שלמה-א-גליקסברג-המדרשה-הגבוהה-ללימודי


שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1967-1950

חזון וממשות

פתיחה

בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים ייסד ר׳ שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו ונשיא בית הדין הרבני הגבוה בבירה רבאט, בשיתוף מועצת ועד הקהילות היהודיות במרוקו, בית מדרש ייחודי לרבנים במטרה להכשיר דור חדש של דיינים, שיחליפו בבוא היום את ההנהגה הקיימת.

ה׳מדרשה הגבוהה ללימודים רבניים׳, ובשמה הצרפתי des Hautes Études hébraïques Institut Marocain עוררה בשעתה רושם כביר: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה׳ רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם. המדרשה להכשרת רבנים־דיינים שיקפה את שאיפותיהם של גדולי הרבנים במרוקו, והם השקיעו בה עמל ויגיעה. אולם כגודל התקוות גודל האכזבות. בסופו של דבר לא השיגה המדרשה את התוצאות המיוחלות.

הערת המחבר: ר׳ שאול אבן דנאן (1883-1972) היה בנו של ר' שלמה אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו בשנים 1967-1935. לפני כן כיהן כרב בערים שונות. בסוף ימיו עלה לארץ־ישראל ונפטר בירושלים. מחבר הספר 'שו״ת הגם שאול׳.

 קדמה ליזמה זו הקמת הסמינר לרבנים 'תורה וחיים' בטנג׳יר בראשית שנות העשרים. סמינר זה נקט שיטות פדגוגיות מודרניות ונוסף על לימודי הקודש הקנה לתלמידת חינוך צרפתי וכללי. מנהיגי הקהילה בטנג׳יר שאפו להכשיר במוסד זה רבנים מודרנים – ולא דיינים כבסמינר ברבאט – שידעו לייצג את קהילותיהם בפני השלטונות, אולם התוצאות בסופו של דבר אכזבו. לעת עתה ראו על כך בקצרה: לסקר, החינוך היהודי, עמי 84-83; לסקר, החינוך, עמ׳ 134.

במאמר זה אספר את סיפורה של המדרשה, אעמוד על ייחודה ביחס למסגרות אחרות להכשרת רבנים ודיינים, ואתאר את צמיחתה על רקע צומת התרבויות שאליו נקלעו מרוקו והיהודים בה על ספה של תקופה חדשה – המעבר לשלטון הצרפתי. מפעל ייחודי זה הוא בעיניי דוגמה לתגובתם של גדולי רבני מרוקו על אתגרי המודרנה ולדרכי התמודדותם המושכלות עם בעיותיה ומורכבותה.

אפתח בסקירת הרקע ההיסטורי הבסיסי והמצב המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים במרוקו, לאחר מכן אתאר היבטים שונים של המדרשה, ואסיים בדיון בשאלת הצלחתה ביחס למטרותיה. המאמר מבוסס על מסמכים רשמיים שפרסמה הרבנות הראשית במרוקו4 ועל ראיונות עומק שקיימתי עם בוגרי המדרשה החיים כיום בארץ.5

התזכיר הכללי משנת תשי״ב אשר הוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית ברבאט. פורסם מחדש: המשפט העברי,עמ׳ 289.

בעיקר התזכיר הכללי משנת תשי׳יב – ראה: המשפט העברי,

עמי 292-287 – וכן תזכירים נוספים שפורסמו מחדש בספר זה. יש להבחין בין התיאור בתזכירים שנכתבו לפני הקמת המדרשה ובשנתיים הראשונות לפעילותה, ובין הראיונות עם הבוגרים שחוו את המשך פעילותה של המדרשה ואת תוצאותיה הדלות כמה שנים לאחר הקמתה. עם זאת יש חשיבות רבה למסמכים הרשמיים, שפורסמו בסמוך להתרחשות ההיסטורית, בעוד הראיונות התקיימו כעבור קרוב לשישים שנה והם סובייקטיווים יותר. על יתרונותיו של המחקר האיכותי ראו: שקדי, עמ׳ 59-58, 63-61, 71-70. על הרבנות הראשית במרוקו ראו למשל: עמאר, הרבנות.

תחילה ראיינתי בוגרים בני כל המחזורים, אולם משהגעתי למסקנה שלאחר שני מחזורים שינתה המדרשה את פניה, התרכזתי בתיאור שני המחזורים הראשונים. כדי להבין כיצד פעלה המדרשה בסוף דרכה ומתי נסגרה ראיינתי גם תלמידים של המחזורים האחרונים וכן את הרב דוד בר־חן (אוחנונה),

מנהל המדרשה בסוף דרכה. תודה נתונה לרב מאיר אלעזר עטיה, תושב העיר רבאט בשנות פעילותה של המדרשה וכיום בירושלים, על שהפנה אותי לכמה מהבוגרים, על תובנותיו ועל שהואיל בטובו למסור לי את התמונות המתפרסמות בזה. אני מודה גם לכל המרואיינים שתרמו לי מזמנם.

ב. רקע פוליטי, היסטורי ותרבותי: השלטון הצרפתי במרוקו ויהודי מרוקו

ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס, קיבלה מרוקו את החסות הצרפתית, וצרפת כוננה בה שלטון קולוניאלי. סדרי הממשל שונו, ואת המשרדים הממשלתיים איישו מעתה פקידים צרפתים.

שלטון החסות (פרוטקטורט) חולל שינוי עמוק במצבם של יהודי מרוקו. הצרפתים, ששאפו לבסס את אחיזתם במרוקו ולפתח את כלכלתה, ניסו לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי להם, וכדי לקדם את מעמדם במדינה אף עמלו לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם. ואכן בשנות העשרים והשלושים שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו נטייה פרו־צרפתית. נוסף על כך כבר בשלב מוקדם הוכרע למעשה כי הנוער היהודי המקומי יתחנך בהשפעתה התרבותית של יהדות צרפת. וחברת כי״ח, שפעלה במרוקו משנת 1862, המשיכה לספק את הכלים שסייעו בידי היהודים להשתלב בכלכלה האירופית.

השלטון הצרפתי לא ראה ביהודים, שהיו מיעוט במרוקו, יסוד מסוכן, לפיכך היו הצרפתים מעוניינים שהיהודים ירכשו השכלה צרפתית. ראו: לסקר, מוסלמים, עמ׳ 254.

ר׳ יוסף משאש, יליד מכנאס (1974-1892), תיאר את מורכבות המפגש התרבותי עם הצרפתים: 'מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה לא משתבש׳ (משאש,א, סי׳ ריב, עמי צג, תשרי תרע״ב). שמונה שנים לאחר מכן כתב תיאור חד־משמעי: 'אשר כל מלחמותם הם קדושות רק למען האמת והצדק, והחופש והדרור, להציל עני מחזק ממנו, ולפשוט אדרת הבערות מהבוערים, ולהלביש אותם מחלצות הדעת והשכל… והודות לאל עליון העומד לימין צדקם, הוציאו כמה רבבות נפש אדם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול… ושמש צדקת מעשיהם ופעולותם אשר הזריחו על המין האנושי, בדם קדשם, יהיו חקוקים על לוח לבנו תמיד, ויהיו חרוטים על ספרי דברי ימי עולם, לזכרון, לדור אחרון׳(שם, סי' רעב, עמי קכה, ניסן תר״ם). ע"כ

ג. רקע משפטי: הנהגת הקהילות ומעמד בתי הדין טח החלת החסות

בעקבות כינון שלטון החסות הצרפתי חל שינוי מהותי גם בהנהגת יהדות מרוקו. הוקם גוף בשם מועצת הקהילות, ברית הקהילות" או ועד הקהילות, וחבריו היו נציגי הקהילות, שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה.

בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלות מרוקו וצרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים ובראשם ר׳ רפאל אנקווה, התקבל חוק הדיינים, שהיה מורכב מעשרים וארבעה סעיפים, ושהסדיר את מערכת בתי הדין הרבניים ואת סמכויותיהם.

הערות המחבר: בניגנד לממשל הסלטאן בעבר, שלא התערב בענייניהן הפנימיים של הקהילות, חתר הנציב הכללי הצרפתי הגנרל ליוטיי (Lyautey) לשפר את המערכת הקהילתית ולהטיל פיקוח של השלטון על פעולותיה. ראו: בשן, יהדות, עמ' 312. בשן ציין כי נחום סלושץ מונה להמליץ על ארגון מחדש של הקהילות ובתי הדין, וחלק מהמלצותיו היו הבסיס לרפורמה שעשה השלטון הצרפתי. צור שיער שארגון הקהילות על ידי הצרפתים נשען על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת. ראו: צור,קהילה,עמ' 103-102 .לדבריו אמנם הייתה לצרפתים מטרה להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם, אולם חברי מועצת הרבנים לא צייתו בהכרח לצרפתים ולנציגיהם. ראו: שם, עמי 104-103.

בשן, בתי הדין, עמ׳ 260. ר׳ שלום משאש סיפר שהוועד היה נבחר בבחירות של הקהל 'שנעשים לפני פקיד הממשלתי, או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה׳(המשפט העברי, עמי 453). לדברי בשן הוועד כלל ארבעה עד עשרה נכבדים בהתאם לגודל הקהילה, הללו מונו על ידי הווזיר על פי רשימות מומלצים שהגישה לו הקהילה. המינוי היה לשנתיים וחייב אישור של הממשל הצרפתי. גוף זה יחד עם הרב הראשי היה גוף בעל סמכויות שדן עם הממשל בכל נושא שהיה קשור לקהילות. ראו: בשן, יהדות, עמי 312.

לדברי ר׳ יצחק חזן ׳ואז נקבע סדר אחר כפי מה שהוסכם בין שתי הממשלות ונציגי הרבנים' (המשפט העברי, עמי 466).

ר׳ רפאל אנקווה (1935-1848), רבה הראשי של יהדות מרוקו בשנים 1935-1918 ומחבר הספרים 'שו״ת קרני ראם', ׳שו״ת פעמוני ראם', ׳פעמוני זהב על השו״ע חושן משפט׳, ׳חדד ותימא חידושים על הש׳׳ס׳ ו׳פעמון רימון על שו״ע חושן משפט׳. ראה: בשן, יהדות, עמי 313. ע"כ

בחוק נאמר כי בערים שייקבעו בחוק הממשלתי יוקמו בתי דין יהודיים רשמיים, שסמכותם הוגבלה לענייני אישות וירושה, ושלכל בית דין ימונו אב בית הדין, שני דיינים ומזכיר. בערים קטנות שלא יוקם בהן בית דין מלא, ימונה רב דיליגי (délégué, ציר), שתפקידו להיות ׳משגיח על סופרי בית הדין ויטפל בשלומות. כל ענייני המשפט יוגשו לפני בית הדין המחוזי, מלבד אם המתדיינים יקבלו על עצמם לדון לפני הרב הדיליגי ואז לא יוכלו להגיש ערעור על הפסק שיפסוק ביניהם.

הערת המחבר: חוק הדיינים, שנכתב ונחתם בין הממשלה המרוקנית ובין הממשלה הצרפתית באלח׳סירס בשנת 1918, פורסם לראשונה בעיתון הרשמי של החסות, בצורת טהיר, שנחתם ב־22 במאי 1918. ראו: בשן, בתי הדין, עמ׳ 260; פורסם שוב: המשפט העברי, עמ׳ ל209-20. לתיאור יישומו בפועל ראו בדברי ר' שלום משאש, שם, עמי 452־455; ר׳ יצחק חזן, שם, עמ׳ 466- 468. בדברי שניהם ניכרת הערכה לאופן שבו התנהלה מערכת בתי הדין מיום בוא הצרפתים למרוקו. לתיאור קצר של בתי הדין וסדריהם בתקופה שקדמה לבואם של הצרפתים ראו:בשן, היהודים, עמ' 36-35.

 המשפט העברי, עמ׳ 207, סעיף 1. ואלו הערים שהוקמו בהן בתי דין של שלושה: קזבלנקה, רבאט, מךאכש, מכנאס, פאס, אצןירה (מתחר), או-ג׳ז־ה (שם, עמי 209). ר׳ שלום משאש הוסיף: 'גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה׳(המשפט העברי, עמ׳ 452).

שם, סעיף 3. ואלו הערים שנתמנה בהן רב דיליגי: אגדיר, צאפי, אלג׳דידה, סטאת, בני מלאל, דמנת, ואזאן, צפרו, דבדו, מידלת, ארפוד, קניטרה (שם). והשוו לדברי ר׳ יהושע ממן: 'הואלתי לבאר מה שהיה נהוג אצלנו במארוקו שבערים לא גדולות, מנתה הממשלה רק דיין אחד, והוא לבדו דן, והמתדיינים אצלו אפי׳[לו] ערעור לפני בי״ד [^ית דין] הגדול בעי״ת [בעיר תהילה] ארבאט (הבירה) לא יכולים לערער' (שו״ת עמק יהושע, א, חושן משפט, סי׳ ו, עמ׳ קצה). ע"כ

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 37-33

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב

החוק הסדיר גם את הנוהל המשפטי: על המתדיינים להגיש את תביעותיהם לבית הדין על ידי ׳כתב קובלנא׳ כתוב על נייר ממשלתי על שם אב בית הדין, התביעה תקבל מספר סידורי, והמתדיינים יוזמנו על ידי המזכיר. בכל פסק דין יהיו רשומים: השם, הכתובת ומשלח היד של כל אחד מבעלי הדין, הנושא הנדון, טענות המתדיינים ודברי העדים, נוסח פסק הדין והתאריך בעברית ובצרפתית. פסקי הדין יועתקו, ללא מחיקות, לפנקס מיוחד ויקבלו מספר סידורי. כל אחד מהצדדים רשאי לקבל עותק מפסק הדין מתורגם לצרפתית, חתום על ידי מזכיר בית הדין ומאושר על ידי אב בית הדין. כן מוסדו באמצעות חוק זה מעמדם של הסופרים (הנוטריונים), ההוצאה לפועל של פסקי הדין וזכות הערעור.

  • בעקבות קבלת החוק הוקם ברבאט הבירה בית דין גבוה לערעורים. – היה מורכב גם הוא משלושה דיינים, ראש אב בית דין ושני חברים, ונוסף עליהם מזכיר. כל פסקי בית הדין הגבוה נכתבו בספר ונחתמו בשלושה דיינים. ראו דברי ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי עמ' 467 –
  •  
  • אב בית הדין היה גם הרב הראשי של מרוקו, תפקיד שלא היה קיים בעבר. הראשון שמילא תפקיד זה היה ר׳ רפאל אנקווה, שכיהן בתפקיד משנת 1918 ועד פטירתו בשנת 1935, ואחריו שימש בתפקיד זה ר׳ שאול אבן דנאן. בית הדין הגבוה פיקח על פעולות הדיינים והיה אחראי לגיבוש נוהלי השיפוט שלהם. סמכותו הייתה מקבילה לזו של הקאצי הראשי.
  • גם הבחינות לדיינים פוטנציאליים ונוהלי מינוי הדיינים השתנו. בעבר הוסמכו דיינים על ידי גדולי הדור שבכל עיר על בסיס היכרות אישית וללא בחינה; הם הוכתרו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד, והוכרו באופן רשמי מטעם הממשלה. אולם הצרפתים קבעו שעל המעוניין לקבל כושר לדיינות לעמוד במבחן בדיני אישות, נחלות ותקנות בבית הדין הגבוה.-  ר' שלום משאש, בתוך: המשפט העברי, עמ׳ 453. ר׳ יצחק חזן פירט את חומר הבחינה: כל ׳אבן העזר’, ומתוך ’חושן משפט’: הלכות דיינים, עדות, הלוואות, שבעות, טוען ונטען, הרשאה, מקח וממכר, מתנת בריא ושכיב מרע, נחלות ואפוטרופוס – 
  •  
  • נוסף על הבחינה על חומר שסוכם עליו מראש נבחן כל מועמד על סוגיה תלמודית שלא הוכנה מראש, והיה עליו להסביר את הסוגיה ולגלות יכולת לדון בה. כמו כן נדרש המועמד לכתוב שני פסקים, שגם הם לא הוכנו מראש; חברי בית הדין הציגו לו שאלות, ועליהן היה עליו לכתוב פסקי דין ׳מנוסחים בצורה משביעת רצון, מנומקים ומבוססים על יסודות ההלכה מהגמרא וב״י [׳בית יוסף׳, חיבורו של ר׳ יוסף קארו על ה׳טור׳] עם נו״כ [נושאי כלים, פרשניו]׳. ולבסוף היה על המועמד להיבחן בעל־פה בנושאים כלליים שעשויים היו לבוא לפני דיין בבית הדין. רק לאחר תהליך זה קיבל המועמד אישור מאת הרבנים הבוחנים חברי בית הדין הגבוה, והללו המליצו לממשלה למנותו. באופן כנראה לא רשמי פנו חברי בית הדין גם לוועד הקהילה ותהו על קנקנו של המועמד.

הערות המחבר: ר' יצחק חזן, בתוך: המשפט העברי, עמי 468-467. עמדו לרשות הנבחן ספרים פתוחים. אכן במקום אחר תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר, ובתיאור זה אין בחינה רשמית בהלכה, וידיעותיו בהלכות הנזכרות נבדקו ככל הנראה על פי יכולתו להתמודד עם פסיקה בפועל בשאלה שלא הוכנה מראש. וכך תיאר ר' שלום משאש את הבחינה שעבר בכ״ו בחשוון תש״ז: ׳עברתי בכור המבחן למשרת הדיינות לפני ב״ד [בית דין] הגדול של מרוקו, כי כן דבר המלכות יר״ה [ירום הודה], שכל הצופה למשרה זו חובתו להבחן בב״ד הגבוה בעי״ת רבאט יע״א [יגן עליה אלוהים], בג' עניינים: (א) בכשרון העיון והסברא ע״י לימוד סוגיא בתלמוד. (ב) בכשרון ידיעה והמצאת דין בכתב כעין פסק ובפרטי הביאור לאותה שאלה וכיוצא. (ג) ידיעות בעניינים שונים השייכים לדיינות בשאלות שבעל פה (שו״ת תבואות שמש, אבן העזר, סי׳ קיד, עמ' רו). דוגמה לשאלה בעל פה בענייני דיינות: שאלה בנוגע לתקנות המגורשים (שם, עמי רט).

ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לדבריו הפנייה הייתה בעל־ פה ובצנעה על מנת שלא לפגוע במועמד. הרב מאיר אלעזר עטיה סיפר לי בריאיון עמו, על סמך היכרותו עם מועמדים שעברו את תהליך הבחינות, שבית הדין הגבוה שלח מכתב אל חברי ועד הקהילה ואל רב הקהילה שממנה בא המועמד, ובו שלוש שאלות מרכזיות: אם המועמד מוכר כירא שמים, אם הוא שונא בצע, ואם הוא נוח לבריות. לדברי הרב עטיה היה מי שעבר את כל הבחינות אולם הוועד סירב להשיב בחיוב על השאלות שנשאל, ועל כן הוא לא קיבל מבית הדין הגבוה את האישור (כושר לדיינות). עוד סיפר לי שהמועמדים באו לרבאט לשלושה ימי בחינות ובמקביל לבחינות ניסו חברי בית הדין להתרשם מאישיותם ומיכולתם לנהל קהילה. פעמים גם שוחתו אתם על דברי תורה ועל פרשת השבוע. ע"כ

יש לציין שרב דיליגי עבר מסלול בחינות דומה, וההבדל בינו לבין דיין היה רק באופי המשרה שקיבל בסופו של דבר; רבים החלו את דרכם כרב דיליגי בעיר קטנה ועברו לאחר מכן למשרת דיין בהרכב של שלושה בעיר גדולה.

קודם לכינון הסדרים החדשים לא הייתה לדיינים משכורת קבועה ומובטחת – המתדיינים שילמו לדיין שכר בטלה או דמי עמל אם כתב פסק דין מנומק. אך מעתה מימן הממשל את משכורות הדיינים, מזכירי בית הדין והסדרנים וכן את הבניין על כל הוצאותיו(חשבון הטלפון, עלות הריהוט וצורכי משרד). השלטונות העניקו מעמד ראוי לדיינים, ובכל הקשור למשכורתם ולזכויותיהם השוו את מעמדם למעמד שופטי המדינה. לבית הדין הרבני ניתנה סמכות הוצאה לפועל ואכיפה של פסקי הדין, ואף סמכות להטיל מאסר. הדיינים חויבו ללבוש בדיונים בבית הדין הרבני לבוש רשמי ומכובד, שכלל גלימת משי שחורה ששרווליה פתוחים למחצה, עניבה לבנה ומצנפת אדומה מוקפת רצועת בד שחורה.

יישומו של חוק זה ורוחו הפכו את מערכת בתי הדין היהודיים לרשמית משהייתה. בעבר שפטו דיינים בבתיהם או בבתי כנסת, ואילו מכאן ואילך היו ערכאות רשמיות, שניהלו פרוטוקול מסודר, ושפעלו בבית הדין הרבני או בלשכת הרבנים בבית המשפט האזורי.

לאור התמורות שחלו בסדרי בתי הדין ובאופיים היה צורך להכשיר דיינים מסוג חדש, שייטיבו לנהל משפט רשמי, ידעו צרפתית וערבית וישכילו לנהל דיון ולהתנסח בכתיבה רשמית כיאה לבית משפט מודרני.

הערות המחבר: הרב דוד עובדיה סיפר כי ננזף על שהעדיף את הלבוש המסורתי. ראו: עובדיה, ב, עמ׳ 271-270. וראו: בשן, יהדות, עמי 314. נראה שרוב הדיינים צייתו להחלטה זו ולבשו את הלבוש הרשמי, וראו בתמונות בתוך: המשפט העברי, בעמודים הלא־ממוספרים בין עמ' 448 לעמי 449.

וכך כתב ר׳ שלום משאש: ׳עד זמן בא הצרפתים כדלהלן לא היו בתי משפט קבועים רק כל דיין שופט צדק בביתו או בבהכ״נ [בית הכנסת] לבדו, ואם התובע או הנתבע היו עשירים אזי דורש מעמד, שפירושו לאסוף כל דייני הקהלה חמשה או ששה, ולסדר הטענות לפניהם, וכל א' כותב לבדו מה שנראה לו לפי דעתו, ואם הושוו במיצוי הדין הנה מה טוב, ואם לאו אזי מתחילה ההתחרות ביניהם וכותבים זל״ז [זה לזה] עד שיודו זל״ז ואם לאו אזי הולכים לרבני ערים אחרים לחוות דעתם עד שיעמוד הדין, ומי שיש לו יכולת הולך עד ארץ ישראל, כי מציון תצא תורה׳(המשפט העברי, עמי 451).

מוריס בוטבול, הממונה על בתי הדין היהודיים מטעם הממשלה, הוא ככל הנראה זה שהביא להשוואת מעמדם של בתי הדין לזה של בתי המשפט האזרחיים, אולם בהיעדר דיינים שיתאימו לכך הואט קצב השינוי.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 41

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר