מורשת יהדות מרוקו

הרב אסולים הי"ו

תאור מדהים על מנהגי העיר מקנס בימי החנוכה. כפי עדותו של מורינו כמוהר״ר יוסף משאש z"ל כמובא בספרו ״נר מmוה״.

ההכנות לחנכה, היי מתחילים בארץ מולדתי, אצל עשירי עם נדיבי וזלג, מחדש אלול, אשד בו רזיו ממלאים חביורג ג ז־ ולו רב של חרס בגזרי בשר מטוגנים בשמן זית זך שקורין בערבית ׳׳לכליע״ פי הרש אלול, הוא היוד הזמן במרוקו, שדזבשר מרובה, והמחיר נמוך הרבה, ובל נדיב לב היה ממלא שתי הביות גדולות, המכילים יותר ממאתים קילו בשר, אהת לבני ביתו לימי החורף שברובם אין הבשר מצוי בלל, אף בשבתות, ואחת שמורה לימי הנובה, לחלק לעניים נסתרים וגלויים, מתנה יפה, בהעדפה, ובפרש לתלמידי חכמים דדחיקא ליהו שעתא, היתה המתנה כפולה וצנועה.

עוד זאת בירחי אלול ותשרי הוא זמן דריכת ענבים להוציא מהם יין, ויען לא היו לנו גתות, ולא היה שום מסחר ביין, רק כל בעל בית אמיד, היה עושה יין לעצמו לקדוש והבדלה, ועשירי עם היו ממלאים עשרות חביות יין לעצמן ולצדקה וחסד, ואמרתי דרך אגב להודיע סדר עבודת היין, איך היה באותם הימים, והוא!. בעל הבית, מביא ארבע לוחות ברוחב ספח ויותר, ובאורך חמש אמות או פחות או יותר כמדת אמצע חצרו, ומדביק הלוחות על צדן על הרצפה במתונתא שקורין בערבית ״תאדקא״ שהוא חומר עפרי רך כמראה האפר, שממנו היו הנשים העבריות והערביות עושות תנור וכריים וכופח, שהוא דבק חזק, ואחר שעות אחדות שמתייבש, מביאים סלי ענבים ומריקים באמצע, והפועלים דורכים אותם ברגליהם, אחר רחוץ ידים ורגלים יפה יפה, ומלקסים את היין בכוסות לכלים גדולים, ומהם לחביות, אחר רחיצה ונגוב, וגימור בעצי בשמים, ואחר הדריכה יפה יפה, אוספים עוד החרצנים והזגים, ועושים מהם עגול גבוה, וכורכים עליו חבל ארוך כריכה אחר כריכה ממסה למעלה, ומביאים לוח חזק ונותנים על העגול, ומביאים שתי קורות רחבות וארוכות וחזקות, ומניחים אותם על הלוח, שתי וערב במשקל השוה, ומזמינים מן הרחוב כל עובר ובלבד שיהיה שמן, ועומדים על הקורות מכל רוח, ואוחזים אחד באחד, ומכבידים עצמן, ומספרים ספורים, ושרים שירים, גם בדיחות ומהתלות ועקיצות, משך עשרים דקות, פחות או יותר, והיין יוצא, והאוסף אוסף, ויורדים מעל הקורות ונפרדים בברכה מבעל הבית, הם אומרים להניח ברכה לשתות את יינך בשמחות וגילות וקדוש והבדלה, והוא משיב, וכן תעשו תמיד בבתיכם, ואז הפועלים מורידים את העגול ומפוררים אותו, וחובשים אותו במקלות שסוחות וחוזרים ועושים אותו עגול אחר, כדבר האמור, ואם היו ענבים שובים, עושים עוד עגול שלישי.

והנה, למען הזמין את האנשים בקל לעמוד על הקורות, עשו חרוזים על ההזמנות עם נגינות נעימות, וזה השיר הראשון אשר בא לידי זה שנים רבות למר דודי הרה״ג כמוהרי׳ר דוד משאש זצ׳׳ל, עלה למרום, י״ד טבת התרל׳יח, וזה נסהו:

בואו בני תורה , כלבם בחברה לעמוד על הקורה , להוציא חמרא לקדוש והבדלה , ולמצות מילה ולהכנסת כלה , ולדלא ידע במגילה

וכתב, כי ראה ושמע נוסח עתיק, בתרגום והוא :

בואו בנייא, שמנייא, נצבייא, בקורייא, למפקייא, חמרייא, לקדושייא, ולמפקנייא, ולגזורייא, ולפורקנייא, ולחתנייא, ולפורייא.

וגם אני, העני, חרזתי את זה, בעשרת ימי תשובה שנת התרס״ס, בשמנה תנועות, במשקל אחד.

בואו אחים מתנדבים , להיות על קורות נצבים להמשיך את דם ענבים , לבללא יין היקבים לברד שרכן כרובים , שבתות וימים טובים ובמילת ערלות תעובים , ובפדיון פטרי נקבים ובחופת רעים אהובים , ובכוס ברכת המסבים וחלוק יין לרבים , עניים דלים תאבים בחנוכת המכבים , ובדלא ידע מריבים המריעים המטיבים , כה לחי בבית נדיבים

עוד בסוף אלול התרע״ט, היינו בצוותא בביתו של הרה״ג כמוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל, רבה הראשי של העיר הגדולה מקנ״ס, ונתגלגלו הדברים על שירי היין, ובקש ממני לארוג שיר חדש מיוחד לכבודו, ועשיתי רצונו, בא סימן יוסף משאש חזק, יו״ד תנועות.

ידידים עלו על הקורה , לא תפחדו אם נוע תנוע והכבידו במדה יתירה , אז היין ירד כמבוע סגלה ביין מאד יקרה / כוס ישועות בכל עת קבוע פינו עליו לאל ישיר שירה , יום טוב ושבת בכל שבוע מצות מילה גם היא בו קשורה , גם 

בפדיון בכור לו זרוע שם בחתונות קבע לו דירה / שבעת ימים אצל רש ושוע אחר מזון על כוס השם אקרא , גם בחנוכה תת לדל לגמוע שמחת פורים דלא ידע מהרה , בין ארור לצדיק אור זרוע חיי אריכי לרב העירה , בירדוגו מפורסם וידוע זרע קדש לו עז וגבורה , תמיד לכל מטרה לקלוע קול ששון וקול שמחה וזמרה , בביתו אז ישיר יהושע

נחזור לסדר עבודת היין, אחר שנותנים אותו בחביות מבקרים אותו יום יום עד שינוח מתסיסתו, ואז מביאין צמוקים כתושים, ועושים אותם כדורים, ונותנים תוך החביות, בשיעור מיוחד לבל חבית גדולה או קטנה, ויום יום היו מסירים את הקצף עם הפסולת העולים על היין, משך ארבעה או חמשה ימים או יותר עד שמזדכך, ואחר סוגרין את החביות במגופות כמדתן, ומקיפים אותם בטיט עם סיד, ומייחדים את הסגורים בפה מלא, אלו לחנוכה, ואלו לפסח, והנשארים פתוחים, הם לבני הבית לשתות לרצונם, ולקדוש והבדלה, להם ולקרוביהם העניים, ולביהכ׳ינ שמתפללים בו להבדלת מוצאי שבתות, ולחופות עניים ומילה ופדיון, ולרבנן ותלמידהון בסיום מסכתות בישיבות ולבעלי בתים בסיום ספרי הזוהר שלומדים כנופיות כנופיות בכל ליל ששי בשבת.

ובשבת שלפני רי׳ח כסלו שבו מברכין החדש, היתה מתעוררת שמחה גדולה בלב העניים, כי קרבו הימים שממלאים גרונם יין מכל המינים, וגם ממלאים כרסם בשר מטוגן, ומהשומן הנקרש עליו, מבשלים הרבה מיני תבשילין, מסלתות וקמחים בכל בוקר בימי הקור להתחמם בהם, וכשהיה החזן מדגיש, בסימן טוב יהי לנו ר״ח כסלו המלומד בנסים, היו איזה עניים בדחנים מוסיפין והמלומד בנשים צדקניות המחלקות בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, ודורשי רשומות אמרו, חנוכה פעמיים, ככה!.

חולקות חכמות נשים נתחים ויין ושמן כתית כל הימים הללו.

ובס׳יו לחדש כסלו, כל הישיבות ובתי הספר, וכל כנופיות בעלי בתים הקובעות עתים לתורה בכל לילה, היו לומדים הלכות חנוכה ומתעמקים בהם, וגם הילדים הקטנים היו המורים מלמדים אותם ברכות של חנוכה עם איזה שירים מיוחדים לחנוכה.

ויומיים או שלש קודם חנוכה, היה רעש בכל הבתים והחצרות, שכל הנשים היו מזדרזות לנקות אותם ואת כל אשר בהם, ומסיידים בסיד כל רצפות הבתים וכל תורבצי החצרות וכל הפתחים, כמו פסח בזעיר אנפין, ומוציאים נר חנוכה של נחשת שיש לכל בעל הבית בציורים נאים מינים ממינים שונים, ומורטים אותם בחול פעמים שלש, עד שמבהיקין כזהב טהור, ותולין אותך במקומן על מזוזות פתחים, והעניים היו קונים חדשים של בדיל.

ובערב חנוכה, כל החנויות היו מעוטרות בכל מיני פירות וירקות רעננים, ובפרט כרוב וקרא אדומה ובצלים ולפתות מכל המינים, כי כל אלו הם קשוט של חובה לתבשיל של כוסכוס בגזרי בשר מטוגן, שעושים כל בני העיר לחנוכה, יחד עשיר ואביון, וכל היום עין רואה עניים מחזרים על פתחי נדיבים, ובידם כלים רקים גדולים לאסוף בהם בשר ויין ושמנים וסלתות שמחלקים להם כל בית נדיב, וכאשר מתמלאים הכלים הולכים לבתיהם ומריקים אותם וחוזרים, וחסד זה יש לו תשלומין כל שמונה, מי שלא לקח היום לוקח למחר, גם כל היום השלוחים יוצאים מבתי נדיבים, והם עמוסים בקבוקי יין וצלחות מלאות גזרי בשר מטוגן, להוליך לבתי תלמידי חכמים, ונסתרים, וחולים שאינם יכולים לבוא ברגליהם, ויש נדיבים שהיו מוסיפין גם מתת כסף הגונה ישלם ה׳ פעולם. ובערב מתאספים כל הקהל בבתי כנסיות ומתפללים מעריב בהדרת קדש, ואחר תפלת י״ח מדליקין את הנרות גם בביהכ״נ משום פרסומי ניסא, ואחר הולכים לבתיהם, וכל אחד מקהיל עליו אשתו ובניו ומברכים על הנרות בנגון ובקול רם מלה במלה בנועם שיח, ואומרים כלם כאחד הנרות הללו בקול המולה, ועוד מזמור שיר חנוכת, ויש מוסיפים עוד פסוק ויהי נועם, ז׳ פעמים ע״פ איזה מקובלים שאמרו שיש בו סגולה לשמירת הבית, ואחר כן סובבים את שלחנם הטהור, הערוך כיד ה׳ הטובה עליהם, ואוכלים ארוחתם בשמחה מול פני המנורה, ואומרים זמירות לחנוכה, שתקנו המשוררים הראשונים ממרוקו, כמו השיר,

מי זה ימלל בסי אל יתבונן , בימי מתתיהו בן יוחנן

[תהלה לדוד להרהי׳ג מותר״ר דוד גן חסין זצ״ל דף כ״א, נדפס פעם א׳ באמשטדם כישנת תקנ״א, ועוד פעם בי בכאזא בלאנקא שנו! יתפא״ר, והוא ממקנס].

ועוד אשורר שירים נאים , לשוכן מעונים הגביר החשמונאים , ממלכת כהנים [ספר עת לכל חפץ, להגאון מוהרי׳ר יעקב בן צור זצ״ל הידוע בשם יעב׳יץ מעיר פאס, נדפס נא אמון,תרנ״ח.] ועוד יונים הגאיונים , אכזרים כתנינים

קמו על זרע איתנים , בימי החשמונאים והאל שאין בלעדו ׳, נטה עליהם ידו והגביר זרע חסידו , דאת יהודה עבדו [אלו ב׳ בתים הנודעים מהשיר הזה, והשאר, אבד חע״ד והוא מיוחס להגאון המפורסם כמוהרי׳ר רפאל בירדוגו זצ׳יל והוא ממקנס].

ועוד אל נערץ בסוד קדושים, מוציא אסירים בכושרות, זמרו לו על הנסים, על הפורקן על הגבורות, [ספר קול יעקב להגאון המפורסם, הידוע בשם החכם סתם, והוא כמוהרריי׳ע בירדוגו זצ״ל, ממקנס המחבר כמה ספרים]. ועוד אשירה לצור נורא , קדוש עשה פלאים בכח וגבורה , הרס מבצרי גאים אויבי שוטני, מוני ־, הכוני פצעוני ארוממך ה׳ כי דליתני [ספר די השב, להגאון כמוהר״ר שלמה בירדוגו זצ״ל, ממקנס, נדפס בקאזא בלאנקא, שנת חש״י.

וגם אני הצעיר, חברתי הרבה שירים לחנוכה, כמו שכתוב בפנים הספר שכלו מקשה זהב על חנוכה, ועוד נמצא בפנים שיר יפה על פורים של מעגאז, ובבוא המנוח הדגול מר אברהם אלמאליח זצ״ל למקנאס, ארץ מולדתי, ובקר אותי בביתי ביום ב׳ ז׳ כסלו תשיי׳א, ונתגלגלו השיחות על כמה מיני פורים שבהם עשה הקבי׳ה נסים גדולים לבני ישראל עם קרובו בארצות פזוריהם, והגדתי לו, שגם פה מקנס, יש לנו פורים מיוחד ביום ש״ז אדר, מה מאד שמח 

לבו על הבשורה, ועוד לא שאל ואיך  מסרתי בידו ספרי הנזכר מתנה, אשר בו מבואר הכל לפרטיו, ובשובו אל הארץ כתב מאמר גדול עלי ועל פורים של מעגאז הנזכר, ועוד הדפיס אצלו את שירי הגדול הנכתב בפנים הספד והללו מאד, ושלח לי חוברת מודפסת, הנה היא באמתחתי.

ומיום צאת ספרי הנזכר לאור, והפיצותיו בקהל, קבעו הרבה לקרוא בו את כל תכתוב על חנוכה, ועוד הרבה קבעו לקרוא מגילת אנטיוכוס, הנדפסת בספר תפלת הידוע בשם בית עובד, ומפני שלא היה הספר מצוי ביד כל אדם, העתיקוה הרבה בעלי בתים בכתב ידם.

וכל ימי חנוכה כל בתי כנסיות מתפללים בהדרת קדש, ובעת הוצאת סי׳ת נהגו לומד שמונה פסוקי נרות ואור, ממשלי שלמה בנגון יפה, והם: גר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשבי. אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ואורח צדיקים כאור נגה הולך עד נכון היום. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח.

וכל בעלי בתים אוכלים ארוחת הבקר כל שמונת הימים בסופגנים עם דבש, יש נשים יודעות לעשותם, ומי שאיך אשתו יודעת, קונה מהחנויות הנפתחות הרבה בימי חנוכה, מאנשים בעלי מקצוע זה, ונמצא על כלם לחץ גדול תמיד מרוב הקונים אנשים וילדים, כי המנהג פשוט לשלוח מהם מנות לבנות הנשואות ומשודך למשודכתו, ובכל בקר עין רואה קבוצות קבוצות נערים ונערות משרתים ומשרתות, הלוך ושוב ברחובות קריה עם צלחות גדולות של נחשת ממורט מלאות סופגניות, ובתוכם גבעולים מלאים דבש דבורים עם בקבוקי חלב ויין לארוחת הבקר.

גם היה מנהג פשוט אצל כל בעלי בתים לעשות משתה גדול פעם אחת בחנוכה לקרוביהם וכל בני משפחתם, ביום או בלילה בכמה תבשיליו ובראשם כוסכוס בבשר מטוגן ויין חדש, עם כל שיר ושבח שיש על חנוכה, ככה עוברים כל שמונת ימי חנוכה, בשמחה ומשתה ורנה וצהלה.

עוד שמעתי מזקני הדור, כי בזמן הקודם, היה אצלם מנהג פשוט בימי חנוכה, שכל מורי בתי הספר העניים, היו שולחים את הילדים הלומדים אצלם לחזר על הפתחים לאסוף להם תבואה וקטנית, 

ובל אחד מבעלי בתים הוא או אשתו, היו נותנים להם מלא הפנים חשים או קטנית, ובל מיני פירות יבשים כל אהד מהנמצא אתו בבית, גם ביצים וחתיכות סוכר גם פחמים ועצים, גם פרושות, וכשהיו מחזרים, היו אומרים בקול המולה, נוסח אחד בשפה ערבית, אשר לא נודע להם מי מחברו, וברור שהוא אחד מהמורים אשר שם בפי הילדים וזה נסחו:

מימבא מימנא, מולאת אדאר שמימבא, עטיודבא, עטיוונא, חפינא, חפינא, זראע וקטנייא, וטחינא טחינא, פוזה חנוכה ופוזהנא, בעייסו פאמילייא מגבונא, דרבי די כא יקרינא, לקראייא בנייא, משבחייא, חתיא לעסייא. וחוזרים מימנא, מימינא.

וזה פירושו, מימגא [מזל טוב, כמו שקורין לאשרו חג של פסח בשם ״מימונא״ שפירושו מזל טוב, לפי שהוצאות פטה מרובין עד שנתרוקנו הכיסים, לכן אומרי׳ מעתה שמתחילים במטחר ומלאכה, מבקשים מהקב׳יה מזל טוב, והכפל מימנא, לחזק הברכה.

מולאת אדאר שמימנא [בעלת הבית שמינה וזה חונף לנשים, שהשומן לאשה היה נחשב ליופי, והיו הנשים מתחרות להיות שמנות יותר], עטיווגא, עטיווגא תנו לנו, תנו לנו, חפינא, חפינא, חופן, חופן, זראע וקטנייא, חטים, וקטנית, ושחינא, טחימא, וקמח, קמח. פוזה חנוכה ופוזהנא, לכבוד חנוכה ולכבודנו, נעייסו פאמיליא מגבונא, נחייו משפחה אביונה, דרבי די כא יקרינא, של הרב המלמד אותנו, לקראייא בנייא, קריאה בתום לב, משבחייא התא לעסייא, מן הבקר עד הערב.

עלל דבר יפה היה במקנס, שהיה מנעים את חגיגת ימי חנוכה, שנים רבות, ונהנו ממנו כל בני העיר, ובפרט רבנן ותלמידהון, וכל עניי העיר, והדבר הוא, במחוז מקנס, ברחוק כמאה קילומטר, יש בפר גדול של ברברים, נקרא בשם ״אזרו״ ובשנים שעברו זה כמאתים שנה, היו שם קהל גדול מישראל, ומפני חמת המציק, עזבו את המקום, וברחו לנפשם, ונתפזרו לכל רוח בכל ערי מרוקו, והרבה מהם באו למקנס, ונשאר המקום חרב ושמם, עד בוא הצרפתים, בשנת התרע״א, וכבשו את המקום, ובנו בו הרבה בניינים, וגם הרבה יהודים ממקנס בנו שם בתים וחנויות גם בית כנסת קטן עם ס״ת וחזן לשאר ימות השנה ואמנם במועדים היו באים למקומם וחוגגים חגיהם.

בכפר הזה, נשאר שריד אחד עתיק יומין, והוא לרגל הר אחד 

גבוה אשר שם, נמצא קבר אמד גדול אשר לא נודע שם הקבור בו וזמנו, רק ידוע ומפורסם בפי הפל, בשם קבר הצדיק מול (בעל) אזרו, וקבלה בידם שנפטר בחור, כמ״ש הגאון כמוהררי״ע בירדוגו זצ״ל, בספרו קול יעקב, נדפס בלונדון התר״ד, ושם בדף יו״ד כתב, שבחשון שנת צדק״ת נסע לשם ונשתטח על קברו לסיבת שכול בנים, ונענה, ושר עליו את השיר הזה. אגפי היום אשירה , לאל חי קדוש ובורא ארנן ואזמרה , זמירות צבי לצדיק צדיק אזרו בך חיילים , נכשלים ונחשלים אברך יה במקהלים , כי אותר ראיתי צדיק

ל^וד השיר ארוך בעל כ״ו בתים, כל בית מסיימת בשם צדיק. והנה בתוך המשפחות הבורחות למקנס, בזמן הקודם יש משפחה אחת עד עתה נקראת בשם "אלחייני" ובפי הכל נקראת בשם ״עדי״ בדגשות דלת במקום הכפל, על שם אמם זקנתם שהיתה אשה נכבדת, אבי המשפחה היה נקרא בשם ״מכלוף״ והיה בעל נכסים רבים, והיה בעל משפחה ענפה מאד בבנים ונכדים ונינים, והיה מכבד את קבר הצדיק הלזה, והיה משלם שכר יומי ליהודי אחד שהיה מכבד ומרבץ ומנקה ומסייד, כי היה אומר, שבכל עת צרה, היה נגלה אליו בחלום, ומודיעו מה לעשות, והיה עושה וניצול, ופעם אחת הקיפו לסטים את ביתו להכותו נפש הוא ואשתו ובניו ולשלול כל רכושו, והוא בכה וצעק הושיעה אדוני הצדיק, וברחו כלם וניצול, ומאותו היום התחיל להתכונן, וברח הוא וכל אשר לו, ובעודו בדרך תפשו אותו עוד לסטים. וצעק לצדיק וניצול, והנסים הללו אירעו לו בר״ח טבת, ואז קבע לעשות משתה גדול בר״ח טבת בכל שנה ושנה, בשירות ותשבחות וחלוק צדקות ביד נדיבה, ונמשכה על זה צוואת הורים, מדור לדור עד הזקן שהיה בימינו, שמו מכלוף גם הוא ז״ל נפטר בשנת התר״ע בשיבה טובה זקן ושבע ימים, ובניו הישרים, הר׳ משה, והרי מסעוד ז״ל, בימיו וגם אחרי מותו, היו עושים משתאות גדולות לכל בני העיר משך ארבעה ימים ביומי דחנוכה, ומה גם לכל חכמי העיר וענייה. עם מתת כסף הגונה, ושולחים מנות לנסתרים ולנסתרות, .וכל הסעודות היו מלאות תוכן, חדושי תורה, וכל מין שיר ושבח 

למקום ב״ה, ומה גם השיר הנזכר צדיק אזרו בך חיילים עד תומו, שהיה שגור בפי בני המשפחה, כל זה היה מוסיף חן וכבוד לימי חנוכה.

ומם תשיעי לחנוכה, היו קורין לו יום ״השמש״ והיו הנש*ב> מוציאות הפתילות והשמנים הנשארות בנרות חנוכה, ושורפות אותן בפתחי החצרות, והילדים היו מוסיפים עליהם ניירות בלות ושמרטושים וכל הבא לידם כדי להגדיל המדורה, וקופצים ומדלגים עליהם, כמשוורתא דפורייא, (סנהדרין ס׳יד), והיו אומרים בקול המולה נוסח זה בלשון ערבי בנועם שיח.

האגדא עוואיידנא, נחרקו פתאיילנא, ונטלבו מן מולאנא, אלעאם למאזי יחיינא, ונרזעו לארדנא, וארד זדודנא, ירושלים לעזיזא עלינא, ולתורה ולמצות יזכינא, וזכות אדאוו דלקנידלאת די סעלנא, ידווי עינינא, ועינין אולאדנא, נדאוו דתורה די הייא חייאתנא, וטולאן עמרנא, וביהא נפניוו עדייאנא, וחוזרים האגדא עוואיידנא.

וזה תרגומו בעברית:

כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלהינו, לשנה הבאה יחיינו, ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצות יזכנו, וזכות אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו, ועיני בנינו, באור התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, ובה נאבד שונאינו.

ועוד מוסיפים הילדים מן הבא לפיהם, פסוקים ושירים, כל אחד ומה שיודע, והולכים מחצר לחצר ומרחוב לרחוב, כנופיות כנופיות, עד חצות הי1ם שנגמר העסק, והנשים בעודן עסוקות בהשבת הנרות וקנוחן להחזירן למקומן הקבוע להן כל השנה, פיהן ממלל לשנת הבאה בירושלים.

זהו מה שהשיגה ידי להגיד בעזר המקום ב״ה, את מנהגי אבותינו ביומי דחנוכה, בארץ מולדתי מקנס מרוק, בתוספת דברים יפים על מה שכתבתי ושלחתי לועד עדת המערבים לירושלים, כי מפני הלחץ שלחצו עלי למהר מעשי, נשכחו ממני, ועתה ב״ה עלו לזכרון, ותשלם המלאכה. בעזר המקום בי׳ה אשר לו המלוכה, והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

פי המדבר, הגבר המחבר, הצובר עבד אל דוק וחוג אשש יוסף משאש, ס״ט