הילדה-נסימי-האנוסות-המשהדיות-פעמים-108-2


הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו

גם בקרב המשהדים יש סיפורים שתושיית הנשים מתגלה תוך שמירה על המבנה הפטריארכלי. דוגמה יפה מבחינת אמינות התמונה שנבנית בה היא סיפור על איש שהתעייף מתלאות האונס ומגבלותיו, וביקש מאשתו לבשל עבורו בשר טרף. בלא להמרות את פיו, ובלא עימות, בערמה, תוך שימוש בתחומה כאשה וכאם, הגישה לו האשה את האוכל, באומרה ״בשר טרף פותר אותך היום מברכת המזון ומרחיק ממך את אשתך וילדיך. לנו יש פינה חלבית משלנו״. בידודו של הבעל בתוך ביתו הביא לנצחונה של האשה ולהנצחת מעמדו של הבעל כראש המשפחה כאחד. דומה לכך היה השימוש שעשו הנשים בלבוש הצ׳אדור הארוך, כמעטפת לצורך חלוקת בשר כשר בהחבא בין בני הקהילה.

אולם בסיפורים שהובאו לעיל (והם סיפורים שלא סופרו על ידי אשה) זהו רק פן אחד של המציאות. כאן עשו הנשים שימוש במעמדן הנחות – סייגי הצניעות שהחברה המוסלמית כפתה עליהן מצד אחד והפטורים הדתיים שהחברה היהודית העניקה להן מצד אחר – לצורך תפקיד של שמירה, שאינו תפקיד נשי אופייני. תפקידי שמירת הבית הם באופן מסורתי תפקידו של הגבר, והלגיטימציה למעמדו העדיף במשפחה נובעת מיכולתו לפרנס את משפחתו ולגונן עליה. על אנוך פאוול (Enoch Powell), התאורטיקן הראשון של ״הימין החדש״ בבריטניה, מסופר כי הגדיר את האומה כ״שני גברים או יותר, שמגינים-על טריטוריה ועל הנשים והילדים״. בחיפושו אחר מאפיינים אוניברסליים של הגבריות גילה החוקר דיויד גילמור שאף כי אין אפשרות לומר שיש דגם אחד של גבריות החוצה תרבויות, בכל זאת יש שלושה מאפיינים יסודיים משותפים: מוליד, מזין, מגן. העברת תפקיד השמירה לידי האשה דווקא, תוך ניצול ההגבלות המגדריות המוטלות עליה, מוכיחה כי החיים במחתרת נתנו בידיה הזדמנויות חדשות ותפקידים חדשים, ובהשפעתן השתנתה תפיסת מקומה של האשה ומעמדה כאחד.

תפקידן המיוחד של הנשים בשימור האמונה נקבע היטב בזיכרון הקהילתי. הוא בא לידי ביטוי בציון נאמנותן הדתית כגדולה מזו של הגברים, עד כדי ייחוס להן את התפקיד של משיכת הגברים לשוב לחיק אמונת האבות אחר שהמירו את דתם. נאמנותן היתרה של הנשים ידועה גם בקהילות אנוסים אחרות, גם לא־יהודים: ההוגנוטים בצרפת והמורים בספרד. לנאמנות היתרה ניתן למצוא הדים גם בעדות בת הזמן, המציינת כי את צום כיפור שחל מיד לאחר ההמרה שמרו רק נשים וזקנים. הנשים התנגדו להתאסלמות, וזו נכפתה עליהן כי הן התנגדו להתבוללות הבעלים. מלבד מעט הבנות שנלקחו במהלך פוגרום השמד כמעט לא צוינו בנות שנלקחו למוסלמים – אם כי יש לומר כי בהתחשב בגיל הנישואין הצעיר, ובחלקן הסביל של הבנות בקביעת בני זוגן, אין עובדה זו נוחה ביותר להוכחת נאמנותן הדתית.

ניתן לטעון כי זכרון תפקידה של האשה כמו בא לגדר אותה משנה גידור בתפקידיה המסורתיים. לכן אולי אין זה מפתיע כי העלאת תפקידן ההיסטורי של הנשים על נס חזר על רקע ויכוח בקהילה המשהדית האמריקאית בשנות התשעים של המאה העשרים סביב זכויות בחירה לוועד בית הכנסת, כפי שדרשו הנשים ולא קיבלו עד לאותה שעה. אולם הטיעון עלה מן התומכים בנשים ולא מן המתנגדים, והוא בא אפוא להשתמש במוסכם – מעמדן החשוב של הנשים בחברת העבר – על מנת לשכנע לגבי מה שעדיין לא היה מוסכם: מעמדן בחברת ההווה.

מרבית הנשים נשארו, ״בתוקף תפקידך, אנונימיות עבור כלל הקהילה ואינן זכורות אלא במסגרת משפחתן שלהן. יש על כן בזכירתן כ״כלל״ אנונימי, העצמה מסוימת, כבאה לקבוע הכללה על כלל הנשים ואפילו להביע תביעה מן הגבר להציג נאמנות דומה. ככלות הכל, אם כך מסופר על הנשים, הגבר המצווה ילמד מסיפור גבורתן על עצמו בקל וחומר. עם זאת, שתי דמויות עיקריות נשתמרו בשמן ובעיסוקן, ויש במשיכות קולמוס המעטות שבהן הן צוירו, אפילו צל של דמויות של ממש, בשר ודם. הדמות האחת היא זו של רחל שעיסוקה (בפרסית היה בהכנתן ובייפוין של הכלות טרם כניסתן לחופה: ממכירת בדים, איפור, ועד להכנתן הרוחנית. מסופר עליה כי בעודה שוקדת על הכנת הכלה ומראיתה החיצונית היתה מלמדת אותה להיות צופייה הליכות ביתה ושוקדת על פנימיותו היהודית. במהלכה מבית לבית מכרה לא רק דברי סדקית למיניהם, אלא מרכולתה הראשית היתה דברי כיבושין לחיזוק המסד היהודי של הבית. עד כדי כך הרשימו הדברים, שאחד הכותבים הראשונים של תולדות העדה, יעקוב דילמניאן, לא התקררה דעתו עד שכך כתב עליה:

פעמיים בשנה אספה כספים מבתי היהודים וחילקה אותם בין העניים. היא ניצלה את היתרון שהיה בידה לבוא אל בתי האנשים ועודדה את הנשים לקיים היהדות בביתן.

היא הסיתה את נשות המתבוללים שלא לתת לבניהן ללכת בדרכי אבותיהן אלא לגדלם כיהודים נאמנים… פעילותם המוגברת של הרבנים ושל רחל משאטה החלו נושאים פרי בקהילה… רבים עמלו על שמירת נאמנותנו ליהדות למרות התנאים במשהד. החשובים ביותר היו, ללא ספק, רחל המשאטה, חאג׳ מולא אמין ומולא מוראד.

לא רק שרחל משאטה הועמדה כשווה בין שווים עם הרבנים בהשפעתה על רוחניות הקהילה, אלא אפילו, במקרה או במכוון, הושמה ראשונה ברשימה המקוצרת והראשית. אישיותה החזקה ויוצאת הדופן התבטאה גם בעצמאות הכלכלית ובקשר עסקי, של שותפות, שקשרה עם גבר מוסלמי, קשר יוצא דופן ביותר על רקע תקופתה.

הדמות האחרת שזכרונה נשתמר, גוהאר הקרבלאי שמה. היא הצילה את הקהילה כשהקהילה היתה על סף פוגרום נוסף, בתאריך שאינו ברור, בעשורים האחרונים של המאה הי״ט (שנים אפשריות: 1893,1885,1870). אירוע דומה, כמה עשורים קודם לכן, באמצע שנות החמישים, הביא לגילויו של שוחט ולהוצאתו להורג יחד עם כל מי שנמצא קשור אליו. העילה של המוסלמים באירוע המדובר (״של״ גוהאר), היתה חשד (נכון, יש לומר) ש״המוסלמים החדשים״, הג׳דידים, מקיימים את מנהגי טהרת המת וקבורתו לא כפי מנהגי המוסלמים, אלא משמרים את מנהגי דתם הקודמת. המוסלמים דרשו לראות נפטרת בארונה והיו עלולים לגלות כי הג׳דידים אכן נהגו לקבור לפי מנהגי דתם הקודמת. מכיוון שנתפסו באמצע הלוויה, לאחר שהיה כבר מאוחר לשנות את תנוחת הנפטרת בארון, היה חשש כי גם הפעם, כמו בפעמים אחרות בעבר, יסתיים הדבר באסון כבד. מזלה של הקהילה היה שמאחר שהיה מדובר בנפטרת, לא יכלו הגברים להציץ לארון מטעמי צניעות, ופנייה של כמה מגברי העדה לגוהאר היא שהצילה את המצב. זו, שלא נראתה שייכת לג׳דידים, לא בלבוש ולא במבטא, באה והעידה כי הכל נעשה על טהרת האסלאם ובכך הצילה את העדה.

הערת המחברת: לגירסאות שונות של סיפורה של גוהאר ראו: פטאי, ג׳דיד אלאסלאם, עט׳ 188-182; יעקב דילמניאן, עמי 58,57-33. כן ראו גירסה נוספת המספרת כי הבת אחזה בדרכי אמה – שרה זלפה כהן, עמי 49-46; היא מוסיפה אשה נוספת שעסקה בטהרת המת של ״חברא קדישא״, ובכך מודגש עוד יותר חלקן של הנשים כ״שומרות הסף״ לכניסה לעדה וליציאה ממנה כאחד: גם רחל גם גוהאר מוצגות כ״שומרות הסף״ – רחל היתה שומרת הסף של הנכנסות אל הבית היהודי וגוהאר אפשרה לנפטרת לעבור את הסף אל העולם הבא, על פי מנהג אבותיה. לשמות של נשים נוספות שנחשבות חשובות, ללא ציון הסיבה לכך, ראו שם, עמ, 52. וראו גם אלבום.

דמותה של גוהאר שונה מדמותה של רחל כרחוק מזרח ממערב, ויש אפשרות לראותה כהיפוכה. בעוד רחל מתוארת כמי ששורשיה נמשכים (וידועים) אחורנית עד לגלות בני ישראל בבית ראשון ומקור משפחתה היה מקשמיר, על אמהּ של גוהאר דבר לא ידוע ומתקבל על הדעת מנוסח הסיפור כי לא היתה יהודיה כלל. היא היתה בתו של יָהיָה, משהדי שיצא ממשהד וחי בין התורכמנים ונשא אחת מהם ואחר שב לחיות בין אחיו במשהד; אם התגיירה אשתו אם לאו, אין לדעת. מכל מקום, גוהאר לא דמתה לבנות העדה המשהדית ולא התלבשה כמותן. לפי גירסה אחרת גוהאר היתה נשואה למוסלמי והתאלמנה; יתר על כן, לפי גירסה נוספת היא היתה זונה. מול אשה אחת שהיתה מאושיות הקהילה, הסמל החיובי ביותר לנשיות, האחרת (במקרה הטוב) חיה בשוליה, ואפשר אפילו לראותה כדמות השלילית של האשה. ובכל זאת קו משותף היה לשתי הנשים בחייהן: הקשרים שלהן עם המוסלמים נוצלו לטובתה של הקהילה ולהצלתה; שתיהן נזכרות בשרות שעשו לקהילה בשימורה: כשם שרחל עשתה למען שימורה הרוחני של הקהילה כך עשתה גוהאר למען שימורה הגופני. בכל סיפור המעשה על גוהאר אין ולו מילת ביקורת אחת כלפיה, כלפי חייה או כלפי מקורה. סוף דבר, גוהאר עלתה לירושלים ושם כילתה את שנותיה בשלווה.

הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו-עמ'80

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר