגבי התקופה הצרפתית. אלג'יריה הייתה מושבה, מרוקו ותוניסיה היו שטחי חסות. בכל מקום היו בין הקיבוצים היהודיים הבדלים עמוקים בארגון ובדפוסים מחמת ההשפעות השונות שהיו נתונים להן, ומחמת השפעות אלו קמו בשלוש הארצות חברות יהודיות נפרדות ומגובשות מאוד – בעיר ובכפר, באזור החוף, בהרים ובמדבר,בסביבה ברברית, ערבית ספרדית או צרפתית.

אך דווקא בגלל עושר זה הרי הסביבה הצפון אפריקאית היא שטח הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, אשר משום מה מיעטו כל כך לתת דעתם עליה. אפשר לומר שכל יישוב יהודי היה בבחינה מעבדה, בה אפשר היה להתבונן לא רק במורשתו של עבר מפואר, שנשתמרה בטהרתה אלא גם בתמורות שפקדו אותה והוליכוה מימי הביניים הערביים אל לב המאה העשרים של צרפת או של ישראל.

ואם אין די בכך, הרי יכולים אנו לחזות כאן באורח ניסיוני ובמשרים בכל שלביה של התמורה : מן הרוכל הבוּר, ההולך מכפר לכפר בלב ההרים הנידחים ביותר במרומי האטלאס, ועד לחרשתן המפלס דרכים חדשות לאירופה, מן המקובל התלוש מן העולם המודרני ועד לפרופסור באוניברסיטה, עד לממציא, לאמן ולסופר היושב בפאריס, בפרינסטון או בירושלים והתורם תרומה אישית לבנינו של עולם חדש.

אכן לעתים קרובות מאוד תולדות האנושות מקופלת כאן כולן בגלגולים של איש אחד, משפחה אחת, קהילה אחת.

ואיך לא אַעלה כאן זכרם של נופי אותה עיירה בלב המגרב בה יצאתי לאוויר העולם, עין טְמוּשֵׁנט, בקצה משיורי ה " סַהל " של אוראן, הזרועים כולם גפני ברכה, במקום נפגשים העמקים של אואָד סינאן ואואד טמושנט, מקום שם אהבנו לשחק בין שיחי ההרדוף והעוזרר.

כשבאו הקולונים ( המתנחלים ) הצרפתים לבנות כאן את עירם החדשה, בחרו להם בחוש מקום שכבר התיישבו בו הערבים, לאחר שהקימום בו הביזנטים, הונדלים, הרומים, הפניקים, ולבסוף הברברים ילידי הארץ. 

הללו היו אנשים מבני מֵשטה, הודו אריים, שכבר רוו השפעות כושניות ושרויים היו בעידן הניאוליתי, כאשר בדרך הים הגיעו לכאן כובשיה הראשונים של הארץ, הפניקים, והביאו להם כלי ברזל ראשונים לראשונה פתחו לפניהם את עולם הים התיכון.

בצל הגנים של עין טמושנט של ימינו חולם הייתי בילדותי על הכפר אשר יסדו בשחר ההיסטוריה וקראו לו בשם השמי סוּפת, במרכזו של חבל ספָר. כאן היו הברברים סוגדים לשדים אדירי הכוח, שהיו מקננים בג'בל דוּבּמה ובמערות, במעיינות, באילנות הקדושים, בכוכבים, בבהמות ידועות, כמו האיל, שבהם בני האדם תלויים לשבט או לחסד.

עם הופעת הגמל, כבר נפתחה הארץ לפני השפעות מאפריקה השחורה ומן המזרח. הפניקים, שבלי ספר הגיעו לכאן במאה השלישית לפני הספירה הנוצרית, הביאו לעין תנים זו ( כך פירוש השם הברברי " עין טמושנט " ) את השפעתה של תרבות גדולה, שבזכותה נשתלבה האוכלוסייה הילידית, ההודו אירופית במוצאה, לעולם ועד במעגלות העולם השמי.

מם הפניקים למדו הברברים דרכים חדשות בחקלאות, בפר גידול דגנים, ובגידול בהמות, כמו גם את השיטות המהפכניות בעיבוד עץ, שעם, אריגי צמר, עורות, נחושת, ארד, ברזל ומעשי קדרוּת.הם למדו לדעת לשון חדשה, הפונית, הקרובה לעברית, והודות ללשון זו הכירו גם עולם רוחני חדש זה של עמי המזרח הקרוב, ומן הסתם כבר הכירו אז גם את עולמו של התנ"ך.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

 

החיים הדתיים 

פרק תשיעי

על מפת היהדות העולמית יכולה אולי היהדות המוגרבית להצטייר כמין טלאי לבן : ארץ לא נודעת, ואכן, המחקר המדעי בעברו הדתי והתרבותי של קיבוץ זה, שצביונו מיוחד כל כך, עודו שרוי בשלב עוּבּרי ביותר. רק בעשרות השנים האחרונים באו צוותים של חוקרים צרפתיים והניחו יסודות מדעיים להיסטוריה הכללית של צפון אפריקה, שעדיין לא נכתבה כשלעצמה.מלומדים אלה, רובם נוצרים, התעניינו רק באופן שטחי ביותר ביהדות. כאשר קם בהם משיהו וניסה להתבונן מקרוב יותר, כגון בנש וכגון פ'לאמאן, הרי למרות רצונם הטוב ויכולתם הממשית, מעולם לא חרגו מגדר גישה מבחוץ ולפעמים על דרך השטחיות. ובעצם מה עוד יכול היה לעשות משקיף שאינו יודע לא עברית ולא ערבית, שאינו מסוגל לעמוד על פשרו של ביטוי תלמודי המתורגם לערבית ומפורש על פי דרכה של מחשבה הנהירה לכל אדם שהתחנך בסביבה ערבית ? אי היכולת הזאת לראות ולהבין הביאה לפעמים להוצאת משפט נמהר, ואפילו שלילי, וכך היה המדע לקרבן. היו שראו ביהדות של צפון אפריקה "סתגלנות חברתית מודגשת מאוד", "ארגון חיצוני של מעשים ומחוות", "צייתנות ששמירת המצוות מכשילה בה את הדתיות, משמשת חיץ בין אלוהים למאמין". יותר מכל שמו משקיפים זרים אלה את לבם ל"אמירת התהלים אגב טלטולי-גו, החוטאים בנפש את הפסוקים הקדושים כלשונם". לא די שלא יכלו חוקרים אלה להבין את תמצית מהותה של היהדות  המוגרבית אלא מהעדר הכשרה יסודית ביותר אף שגו שגיאות גסות ביותר.

כאן עלינו לעמוד על אמיתות יסוד אלו, התרבות האמיתית של היהדות המוגרבית היא שמית טהורה, הלשון, שהיא כלי התרבות הזאת, אם איננה הערבית, הריהי לפחות היהודית הערבית או ניב ברברי זה או אחר. ההזדקקות למתורגמן דנה לעקרות את המאמץ של החוקרים שאין להם כל גישה ישירה את העולם, שאותו התיימרו לנתח, ולבסוף, הביטחון העצמי השאנן של החוקרים הפחות מוסמכים, ריפה תמיד את ידיהם של בעלי הרצון הטוב ביותר, שעה שמעיקרו של דבר לא נשמע קולם של הרבנים המוסמכים ביותר. שיכלו להיות לפה ליהדות צפון אפריקה, אלא באזני האנשים שהיו מוכנים ומזומנים לקבל את לקחיהם. כל בקשה לבוא בסודם של הדברים, שלא נעשתה לשם שמים, נתקלה בסירוב מנומס, אם נענתה בכלל. כמה וכמה פעמים היה כותב השורות האלו עד לכך, שנושאיה המהימנים ביותר של המסורת היהודית המוגרבית השיבו את פניהם של חוקרים ודורשים, שלפי דעתם לא הוכשרו למלאכתן כל צרכם.

אפילו נתעלם מכל השאלות של לשון, פסיכולוגיה, אינטואיציה, או פשוט של אהדה בין אדם לחברו, כל כמה שהן מהותיות, בכל זאת בעינה עומדת העובדה שבגלל השוני היוצא מגדר הרגיל של ההשפעות שעיצבו את היהדות המוגרבית ודאי תישאר אחד הקיבוצים היהודיים הקשים ביותר להבנה ולניתוח.

המצב הגיאוגרפי של קיבוצי היהודים במגרב כשהוא לעצמו די בו לתרץ את השוני, ולפעמים הסתירה, שבגורמים שקבעו את התפתחותם הפנימית. ואפשר למנות בהם חמישה גורמים שבצירופם העניקו ליהדות צפון אפריקה מקוריות שאין כדוגמתה לפי שנשתקעו בה השפעות מקראיות, פניקיות ומזרחיות, ברבריות וערביות, ספרדיות, מסטיות וקבליות, ולבסוף מערביות, בזכות פועלה של צרפת. מופלא הדבר, שרצף זה של משקעים היסטוריים יוצאים מגדר הרגיל לא די שהוא מורגש מקצה אל קצה בכל רחבי צפון אפריקה, ובה בלבד, אלא שגורם זה או אחר מבין אלה שהזכרנו שליט בחבל אחד או במשנהו, בלי להתחשב כלל בגבולות המדיניים החדשים החוצצים בין תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, לא כן מצויים ההבדלים האמיתיים. התייר שהיה נוסע מנאות המדבר שבדרום, ממטעי התמרים של מרוקו, מדרום למראכש, ואחרי כן היה פונה אל הסלעים האדומים והלוהטים של גרדאיה שבאלג'יריה ומשם היה נושא פעמיו אל גאבס, מָטמטה וג'רבה שבתוניסיה, פוגש היה על קו האש הזה, בשוליה של סהרה, הרבה מאוד קהילות יהודיות, שבכולן שלטו השפעות מקראיות מזרחיות, ותאומות היו למרות ההבדל במצבן הגיאוגרפי.

לאורך קו התיכון העובר את טיטואן, מכנאס, פאס במרוקו, טלמסאן, אוראן, אלג'יר שבאלג'יריה, תוניס, ספאקס, קירואן שבתוניסיה, עדיין אפשר היה לחוש בהשפעה הספרדית או האיטלקית, תוצאה מן ההגירות של המאות הארבע –עשרה והחמש-עשרה. על גבי סביבה מסורתית זו אפשר היה לקרוא שם כמו מן הספר הפתוח את אותות ההשפעה והאמונות העממיות הברברו-ערביות, ירושת מאות שנים של מגע עם הארץ ועם יושביה, ואילו בתוקף חומרתן והתעלותן הכריעו את הכף האמונות המיסטיות והקבליות, שהן בלי ספק סגולתה העמוקה, המתמדת והמקורית ביותר של יהדות המגרב.

על תמונה זו הטילה צרפת את כתם הצבע האחרון. כתם זה בולט היה וזהר ביותר במקום שהייתה ההשפעה הצרפתית המתמדת ומעמיקה ביותר, כלומר מצד אחד, באלג'יריה, ומצד שני, בערים הגדולות של תוניסיה ומרוקו, בפרק זה נשתדל ללמוד ברחיפות את ההשפעות המזרחיות הספרדיות, המיסטיות, הערביות-ברבריות והצרפתיות, שעיצבו את קלסתר פניה של יהדות צפון אפריקה, למען הנוחות נזדקק אגב כך לחלוקה המתבקשת בעת ובעונה אחת, הן מן ההיסטוריה והן מן הגיאוגרפיה, מובן מאיליו שקווי שיא שונים אלה נפגשו במציאות על מנת ללוש ולהכשירה להתחדשות.

השפעה המזרחית

הבה ניכנס בדמיוננו לאחת מאותן קהילות יהודיות, שנשארו אפריקאיות אמיתיות ביותר, באיזה כפר נידח שבמדבר, בדמנאת שבאטלס הגדול, במסעד שבסהרה האלג'ירית, או בג'רבה האידילית, שהים המקיף אותה מכל עבר גונן עליה מפני השפעות מבחוץ. מלכתחילה, בושם עז של מזרח בא עליך מכל עבר, אלו הסמטאות הצרות , אלה הבתים הנמוכים שאתה פוגש בהם בכל ארצות האסלאם, אלו החנויות שבהן חנווני או בעל המלאכה שפופים על הארץ, והטכניקה המשמשת בהן היא כמעט זאת של המזרח המקראי.

הרגשה זו גוברת בך כשאתה מתבונן במלבושי הגברים או הנשים. הגברים, שעדיין לא נכבשו להשפעות המערביות שעליהן נדבר עוד מעט, לבושים ג'לאבה שכמוה כמו זו של העירונים המוסלמים, תכופות שחורה, לזקנים ולנכבדים, אך בדרך כלל לבנה, מזמן שבּטל החוק המחייב ללבוש שחורים. הרבנים, אם גם אינם לובשים ג'לבה, הריהם לובשים גלימה המכונה זוֹהה, לבוש של אריג מיריעה אחת הגולש בהדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים בלי חֵפת בצוואר ושרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק.

בין מלבושי הגברים יש לציין את הזאבֱּדֱוֹר, התסמיר, בההדיה או חזיה מקושטת להלל בארבעים כפתורים, הסרוואל או מכנסים של משי אטלאס או אריג אפור או שחור, שהאופנה גוזרת שיהיו צרים או שופעים יותר, אך תמיד מהודקים היטב במותניים ובסובך. כיסוי הראש בוא הכיפה השחורה הקלאסית של היהודים מן המללאח המרוקאי, בצורות שונות, התרבוש או השאשייה, הנעלמת תחת צניף שחור עצום. הילדים לובשים בלוּזה, שבמרכזים שונים, בפרט בגאבס ובג'רבה, מוסיפים הם ללבוש תחתיה את החזיה החומה הקטנה המגינה עליהם מפני הקור. נראה בעליל שהנעלים אינן מקובלות, כל אחד נועל דרדסים או נעלים נמוכות של מוסלמים, או בלג'ה, מעין נעל בית מעור גדי שאדם מחזיקן בזהירות בידו בהתהלכו בשבילים מאוּבּקים.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- עמ'104-102  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר