מורשת יהדות מרוקו

שאול, פאולוס מתרשיש

כמה מיסודות הקוראן מיוסדים על דברי פאולוס, ולכן נחוץ להסביר מי האיש ומה פועלו. פאולוס – או בשמו היהודי המקורי,שאול מתרשיש או שאול התרסי – נחשב אצל הכנסייה הנוצרית לראשה ולמייסדה. הוא מעיד על עצמו, שבתחילה היה תלמידו של רבן גמליאל ולחם נגד הנוצרים בשליחות רבו:

״איש יהודי אני, יליד טרסוס אשר בקיליקיה [כיום בתורכיה], אבל גדלתי בעיר הזאת [ירושלים] לרגלי גמליאל. חונכתי על-פי דקדוקי תורת אבותינו והייתי קנאי לאלוקים כמו כולכם היום. רדפתי את הדרך הזאת [של תלמידי ישו] עד מוות״(מעשי השליחים כב, ג- ד).

הערת המחבר : כנראה זה המכונה בתלמוד ׳רבן גמליאל הזקן׳, נשיא ישראל, שהיה נכדו של הלל הזקן: כי רבן גמליאל, נכדו של רבן גמליאל הזקן, לא גר בירושלים, אלא ביבנה. ע.כ

ייתכן שהדברים אינם משקפים את האמת והם נועדו כדי למשוך אחריו את היהודים. הוא מספר שבדרכו לדמשק,²⁵⁰ לרדוף את כת מאמיני ישו, התגלה לו ישו אחרי מותו וביקש ממנו שיפסיק לרדוף את חסידיו. במקום זה ציווהו ללכת לאומות העולם ולהביא בפניהן את בשורתו. פאולוס כתב אגרות רבות, בהן פירש את דברי התורה באופן הסותר במובהק את יסודותיה. הוא יצר בסיס תיאולוגי חדש סביב ישו וייסד דת חדשה ־ הנצרות. בהמשך סובב בכל המזרח התיכון וארצות אירופה כדי לשכנע אנשים להצטרף לשורות הדת החדשה.

הערות המחבר :  בית עבודת האלילים שנבנה בדמשק על־ידי חדד וחזאל מלכי ארם, היה עוד על תלו בכבוד גדול בזמן חורבן הבית, כמבואר בקדמוניות ט, ו. בבית הזה שימש תלמידו של חכם הדור הנביא אלישע, גחזי, שנעשה מומר וכפר בתורת משה (סנהדרין קט, ב). ייתכן שפאולוס הושפע משירי הכת והרעיונות של גחזי. במדרש מבואר שאברהם הוצרך להפסיק את מלחמתו נגד ארבעת המלכים על־יד העיר דמשק (בראשית יד, טו: וראו רש׳׳י שם), כי ראה ברוח הקודש שעתידין חלק מישראל לכפור שם בדת. ייתכן שאברהם ראה גם ממפעליו של פאולום.

מדברי פאולוס משתמע, שבזמנו כבר היו במזרח התיכון הרבה מקומות שבהם כנסיות נוצריות. מכיוון שישו הנוצרי חי בזמן קדום, כמו שהבאנו מהתלמוד, ולא כמו ה׳מסורת׳ הנוצרית המקובלת. לאחרונה התחילה הכנסייה ברומא להודות קצת בזה העניין. ע.כ

כשנוכח כי קיום המצוות קשה למתיהדים־מתנצרים החדשים, מצא תחבולות כיצד ניתן לבטלן. הוא הציע רעיון מקורי ומפולפל: חכמי ישראל אמרו: ״כיוון שאדם מת, נעשה חופשי מן המצוות״, אם כן, במיתתו נפטר ישו מן המצוות, ולכן אף אחר כך, כשהוא ׳קם לתחייה׳, הוא ממשיך להיות פטור מן המצוות; כל ׳המאמין בישו׳ הריהו ׳כלול בתוך גופו׳ ומת במיתתו, ונמצא אפוא שאף כל המאמין בו נפטר מן המצוות כאילו מת; כאשר ׳קם ישו לתחייה׳, נכללו בתחייתו גם מאמיניו, ועל־כן המאמין בישו פטור מן המצוות כל חייו; ומאז קיום המצוות אינו אלא לפנים משורת הדין(רומים ז). עוד טען פאולוס, שהחטא קיים רק במקום שיש איסור, ובלי איסורים אין חטאים. על־כן כיום, לאחר ש׳ביטל׳ את האיסורים, ממילא אין חטאים. ולכן העולם הבא ניתן במתנה בחסד אלוקים למי שמאמין בישו. כשנוכח פאולוס אחר כך שהיו מחסידיו שהתירו גם איסורי עריות, ניסה להסביר להם שלא לזו התכוון. הוא דרש שיש לסלק את היהדות החלשה והמיותרת:

״כיוון שהנביא ( ישעיה ) אמר: ׳ואבדה חכמת חכמיו ובינת בניו תסתתר" על כן כל החוכמה של חכמי ישראל אין בכוחה להשפיע על בני־אדם להכיר את השם. ויש להאמין בשיגעון, שצליבת ישו מביאה מכאן ולהבא לאמונה ולהצלחה, ועל־ידי כך תכסה הבושה את החכמים״; ״התורה, אשר צל הטובות העתידות בה ולא עצם צלם הדברים, אף פעם אינה יכולה להביא לידי שלמות״_; ״איש אל יחרוץ עליכם משפט על דבר מאכל ומשקה [שאינם כשרים] או על דבר מועד, ראש חודש או שבת [שאתם מחללים], אשר הם צל הדברים העתידים לבוא, אבל הגוף הוא של המשיח״; ״המצווה שניתנה בעבר מתבטלת בגלל חולשתה ואי־יכולתה להועיל, שכן התורה לא השלימה דבר ; לעומת זאת באה תקווה טובה יותר ועל-ידיה אנחנו מתקרבים לאלוקים״.

הוא כותב, שבשכלו הוא מבין שאסור לחטוא – אבל גופו לא נשמע לשכלו, הוא חוטא, וזה מכאיבו ומצערו. על־כן העצה היא לסלק את האזהרות של הדת, שאז ימצא מנוח לנפשו. לדעתו אף־על־פי שלא ראוי לחטוא, אין זה חיוב דתי. בכך כנראה רצה להשתחרר מן הסבך הנוירוטי שבו היה שרוי והקדים באלפיים שנה את זיגמונד פרויד, שהעלה רעיונות דומים. על בסים זה יש המפקפקים באשר למידת שפיותו הנפשית של פאולוס ־ לפחות בתקופות זמן מסוימות. פאולוס מודה שרצונו להרוס את היהדות: ״הרי אם אני בונה שוב את מה שהרסתי [היהדות], בכך אני מעיד על עצמי שאני עבריין״.

הוא מספר שאיש אחד בשם מנחם הכיר את הורדוס בהיותם צעירים. היה לו כוח ראייה על העתיד, והוא נעשה אחד מראשי הכנסייה הנוצרית באנטיוכיה. לפי התלמוד היה מנחם אב בית דין בירושלים, ואחר זמן יצא משם עם 160 תלמידים; הם נכנסו ברוב פאר לעבודת המלך הורדוס, ובסוף יצא לתרבות רעה:

פרק ג: מוחמד במדינה – תלמידו של כומר

״יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון״; ״ויצא לתרבות רעה".