מורשת יהדות מרוקו

פזורת יהודי צפון מרוקו ו " הרוח של תיטואן " – יצחק גרשון

קהילת תיטואן שבצפון מרוקו הוקמה בידי מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15, במסגרת של עיר שנוסדה גם היא באותה תקופה בידי פליטים מוסלמים מממלכת גרנדה. היסוד הספרדי בין חברי הקהילה נשאר דומיננטי לאורך הדורות, והמרכיב ה ״תושבי״ ( במקורותינו נקראים תושבים היהודים המרוקאים תושבי המקום מימים קדמונים, להבדילם ממגורשי ספרד ) בה היה בטל בשישים, עד לחיסולה בדורנו.

הערת המחבר : העיר תיטואן נהרסה עד היסוד בשנת 1437, ונבנתה מחדש בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה־15 בידי אבו אל־חסאן עלי אל מנד׳רי.  

אף כי היו באזור קהילות עתיקות ממנה, היא כבשה לעצמה במהרה מעמד בכורה —וזאת בשל גידולה והתפתחותה המואצים של העיר במאה ה – 16 בשל הבעיות הגאו־פוליטיות שסבלו מהן הקהילות השכנות, במיוחד ארסילה ואל־קצאר, שהיו באזור מריבה בין פורטוגזים למרוקאים; ובשל שיעור קומתם של כמה מחכמיה־מנהיגיה, וראש להם רבי חיים ביבאס, האב המייסד המיתי. וכך הייתה תיטואן במאה ה־17 הקהילה הראשית בצפון לא רק בשל גודלה, אלא גם בשל מעמד חכמיה ודייניה, והעיירות השכנות היו לה קהילות־בנות, גרורות בלשון חכמינו. במאה ה־18 התחזק מעמדה זה עוד יותר עם בואו —־ ר׳ יעקב בן מלכה מפאס, מגדולי רבני מרוקו במאה זו ובכל הזמנים.

במאה ה־18 נפתחו ליהודי תיטואן ובנותיה אפיקים רבים לפרנסה בטנג׳יר ובגיברלטר, ומהגרים תיטואנים הם שייסדו למעשה את הקהילות שם. קהילות אלה הפכו גם הן לבנותיה, והיו למעשה פזורה ספרדית שנייה.

בסוף המאה ה־18 התחילה תקופה ארוכה של ירידה כלכלית בתיטואן, עם דחיקת נמלהּ מגדולתו בידי אס־סווירה, ואחר כך טנג׳יר. התיטואנים התחילו להגר בהמוניהם, והרחיבו בהדרגה את יעדי הגירתם — אחרי טנג׳יר וגיברלטר גם ליוורנו, אוראן, ארץ ישראל, פורטוגל, ספרד, ואפילו אמריקה הדרומית. בכמה מהמקומות האלה התקבצו התיטואנים ביניהם, שמרו על לשון הדיבור שלהם, החכיתיה, על התרבות הייחודית המועברת דרך שפה זו ועל מנהגים ספרדיים — הן בתחום הארגון הקהילתי, הן בתחום הדתי־הפולחני והן בתחום התרבות החומרית.

מן המפורסמות הוא, שקבוצות מהגרים נוטות במידת האפשר לשמור על קשרים הדוקים בין חבריהן ואף להתלכד, בעיקר לצורכי עזרה הדדית, אך גם לצרכים תרבותיים; מתוך מצוקותיהם־הם — גם הכלכליות וגם אלה הקשורות לקשיי קליטתם במקומותיהם החדשים — הם בונים לעצמם עבר מיתי של כור מחצבתם, ולפעמים אף מספחים אידיאליזציה של החיים שם. כך גם התיטואנים בנכר, לפחות במקומות שבהם היה ריכוז גדול שלהם. הם עשו זאת מתוך שהפנימו את ההרגשה שבתיטואן התקיימה קהילה למופת, בעלת מורשת יהודית־ספרדית והיספנית בלעדית ומיוחסת ובעלת ״רוח״ מיוחדת שהפכה אותה ל״ירושלים די מרואקוס״; ואותה רוח הם ניסו להעביר למקומותיהם החדשים ולבניהם ובני־בניהם שנולדו שם. מתוך הרגשה זו והכרה זו הם שמרו על קשר חי עם תיטואן, ורבים מהם חזרו אליה לביקור או אף לצמיתות. כך הפכו מקומות אחדים בפזורת־משנה ספרדית זו למה שאני מכנה ״קהילות יורשות״ של תיטואן.

אסקור תחילה את יעדי ההגירה, ואסיים בניסיון לאפיין את מרכיבי ״הרוח של תיטואן״ שנשתמרו מחוצה לה.

כמובן, לא בכל מקום הצליחו מהגרי תיטואן ליצור ריכוזים בעלי אופי תיטואני, כי לא בכל מקום היה מספר המהגרים גדול דיו כדי לאפשר זאת, ולא בכל מקום היה להגירה רצף ממושך שהבטיח קשר עם קהילת המקור. במקומות רבים נטמעו התיטואנים בקהילה הקיימת; כך בליוורנו, במרסי ובערי הקודש שבארץ ישראל. אך גם כשמדובר על מספר ניכר של מהגרים, לאורך שנים רבות, או בכמה גלים, עדיין אין זה מבטיח הזדקקות לקשר עם תיטואן ושמירה על מנהגיה המיוחדים ועל נכסי תרבותה, המועברים באמצעות הלשון.

למשל, אס־סווירה: הובאה לשם קבוצת סוחרים תיטואנים בשנת 1767, עם ייסוד הנמל; וקבוצה שנייה הובאה בידי הסולטאן מולאי עבד אר־רחמאן בשנת 1844, עם בריחתם מהעיר של חלק מ״תוג׳אר אס־סלטאן עקב הרעשת הנמל בידי הצרפתים וביזת העיר בידי שבטים שכנים. שם נטמעו התיטואנים במרכיבים האחרים של הקהילה, בראש ובראשונה משום שקל היה להם להיטמע בקהילה מרוקאית, ואולי גם משום שבאם־סווירה התפתחה מהר מאוד תודעה שקהילה זו היא עילית בתוך כלל יהדות מרוקו, תודעה שהייתה מבוססת על תפקידה של קהילת אס־סווירה בכלכלה המרוקאית ועל הקשרים שפיתחה במהירות עם העולם הגדול. לדעתי האפילה תודעה זו על הגעגועים לתיטאואן ולרוחה והקטינה את ההזדקקות לקשר חי ותדיר עמה.

הערת המחבר : אנו יודעים על הגירת חכמים לארבע ערי הקודש בארץ ישראל, ביניהם ר׳ יוסף ן׳ אדהאן ור׳ יצחק ן־ ואליד, שעלה לירושלים בסוף ימיו: אך הם נבלעו בתוך עדות המערבים או הספרדים, ולא השאירו רישומם בקורות עדות אלה. ר׳ יצחק ן׳ ואליד אף חזר לאחר מספר שנים לתיטואן. בטבריה התיישבו מספר תיטואנים. הידוע ביניהם הוא ר׳ מסעוד חג׳ואל, אולם גם הוא נודע בעיקר בפעילותו ברבנות חיפה, ועל כך ראה להלן.