תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- אגדת אבן משעל-ח.ז.הירשברג
ההתעוררות המשיחית
מסתבר אפוא, כי ההתעוררות המשיחית הכללית בזאויה, בתאדלה ובמראכש היא שגרמה לרדיפותיו של אל־רשיד. כי אילו נקט שליט זה בקו כללי נגד היהודים׳ בוודאי היה גוזר את גזירותיו בכל מקומות־מושבותיהם, ולאו דווקא במראכש ובחבל תאדלה. הרדיפות היו מתפשטות גם על סלא, אילו הצליח גילאן להחזיק מעמד בה, אבל מעמדה המדיני המיוחד של סלא גרם, שהיא לא היתה כפופה למרותו השלמה של אל־רשיד. ששפורטש מציין כי אין בסלא ׳בית תפלה — בגזרת מלכות׳, ומתקבל הרושם כי זוהי גזירה מאותם הימים ».
מן הראוי לציין, כי אגב חליפת־המכתבים של ששפורטש נודע לנו משהו גם על היקף הפזורה היהודית במארוקו בימיו. נוסף על הקהילות שבאו עליהן עדויות ממקורות אחרים מזכיר הוא עדות בשפך הסום המערבי, באגאדיר ובאילג, וכן בגרים בחבל תאפילאלת המערבי .
החלק האחרון בספר ׳ציצת נובל צבי׳, המחובר קטעים קטעים והרופף מבחינת עריכתו, מסתיים בסיפור על יוסף בן צור, שניבא במכנאם, כי שבתי צבי הוא המשיח האמיתי. אולם בשל צורתו המקוטעת והסתומה יש לדלות את הפרטים החשובים מתוך מקור אחר. אך בטרם ניגש לעשות זאת יש להקדים ולהצביע (גם מבחינת התאריך) על רשימתו של ז׳. מואֶט [1691—1652) Germain Mouette), נוסע שהיה בשבי במארוקו מ־1670 עד 1681], אחד הצרפתים שנשבה על־ידי שודדי־הים בסלא! בספרו רב־העניין על החיים במארוקו מספר הוא בין השאר : ׳בהיותי בסלא הגיעה ספינה נידרלאנדית מאמשטרדם, שהביאה נבואות מהולאנד ליהודים שבמקום הנזכר לראשונה. בין השאר היה תוכנן של אלה הנבואות, שבראשית השנה הבאה, שהיא שנת 1672, ייוולד בהולאנד המשיח, שלו מצפים הם כבר זמן בה רב. היהודים בשומעם בשורה זו חגגו חג־סוכות שני, שמחה ומשתה במשך שמונה ימים.
יום אחד התאספו ראשיהם בביתו של יעקב בואנו די מסקיטה [Jacob Bueno de Mesquita], העשיר מבין אלה הלבושים לפי מנהגי הנוצרים, שברח מספרד מפני האינקוויזיציה. האדון ל׳אוביה [L'Aubia], סוחר מבּאיון [Bayonne], הלך שמה, כדי לברכם. הוא שתה לחייהם ולבואו לבטח של המשיח המדומה. מסקיטה, שהבין כי הוא מלגלג עליהם, פנה אליו בלשון ספרדית : אדון ל׳אוביה, האם מוכן אתה להתערב אתי בארבע מאות פוסו [במקור poso ; בתרגום האנגלי: דולארים], כי המשיח שאנו מצפים לו לא ייוולד בהולאנד בתוך שנה ? ל׳אוביה, שלא ביקש שום דבר שהיה רצוי לו יותר, תקע כפו למסקיטה לעיני כל היהודים, והלה החזיק בה, כדי שההימורים יהיו בני־תוקף, בהצהירו שהוא מתחייב במעמדם לשלם את ארבע מאות האקי ((écus, אם המשיח לא ייוולד בהולאנד תוך הזמן שהוא קבע. מסקיטה נשבע לפני כל החבורה, שיעמוד בדיבורו, ולאחר־מכן הזמין את ל׳אוביה להמשיך בשמחתם. השנה חלפה ביולי. ובאותו זמן בא ל׳אוביה אל ביתו של מסקיטה, כדי לשאול אם נולד המשיח, ובמקרה זה לתת לו את ארבע מאות האֶקי שזכה בהם. הביקור הפתיע את היהודי, שחשב כי ההימורים היו בדיחה בעלמא, והתחיל לחזור בו. אולם ל׳אוביה לא ביטל את זמנו, ופנה מיד אל הטירה וסיפר למושל בשלימות מה אירע ביניהם לפני שנה, בהזכירו את כל יתר היהודים שהיו נוכחים אז, ושהמושל הזמינם לפניו. בשומעו מפיהם מה מצב העניינים, ציווה מיד למסקיטה לשלם את 400 האקי [בתרגום : כתרים (crowns).שהפסיד; ואין כל עירעור על פסק־דינו. וכשיצאו היהודים, חילקו ביניהם המושל ול׳אוביה את 400 הכתר׳.
שלוש נקודות חשובות מצויות בסיפורו של מואֶט, המסיח לפי תומו: סלא כמרכז להעברת תעמולה שבתאית מאמשטרדאם; הציפייה להתגלותו של המשיח בשנת 1672 ; חלקם של אנוסים שמקרוב באו בתנועה זו
סיפור מעשה יוסף בן צור במכנאס, כפי שמתארים אותו עדי־ראייה שבתאים ולא־שבתאים, מאפשר לצרף שורה של פרטים חשובים. לאחר שנתאכזבו התקוות לביאת המשיח (כלומר שבתי צבי) בשנת תל״ב/1672, עורר אותן מחדש אדם פשוט, עם־הארץ ירא־שמים, שלו נתגלה ׳המגיד׳ בליל ראש־השנה תל״ד/1673 ובישר לו את ביאת הגואל, הוא שבתי צבי, בערב פסח תל״ה/1675 אחר ביעור חמץ. נתן הוא נביאו, בעוד שהוא, יוסף בן צור, הנהו משיח בן יוסף. השמועה נתפשטה וחכמי מארוקו ומקובליה מהערים פאס, תטואן, מלא, קצר אל־כביר וממקומות אחרים באו לראותו ולתהות על קנקנו. כאות לאמיתות דבריו הצביע על העובדה שלפנים היה עם־הארץ, אשר לא ידע אפילו ללמוד רש״י, ועתה נתגלו לו רזי־תורה. אולם בשבילנו חשוב האות השני שהוא מוכן לעשות: ׳ואם תרצו אני אלך ברחובה של עיר ואכריז ואומר ששבתי צבי הוא משיח של ישראל ותראו שלא יארע שום נזק לא לי ולא לכם ולא לשום א׳ מישראל׳. אות זה הוא הוכחה, כי הפגנותיהם בפומבי של תומכי שבתי צבי גרמו בעבר צרות רבות לישראל. לאחר שלא נתקיימו דברי יוסף בן צור במועד שניתן לראשונה (ערב פסח תל״ה), בטחו מאמיני ש״צ כי הגאולה תבוא בתל״ו, ובמיוחד עשו תשובה האנוסים שבמערב.
אגדת אבן משעל
עתה עלינו לשוב אל הסיפור הנפוץ במארוקו על אבן משעל, העשיר היהודי בסביבות תאזה, שהצליח להטיל את מרותו על המוסלמים, נעשה ׳מלך׳ עליהם, גבה מסים, ואף נוהג היה לקבל מדי שנה כמתנה מנתיניו אלה בתולה מוסלמיה, שנועדה לבית־הנשים שלו. עד שבא אל־רשיד ונקם את כבודן של הבתולות המוסלמיות, שחיללן היהודי, ובאותה הזדמנות אף שדד את כל רכושו הרב של היהודי. לזכר המאורע הוחג בפאם ׳עיד אל־טלבא׳, חג התלמידים במדרסות, שבו בוחרים את סולטאן התלמידים, הנוהג כמלך, יש לו ׳חצר׳ ווזירים, והוא מקבל מתנות מנתיניו. במאמר מעמיק ניתח פ. סניוואל את המקורות לאגדה ולמנהג ׳חג התלמידים׳ והוכיח, כי במקורות הערביים והאירופיים הקרובים לזמן המאורעות אין כל זכר לאותם הקישוטים הרומאנטיים על ׳מלך יהודי׳ עריץ, המשתוקק לבתולות מוסלמיות. לפי המסורות של הברברים בני יֶזנאסן׳ השוכנים בין תלמסאן למליליה, נודע היהודי כמכניס אורחים ביד רחבה, וכן נהג גם כלפי אל־רשיד, שבא אליו בעורמה, כדי לרוצחו.
סניוואל סבור, שאין להטיל ספק בעובדה גופה, כי אל־רשיד הנרדף, שהיה זקוק לכסף, לא נרתע מלרצוח יהודי עשיר, משלם ג׳זיה ככל היהודים, שלא היה כלל מלך ושמו לא היה אבן משעל. הוא מניח, כי בעזרתו של די קאסטר הצליח לאתר את ׳דאר אבן משעל' כפר הנמצא בשטח מגוריהם של בני יזנאסן, הברברים משבט הזנאתה. לאחר שנכונה שושלת העלווים ניתוספו לאט־לאט הקישוטים הרומאנטיים על ה׳מלך וה׳מלוכה/ ונתפרסמו בנוסחאות שונות, כפי שהביאן מחבר מארוקאני שמת בסוף המאה הי״ט. וכן קרה, שהעשוק נעשה לעושק והרוצח הפך למגן האיסלאם. סניוואל מביא גם מעשיה אחרת, שלפיה הומלך היהודי לאחר מה שאירע לאחד השריפים הערביים, שראה אשה ותבע אותה למשכב ? ומשסירבה זו להתמסר לו, תפס את בנה וזרקו לתוך יורה רותחת. כמחאה על נבלה זו המליכו הערביים את היהודי למלך עליהם.
סניוואל הביא מעשיות אחדות, שיש בהן מוטיבים הדומים לסיפור אבן משעל. לכן מן הראוי להצביע על שני סופרים ערביים, בני המאה הי״ג, שישבו במזרחו של עולם האיסלאם, המוסרים מעשה במלך יהודי רשע שמלך בתקופה הטרום־איסלאמית בית׳רב, היא מדינה של מוחמד. רשע זה גזר ששום נערה לא תינשא לבעלה אלא אם כן בילתה את ליל־כלולותיה עם המלך. כך נהג המלך כלפי היהודיות והערכיות בנות השבטים אוס וה׳זרג' שהתיישבו אז בקרב היהודים. בהגיע תורה של אחת מבנות ח׳זרג׳ להינשא הציל אותה אחיה מקלון. הוא התחפש בבגדי־נשים, נכנם עם הנשים המלוות את הכלה אל המלך והרג אותו. ניתוחה ההיסטורי־ספרותי של מעשיה זו הוכיח כי אין בה שום יסוד היסטורי, והמוטיב ׳תיבעל להגמון תחילה׳ הושאל מסיפור ערבי מקורי»».
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- אגדת אבן משעל-עמוד 259 20/11/2019
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
(27 א)… מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ש׳ ורב טו״ב לבי״ת [היא שנת תנ״ט/1699]ישראל באתה לנו בשורה טובה מעיר מקנאם שנעשה נם גדול עם מסיר״א שהצילו הי״ת מן לבייא אחת. ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו. באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית למאל דלמלך מסיר״א באס יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא חב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכלוהום וטלאע מעאהום למלך פוק צור די צ׳אר אסבועא באס יתפרז, והבטו אנצארא בארבעא לאענד אסבועא ולא כלוהמסי. קאל לקאייד ולשורפא ולעביד די כאנו מעאה פוק צור ירגמוהום. קאם וואחד נצראני הדר מעא וואחד לביא בלעגמייא קאלהא תנקז לפוק צור ותטייח למלך ותאכלו לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא יסרבו, ונקזת לביא עלא למלך וקבדתו מן לכתפ דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מחכום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת אלחאם גא וואחד מן לעביד דלמלך (27 ב) ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא, טאחת אלביא לצ׳אר אסבועא ולמלך טאח עלא ברא ופכו הי״ת, ועמלו דאך אנהאר כבוד למסלמין ויהוד. ופכול בלאד כאנו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבסהא ויזיין ביהא. וזיינו סאטח דלמלאח וטיקאן בלכוואמי וחגוב ואנטאייר דל־ חריר, ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו ויסרבו אםראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר אלמלך ולצ׳ייאר אשרפא ולקייאד ולג׳וואמע ולמדרמאת בסבאבטהום ולא מן הדר מעאהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנה לגוים פפאס אלבאלי ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו, להושיבו שליו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו.
והרי התרגום
ארבעה נוצרים הסתתרו בבית האוצר של המלך מסיר״א כדי לגנוב! עמדו ותפסום. רצה המלך להסתכל עליהם בשישליכום לפני האריות. ועלה המלך עמהם מעל לחומה של סוגר האריות כדי להסתכל. הושלכו ארבעת הנוצרים לפני האריות ולא טרפום. אמרו השר והשריפים והעבדים שהיו אתו מעל לחומה , יש לרגום אותם! עמד אחד מהנוצרים וצעק אל אחת הלביאות בלשון זרה ואמר לה; שתזנוק על החומה… תכה את המלך ותט־
רוף אותו. לפי שהיו(האריות) גדלים עמהם והיו(הנוצרים) נותנים להם כל יום לאכול ולשתות. זנקה הלביאה על המלך ותפסה אותו בכתף וביד שמאל — והיד הימנית היתה דחוקה אל החומה, כי היתה חומה גבוהה. וכשהרימה הלביאה את ידה על המלך תפסה את החגור של החרב שהיה עליו ולא תפסה בבשר. בא אחד מעבדי המלך (27 ב) וירה כדור בין עיניה.
נפלה הלביאה אל סוגר האריות והמלך יצא החוצה והצילו הי״ת. ועשו להם המוסלמים והיהודים יום גדול ובכל הארץ ערכו שעשועים ומשתה ויום טוב. והכריזו החכמים וראשי הקהל שלא יפתח שום אדם את חנותו ומי שיש לו בגדים יפים ילבשם ויתקשט בהם. האנשים קישטו את גגות האלמלאה והחלונות באהלים, וילונות ואריגי פסים של משי. וכן עשו היהודים ארבעה דגלים והמוסלמים המשיכו לשחק ולשתות משקאות ומאחיא וביקרו(היהודים) בחצר המלך ובחצרות השריפים והלכו במסגדים ובמדרסות בנעליהם ולא נזפו עליהם הגויים. היהודים שדדו את חנויות הגויים בפאס העתיקה, אך איש לא אמר להם דבר. ומאחר שעניין זה היה נם גדול כתבתי עליו כאן.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
עמוד 263
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד, נתייעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנאס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם, אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים אל המלך מסיר״א והיו משלחים כתות כתות. ויתקבצו ביום א׳ ד, בחודש רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר־ ופקדתי בשבט פשעם. ויהי היום ויעלו בכתות ללקצבא של המלך מסיר״א ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל, ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו את בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המם לפניו לתת דין וחשבון על כל מת שגבו מן אלמלאח. וישלח אגרת על ידי הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנאם במאמר המלך לתת דו״ח. וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם. אוי לנו מיום הדין לפני דיין נאמן ב״ה; וילכו הנגידים וא׳ מן גובי המס והעלו אותם למלך ס׳ ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. הם מדברים ומתחננים לפני המלך יר״ה ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות את היהודים ברצאץ ימח שמו וזכרו, שם רשעים ירקב. וכן עשו ומתו ב׳ יהודים אחד שמו משה מאמאן ואחר עמו והשלישי נשפך דמו ולא מת. הכתה אותו הארצאצא ועברה בין הקנה ובין הוושט ולא מת ועדיין הוא חולה.
ואח״כ נתרפא ושמו משה ן' חנינא, והשם ית׳ ינקום נקמת דם השפוך, אכי״ר. וכשראה המלך את דם ההרוגים קצף קצף גדול וחמתו בערה לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הא׳. וגזר על היהודים אשר נשארו חיים והנגידים לשרוף אותם באש בתנור הסיד ויוליכו אותם לשורפם. ואח״כ אמר להחזירם וכשחזרו שאל לנגידים שבהם, וגזר עליהם לשורפם, ויוליכו אותם לשורפם; ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים. ויטב המלך את פניו לשר א׳ שהיה לפניו ויאמר לו: החזר את היהודים מן כבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פאס בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש. וכן עשה והביאם לפאס בש״ק כשגמרנו בס׳ אם רעה בעיני אדוניה וכו׳. בעוה״ר היו אלה, הי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל.
ונתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך נ״ע ושם חנה האלקאייד וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ ובו ביום גזר האלקאייד על הקהל לפנקס כל אחד לפי ערכו מה שיכול לתת כל א׳, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והוסיף עוד ואמר להם: לא תערכו רק מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים, אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו, וג״כ הנגיד היה מבקש מן המלך יר״ה ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית ליתנו עכשו, והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו, והלקאייד מכה ומענה בחכמים ובבעלי תורה. והיה מענה לעשיר א׳ ומרוב המכות והענוי שהיה מענהו ולא היה יכול לסבול, המיר דתו. אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות! ומן היום ההוא והלאה גזר אלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף, וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר.
וביום ח״ה [חול המועד פסח] של שנה הנז'(תס״ד 1704) בא ס׳ לחאג׳ מסעוד כסוס לגבות האלגזייא וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ את כל היהודים כדי ליתן באותו יום אלגזייא ואחר כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור חג הפסח, וכן היה.
בר״ח תמוז ש׳ התס״ה (1705) ליצי׳ בא לעיד אסגיר [] של גוים ביום ש״ק וכעם המלך מסיר״א על הנגיד הנד, שלא נתן לו המנחה שהיה רגיל לתת לו בכל עיד, והטיל קנס על הקהילות של המערב לתת לו ככר זהב במשקל, שהוא שור. תשעה עשר ככרים של כסף. ונתנו קהל פאם האומללים הרביע של הככר הנז' ע״י מחמד מצאבאן ועוד נתנו לו ללקאייד הנז' סוכרא והוצאות ח׳ אלפים אוקיות. [22] סוכרא — סח'רה, עבודת כפייה; נראה שבתקופה מסוימת אפשר היה להשתחרר ממנה על־ידי כופר־כסף — וכך שינתה המלה את הוראתה לתמורה, מתנת־כסף; ר׳ דוזי בערך.
הערת המחבר: אל־עיד אל צגיר, הוא עיד אל־פטר, החג המוסלמי לאחר צום חודש רמצ׳אן. התאריך משובש ללא תקנה. באותה שנה חל חג זה ביום ג׳ בשבוע, 27 ביאנואר. נראה כי חרה לאסמאעיל פי שניים, שלא קיבל את המתנות הנהוגות, כי היה מנהג, שאם חל החג המוסלמי בשבת היו צריכים להוסיף על המתנה הרגילה. והשווה וואנדל, 109 ,Danmark.(ע"כ)
וג״כ הת״ח ובעלי תורה כל א׳ לבדו נתן מה שנתן שלא ישוער ולא יסופר. ונטלו הזהב והלכו עם האל־קאייד למקנאם והלך עם הקהל הנגיד ה״ר אברהם ך שמול [נזכר בשו״ת משפט וצדקה ביעקב של ר׳ יעקב אבן צור, א, סי׳ רפח, בשאלה משנת תנ״ו, ובהסכמה משנת תנ״ח ,- עיין טולידאנו,.], וכשהוא רוכב על הפרדה יצאה נשמתו ומת והביאו אותו לאלגיסא [בית־קברות בשם זה נמצא בקרבת באב גיסה שבצפון העיר, והיה מיועד לקבורתם של אלה שנהרגו מחוץ לעיר ; עיין כה״י 29 ב (ויידה, 84) ; 32 ב (ויידה, 96). בדבר המקום עיין לה טורנו במפה,] וקברוהו. סוף דבר משנת התס״א (1701) אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר את הצרות שעברו עלינו בחמש שנים זה אחר זה תכופות זל״ז. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו לתפ״צ [19],
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
עמוד 265
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
המשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה
היוזמה לפתיחת המשא־ומתן באה מצד אסיפת־המעמדות — לפי עצתם של יהודים אחדים. יצחק בואנו די מיסקיטה [Isacq Bueno de Misquitta] הביא בראשית 1682 למלך מכתב מאת האסיפה ומתנות שונות והשיג ממנו הבטחה, שיעשה את החוזה תמורת 600 קווינטאלים של אבק־שריפה ומרכבה יפה. אולם באותו זמן הגיע עוד יהודי למכנאס, פרנאנדו מנדים, גם הוא תושב מארוקו באותו זמן, וגם הוא הביא הצעה דומה מאת אסיפת־המעמדות. באמשטרדם היוזמים להטלת תפקיד זה על פרנאנדו היו גדעון מנדיס, יעקב די אוליווירה ודון מנוּאל די בְּלמונטה. כנהוג הביא מנדיס עמו מתנות והודיע על משלוח כמות גדולה של אבק־שריפה לצורכי השלטונות במארוקו. מצד אסמאעיל ניהל את המשא־ומתן במכנאם יוסף מאימראן, הממונה על החצר. המלך נטה לקבל כמתווך את מנדיס, שטען כי הוא הראשון שיזם את חידוש השיחות, אולם אסיפת־המעמדות החליטה בסוף להפקיד על המשא־ומתן את משפחת מיסקיטה. נראה, שיצחק די מיסקיטה חדל לטפל בעניין זה, כי בשנה שלאחריה ביקש דניאל די מיסקיטה, שישב באמשטרדם, את הפנדורפ לעזור לשני אחייניו יוסף ודניאל מיסקיטה בניהול השיחות. בשם חצר מארוקו יוצא עתה לארצות־השפילה יוסף טולידאנו, קרובו של יוסף מאימראן, כדי להביא לאישורם של השלטונות שם את נוסח החוזה, שהוכנסו בו שינויים בסעיפים 7 ו־9 לעומת נוסח החוזה עם אלג׳יריה. יוסף טולידאנו, בנו של דניאל, נבחר בשל מעמדו הרם של יוסף מאימראן, ובני מיסקיטה, וגם גדעון מנדיס, שליחו של יעקב די אוליווירה, שיכנעו אותו על־ידי מתנות רבות לצאת לארצות־השפילה. הוסכם שאת שכר־הטירחה שתשלם אסיפת־המעמדות בעבור התיווך יחלקו ביניהם בשווה שלושת הצדדים בניהול השיחות: בני מיסקיטה, יוסף טולידאגו ויוסף מאימראן, אך זה האחרון יקבל מכלל הסכום לפני החלוקה סך 400 פּאטאקוֹס. הפנדוֹרפּ לא היה מרוצה מן ההסדר. הוא ראה בו פגיעה ביוקרתו, כי לא הוזמן להביא את החוזה להאג, אף פסחו עליו לגמרי בחלוקת שכר־הטירחה. הוא כותב במרירות מסוימת, כי בהכנת החוזה לא הקפידו על כל ההוראות של אסיפת־המעמדות. אולם בגלל מעמדו של יוסף מאימראן הבליג על עלבונו הפרטי, ורק ביקש למסור את המתנות לאסמאעיל, שבזה יובלט מעמדו כקונסול של ארצו. יש לציין, כי הפנדורפ מדגיש בדו״חים שלו פעמים אחדות את תפקידו המכריע של יוסף מאימראן בסיום המוצלח של הכנת החוזה. הערכתו החיובית בולטת במיוחד לאור עמדתו המסתייגת כלפי הסוחרים היהודיים באמשטרדם, שנבעה קצתה מזה, שאלה היו מתחריו של אחיו, סוחר־יצואן בארצות־השפילה.
שליחותו של יוסף טולידאנו אל אסיפת־המעמדות הוכתרה בהצלחה. בשלביו האחרונים של המשא־ומתן היתה גם ידו של יצחק ששפורטש, המכונה קרובו של יוסף טולידאנו, שעליו הוטל להבהיר נקודות מסוימות. באותו פרק־זמן שימש הרב יעקב ששפורטש כמתרגם האיגרות הערביות לספרדית, ודוד טוריס [Torres] היה מתרגמן מספרדית ללשון הנידרלאנדים. החוזה אושר במאי של שנת 1683. וכן היתה חליפת־מכתבים בדבר החוזה מצד אברהם מאימראן, אף כי אביו יוסף עדיין היה בחיים. בדו״ח של הפנדורפ מיום 19 בנובמבר 1683 נזכר כי יוסף מאימראן מת, אבל לא ניתנה הסיבה למותו. ייתכן שאילו נכונות היו השמועות על מותו הטראגי שאותן מסרו בּינו ואחרים, היה גם הקונסול מציין דבר זה; אבל גם אין להוכיח דבר משתיקתו.
לאחר חתימת החוזה הגיעה השעה לשלוח את המתנות המובטחות (באוקטובר 1683). לשם קבלת אישורו הסופי של אסמאעיל יצאו במחצית 1684 למכנאס הפנדורפ, יוסף בואנו מיסקיטה, שני סוחרים נידרלאנדיים (כנראה נוצריים), ואחיו של יוסף טולידאנו — כפי הנראה חיים הנזכר במסמכים מאותו זמן. בחצרו של אסמאעיל פעיל היה כבר אברהם מאימראן. והמשלחת נתקבלה לריאיון ב־16 באַבגוּסט, 1684.
ב־12 במארס 1685 ערך יוסף טולידאגו את ביקורה פרידה אצל אסיפת־המעמדות, אולם הוא השתהה עוד זמן־מה בארץ, כנראה כדי לעזור בהכנת טיוטה של הסכם לפדיון שבויים, כי שודדי סלא תפסו בינתיים שמונה ספינות נידרלאנדיות, ומספר השבויים שבידם גדל באופן ניכר.
עתה נשתפרו האפשרויות למסחר ער בין שתי הארצות. הפנדורפ וחיים טולידאנו עשו שותפות, והנידרלאנדים מספקים רובים ותחמושת למארוקו — המצרכים החשובים ביותר בשביל המלך, בדומה למצב בימי הפליאג׳י. אמנם יש לפעמים עירעורים על טיב הנשק, והפנדורפ מסביר סיבתם בטיפול לא־מתאים מצד הכושים שבחיל־המשמר של אסמאעיל. בראשית 1688 עיינה אסיפת־המעמדות במינוי קונסול בסלא במקומו של הפנדורפ שביקש להתפטר, אולם לבסוף נשאר בתפקידו. בחודש מאי של אותה שנה הגיש יוסף טולידאנו את כתב־האמנתו לאסיפת־המעמדות.
בראשית שנות התשעים נתקשרה מתיחות בין שתי המדינות. מסתבר שנגרמה על־ידי הפסק הספקת נשק ותחמושת מצד הנידרלאנדים. אסמאעיל ראה בדבר רמז שרצונם לכלות את חוזה־השלום, ומצידו הירהר על ביטול החוזה. בכל־זאת החליט, בהשפעתם של אברהם מאימראן והפנדורפ, לשגר אל ארצות־השפילה את חיים טולידאנו, שאחיו יוסף נמצא בה כבר בתפקיד שגריר, כדי לתהות על כוונות אסיפת־המעמדות, לבקש תחמושת ולהציע תמורתה חנקת־אשלגן. חיים טולידאנו יצא בשליחות יחד עם הפנדודפ. אסיפת־המעמדות הכחישה בשורה של החלטות כל כוונה לנתק את הקשרים, אף הצהירה על רצונה לשפר את היחסים. בעקבות זאת הוסכם ב־1692 עם חיים טולידאנו להאריך את החוזה של 1684. כמחווה של רצון טוב שיחרר אסמאעיל שבויים נידרלאנדים, שנתפסו בספינה צרפתית. הנידרלאנדים הבינו שמחובתם לעשות מאמצים כדי לייעל את אספקת הנשק שמבקש אסמאעיל, לדאוג לשיפור טיבו, שעליו נשמעו תלונות, ומאימראן וחיים טולידאנו ניסו לשווא לקבל עליו עריבות מהסוחרים, ולהזמין מלונדון את הדגמים המבוקשים שאין מייצרים אותם בארצם. וכן דאגו למתנות בשביל קיסר מארוקו ונכבדים אחדים בחצרו, וביניהם אברהם מאימראן, בזכות אביו, שהכין את חוזה 1683. אולם הוחלט שהמתנות (תותחים ונשק אחר) תימסרנה לתעודתן רק לאחר שיאושר ההסכם על המשך חלותו של חוזה 1684, וכן לאחר שישוחררו ללא כל תשלום השבויים שנלקחו בשבי לאחר שתם תוקפו של חוזה זה.
יותר קל היה לאסיפת־המעמדות לקבל החלטות נמרצות בהאג מאשר להפנדורפ ולחיים טולידאנו לבצען במכנאם. כבר בהפליגם בים בראשית 1694 הירהרו שני השגרירים בדבר, כיצד יוכלו לבוא בידיים ריקות ולדרוש תחילה את אישור ההסכם ושיחרור השבויים׳ ולהתנות את מסירת המתנות במילוי דרישות אלה. אותה שעה כותב הפנדורפ שנמאס לו כבר השירות בברבריה, וכי טולידאנו המסכן חלצתו חמה בפחדו מפני אדוניו, על ששהה זמן כה רב בארצות־השפילה. ואמנם קיבל הפנדורפ ייפוי־כוח למנות מישהו שימלא את מקומו במארוקו. בהגיעם לתנג׳ה שלח חיים טולידאנו מיד אל אחיו, שהפנדודפ אינו נוקב בשמו, לבקש שיסלול את הדרך למשא־ומתן אדיב עם השלטונות. המשנה־למלך בתנג׳ה דרש להעביר לרשותו מיד את המתנות לפני מילוי התנאים של אסיפת־המעמדות. טולידאנו חשש, שסירוב לדרישה זו עלול לשים לאל את כל המאמצים שהושקעו במשא־ומתן בין מארוקו ובין ארצות־השפילה במשא־ומתן ולסכן את משפחתו, ולכן לחץ על הפנדורפ למסור את המתנות. בתור עירבון הפקיד ביד הקונסול את כל המתנות שהביא הוא עצמו, באופן פרטי, למלך. הפנדורפ הסכים להצעתו של טולידאנו, גם מאחר שידע, כי טולידאנו ואברהם מאימראן יעשו כל מאמץ כדי למלא את דרישות אסיפת־המעמדות, וכן שקל את הסכנות הצפויות מצד הספרדים לספינה הטעונה נשק ותחמושת, שנמצאה עדיין בקאדיקס. ופעם, כשהביאה ספינה נידרלאנדית מטען נשק מאיכות מפוקפקת, שהיה צריך לשמש כופר בעבור שבויים, ונשקפה סכנה שהמשא־ומתן ייכשל, נעשה ערב אברהם מאימראן לטיב הסחורה.
מהמשך מכתביו של הפנדורפ אנו למדים כמה קשיים נערמו בדרך לאישור ההסכם. אולם הוא היה בטוח בהצלחת פעילותם של מאימראן וטולידאנו, שאם לא כן יפסידו את כל הונם. ב־1698 הגיע לארצות־השפילה משה טולידאנו, שנשלה לשכנע את אסיפת המעמדות בכנות כוונותיו של אסמאעיל כלפי ארצות־השפילה.
זמן קצר לאחר־מכן(בתחילת 1699) סיים הפנדורפ את תפקידו כקונסול במארוקו. נוכחות קונסול הכרחית היתה עתה, כשהוארך חוזה־השלום, אלא שלא נמצא מועמד למשרה זו. אסיפת־המעמדות לא היתה משלמת משכורת שנתית, והאגרות הקונסולאריות לא הכניסו סכומים ניכרים, והקונסולים בכל ארצות ברבריה נאלצו להתפרנס מרווחיהם הפרטיים. בכל ערי־החוף של מארוקו לא גר אף סוחר נוצרי אזרח ארצות־השפילה, והפנדורפ נאלץ למנות כממלא־מקומו את גדעון מנדיס, הידוע לנו(עיין למעלה, עמ׳ 266), שבנו התגורר באמשטרדם. אבל קברניטיהן של שתי ספינות נידרלאגדיות שעגנו בסלא מיאנו לשלם את האגרות למנדיס, ופנו ליהודי אחר, דניאל נונס ד׳אנדראדה [Daniel Nunes d’Andrada]. ובעקבותיהם הלכו קברניטים אחרים. כדי לחזק את מעמדו של מנדיס העניקה לו אסיפת־המעמדות ב־20 למארס 1700 כתב־מינוי לקונסול בסלא.
רבות מבין ההחלטות של אסיפת־המעמדות בשנים 1699—1700 קשורות בעסקיהם של משה טולידאגו ואברהם מאימראן עם ארצות־השפילה והתביעות הכספיות שהיו להם׳ והן כלולות בתיק כרסתני מיוחד, ׳מסמכים על המו״מ עם שגריר מארוקו 1699׳. משה טולידאנו נתקבל לריאיון על־ידי האסיפה ביולי 1699, ולפי הצעתו נתמנתה ועדה מיוחדת כדי לחקור את צדקת התביעות. בעוד הדיונים בוועדה נמשכים עסק טולידאנו בייצור קני־רובים. בסוף זכה בתביעתו וקיבל סך של 6,000 פלורינים.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
סיום פרק משא ומתן