מורשת יהדות מרוקו

פרק ד'

ימי למודי בבירות

בית הספר "תפארת ישראל" הסדר והמשמעת בבית הספר * חברי ללמודים * ברוך כהן ממשפחת הקראים ממצרים * ראובן יחזקאל ששון מבגדד * שקידתי בלמודים ביום ובלילה * דברי מוסר של המנהל * בימי החפש בבית אבי * השעמום בבטלה * שוב אל הספרים * גמר החופש * שוב בבירות * אותות הכבוד של בית-הספר * אני חוזר ליפו * המנהל המנוח זכי כהן וגורל בית ספרו *

בפרק זה שב אני נותן תאור מפורט מסדריו של בית-הספר "תפארת-ישראל" שהתיסד והתנהל תחת הנהלתו הנעלה של המנוח הגדול זכי כהן, רואה אני מחובתי להתעכב ולבאר בפרוטרוט, את מהלך הסדרים המופתיים והמנהגים ששררו בו, שיכולים לשמש לסמל גם כיום הזה. מעלותיו של בית הספר הזה, שהיה לי העונג להסתופף בצל קורתו ואשר הקים מקרבו אנשים חשובים, שרובם משמשים כיום בתפקידים אנושיים נעלים, במזרח ובמערב, מצטינות בזה, שמנהליו התאמצו בכל יכלתם ,לטעת ולהשריש בקרב התלמידים את התשוקה העזה לתורה וחכמה והשקידה התמידית בהן.

כעבור חג הפסח של שנת 1886 ,התחלתי להתכונן לנסיעה לבירות, ללמוד ולהשתלם ואשר הורי הסכימו לה בכל מאדם. על פי רשימת תכנית בית הספר הכינו עבורי בגדים וצידה לדרך,מלבד שהעניקוני בכסף קטן להוצאותי התדיריות בנכר. אבי המנוח מסר בידי המחאה על שם אחד הבנקים בבירות, דמי שכר למודי בבית הספר המשתלם למפרע.

אחרי פרידתי הקשה מעל הורי ובפרט מזקנתי אם אבי, שמרוב יגונה על עזבי אותה, חלתה ומתה נסעתי באניה המצרית "כדויה" יחד עם המנוח יוסף מויאל שלוה את שני בניו לבירות.

אל מנהל בית הספר "תפארת ישראל" סרתי יחד עם הא' יוסף מויאל, מסרתי בידו את מכתב אבי וההמחאה בצרוף חפצי, הוא הכניסנו לחדר המורים והציג אותנו לפניהם. באותו היום ערכו בחינות לתלמידים החדשים, כדי להושיב כל תלמיד לפי הבנתו וידיעותיו במחלקתו הוא. כמובן, בא גם תורי, ומצאוני לחרוץ ושקדן ויודע יפה את השפה העברית ולמודי הקדש לפי הדרגה הנהוגה בבית הספר הזה. אולם בהיותי רחוק מידיעות השפה הערבית והצרפתית ואני אז נער כבן 15 שנה, התוכחו המורים ביניהם על דבר קביעת המחלקה שבה אלמד. מסבת אי ידיעתי בשפות הנכריות, הסכמתי לשבת בין תלמידים למטה מגילי, אבל המורים נחמוני, שאם אשקוד על למודי ואהגה כראוי במשנתי, אוכל לעלות גם באמצע הזמן למחלקה יותר גבוהה.

הסדר והמשמעת בבית הספר, הנקיון והשמירה המעולה על בריאות התלמידים פעלו עלי פעולה כזה. בשעה שש בבקר קמו כל התלמידים, התרחצו והתלבשו והיו הולכים בסך לאולם גדול ורחב ידים, התישבו על הספסלים, כל אחד ליד שלחנו, במגרתו הסגורה נמצאו ספריו ומכשירי הכתיבה. הוציאו ספריהם ומחברותיהם והיכנו את שעוריהם שהטילו עליהם המורים אתמול. כשצלצל הפעמון, עלו התלמידים לבית הכנסת. החזן עמד לפני העמוד והתפלל והם אחריו. כתום התפלה נכנסו התלמידים לחדר האוכל ומשם לככר הרחב והנטוע עצים וגנה מסודרת, לנוח ולהחליף כח ללמודים, לשוחח ולהשתעשע כל תלמיד לפי רוחו. אחרי עשרה רגעים נכנסו התלמידים לאולם גדול וערכו הכתבה של שורות אחדות בעברית, צרפתית וערבית, כל שפה בפנקסה המיוחד ושלשה מורים מומחים באו ובקרו את ההכתבות. תקנו את השגיאות וציינו עד כמה התקדם התלמיד מיום אתמול. את ההתקדמות מציין המורה לטובה ואת אי-התקדמותו לרעה. אחרי שמקבל התלמיד את ציונו נכנס הוא למחלקתו ומוסיף לכתוב בשלשת הפנקסים, שלשה דפים מלאים בשלשת השפות. מנהל בית הספר מבקר ממחלקה א' והלאה. עובר על כל תלמיד ותלמיד ורואה את כתביו והציונים. את הצטינו הוא מכריז עליהם לשבח בפני התלמידים ואם לא – הכריז עליהם לרעה, כדי שיתאמצו להגדיל את חשקם ללמודים ולהמנות בין התלמידים הטובים. בתשע וחצי מודיע הפעמון על ההפסקה הראשונה, אחרי מנוחה של עשרים רגע נכנסים התלמידים לאולם הגדול. כל תלמיד מכין ספריו לצרפתית ונכנס למחלקתו. המורה בוחן את תלמידיו בלמודי אתמול ומציין הערותיו ונותן שעורים חדשים. בשתים עשרה נכנסים התלמידים ישר לחדר האוכל כל אחד במקומו ואוכלים את ארוחת הצהרים. אחד התלמידים המבוגרים על פי התור מעל הבימה מטיף מוסר לתלמידים פעם בצרפתית ופעם בערבית ובשבתות אך ורק בעברית על ידי המנהל מר זכי כהן עצמו. בגמר האוכל עולה על פי תור אחד התלמידים, מתחיל ברכת המזון וכולם אחריו: כחצי שעה נחים התלמידים בחצר ובגן, משחקים ומשתעשעים ולקול צלצול הפעמון נכנסים התלמידים להכין שעוריהם בערבית. וכעבור ההפסקה הראשונה של אחה"צ מכינים התלמידים את שעוריהם בעברית עד שלש וחצי, שאז נגמר סדר הלמודים והתלמידים נכנסים לבית הכנסת להתפלל תפלת מנחה. משם הולכים לאולם הגדול ומוציאים ספריהם ובשקט מופתי מכינים שעורים כלליים עד שעה שש ואז נכנסים התלמידים שוב לבית הכנסת ומתפללים ערבית. אחרי התפלה יוצאים לחצר המואר לשעה תמימה וכשמצלצל הפעמון עולים כולם לישון. שני משרתים ערים כל הלילה ועוברים על יד מטות התלמידים לראות שלומם. למחרתו שוב באותו הסדר ואותם החיים הרגילים.

בחפצי לשקוד על למודי קניתי לי חבר כגילי אשר בידיעותיו בשפות הצרפתית והערבית עלה עלי, בהתחנכו לפני כשנה תמימה בבית ספר זה, אבל לא היה להוט כמוני להשיג את המחלקה, משום שבן עשירים היה ממשפחת הקראים במצרים ושמו ברוך כהן. במשך זמן למודי ישב לצדי וגם בשורה התהלך על ידי בהיותנו בני גיל אחד וקומתנו שוה. את ספרי לא הזנחתי מידי הן בשעת האכילה והן בשעת החופש והמנוחה, תביעתי הנפשית להתקדם בלמודי גדלה מדי יום ביומו ולא יכולתי להסכים, שאצטרך להאריך ימים במחלקה הזאת שלא התאימה לגילי. בשקידה רבה התחלתי להגות ולעיין בספרים עד כי גמרתים על בורים ובהתאם לידיעותי התקדמתי לשבת בשורה הראשונה במחלקה. רק עברו חמשה שבועות ואני הרגשתי בעצמי, כי עליתי בידיעותי, עיני נפקחו לראות עולם חדש שמשך את תשומת לבי, ובראותי כי המורים אינם מקימים הבטחתם ואינם מעלים אותי למחלקה אחרת יותר גבוהה, נכנסתי למנהל וסחתי לפניו רצוני, והוא הקשיב לדברי ושתק. הוא קרא למשגיח הראשי ובקש מאתו להתיעץ בנידון זה עם מורי ומורי המחלקה שאליה אני רוצה להכנס. כעבור שעה, בזמן המנוחה שלפני הצהרים , נקראתי למנהל, מצאתי אצלו את המשגיח הראשי והמורים. התחינו לבחנני ותשובותי מצאו חן בעיניהם. קבלתי רשימה חדשה של ספרים והלכתי אל הממונה על הספרים ומכשירי הכתיבה, חתמתי חשבון על שם אבי המנוח: שהגיש לפני, וקבלתי את הדרוש לי ובאותו היום העברתי למחלקה החדשה. גם במחלקה זאת קניתי לי חבר כגילי, טוב מהראשון, ששאף כמוני להתקדם בלמודים. התרגלנו איש לרעהו ואהבתנו התגברה מיום ליום, חברי זה הוא ראובן יחזקאל ששון צאלח, המשמש כיום וזיר הכספים בבגדד.

במחלקתי החדשה הרביתי ללמוד ביום ובלילה, בעזרתו של חברי ששנן עמי יחד את למודינו. ובמשך חדשיים עלינו יחד למדרגה השלישית, הרבה עזר לנו זה ששנינו ידענו מיתר התלמידים את השפה העברית, ויכולנו להקדיש את שעות למוד השפה העברית לצרפתית וערבית. בראותנו כי קרבו ימי הבחינות ואנו לא נוכל להשיג את למוד שתי השפות, החלטנו להתמסר יותר לשפה הערבית , במצאנו אותה ליותר נחוצה בעתיד, בהיותה שפה המדינה. אבל אדיר חפצנו היה להשתוות עם יתר התלמידים גם בשפה הצרפתית, ונפלנו על ההמצאה, לבקש את המשגיחים שירשו לנו לשנן את למודינו בלילה, מבלי לומר על דבר זה למנהל. ולמרות כל הקושי שבדבר, שישנו כל אחד בחדר אחר עם תלמידים אחרים, ועלינו היה להזהר שלא יודע מזה לשום תלמיד, קמנו בבקר השכם מתרחצים ומתלבשים הולכים למסדרון שבין חדרי השמוש והאמבטיות, המואר היטב, רחוק מחדרי השינה לבל ירגיש בנו איש וחזרנו. כל ההתאמצויות האלו עזרונו להצליח בבחינות בשתי השפות אבל נשארנו עיפים ורזים. מרוב אהבתנו גמרנו, שימי החופש הקצרים לא יספיקו לנסיעת חברי לבגדד הרחוקה וחזרה, ועל כן נשאר יחדו בימי הפגרה והחגים. החלטתי לא לנסוע להורי ולהשאר עם חברי ולהתכונן למחלקה הרביעית. אך לא כמחשבתנו כן היתה. כשלשה ימים לפני הפסקת הלמודים בא אל המנהל האדון הנכבד מר יעקב יוסף טויל, סוחר חשוב בבירות בתכשיטי זהב ומרגליות, שעמד בקשר מסחרי עם אבי ובקש להתראות עמי. כשנכנסתי למנהל הודיע את רצון הורי שאסע הביתה לימי הפגרה והבעתי לפניו את החלטתי להשאר עם חברי להתכונן למחלקה הרביעית, המנהל קפץ אז ממקומו וקרא באדיבות: "האם חושבים אתם לגמור הלמודים בבת אחת, לא נעלמו ממני מעשיכם, בשננכם בלמודים בשעות האוכל והמנוחה, ובשעות השינה בלילה. את המשגיחים ענשנו בחשאי ואותכם לא הפרעתי ממעשיכם בהוקירי את רצונכם הטהור, להשיג את הלמודים המתאימים לגילכם, אולם בעתיד רב לכם. הנה כחשת ורזית ומה יאמרו הוריך, כי מצמצמים באכל בבית הספר. הן ידעת הכתוב בספרי חוזינו ונביאינו: "אז ישנתי ינוח לי", "אז נדברו יראי ה "' , "ו אז יאכלו ענוים וישבעו" לאמור: "אז" בגימטריא "שמונה" שמונה שעות שינה, שמונה שעות למוד ושמונה שעות לאוכל ומנוחה. על הבסיס הזה יסדתי את בית ספרי, המורה מסר לי את בקשתכם לתת לכם רשימה חדשה של ספרים, אולם לדאבוני, לא אוכל למלא בקשתכם, מפני שעל פי רוב אנו מחליפים ומשנים את שטת הלמודים בעונת הלמודים החדשה, ולא ידועים עדין גם לנו איזה ספרים תצטרכו במחלקה הרביעית, לכן פקדתי מבלי לתת כל רשימה".

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

עמוד 30