ברודו-ביגאגו-לבנון-חכמים-ספרדים-עדות המזרח


תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו

רבי אברהם ביג׳אגוארזי הלבנון

נולד בשנת תרי״ח [1858] בקושטא, בעודו נער עלה לירושלים עם אביו ושם למד בבית מדרש ״דורש ציון״ ונודע כשקדן גדול, מלא רוח חכמה ובינה בחריפות ובקיאות בתורה. לימים נודע כאחד מחשובי החכמים בעדת הספרדים בירושלים. כיהן כדיין, מו״צ, דרשן וחזן, שוחט מומחה ומוהל ראשי במשך שנים רבות. היה בקי גם בשפות ובהליכות עולם ע״י שסובב בכמה ארצות בעולם. כיהן שנים רבות כרב בעיר פיארו בפורטוגל. היה חבר בבית דינו של מהר״ם תג׳יר בשנת תרס״ט ביחד עם הרה״ג רבי יצחק לבטון וחתום על פס״ד עמהם בספר ״ע״ם מרדכי״ לר״מ עזראן בסופו. נודע כבקי בספרים רבים. נפטר בל׳ אב תרפ״ג [1923].

אלו הם חיבוריו:

א]. ״שמך אברהם״ חידושים על בל התנ׳׳ך, פרקי אבות ודרושים כתב יד.

ב]. ״ושחטתם בזה״ דינים ופסקים בהלכות שחיטה. נדפס בירושלים תרצ״ב.

 ג]. ספר בחכמת הקבלה כתב יד.

ד]. חידושים על הש״ס כתב יד.

 ה]. ק״א דרושים לזמנים שונים.

רבי אברהם ב״ר אליהו ברודו

מחכמי טורקיה. רב ודרשן ומעיין גדול שגאוני דורו חרדו ממנו שעלה לירושלים והיה לרבה הראשי. נולד בקושטא בשנת ה׳שפ״ה [1625] לערך. נפטר בירושלים בשנת ה׳תע״ז [1717]. נתמנה לרב בקושטא עוד בצעירותו. בשנת ה׳תכ״ו [1666] נמנה עם רבני קושטא ואיזמיר שהוטעו בידי שבתי צבי, אולם אחר כך שיגרו אותם רבנים מכתב המביע התנגדות לשבתאות. בשנת ה׳תמ״ח [1688] שימש כרב ודרשן באדריאנופול, אך שב לקושטא. בעקבות מלחמת טורקיה ונציה נה׳תנ״ה-נ״ז / 1695-7] יצא לפדות שבויים יהודים שנשבו בשטחי הכיבוש הוונציאנים, ומאז הרבה לנדוד בערי איטליה, גרמניה, אוסטריה והולנד ולבסוף התיישב בירושלים והיה בה לראש החכמים. בין תלמידיו: רבי נתנאל וייל [בעל ״קונן נתנאל׳׳]. בשנת ה׳תנ״ז [1697] הדפיס את ספרו ״ברכת אברהם״ – דרשות לספר בראשית. בהקדמתו לספר ציין כי חיבר פירוש לתנ״ך כולו. כמה מתשובותיו הרבות הובאו בספרי בני זמנו.

וראה שם בהסכמתו של ה״חכם צבי״ באיזה תארים מכנהו: …אחד המיוחד שבגדולי רבני קושטאנטינא רבתי, ועוד, וגם בעל ״דרכי נועם״ בתשובתו סימן ס״ב, ס״ד אבן העזר כתב: ״מופלא שבסנהדרין, אחד מיוחד בדורו, שמעתתיהו נהירין ליה כזקוקין דנורא״.

אנציקלופדה לבית ישראל

רבי אברהם ב״ר ברוך פינטו

נמנה בין לומדי ישיבת ״פורת יוסף״. נסע לחוץ לארץ בשליחות הספרדים. ישב שנים מספר על כסא הרבנות בבוכרה והרביץ שם תורה. בירושלם עסק גם בצרכי ציבור. היה תקיף ושקדן גדול. נמנה על בית דינו של רבי אברהם פילוסוף. נודע שהיה חריף ושקדן גדול מאוד בתורה

נפטר ביום כ״ג בחשון תרפ״ז [1927].

יהודי המזרח כארץ ישראל, עמוד 552

רבי אברהם ב״ר גבריאל אשכנזי

חכם שלם ודיין מצויין, אילנא רבא. היה מרבניה הגדולים של ארם צובא, בשנת התקפ״ב חתם עם רבני ארם צובא בהסכמה לספר ״יושב אהלים״ לגאון רבי אברהם ענתבי זלה״ה. נפטר בשנת תקפ״ה

נ1825] בן מ״ג שנה.

רבי אברהם ב״ר דוד איפרגן

מחכמי ורבני מרוקו, מעיירת אסאקה. הוא חתום על הסכמה

לספר ״אבקת רוכל״ לגה״ק ציס״ע רבי יוסף אוחיון זצוק״ל.

רבי אברהם ב״ר דוד אמאדו

נפטר במגפה באיזמיר, ונספד ביחד עם אביו ואמו ו׳ י״ג כסלו תקצ״ב. בספר ׳כסא שלמה׳ דרוש ח׳ ובספר ׳רני ושמחי׳ דרוש ד׳ להספד ובספר ׳תהלה לדוד׳ לאבי הנספד ח״ב דרוש כ׳ להספד ושם דרוש כ״ב, וכ״ד.

מפתח ההספדים, עמוד 1

רבי אברהם ב״ר דוד הלוי אבן דאוד

הראב״ד הראשון:

נתכנה גם ״אבן דאוד״, ״החסיד״ ו״הקדוש״, בן בתו של רבינו אבן אלבליה, נולד בקורדובה בשנת ד׳ אלפים תת״ע, חי זמן מה בקשטיליה ומת על קידוש השם בטולידה בשנת תתק״מ. היה אחר מגדולי חכמי ספרד ובקי במדעים, עד שאמרו עליו כי נהירין ליה שבילי המדע כשבילי התלמוד. הוא היה רופא, חוקר, היסטוריון ופילוסוף. ה״יסוד עולם״ [מאמר ד פי״ח] כותב עליו: ״אברהם היה איש חכם ונבון ובקי בכל חכמה ומדע, ויקנא בו מלך ספרד, ורצה לאנסו שימיר דתו, וירא כי לא יכול לו, ויאמר המלך שיתלוהו, וקידש את השם ברבים ומת על יחוד שמו״.

הראב״ד חיבר הרבה ספרים בהיסטוריה, מחקר וקבלה. בספרו ״ספר סדר הקבלה״, שנכתב בשנת ד״א תתקכ״א, הוא נותן סקירה קצרה על התקופות החשובות מימות אדם הראשון עד סוף התקופה המקראית, וממשיך ברשימת אבות המסורת והשתלשלות הקבלה: הזוגות, הנשיאים, התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד רבינו ברוך בן אלבליה, דודו ורבו, ורבי יוסף אבן מיגש, ומסיים בדברי פולמוס נגד הקראים.

כוונתו בספר זה אינה היסטוריוגרפית, אלא כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו: ״זה סדר הקבלה כתבנוהו להודיע לתלמידים, כי כל דברי רבותינו ז״ל חכמי המשנה והתלמוד כולם מקובלים״ ושהתלמוד ״נתפשט בכל ישראל וקבלוהו… ועליו אין להוסיף ואין לגרוע״. לסדר הקבלה נספחו שני פרקים. האחד – ״דברי מלכי ישראל בבית שני״ על פי ספר יוסיפון ו״ספרים אמיתיים אחרים״, להוכיח אמונת המשיח ולהוציא מדעת הנצרים והקראים: והשני – ״זכרון דברי רומי״ על קיסרי רומי עד תחילת מלכות ישמעאל וקצת ידיעות מדברי ימי ספרד, להוכיח את אמיתת דעת חכמי ישראל על זמן לידת יש״ו וכן שספרי האבנגליון נתחברו זמן רב אחרי כן. השפעתו של חיבור זה על כל סופרי ההיסטוריה והספרות היהדות היתה כבירה, עד שכמה מהם קבלוהו כמות שהוא. החוקרים החדשים, עם שהם חולקים עליו, הרי בשביל ידיעת תולדות היהודים בספרד בדורות הראשונים הוא אחד המקורות היותר חשובים.

ספרו השני, שזכה לפירסום גדול, הוא חיבורו הפילוסופי ״אלעקידה אלרפיעה״, -القعيده الرفيعه נכתב בשנת ד״א תתקכ״א, ותרגמו מערבית לעברית רבי שמואל מוטוט בשם ״אמונה נשאה״, ורבי שלמה בן לביא בשם ״אמונה רמה״.

הוא היה ראשון ששתל את הפילוסופיה האריסטוטלית בכרם היהדות, וגישר בין היהדות ובן חכמת יון. בספרו הפילוסופי הוא מזכיר רק את רבי סעדיה גאון, ואת רבי שלמה בן גבירול. אף כי את הרמב״ם אינו מזכיר, נראה בכל זאת שהכיר ספרו ואף הושפע ממנו. ״אמת דתית ואמת פילוסופית אמת אחת הן הוא אומר בהקדמתו, וכל מה שהעלו הנבונים על שולחנם כבר נכלל בתורה, ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים״. הוא רציונלי בהשקפתו ומפשר בין הפילוסופיה והדת. ביחוד הגיע שכלו הבהיר לידי ביטוי בשאלת האלהות, האצילות והבחירה החפשית. השפעת ספר זה אינה גדולה כשל סדר הקבלה. הרמב״ם אינו מזכירו ב״מורה נבוכים״, אף כי בפירוש המקרא נראה שקיבל את השקפתו, וכן

מזכירו רבי חסדאי קרשקש בפתיחת ספרו בדרך אגב.

מתוך מבוא לספר בעל המאור לרז"ה, עם השגות , עמודים 15-16

רבי אברהם ב״ר דוד טוויג

חי בסביבות שנת התק״ס, שימש בדיינות בעיר בצרה שבבבל יחד עם רבי אברהם בן נתן ורבי משה יעקב.

שלשתם חתומים על קבלת עדות בית דין בבצרה בר״ח אב תק״ס. נדפסה בקונטרס ״דבר משה״ לרבי משה חיים, המצורף לספר רב ברכות לרבי יוסף חיים, בגדאד תרכ״ח [סימן א׳ דפים קעח-קעט]. בקבלת עדות, זו, מסופר על עדותו של יהודי ששמע מפי גוי אחד, כי הערבים רצחו את ״אברהם משרת חווג׳א עבדאללה, היום מכמה שנים, היה אצלם [עונים תושבי כפר אל סויה לבדו יחידי והרגו אותו ולקחו מלבושו והלכו. השם יודע ועד כשראיתי אלו הערביים הארורים מתלחשים עליו, הרגשתי בדבר ואח״כ רצתי אחריהם להציל אותו ולא ראיתי אותם, אבל ראיתי המסכן היאודי [היהודי] שחוט ונשלך חלל לארץ, וכמוהו רבים עושים עם כל העובר ושב…״. בפסק דין שכתב רבי משה חיים, פסק שאשתו של ההרוג אברהם שמאע, מותרת להינשא לאיש אחר.

רבי אברהם עזר לשד״ר יוסף בן סאמון בשנת תקס״ד, ונזכר במכתב שכתב השד״ר מעיר בצרה לעיר קוג׳י.

בבל וחכמיה, עמוד 15

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר