מורשת יהדות מרוקו

תהלה לדוד החדש

אֻמְלָלָה רֻטָּשָׁה – קינה לאשה-א

תמרור: ארים על שפאים סימן: אני דוד

אֻמְלָלָה רֻטָּשָׁה, הָאֵם עַל הַבָּנִים-ב

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחוֹק מִפְּנִינִים-ג

נָשִׂים שַׁאֲנַנּוֹת, שְׂאוּ קִינָה בְּמָרָה .בּוֹטְחוֹת-ד וַעֲדִינוֹת,

לִסְפּוֹד לִבְכּוֹת לְצָרָה-ה. קַדְּשׁוּ עֲצָרָה-ו, בְּמִסְפֵּד מַר כַּתַּנִּים-ז.

 עַל אִשָּׁה כְּשֵׁרָה, עִזְבוּ שִׁירִים וְתַנִּים:

יִרְאַת הָאֵל שָׁמְרָה, כַּדָּת וְכַתְּעוּדָה-ח. גַּם הָיְתָה זְהִירָה, תָּמִיד בִּתְלַת כַּחֲדָא-ט.

חָלָה נֵר וְנִדָּה-י, הִיא סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים-יא. גַּם בְּטֻמְאַת לֵדָה, לְבָנוֹת וְלַבָּנִים-יב:

דָּת יְהוּדִית-יג חָשְׁקָה, בְּאַהֲבָה וְחִבָּה. וּבְמִצְוַת הַצְּדָקָה, הֲנָיָתָהּ מְקַרְבָא-יד.

מַתָּנָה מְרֻבָּה. לְדַלִּים וְאֶבְיוֹנִים. בְּנַחַת וְשׁוּבָהּ-טו, בְּחֵן וְתַחֲנוּנִים-טז:

וְתוֹרַת חֶסֶד עַל, לְשׁוֹנָהּ כָּל יָמֶיהָ-יז. בְּדַרְכֵי שׁוֹכֵן עַל-יח, הִדְרִיכָה אֶת בָּנֶיהָ.

קָמוּ וַיְאַשְּׁרוּהָ-יט, יוֹדְעֶיהָ מִלְּפָנִים. בָּנוֹת וַיְהַלְלוּהָ-כ, מַלְכוּת וּנְשֵׁי רוֹזְנִים-כא:

דּוֹדִי-כב, נֵרָהּ תָּהֵל-כג, תַּשְׁפִּיעַ לָהּ טוֹבָתָךְ. מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרַךְ-כד, לְמַעֲנָךְ.

בָּעֳנִי אֲמָתָךְ, תִּרְאֶה-כה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים. וּמְחֵה בְּחַסְדָּךְ, דֶּמַע מֵעַל כָּל פָּנִים-כו:

 רינת יעקב

א. ובה פתיחה והי בתים, ובכל בית ב׳ טורי ענף ובי טורי אזור. והטורים כפולי צלעות ומשקל הצלעות; ו׳ הברות לצלעות הראשונות, וזי הברות לצלעות השניות: ב. מליצה ע״פ הושע י, יד ודברים כב, ו: ג. עי׳פ משלי לא, י; ד. ע״פ ישעיה לב. ט: ה. ע״פ בראשית כג, ב: ו. ע"פ מ״ב י, כ: ז. ע׳׳פ מיכה א, ח: ח. ניתן לישבע עליה ששמרה כדת כל מצוות הי, וזה ע׳׳פ ישעיה ח, כ ובדברי המפרשים לשם: ט. יש אנשים ונשים אשר תופסים להם מצוה אחת ומחמירים בה, אך יש שאינם מסתכלים על המצוה אלא על מי שמצוה עליה, ומדקדקים ככל האפשר בכל המצוות כולן: י. והיינו שלא יאמרו חלילה שנסתלקה בעוון שלא שמרה מצות נדה וחלה והדלקת הנר, כאשר מצינו בסוף פרק ב׳ ממסכת שבת על שלש עבירות נשים מתות וכר. כי אדרבה האשה הזו היתה זהירה במצוות הללו ביותר: יא. ע”פ שה׳׳ש ז, ג והתום׳ בסנהדרין לז, א ד״ה והתורה, פירשו דבר זה על שמירה מנדה, כי תיכף כשאומרת האשה לבעלה דם כשושנה אדומה ראיתי, פורש ממנה מיראת הי: יב. בערי מרוקו היו נוהגות הנשים פרישות מן הבעל מ׳ לזכר ופי לנקבה, אך מנהג זה בטעות יסודו, וממינות הקראים יצא ונתפשט, ונתקבל אצל הנשים כתורה מסיני כי הקראים פירשו "עד מלאת ימי טהרה" עד אשר ימלאו ארבעים לזכר ושמונים לנקבה. והוא פירוש אפיקורסות וגילוי פנים בתורה עזלא כהלכה. וכבר ובינו הגדול הרמב״ם ז״ל כתב (פי״א מהלי איסורי ביאה הלכה טו), בזה הלשון; זה שתמצא בקצת מקומות שהיולדת זכר לא תשמש עם בעלה עד סוף ארבעים יום והיולדת נקבה עד סוף שמונים יום ואע”פ שאינה רואה דם, אין זה מנהג אלא טעות, ודרך אפיקורסות היא באותם המקומות, ומן הצדוקים והקראים למדו דבר זה, ומצוה לכוף אותן כדי להוציא מלבן דבר זה, ולהחזירן לדברי רבותינו שאמרו שתספור שבעה נקיים ותטבול ותהיה טהורה. ע"כ. והחרו אחריו רבנו הריב״ש בתשובותיו (סימן מ), וכן הרשב״ץ בתשובותיו ח״ג (סי׳ רלח), וכן כי רבינו המהריק״ש בהגהותיו לירד סי׳ קצ׳׳ד. ומרן בבית יוסף ירד סי׳ קצ״ד הביא מדברי מהרי״ק שגם כתב שהעיקר כהרמב״ם בזה. והנה אע״פ שהרמ״א והב״ח שם מצאו סמך לדברי המחמירים, מ׳׳מ גם אצל בני אשכנז לא נהגו כיום להחמיר בזה, כאשר העידו הרב חכמת אדם, וכן הרב ערוך השלחן. וגיסו של רבינו המחבר הוא ניהו רבה המלאך רפאל בירדוגו ז׳׳ל בספר תורת אמת יצא לעקור ולשרש מנהג מעוות זה שמצוה לבטלו. והחרה החזיק אחריו הגאון מוה׳׳ר פתחיה ברדוגו בשרת נופת צופים חיו״ד סי׳ ט׳׳ז שהאריך לבטל מנהג זה, ודחה את כל דברי הרב שמים החדשים. וכן דעת הרב בעל קרית חנה דוד ז׳׳ל כאשר הביא דבריו הגאון רבי מסעוד הכהן בעל פרחי כהונה בתשובותיו חיו״ד סי׳ ל׳׳ה, ועד אחרון מלך בירושלים הוא ניהו רבה מהר״ש משאש זצ״ל בשרת שמ׳׳ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ כ׳׳ו שדחה מנהג זה מכל וכל, והעיד על רבני מכנס שבטלו מנהג זה בימיהם, ושכן ראוי להורות. ועד אחרון הגרע״י בספרו טהרת הבית סי׳ י׳׳א האריך מאד מפי ספרים וסופרים לבטל מנהג זה שיסודו מן הקראים, ואין מקום להאריך כאן. והעיקר להלכה שאם פסקה מלראות דם והפסיקה בטהרה אם חלפו שבעה ימים לזכר וי״ד ימים לנקבה הרי זו טובלת וטהורה לבעלה: יג. ראה כתובות עב, ב: יד. מקרבת הנאה לעניים, ונותנת להם פת מוכנה בלא שיצטרכו לטרוח להשיגה מן האופה: טו. ע׳’פ ישעיה ל, טו ומובנו, בהשקט ובטחה במנוחה ושלוה, כמו נפשי ישובב (תהלים כג, ג): טז. ובדברי תחנונים ודברים רכים לפייס דעתם: יז. ע״פ משלי לא, כו: יח. כינוי להי׳׳ת: יט. ע״פ משלי לא, כח: כ. ע’׳פ ע׳’פ שם שם, כח: כא. שרגילות לעשות צדקות ומעשים גדולים, ואעפ״כ ישבחוה, כי גם ביניהן נתבלטה במעשיה הטובים: כב. כינוי להי״ת שהוא אהובינו ואוהבינו: כג. נרה תאיר: כד. ע״פ פזופטים ה, כד: כה. ע״פ ש״א א, יא: כו. ע״פ ישעיה כה, ח: