מורשת יהדות מרוקו

ראויה לציון עובדה נוספת בתקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, הם לא ביקשו את הסכמת הציבור וגם לא את הסכמת ראשי הקהל.  

להוציא תקנות בדיני ירושה שלגביהן ביקשו הסכמת הקהל, מאחר שהן תוקנו על ידי חכמי המגורשים ונהגו לפיהן במרוצת הדורות עד למאה התשע-עשרה, שאז הוכנסו בהן שינויים במספר קהילות.

דומה שתחושת רבי  שאול והחכמים שהשתתפו בדיונים הייתה, שהם מתקנים את התקנות כ'תקנות חכמים' בכוח סמכות שהאצילה התורה על החכמים. ורמז על זה רבי שאול בדבריו הנ"ל: "רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור". רבותינו הכוונה לחכמים שהם ההנהגה הרוחנית.  מכאן בולטות הסמכותיות וכושר ההכרעה שהיו לרבי שאול ולחכמי מרוקו.

הערת המחבר: להמחיש את הנמרצות ואת כושר ההכרעה שבדברי רבי שאול, אקיש מתקנות הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש"ד, כשרצו לתקן את חובת מזונות הבנים על האב עד לגיל חמש עשרה שנה, נאמרו דברי התנצלות: "ואמנם ח"ו שנדמה את עצמנו לרבותינו הגאונים נוחי נפש מתקני התקנות ]…[ אבל יפתח בדורו כשמואל בדורו ]…[ ואמנם בעניין כח התקנות בכלל הרבה יש להאריך, והכל ידוע לרבנים היושבים על מדין, ואחד מיוחד מגדולי המורים בדור שלפנינו ר' שלום מרדכי הכהן זצ"ל מברעזאן )בפולין(, ]…[ על פי העולה ממסקנותיו יוצא ברור כשמש, שבנידון זה שהוא לתקון העולם ולמיגדר מילתא, יפה כח בית דין בצרוף הקהילות ואין לחוש כלל וכלל למיעוט המוחה… ". הדברים פורסמו במקורות שונים, ראו ב' שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 567 ;דוק: בצירוף הקהילות. ואכן נערך משאל בין ראשי הישוב בכל מקום בארץ, ולאחר קבלת הסכמתם לתקנה, קיבלה התקנה תוקף, כתקנת קהל ולא כתקנת חכמים. בולטת בדבריהם של רבני ארץ ישראל האשכנזים חניכי ישיבות ארצות אירופה, הרתיעה מהתקנת תקנות, מתוך תחושת חוסר סמכות, וזו אחת הסיבות שהרבנות הראשית שרוח מסורת הפסיקה האשכנזית מרחפת עליה, לא מעזה להכריע בתחומים שונים המשוועים לתיקון במדינת ישראל. כי אצל חכמי אשכנז בדורות האחרונים הלכה וגברה הנטייה לחומרה, ויראת ההוראה השפיעה לא פעם על כושר ההכרעה, בטענה של 'חדש אסור מן התורה'. נוסף לכך הטירור ההלכתי שמפעילים חלק מהקנאים החרדים נגד כל רב וחכם שאינו פועל לפי רוחם, גורם לחכמים רבים לכבוש את מסקנותיהם )ראו להלן הערה 88. עד כאן

אישיותו של רבי שאול וחוכמתו הגדולה שבה ניהל את הדיונים תרמו ליבול פורה של החלטות. הוא נתן תחושה לכל החכמים שהם שותפים מלאים בדיונים ובכל ההכרעות שהתקבלו. בכך סיכל את עוקץ ההתנגדות שיכול היה לצוץ אצל מישהו מהרבנים, הן לעצם הרעיון של התקנת תקנות, הן לתקנות שתוקנו לטובת הנשים, שלכאורה התנהגותן הלא צנועה ולפעמים הפרועה בחיי יום יום, היא שהכניסה אותן לתסבוכות הגדולות, והיו שיכלו לטעון נגד התיקונים, בנימוק שלא עושים תקנות שיגנו על התנהגות קלוקלת.

גם קביעת זמן קצר לדיון בכל נושא, הייתה אחת מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים, שתוך זמן קצר יחסית, דנה והכריעה במספר רב של נושאים. להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; הבטחת נישואין, יחסים עם פנויות; ידועה בציבור; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; ייבום וחליצה; התמודדות עם בעיות שעוררו הנישואין האזרחיים כשלאחד מבני הזוג הייתה אזרחות לא מרוקאית, פסולי קהל; בעיות בעקבות העלייה הגדולה לארץ; מורשים [=עורכי דין וטוענים רבניים[, תלמודי תורה וחינוך יהודי; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור; מקוואות וטהרת המשפחה; סופרי סת"ם וסופרי גיטין; מילה ומוהלים ועוד.

מאחר שסמכות הרבנים הוגבלה על ידי השלטונות לדיני אישות וירושות, הרי יש לראות בהחלטות שהתקבלו בנושאים החורגים מסמכותם, מעין המלצות או התוויית דרך לפעילותם של החכמים במקומותיהם. מה גם שמרבית הציבור היהודי במרוקו, לא היה מודע להגבלה שחלה בסמכותם של החכמים. מנסחי ההחלטות, הרגישו כנראה בשינוי שבין החלטות המחייבות שאפשר לכוף את ביצוען לבין אלה שאין לכוף את ביצוען. החל מהכינוס הרביעי, חולקו ההחלטות לשני סוגים: "תקנות" שאפשר לכוף את ביצוען, ו"אזהרות" שהן מעין המלצות. לאחר כל כינוס פורסמה חוברת מעין 'רשומות' ובה: שמות הרבנים שהשתתפו, הנושאים שנדונו וההחלטות שהתקבלו, וכן דין וחשבון על פעילותו של רבי שאול וביה"ד הגדול בנושאים שנדונו בכינוסים שקדמו, ובנושאי יהדות ודת בכלל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

והנה עינינו הרואות שרבנים מעין אלה ]…[ יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית. ועל מי נטוש את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום. אחריות  העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.

ואכן הקמת המדרשה נועדה להכשיר רב מודרני המעורה בחיי הקהילה ובהוויה המודרנית, רב שיוכל להתמודד עם הבעיות בחברה. לכן לצד לימודי הקודש נבנתה תוכנית של לימודי חול -שהוקדשו לה שליש משעות הלימודים- ומטרתה הייתה להעמיק את הידע הכללי ולהרחיב את ההשכלה, כדי שהרב יוכל להבין את לשונם ואת רוחם של בני הקהילה, ויוכל לשרתם בכל הנושאים שהזמן גרמן. רבי שאול וחברי בית הדין הגדול גילו מעורבות בתכנים שנלמדו במדרשה. הם יצרו קשרים אישיים עם התלמידים, התפללו עימהם, נשאו דרשות וניהלו עימם שיחות מוסר והגות. הם הדריכו ויעצו בעת הצורך. לעיתים ביקרו התלמידים בבית הדין הגדול, הן כדי להיבחן בתלמוד ובספרות הפוסקים, הן כדי לצפות במלאכת הרבנות.

מספר התלמידים שהיו ראויים להתקבל למדרשה היה מועט. מחזור הלימודים נקבע לשש שנים. בוגרי המחזור הראשון של המדרשה הוסמכו לרבנים והתקבלו לכהונות רבניות בקהילות שונות במרוקו, ומקצתם התמנו לסופרי בתי הדין. חלקם מכהנים כיום כרבנים בארץ ישראל, בצרפת ובקנדה. בגלל העלייה הגדולה לארץ הייתה תחלופת התלמידים גבוהה, ומאחר שמספרם היה קטן מלכתחילה, זה לא אפשר לימודים סדירים ברמה גבוהה, ואז הוחלט להפוך את הלימודים במדרשה למעין תיכון דתי.

מדגם משתי תקנות ראשונות כאמור אדריכלה של "מועצת הרבנים במרוקו" והמבצע את תוכנית עבודתה היה רבי שאול, הוא הרוח החיה בכל הכינוסים, הוא שהחליט אלו נושאים יעלו לדיון בכל כינוס, והוא שניהל את סדר היום בתבונה ואת הדיונים בכל נושא בעוז ובענווה. כמו כן, הוא גם ניסח את ההחלטות והביאן להכרעה ולהצבעה. להמחשת הדברים אדגים בשני נושאים ראשונים שהוצעו לדיון בכינוס הראשון בשנת תש"ז (1947 )על ידי רבי שאול אבן דנאן, קיום יחסים עם פנויות והפרת שידוכין, וההחלטות שהתקבלו בהם.

קיום יחסים עם פנויות התקנה הראשונה דנה בקיום יחסים עם פנויות ובבעיות המתעוררות עקב כך, והיא כוללת, כלשון המציעים: "שלושה דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן, השחתת הבתולות, ועיבור הפנויות". ר' שאול אבן דנאן ז"ל תיאר בדברי הצעתו את המציאות השוררת ברחוב היהודי במרוקו, שבה נשים פנויות ורווקות רבות, מתפתות לשפתי חלקות של הגברים ומתמסרות להם בחושבן שאלה יהיו חתניהן, אבל אחרי תקופת בילוי משותף, הגברים עוזבים אותן לנפשן. הדבר פוגע בהן הן מבחינה נפשית הן מבחינה חברתית, שכן קטנים סיכוייהן להינשא לאנשים כלבבן. ואם איתרע מזלן והרו, הרי פגיעתן קשה, שכן עליהן להתעגן שלא תינשאנה לאיש במשך כשלוש שנים, שהן תקופת העיבור ושנתיים של הנקה, מדין מעוברת ומינקת חבירו. בהצעה מוטלת האשמה בעיקר על הגברים, שהם אלה המנצלים את המצב החברתי והמודרנה כדי להתעולל בבנות ישראל בהבטחות שווא. ולאחר שמילאו תאוותיהם זונחים אותן ועוברים לאחרת: "עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים ובפטפוטי דברים ילכוד רבות בנות בפח מוקשים ]…[ ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן…". הפנויות והרווקות בסך הכול רוצות להשיג בעל ולבנות בית, ולשם כך הן נאלצות להיענות לתביעות הבחורים והגברים.

חלק גדול מהנפגעות שמרו את פגיעתן בליבן, ולא באו לבית הדין להתלונן שלא יתגלה קלונן ברבים. ואלו שהעזו לבוא ולדרוש את עזרת הצדק והחוק מהדיינים, התאכזבו מרה. כי אף על פי שהדיין התרשם מאמיתות דבריהן, הרי לא היה לאל ידו להושיען, מאחר שהוא כפוף לפסיקה ההלכתית הקיימת בעניין זה: "יען חקת המשפט עוצרת בעדו, ואין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם". רצונו לומר, כי המשפט בעניין זה שהיה טוב לשעתו, אינו בהכרח טוב היום, עם השתנות הערכים התרבותיים והחברתיים. להלן ההצעה כלשונה:

ע"ד –על דבר- הבטחת הנישואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבור רבותי הגדולים! מורי הרב הראשי! אדוני המנהל ! בפקודת הרבנים מר גאון  עוזנו, הרב כמוה"ר יהושע בירדוגו ישצ"ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר"ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ"ו הנני בא להציג לפני כת"ר בתר מזכיר את העניינים הע]ו[מדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי' ז.

העניין הראשון אשר בו הכללו ג' דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח"ל כי גם חמס במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.

דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה כי כל ב"ד בהם מלאים וגדושים מן הנדונים. האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב"ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר, ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי"ק ז"ל סי' קכ"ט. ומדברי הרב ב"ש סי' קע"ז. ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב"ש ז"ל וגם רבינו מוהרי"ק ז"ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט"ר מ"ר א"א זצ"ל, השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

עטרת ראשי מורי רבי אדוני אבי זכר צדיק לברכה. כלומר בימי רבי שלמה אבן דנאן, שכיהן כראב"ד בעיר פאס.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'