מורשת יהדות מרוקו

שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .

עם עלייתו לכס המלכות של מולאי ליזיד , נפתח דף שאיים להיות האחרון בתולדות היהודים במרוקו. סיפורנו היה תם פה ועכשיו אם מולאי ליזיד, או יותר נכון מולאי מזיד כפי כינויו בידי כותבי הזכרונות היהודיים, היה מקיים את הבטחתו למחוק את זכר יעקב מארץ איסמעיל ומצליח במה שנכשל המן הרשע.

הנחמה היחידה היא אולי שלטונו הקצר (פחות משנתיים) והעובדה שהתאכזרותו לא הוגבלה לקהילה היהודית, וזכרו ארור גם בפי המוסלמים. לא היה כל דמיון בין האב והבן ובכל זאת היה מולאי ליזיד בנו חביבו של סידי מוחמד הישיש.

הוא ניצל את חולשת אביו כלפיו וידע תמיד למצוא שביל אל לבו למרות מרידותיו והרפתקאותיו וניסיונותיו הבלתי נדלים לתפוס את כתר המלכות. משנת 1779 עד שנת 1784 הוא חולל ארבע ניסיונות מרד נגד אביו הישיש וכל פעם לאחר כישלונו מצא מקלט ליד קברו של קדוש מוסלמי, אם כי לא קיים בעצמו את מצוות האסלאם, הוא תמיד נשא את דגל הקנאות המוסלמית ועשה ממנה קרדום לחפור בו, והטיף לשנאה עיוורת לנוצרים.

שנאתו לנוצרים שהחזיקו עדיין בכמה ערים בצפון המדינה, מלילה וסאוטה, הייתה סוד הצלחתו לגייס כל פעם תומכים למזימותיו והיא פסחה רק על האנגלים בגלל המוצא האנגלי של אמו. לא פחות שנא את היהודים שהפעילו את השפעתם הרבה כדי להרחיקו מאביו. בשנת 1784 מגלה אותו אביו מחוץ למדינה באמתלה של עליה לרגל למכה. אולם גם צעד כזה לא מצליח להרגיע אותו והעליה לרגל נהפכת למסע הרפתקאות ומעשי ביזה. בתחילת 1790 הוא חוזר בחשאי ומוצא מקלט בין שבטי הברברים ליד תיטואן ויהודי העיר מסרבים להגיש לו עזרה.

כאן מגיעה הידיעה על מות אביו. בעזרת השבטים הוא מכריז על עצמו כיורש וכאות של רצון טוב מכריז על חנינה כללית ומודיע שסלח לכל אויביו בעבר. אבל זה היה רק תכסיסו הראשון. לא שעת שלום הגיעה אלא שעת נקמה. אחת מהכרזותיו הראשונות הייתה להרוג ולאבד את כל יהודי המדינה, בהתאם להבטחה שנתן בעבר לשבט האמחוואס הידוע לשימצה בגלל שנאתו ליהודים, תמורת נכונותם לסייע לו.

כאשר הגיע לתיטואן העיר, יצאה לקראתו משלחת הקהילה היהודית עם מתנות ותשורות כיאה למעמד קבלת פנים לשליט חדש. מראה היהודים העלה את חמתו והוא ציווה להרוג ולהשמיד כל יהודי ממלכתו והבטיח פרס של עשרה מתקאלים לכל מי שיביא בפניו ראשו של יהודי.

פסק דין מוות זה היה כה מנוגד למסורת המדינה עד שנמצא שופט מוסלמי שהעיר למלך שלא כך ציווה הנביא מוחמד לנהוג כלפי הד'מי. לחליפין הוא נותן לו עצה משכנעת : "טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. ואמר טוב הדבר ומיד יצאה גזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן תשללו אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידעה כדי שיטמינו ממונם".

מעודד מהצלחה קלה זו נתן היתר לשבט הלאודאייה שהיו דרים במכנאס לשלול את המללאח. אולם יהודי מכנאס שממנה יצאו יועצי המלך הקודם ושידעו את שנאתו של המזיד, הספיקו לברוח לכפרי הגויים ולהסתיר את ממונם. בראותו כך הכריז שר העיר שהמלך החליט למחול להם שיחזרו בבטחה לבתיהם. היהודים שתמיד רוצים להאמין לטוב נפלו ברובם במלכודת. רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" מעיד :

" ולעת ערב ליל ט"ו לחודש אייר נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה ונשתהו בשלל כמו ט"ו ימים, וחפרו כל הבתים והחצרות והמצודות ונתגלו להם מטמטנות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם. כי הייתה הגזירה מאת ה' ובאותה לילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו הרבים "

אולם גם לאחר שסיימו את מעשה הביזה לא עזבו השודדים את המללאח, והם גירשו את תושביו, ורק לאחר שלושה שבועות הם הורשו לשוב למה נשאר מבתיהם. אישור לתיאורו של רבי יהודה בן עטר נמצא בכתב יד פרי עטו של עד ראייה, הרב אליעזר בהלול, כפי שמביא אותו הרב יוסף משאש בספרו " נחלת אבות " :

"ופה מכנאס נכנסו השוללים י"ד באייר בבוקר השכם ושללו ובזזו ושרפו ועינו נשים ובתולות ובחורים ברחובות העיר, ורצחו, וחפרו כל הבתים וסתרו כמה קירות ותקרות, וכל בתי כנסיות וכמה קברות. ושרפו כמה ספרי תורה, וכמה נשים הפשיטו ונשארו ערומות כיום היוולדן וכיסו ערוותן ביריעות ספרי תורה אשר הצילו מהשרפה, ואי אפשר לפרט אשר ראו עינינו ומשעו אזננו, ונמשך הדבר עשרים ואחד יום, עד ערב חג השבועות שאז נתן צו למשחית הרף ידיך ".

גם לפאס הגיעה ההוראה לשלול ולהרוג, אבל הפעם הקהילה ניצלה בנס כפי שמסופר ב " זיכרון לבני ישראל " :

"וגם פה בפאס יום י"ד לחודש אייר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים וחילקו בינהם המבואות והבתים מי שילול זה ומי ישלול זה והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות, ויש שהפילו עוברות וולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדים לקלון. ובאותו לילה ליל ט"ו לחודש אייר לא לן אדם בביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המזיד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש ".

אבל לא אמר די בזה העריץ כי יצא עצמו בכל ערי ממלכתו לנקום את נקמתו ובכל מקום לשלול ולבזוז היהודים.

וכן עשה לקהל לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה. וכן לקהל תאזה שלל אותם ונתן עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים ויחפים ושבו במערות הסמוכות לעיר, והגויים סתרו בהכ"ן ובנו בה בית תפילה להם עד שהעיר ה' את רוחו של אלחאליף אחר זמן וביקש מהמזיד ומחל להם והחזיר להם עירם וחדו לעירם ת"ל".

ההתאכזרות המוזרה ביותר הייתה מנת חלקם של יהודי העיר אוג'דא, ליד גבול אלג'יריה "

" וכשהגיע לעיר אוג'דא, יצאו כל היהודים והערבים יושבי המדינה להקביל פניו, ומפני שהיו היהודים מלובשים כמלבושי הערביים, כמנהג המקום, גזר אומר באותה שעה לחתוך אזן ימנית לכל היהודים הנמצאים שם אנשים נשים וטף, כדי להבדילם מהערביים שכניהם, ואך ממונם פלט, ויום שבת סדר קרח בא לפאס ושם שמות בארץ, שאי אפשר לפרט, וכן היה גורל העיר צפרו, ותאזה, וכל הכפרים (אליעזר בהלול).

בתנז'ה הוא הורג במו ידיו את יועץ אביו, את אחד מהאחים עתאלי והשני הציל את חייו שהמירו את דתו. באלערייש הוא תופס את אחד מגדולי סוחרי עליו דיברנו, אליהו לוי וגם הוא מציל את חייו ונשלח לפאס ללמוד את חוקי האסלאם.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה– שלטון האימים : מולאי ליזיד 1790– 1792 .עמוד 78