מורשת יהדות מרוקו

סוף הפרק " על מעמדה החברתי וההשכלתי של האישה היהודייה במזרח התיכון והמגרב ".

במקרה אחר שמביא הרמב"ם, מדובר באדם אשר בהיעדרו מהבית, הלכה אשתו לעבוד כמלמדת אצל אחיה המלמד. מתברר שהיא למדה אצל בעלה, ולאחר מכן המשיכה ללמוד תורה בכוחות עצמה. במסמך משנת 1160 בקשר להוצאת כסף מההקדש ללימודיו של יתום, מוזכרת מלמדת ולה שני בנים מלמדים.

הרמב"ם מאפשר לבעל למנוע מאשתו ללמד, ובכלל אין הוא רואה בעין יפה שנשים תלמדנה קטנים, וכך הוא פוסק במשנה תורה " אישה לא תלמד קטנים " או " וכל אישה לא תלמד תינוקות. אולם לפי שהנימוק לאיסור מפני האבות הבאים לבית הספר, הרי נמצא פתרון שהמורה לא לימדה לבדה, אלא הביאה את בנה הגדול לעזור לה והוא שמשוחח עם האבות.

המניע לכך שאישה תלמד, לפי הדוגמאות לעיל, הוא אמנם לחץ כלכלי. יוצא שלא הייתה זו תופעה רגילה שאישה תהיה מורה, אבל העובדה שהיא מסוגלת ללמד בשעת הצורך, אומרת שהיה לה בסיס לימודי עוד מילדותה. ומכל מקום ידעה לפחות לקרוא את החומש.

בתקופה הנדונה זכו יתומות ועניות לחינוך על חשבון קופת הציבור או ההקדש, ונשים מיוחדות היו ממונות על חינוכן. אנו למדים על כך מפניות בנידון לנגיד יהודי מצרים אשר עליו היה לאשר הוצאות מכספי ההקדש למטרה זו.

יש לציין, כי בתקופה המקבילה היו גם בחברה המוסלמית נשים שעסקו בלימוד הקוראן ופרשניו והוראתם, בקיאות בדקדוק, בתורת המשפט, ברפואה ובספרות.

ידוע על נשים שלימדו גברים, ואשתן של חכם מוסלמי לימדה מאחורי וילון. אבן חזם, חכם מן המאה הי"א בספרד המוסלמית, למד בצעירותו קוראן, שירה וספרות מפי אישה. לעבד ארחמאן השלישי האמיר של ספרד – 912 – 961, הייתה מזכירה במנגנונו. אולם היו אלה בוודאי מקרים חריגים, ולא הייתה דאגה להשכלתה של הבת בשכבות העממיות.

בחברה היהודית במזרח התיכון חל שינוי בתקופה העות'מאנית, כנראה במקביל לירידה התרבותית בעולם המוסלמי בו חיו היהודים.

בספרות הרבנית של חכמי המזרח והמגרב אחרי גירוש ספרד, אין כמעט ידיעות על חינוכה של הבת או לימודיה בתורה. כשבת יודעת ללמוד תורה, הדבר מצוין במיוחד, סימן שזו תופעה נדירה.

אמנם יש ידיעה על האר"י ז"ל, שתיקן חדרים ללימוד גם לנשים, והוא היה דורש להן כמו לגברים בחדרים נפרדים. בארץ ישראל ובכמה מקומות בתורכיה, היו מלמדים סובבים לדרוש בפני הנשים וללמדן כמו את הקטנים תפילה וברכות. אולם אלה פעולות מקריות וארעיות, ואין זו מסגרת חינוכית ממוסדת ומאורגנת.

למעשה עד תחילתה של חברת כל ישראל חברים, שנות השישים של המאה הי"ט, לא זכתה הבת בקהילות המגרב ובמזרח התיכון, לחינוך בבית הספר.

בניגוד למסופר במקורות המאה הי"ב במצרים, לא מצאנו בתקופות מאוחרות יותר במזרח התיכון ובמגרב, שאישה תלך ללמד בנים, ולו אף מתוך כורח כלכלי. היו בנות שלמדו אצל נשים. במקור ממרוקו מן המחצית השנייה של המאה הי"ח מדובר על " הבנות המתלמדות אצל אשת יעקב הכהן ", אך לא ברור מה למדו ומה מידת הקביעות שבדבר.

מכל מקום לא לימדה האישה בנים. אם הבעל לא פירנס את משפחתו, מסיבה כל שהיא, עובדת האישה בבית או מחוצה לו במלאכות האופייניות לה, כמו טוויה, אריגה או כמשרתת אף בבית הנוכרים. חלה אפוא תמורה מתקופת הרמב"ם לעומת הדורות הבאים.

את חינוכה היהודי קיבלה הבת במסגרת המשפחה מאמה ומסבתה. הללו הדריכוה למוסר, לדרך ארץ, לקיום הדינים הקשורים לאישה ולמשק ביתה, מבלי שהדבר חייב קריאת בספרים, אלא מתוך דוגמה וניסיון מעשי

ככל שלמדה מעבר לזה, המטרה הייתה שתוכל ללמד ילדיה, ובעיקר את בנותיה, תפילות ומצוות יומיומיות. הדגש בחינוך הבת היה על האמונה התמימה והציות למסגרת העדה והמשפחה. היא הייתה גם חייבת להיות אשת חיל חרוצה, הדואגת למשק הבית ויוצרת את התנאים שבניה ובעלה יוכלו ללמוד תורה. כמו כן עליה לעסוק במעשים טובים ובגמילות חסדים.

נצטט מקור מן המאה הט"ו, המאפיין מצב זה. הרשב"ש בן הרשב"ץ נשאל על אודות הספר שמניחות הנשים לבית הכנסת ואמרת שמאחר שאינן מצוות ללמוד תורה, טוב שיניחוהו להשיא יתום ויתומה "

תשובה. יפה אמרת, אבל לא מהטעם שאמרת, לפי שהנשים אף על פי שאינן מחוייבות ללמוד תורה, אבל זוכות הן לחיי העולם הבא בזכות התורה שמלמדין את בניהם ומוליכין אותם לבית הסופר, ובזכות שמשמרות את בעליהן עד שבאים מהישיבות ( שאלות ותשובות רשב"ש ).

כאן מבא לידי ביטוי רעיון המופיע במדרשים, והיה למציאות בחיי היומיום של יהדות צפון אפריקה והמזרח.

למרות שכאמור לא קיבלה הבת חינוך פורמאלי, הדבר לא גרם לצמצומה ולסגירתה במשק ביתה בלבד. היו נשים שתפשו מקום בחיי המעשה אף מחוץ לבית, וגילו עצמאות ופעילות, בתחומים שונים בחיי החברה והכלכלה. המקרות מספרות שאלות ותשובות של התקופה העות'מאנית, מעלים פרטים שונים :

 היא קונה, מוכרת או נותנת במתנה, חזקת קרקע או רכוש אחר שלה, מקדישה כסף למטרות ציבוריות, כגון לעניים, לתלמוד תורה, לארץ ישראל או לבית הכנסת. היו בעלים שמינו את נשותיהם כאפוטרופוסים על נכסיהם, שיפעילו אותם בעצמן או בעזרת אחרים.

אישה ממונה על חלוקת הקודש. לעתים הייתה האישה ערבה לקנס, חוב או עסקי בעלה, כגון סחורה שנקנתה בהקפה. נשים היו בעלות חנות, שותפות בעסקים אפילו עם גויים, מלוות כסף ומנהלות משא ומתן מסחרי.

גם מקורות חוץ מאשרים זאת. למשל הנוסע הצרפתי פייר בילון, שביקר בתורכיה בשנות הארבעים של המאה הט"ז, כותב כי נשים יהודיות מצויות בשווקים, כשהן גלויות פנים ומוכרות עבודות מחט, מטפחות, מגבות, חגורות, כרים, קישוטי מיטה ועוד. מקורות אחרים מוסרים על סחר עם ארמון המלכות.

למתעניין במסעות הנוצרים בארץ ישראל להלן קישור מהאינטרנט.

http://www.e-mago.co.il/Editor/history-583.htm

האישה היהודייה פתוחה ומעורה יותר בחברה ובכלכלה מנשי המוסלמים, והדבר עורר תשומת לב. כל הפעילות הזו חייבת אינטליגנציה מסויימת, המצאות וניסיון בהוויות העולם ובדרכי הכלכלה, וכן יכולת מגע  והידברות עם בני אדם, ובוודאי גם ידיעת החשבון.

מצידם של חכמי ישראל הייתה מגמה לצמצם ולהגביל עצמאותה, ובעיקר בתחומים המחייבים מגע עם הנוכרים, וזאת בגלל הסכנות שנשקפו לאישה כשהיא מחוץ לבית.

בית הדים בפאס, תיקו בשנת שכ"ח – 1568, כי מהיום שום אדם לא יתן לאשתו להיות ערבה בעד חוב שהוא חייב לגויים. החשש היה שמא יחול פיגור שתשלום והיא תיאסר. קיימת רגישות מיוחדת לאישה נמצאת במאסר, בו היא נתונה לשרירות הגויים שעשויים להתנכל לה.

תקנה דומה תוקנה בירושלים, לפי טכסט משנת ת"ץ – 1730. תקנה זו לא בוצעה.תוצאות למגמה זו של הגבלה על עצמאותה של האישה ניכרת רק במאה, מאה וחמישים השנים האחרונות. דומה כי במאה הי"ט הייתה נטיה מצד חכמים לסגור את האישה היהודייה יותר בביתה ולשמור עליה מפני מעורבות עם הגויים, והדבר הגביל את עיסוקיה מחוץ לביתה.

לדוגמה נזכיר כי, נשים עניות עבדו במאה הט"ז במצרים, בבתי מלאכה של גויים והיו נשארות שם ברציפות, יחד עם עובדים נוכריים, שלושה ארבעה ימים. הייתה הסכמה מימי הנגידים כנראה בסוף המאה הט"ו, או בתחילת המאה הט"ז, כי רק לנשים מעל גיל ארבעים מותר לעבוד בתנאים אלה.

לעומת זאת פסק רבי חיים פאלאג'י, דיין באיזמיר בן המאה הי"ט, כי ללא שומר יהודי אסור אפילו לזקנות לעבוד. הוא אישר תקנת קהל שאישה לא תשב לבדה בחנות בשוק היהודים.

ואשר להשכלתה, עם חדירת ההשכלה האירופאית על ידי חברת כל ישראל חברים, ניכרת מצד חכמי המזרח והמגרב המגמה להרחיק את הבת מלימודים ולגונן עליה מפני השפעות זרות. בהדרגה השלימו עם חינוכן הממוסד כי בבית הספר קיבלו חינוך מקצועי ונשקפה גם סכנה שהבת תלמד בבתי ספר של המיסיונרים.

לסיכום, ראינו כי היו בנות, בייחוד בנות חכמים, שידעו תורה ברמה גבוהה, אך בנות העם הפשוט קיבלו חינוכן היהודי במסגרת המשפחה, באמצעות האם והסבתא. במאה הי"ב יש ידיעות על בנות שלמדו תורה עד כדי יכולת ללמד בבתי הספר.

בדורות הבאים, למרות שלא זכתה בדרך כלל ללימוד פורמאלי, הייתה מסוגלת לנהל משא ומתן מסחרי, וגילתה עצמאות בחיי החברה והכלכלה, יחד עם מגבלות שהחברה המסורתית מחייבת.

סוף הפרק " על מעמדה החברתי וההשכלתי של האישה היהודייה במזרח התיכון והמגרב ".