מורשת יהדות מרוקו

״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

בנו של ר׳ שמואל היה העילוי המופלא, שהרעיש את העולם בגאונותו הנוראה, ר׳ אליעזר דא אבילה זצ״ל, המכונה גם רב אד״א, כשמו של האמורא רב אדא. לידתו של ר׳ אליעזר בקדושה ובטהרה, ועל ירידת נשמתו לעולם הזה, שגורה בפי זקני חכמי מרוקו העובדה המופלאה הבאה: באחד הלילות, זמן מועט לפני שהרתה אמו, בעת ששקד ר׳ שמואל על תלמודו, נשמעה נקישה חרישית על דלת ביתם. ר׳ שמואל קם, ובצעדים זריזים מיהר לפתוח את הדלת. פתח, ונאלם דום…

מולו ניצב זקן הדור צורה כמלאך. פניו של האיש האירו באור יקרות, מאותו אור הגנוז לצדיקים, וניכר עליו כי מהעולמות העליונים בא. הזקן נראה קצר רוח, ומשהתעשת ר׳ שמואל קימעא, לא המתין להזמנת בעל הבית, אלא פתח פיו ואמר:

־ ״דע! אני הוא התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס. בקרוב תהרה אשתך בבן זכר, אשר יאיר את עיני ישראל בתורתו. היות ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה, הנני מבקש ממך: תקראוהו על שמי, בכך ישכון בו ניצוץ נשמתי כל ימי חייו״. סיים את דבריו, פרח ונעלם.

ר׳ שמואל ואשתו התרגשו מאד, וציפו לראות בהתממשות הדברים. לאחר זמן מועט הרתה אשתו, ובעת לדתה את בנה, בשנת תע״ד, התמלא הבית כולו אור של קדושה. ר׳ שמואל הבין שאותו חזיון נפלא התקיים, שמר את הבטחתו, וקרא שם בנו אליעזר.

זכר אותו מעשה מופלא לא עזב את ר׳ שמואל. לפיכך הבין שעליו להצית את הניצוץ החבוי בבנו, לצחצחו ולמרקו, להפיח בו רוח, עד שתצא ממנו שלהבת זכה שתאיר למרחקים. במסירות ובדבקות טיפח ר׳ שמואל את בנו, השקיע בו את כל כוחו ומרצו התורני, גדלו וחינכו על מבועי התורה והחכמה. בהיותו בעל אמצעים, לא חשך מאומה מבנו כדי שיוכל לישב בשקט ונחת באהלה של תורה, לעלות ולהתעלות כיעוד נשמתו הגדולה. לשמחתו, עמלו לא היה מפרך כל כך, שכן נתקיים בבנו הקטן המקרא: ״משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א,ד). אליעזר הקטן נמשך מעצמו ללימוד התורה, השכים במרוצה לבית המדרש, ולא מיהר לעוזבו לעתות ערב.

וכך עוד בהיותו נער קטון, התפרסם שמו הטוב בין כל אנשי עירו. הבריות היו משוחחות בפליאה והשתוממות על בנו המיוחד של ר׳ שמואל, ויודעי שמועות שחו מפה לאוזן, אודות אותו מעשה נורא, והסיקו, כי הליכותיו מוכיחות איזו נשמה גבוהה שוכנת בקרבו. בהגיעו לפרקו (בערך בשנת תפ״ט), נשא לאשה את היתומה בתו של ר׳ אליהו הלוי בן שושן מנכבדי סאלי – שנפטר זמן קצר לפני כן. מאותו זמן, בהיותו בן ט״ו שנה, החל לחבר את חיבוריו התורניים, ולהרביץ תורה בעירו.

תאב ואוהב לפקודי ה׳

״תאבתי לפקודיך״(תהלים קיט, מ) – ״כליתי מרוב האהבה״(אבן עזרא שם). כך חי ר׳ אליעזר, תאב ואוהב לפקודי ה׳.מרוב אהבתו לתורה, כמעט כלתה נפשו.

כיסופיה לשלימות, דחקו כל קמצוץ של גשמיות. ניתוק מוחלט מהוויות העולם וחיבור מושלם לחיי הנצח.

תורה, ושוב תורה, ולק תורה.

ימי חייו כולם שווים לטובה, בהתמסרות לתורה, ובשקיעה במעמקיה, עד אפיסת הכוחות.

וכך העידו תלמידיו: ״מגודל שקידתו לא נתן שינה לעיניו כמעט״, כפי שמספר בדחילו ורחימו – החיד״א בשם הגדולים. גם בעת שצרות תכפו את עירו, דבר ורעב, ונאלץ לגלות מעירו, לגור באהלים בשדות ובהרים, גלה וספר תורתו עםו, בשדה ובהר שקד על תורתו, ולא הניח מלעסוק בה אפילו רגע קט.

שקידתו העצומה חיברה ימים ללילות, יום ששי לשבת, ושבת לראשון, חטיבה אחת של חיי תורה. לימוד והתעלות ללא הפסק, ללא הרף. קפידא מרובה הקפיד על זמנו, כל רגע נחשב בעיניו כאוצרות פז.

ויותר מכך, מתוך הכרתו העמוקה כי אין חיים אלא תורה, סבר כי כל ביטול זמן אפילו מזערי, הרי הוא כנטילת חלק מחייו, ואיננו שווה אפילו לצרכי הרבים.

לענין כזה די במקלי!

והגיעו הדברים עד כדי כך, שבאחד הימים, בעת שישב בבית מדרשו והגה בתורה. התפרצה חבורת יהודים מבוהלים לבית המדרש, בזעקות שבר. צעקותיהם הקיצו את ר׳ אליעזר מעומק עיונו, ונגרם לו היסח הדעת מדבקותו בנבכי הסוגיא. האנשים המבוהלים לא המתינו לנתינת רשות, ותיכף פתחו פיהם בקריאה נואשת: רבינו הקדוש! הצילה נא! פיקוח נפש! הנהר הסמוך לעירנו עולה על גדותיו, במרוצתו שטף כבר את רחובות הנכרים, ועתה מאיימים המים הזידונים לשטוף את רחובות המלאח היהודי. לתדהמתם, הרעים עליהם ר׳ אליעזר את קולו: וכי בשביל דבר פעוט כל כך גרמתם לי היסח הדעת מלימודי?

לענין כזה, די במקלי!

טלו אותו, ורשמו עם קצהו פס סביב רחובות המלאח, ותאמרו לנהר בקול רם: עד כאן תבא!

אחיו המבוהלים, נרעדו שבעתיים למשמע אוזניהם, הכי עד כדי כך רוממות תורתו, שאין להפריעו גם לעת הזול כופפו ראשם לפניו, ויצאו מבית המדרש בהכנעה ובהערצה. כמובן, לאחר מכן מיהרו לעשות כציוויו, וככל היוצא מפיו כך היה – כשהגיע הנהר למקום הפס, שקעו מימיו אט אט ולא קרבו לסימטאות המלאה היהודי. אגב, מקל זה נמצא בידי משפחתו – משפחת בן שעיה עד היום.)

הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק

כשרונותיו הנדירים גם בדורו – דור דעה, העמידו בצל את כל הלומדים עמו בבית המדרש. וכפי שמתאר תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו – אב״ד סאלי:

כשפותח בהלכה, בנה עליה מצודים וחרמים, חבילות חבילות של קושיות, והכל היו נעשים לפניו כחרשים, ולא מצאו בפיהם מענה. ולאחר מכן, "גלי דרעיה ונפל נהורא בבי מדרשא" (גילה זרועו – כוחו – לתרץ הקושיות, ונפל אור בבית המדרש), ופושט והולך קושיות התוספות, ושמעתתא רווחא ליה ממילא, וכל הטועם את דבריו היה בפיו כדבש מתוק, ואומר לי לי הוא, ודברי אמת ניכרין. 'כשהיה יורד לעומק חדרי העיון, לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו״, עד כאן לשונו המתגעגעת לרבו.

גם החיד״א מתאר מחזה זה בשפתו המליצית, כיצד ר׳ אליעזר היה יושב כמלך בגדוד, מוקף תלמידים חריפים, והוא שואל ומשיב, עוקר הרים וטוחנן בסברא.

להיטותו של ר׳ אליעזר אחר לימוד התורה לא נתנה לו מנוח. במוחו הכביר היה חש תיכף ומיד בכל נקודות התורפה בסוגיא בה עסק, ומני אותו רגע לא פסקו רעיוניו מהתרוצצות אחר דרך סלולה שתשדד את נבכי הסוגיא, ותאיר את עומק אורחותיה.קשה היה לעקוב אחר מחשבתו בעת הזו, בונה וסותר במהירות הבזק, עד שהרגיש כי חדר לנקודת האמת.

אני הוא המהרש״א

אולם כדרכה של תורה, פעמים לא מעטות הדרך היתה חסומה, פקעת קושיות ללא מוצא. או אז מה גדל צערו, הוסיף יגיעה על יגיעתו, ולא אחת הושחרו שיניו עד שהצליח להתיר את הסבך, לפלס מסילה ללב הענין, ולטעום טעמם של דברים המתיישבים על הלב. בפי זקני חכמי מרוקו מפורסם המעשה הבא:

פעם אחת, נתקל בלמודו, בדברי מהרש״א קשים וסבוכים ביותר. ר׳ אליעזר התעמק שוב ושוב בנסותו להבין את דבריו, אך ללא הועיל, כל המבואות סתומים היו. זמן רב עבר, השעות נקפו בזו אחר זו, הלילה ירד, וכבר הגיע שעת חצות, ועדיין לא נמצא פתרון. צער רב הצטער ר׳ אליעזר, ומרוב צערו החל לבכות. לפתע נכנס לביתו זקן הדור פנים, ופנה אליו בשאלה: מה ארע לך? ומדוע נפלו פניך? מששח בפניו את צערו, הציע לו אותו זקן בחיבה, הבה ואלמד עמך. התישבו יחדיו, הזקן פתח את פיו, והסביר במתק שפתים את דברי המהרש״א באופן בהיר ביותר.משסיים וקם ללכת לדרכו, פנה אליו ר׳ אליעזר בשאלה: אולי תאמר לי מי הוא כבודו? השיב לו הזקן בבת שחוק: אני הוא המהרש״א, ראיתי את צערך הגדול להבין את דברי, וקבלתי רשות לרדת מהעולם העליון כדי לבארם לך…

גם בדברי אגדה שלח ידו, והיה מנהיר עיני חכמים במדרשי חז״ל הסתומים וחתומים. אנשים רבים היו באים לפניו ושוטחים את שאלותיהם על כוונת מדרש תמוה, או איזה דבר אגדה שאינו מובן, והוא כהרף עין היה פושט את ספקותיהם, מפיק מרגליות מפיו, ומיישב תמיהותיהם דבר דבור על אופניו. בדרך כלל לא טרח אפילו להעלות את תשובותיו על הכתב, משום שהיו נראות לו נטולות חידוש, ולא חש צורך לשומרם.

דוגמא מעניינת למהירות שכלו נשתיירה בידינו. בספרו שו״ת באר מים חיים (סימן י״ג, עמוד לג), נשאל שאלה סבוכה מאד אודות סכסוך כספי שפרץ בין שותפים. רבני אגאדיר, שהשותפים היו תושבי עירם, ביקשוהו לחוות דעתו כיצד להכריע בשאלה זו. וכה כתב בתחילת תשובתו:

״הן היום ל״ו לספירה, בין מנחה למעריב, הובא לידי פסק זה על ידי ציר נחוץ, והוזקקתי להשיב באותו יום, בה שעתא, ולאלתר, ומפני כך באתי בקצרה״. ר׳ אליעזר השיב במהירות, ולמרות זאת בבהירות וחדות כדרכו, ומפליא לראות, שאף שרבני אגאדיר פקפקו מעט בדבריו, כפי ששלחו לו אחר כך, ר׳ אליעזר השיב להם בשנית בתוקף רב (סימן י״ד שם), והעמיד באריכות את דבריו הראשונים אותם השיב במהירות הבזק – על תילם.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 135-130

כוותיה דרב אד״א נקטינן– אליעזר דא אבילה

שמו הטוב התפרסם במהרה, והחלו להתקבץ סביבו המוני תלמידים חריפים מכל קצוות הארץ. תלמידיו הקיפוהו מכל צד, והאזינו בדריכות לכל מוצא פיו. כהולכי מדברות הכמהים למים, שתו בצמא כל קושיא או תמיהה, והתרפקו בערגה על כל יישוב מבריק. ור׳ אליעזר מצירו, השיב להם גמול על אהבתם. את מיטב כוחותיו השקיע בהם, כיוונם בדרכי הלימוד, חידדם והעמידם בקרן אורה.

מלבד תפקיד זה, שימש גם כרב ואב״ד בעיר מגוריו סאלי, משרה אותה נשא ברמה. כבר בשנות העשרים לחייו מוצאים אנו אותו מכהן בדיינות עירו לצד הגאון ר׳ שמואל קארו זצ״ל , ומשם עלה ונתעלה עד שנתמנה לאב״ד עירו. שאלות רבות הופנו אליו מכל קצוי מרוקו, והוא בחכמתו הרבה השיב לשואליו דבר ה׳ זו הלכה. פסקיו נהפכו לנחלת כלל ישראל, והינם מופיעים אין ספור פעמים בכל ספרות רבני מרוקו מדורו והלאה.

על מעמדו המיוחד בין רבני מרוקו, נוכל ללמוד מן הדוגמא הבאה:

בשנת תרמ״ה, הלשינו שני יהודים על אחד מחבריהם בפני המלכות, ונשאלה שאלה לפני הגאון המפורסם, המלאך ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל בעל שו״ת קרני רא"ם : האם יש לדון אותם כדין מוסר למלכות.

הספק התעורר, משום שהעדות התקבלה שלא בפניהם, ועל פי דין תורה, אין מקבלים עדות לחובתו של אדם שלא בפניו (ראה שו״ע חו״מ סימן כ״ח סעיף ט״ו). היות ולדעתו של הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח זצ״ל (בעל שו״ת תקפו של יוסף), בענייני ממון ניתן לקבל עדות לחובתו שלא בפניו גם כשלא הוחזק כמקולקל בהם, לכך היו שסברו שגם בענין זה ניתן לקבל עדות שלא בפניהם של המוסרים.

על כך השיב רבי רפאל כך: ״מצאתי להרב המופלא, מורי זקיני המלאך רפאל ביבאס, שכתב על דברי הרב הנזכר (בעל שו״ת תקפו של יוסף), וזה לשונו: עיין בשו״ת להרב אד״א זלה״ה דף מ״ו ע״ב שהעלה, דבלא הוחזק צריך בפניו דוקא. וכתוב שם שגם הרב מוהריב״ם [הכוונה להגאון ר' יעקב בן נלכב נרבני טיטואן] סבירא ליה כוותיה, גם רבני מראקס ז״ל הכי סבירא להו, זולת חכמי מקנאס, ובודאי כוותיה דרב אד״א נקטינן, דרב חיליה ורב גובריה בחכמת העיון, ובפרט דרבים קיימי כוותיה, א״כ ודאי דכוותיה נקטינן״, עד כאן לשונו.

הרגיל בספרי שאלות ותשובות, יבחין מיד במשקל העצום שייחס ר׳ רפאל לדעתו של ר׳ אליעזר, ואיך עיקר הכרעתו מבוססת על דעתו, וכל השאר רק כמסייעים לה. וכך צפים מול עינינו, דברי ר׳ יוחנן בן זכאי, בשעה ששיבח את תלמידו הגדול, התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס: ״אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה – מכריע את כולם" (אבות ב,יב).

דמיונו כאריה

ר׳ אליעזר הצטיין בתקיפות מרובה בענייני הלכה, כפי שניכר מתוך תשובותיו המרובות, ומשאו ומתנו עם חכמי דורו. מעשה מעניין ביותר אודות תקיפותו זו, מביא בספר מלכי רבנן בשם אביו, את ששמע בשם הראשונים:

באחד הימים, ישב ר׳ אליעזר וכתב פסק הלכה, בו השיג על מסקנת ההלכה שהסיק הגאון הנודע ר׳ יהודה בן עטר זצ״ל מפאס.

תוך כדי הכתיבה, נשא ר׳ אליעזר את עיניו, ולחרדתו ראה מול עיניו אריה אימתני רובץ מולו.

ר' אליעזר נבהל מאד, והחל לנוס מבית המדרש תוך כדי זעקות שאריה רודף אחריו להורגו.

אנשים ששהו בסביבה, שמעו את זעקותיו, והחלו לחפש אחר האריה. חיפשו וחיפשו, אך לא מצאו. משנואשו, פנו לעבר ר׳ אליעזר בתמהון גדול, היתכן כדבר הזה ? וכי בעל דמיון נהייתי ומה גם בעת שהיית שקוד על תלמודך!

ר' אליעזר שהיה נתון עדיין תחת רושם הפחד הנורא, החל חוכך בדעתו, והשיב: בעת שכתבתי תשובתי, היה נראה לי להשיג על דברי ר׳ יהודה בן עטר, ואז, תוך כדי שכתבתי דעתי, נראה לי אותו מראה מבעית.

מששמעו זאת חכמי דורו, נענו ואמר: היא הנותנת! משום שדעתך חשובה ומתקבלת בשמים, לכך כשהשבת על דברי הארי הגדול – ר׳ יהודה בן עטר (יהודה :משל לאריה), ניצב אריה מבעית למולך.

אולם, אם סבורים אנו, שמשום אותו מחזה חזר בו ר׳ אליעזר מדעתו – טעינו טעות גדולה! ר׳ אליעזר שב וכתב את דעתו ללא חת!

זה האיש מרעיש הארץ

תהלתו לא הצטמצמה לתחומיה של מרוקו בלבד, אלא הלכה והתפשטה גם לארצות אחרות, ואף באותם ימים בהם לא היה כמעט קשר בין מדינה למדינה, נודע שמו ברחבי העולם היהודי, ועד לארץ ישראל הרחוקה הגיע.

תלמידו הגאון ר׳ חיים טולידאנו מספר, שכאשר היו מגיעים למרוקו שדרים מארץ ישראל, היו רוצים לתהות על קנקנו, ולבחון את שמעו הטוב שהגיע עד ארצם. אותם שדרי״ם היו בדרך כלל תלמידי חכמים מופלגים, ובבואם לפניו היו עורכים מערכה, ומגישים לפניו תעצומותיהם, סתירה בדברי הרמב״ם, או איזה תוספות מוקשה. לפליאתם, ר׳ אליעזר היה משיב להם תשובות קולעות תוך כ­דיבור, בהשקפה ראשונה. השדרי״ם היו רואים ושומעים, ומאשרים כי שמועתב נכונה, ומוסיפים לאמור: בכל ארץ ישראל לא קיים חכם כזה.

גדולי דורו התייחסו אליו בהערצה נדירה, בתארים מופלגים ביותר עטרוהו, ונכנעו לפניו. הכל חשו כי ניצב לפניהם ענק מדורות קודמים, שאינו מתאים לדורם כלל וכלל. הבה נציץ קמעא להסכמות גאוני הדור לספרו מגן גבורים. רבני ליוורנו כותבים בין השאר כך:

״זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות, וכו׳, ואילו פינו מלא שבחים שלמים וכן רבים, לא יגיעו לכתוב אחד מני אלף מגודל עיונו הברור והזך, צח ומצוחצח, דמי פומיה דמר כמעיין המתגבר, נחל נובע הסופגנין והדובשנין, וכו׳.

החיד״א כותב: ״רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, רברבנותיה דמר ושררותיה, זיוה והדרה, מעלת הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, ר״מ ואב״ד מופלג בדורו, מיוחד בהדרו, רבין חסידא, עמוד הימני, פטיש החזק, נר ישראל״ וכו׳. ואחריהם רבני מקנס וטיטואן, אנקונה וסאלי, מאריכים ומפליגים בתארים נוראים.

אין ספק כי ר׳ אליעזר היה אחד ומיוחד מגדולי כל הדורות בגולת מרוקו. רוחו הזוהרת הבזיקה ככוכב השביט, והאירה לארץ ולדרים, שפע תורה וקדושה כמידת הנשמה הגבוהה ששכנה בו – נשמתו של התנא ר׳ אליעזר בן הורקנוס.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 138

"נהר – דעה^,׳ עולה על גדותיו

״דבר בדוק ומנוסה לאדם שלומד תורתו באהבה וחיבה, יראה עצמו, וימצא שלבו נובע, ונפתחין לו דרכי חכמה״. (ספר משנת חכמים, לגאון ר׳ משה חאגיז זצ״ל [נכד הגאון ר׳ שמואל חאגיז מחכמי פאס] מעלה הרביעית, אות צ״ג).

בתיבות ספורות אלו, גנוז הפתרון לפרשה המופלאה של חידושי תורת ר׳ אליעזר וכתיבתם, ומן הדומה שקולמוסו מהוה הוכחה ניצחת לאימרה זו.

שהרי על אהבתו וחיבתו לתורה סיפרנו כבר, וממנה נבע לבו בחכמת התורה. נבע בשצף, ללא הרף, נביעה הולכת וגוברת. מבועי חכמה שפרצו מעמקי השכל הנעלם, ונהפכו לאשד אדיר של חכמה נגלית. גילוי על גילוי, עוד תירוץ ועוד מהלך, עוד הברקה, ועוד חריפות גאונית, ללא הרף, עוד ועוד.

לכל שטף החכמה הזו, נדרשו כלים – כלי קיבול שישמרו אותה, שיעבירוה הלאה, ולא יניחוה ליפול לתהום הנשיה. דפים, גליונות, קונטרסים, קולמוס, קסת, דיו, שולחן – ו… אדם שיאחד אותם.

אך לא די בסתם סופר או לבלר. לצמצם שטף אדיר של מחשבות עמוקות לתוך חלל קנה הקולמוס, ולהריקה עם טיפות הדיו, נצרך איש אשר רוח בו. איש המסוגל להכיל בשכלו את כל אותם רעיונות, להבין את תוכנם, ולצמצמם צמצום אחר צמצום, עד הכתיבה, ואין מי שיתאים לזה אלא בעל המחשבות עצמן, הלא הוא ר׳ אליעזר עצמו.

וכך הוא עשה. משנתו הט״ו ועוד סוף ימיו הקצרים, בכל עת שיכל, ישב וכתב. בכתב צפוף, מילא במהירות דף אחר דף. ממלא את קסתו, ומרוקנה במהירות בלתי נתפסת.

כך נתחבר גליון לגליון, ונעשה קונטרס. וקונטרס רודף קונטרס ונעשה ספר, ועוד ספר, וכך הלאה.

ולא רק על גליונות כתב, אלא בכל מקום אפשרי חרט רעיוניו. תיכף כשצצו, תר אחר מקום פנוי לכותבם, לבל יאבדו חלילה במרוצתם. על שולי ספרים, ועל כריכותיהם, בין הפרקים, ובין השיטין.

אולם, אליה וקוץ בה, כי בהיותו כותב בעצמו את חידושיו, מה יעשה ובעת שכותב חידוש זה כבר מתנוצץ במוחו החידוש הבא, אץ בדרכו לצאת לאויר העולם, כיצד ישמרנו? ומה גם, שכטבעם של החריפים בשכלם, עוד לא השלים כתיבת זה, וכבר ממשמשת ובאה הקושיא הסותרת את מה שכתב תחילה, ובעת יעלה דיחוי זה על הכתב, תיכף ינבוט יישוב נוסף, או אופן אחר.

לכך היה יושב ר׳ אליעזר וכותב, ותיכף מוחק, כותב ומוחק פעם אחר פעם. ואם לא הגיע לכלל מחיקה, היה כותב בצד הגליון, ובהעדר מקום, גם מעל השיטין או ביניהם.

הבה נראה כיצד מתאר תלמידו הנ״ל את גליוני חידושי התורה של רבו: ״קונטריסין ודפין באותיות מעורות זו בזו, ואותיות פורחות ביני שיטי, עד שלא היו קצת מן האותיות רישומם ניכר אלא ע״י הדחק, וכתב ע״ג כתב עד שלא היה אדם שקראו. ולו נמצאו כמה ענינים, והמה בכתובים, על ניירות ישנים, והדברים עתיקין, מילתא דשף מדוכתיה סחור סחור לכתבים, וצריך לימוד לדעת תנא אהיכא קאי״.

וכפי שכתב גם החיד״א בשם הגדולים: ״ומפי מגידי אמת שמעתי מהפלגת עיונו בעומק וחורפא וקלות הפלא ופלא, ולרוב עיונו היה כותב ואח״כ חוזר ומוחק וכיוצא, ולכן אינו ניכר מהספר גדולתו כל כך״.

כותב על השלחן…

וכל החזיון הנפלא הזה, מתוך דבקות בעומק העיון, במאמץ כביר, עד שהעידו עליו יודעיו, כי פעמים רבות בהיותו אחוז שרעפים, משוטט ברעיוניו, היה כותב וכותב, ולא ראה כי הניר שלמרגלות קולמוסו תם ונשלם, וכך המשיך לכתוב על השולחן שלפניו, וקידש אותו בקדושת כתבי הקודש…

אודות לכך, ברור מאליו כי יבולו התורני מבורך ביותר, על אף שימי חייו קצרים היו. ואלו הם חיבוריו: מגן גבורים על מסכתות הש״ס, ח״א על מסכתות בבא מציעא והוריות נדפס ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילה בשנת תקמ״א בליוורנו, והובא לדפוס ע״י ר׳ רפאל יהודה ישראל.

נדפס שוב במהדורה מצומצמת ירושלים תשל״ד, החיד״א בספרו עין זוכר מערכת כ׳ אות א׳ כותב: ״ואגב רהטאי זה חזיתי להרב המופלא נר המערבי כמהר״ר אליעזר די אבילה זלה״ה בספרו מגן גבורים חידושי מציעא״. גם בספרו פתח עינים סנהדרין קג. כותב: ״ועמ״ש הרב המפולפל מוהר״ר אד״א זלה״ה בספר מגן גבורים״. וראה עוד מה שכתב החיד״א בעמוד השער לקונטרס אחורי תרעא (הגהות לספרו שער יוסף עמ״ס הוריות), שמה שהביאו לחבר את הקונטרס הם ג' ספרים שיצאו מגדולי הדור על מסכת זו, ואחד מהם הוא "מגן גבורים להמאור הגדול רב אד״א זלה״ה״.

ח״ב על מסכתות כתובות וקידושין, נדפס ג״כ ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילה, והובא לדפוס ע״י נינו ר׳ יוסף דא אבילה בשנת  תקס״ו בליוורנו. שו״ת באר מים חיים, מעין גנים נימוקים על ד׳ חלקי הטור ושו״ע, מלחמת מצוה על סוגיות הש״ס, ובסופו קונטרס חסד ואמת דרשות. כל אלו נדפסו ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילא, והובאו לדפוס בליוורנו בסביבות שנת תקס״ו ע״י נינו ר׳ יוסף דא אבילה, ששהה לצורך כך כשנה וחצי בליוורנו.49 שו״ת רב אד״א, מה שהשיב לשואליו בהלכה. וקונטרס אחרון, ביאורי תנ״ך, אלו עדיין בכת״י.

חתנו מספר כי בדעתו היה לעלות לארץ ישראל ושם להדפיס את חבוריו, אולם נטרפה השעה, ור׳ אליעזר נפטר בגיל צעיר, טרם הספיק להוציא את מחשבתו הזכה לפועל.

הצעה ובקשה מעניינת, מציע ר׳ יוסף דא אבילה (נינו של ר׳ אליעזר), המביא לדפוס את ספרי זקנו, לכל המעיינים באותם ספרים. לדבריו, מי שיש לו איזו השגה על דברי זקנו וכדומה, ישלחנה לרבאט, לישיבתם של נכדיו, אביו ר׳ משה דא אבילה, דודו ר׳ שמואל דא אבילה, ודודו ר׳ אליעזר דא אבילה (השני), והם בעוצם חכמתם בקיאותם וחריפותם, ישיבו דברי אמת לכל שואל, ויעמידו דברי זקנם על מקומם בשלום.

 פטירתו מן העולם

בבוקרו של יום שבת קדש, ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א, נפטר ר׳ אליעזר לבית עולמו, בהיותו בסך הכל כבן מ״ז שנה.

תלמידיו, בני עדתו, וכלל יהדות מרוקו, קבלו ידיעה זו בצער רב, ובכאב עצום, ונתנו סימן למועד פטירתו: ״אשכ״ר יקריבו״ (אשכר – דורון, רש״י תהלים עב,י. אשכר גימטריא: תקכ״א). במקומות רבים נשאו רבני המקום הספדים לזכרו, ועדות לכך נותרה לנו בספר

תהלה לדוד, ספרו של המשורר הנודע – הצדיק ר׳ דוד חסין זצ״ל, שקונן שלש קינות לפטירתו. וכפי שקדם לביאתו לעולם הזה סימן מופלא מן השמים, כך ליציאתו לעולם שכולו טוב קדם מעשה נורא.

באחד מימי החורף של שנת תקכ״א, יצאו בני הדודים הצדיקים, ר׳ אליעזר ור כליפא בן מלכא לשאוף אויר צח ברחובה של עיר. בעוברם בשוק, פגע בהם מכשף ידוע, ממשפחת מכשפים אילמים, שהיה מוכר היטב לאותם צדיקים.

ר׳ כליפא פנה ברמיזה לאותו מכשף (שהיה ג״כ אילם), ובקשו שאם קיצו של ר אליעזר ידוע לו, שיואיל לאומרנו לו. הגוי נרעד, ורמז לר׳ כליפא: דע כי בשנה זאת ימות. ר׳ כליפא התעצב אל ליבו מאד מאד, ולא ידע את נפשו מרב צער.

ר׳ אליעזר הבחין בכך תיכף, ומיד שאל את בן דודו מה ארע. בלשון רפה, סח לו ר׳ כליפא את דברי נבואתו של המכשף. לתמיהתו, החל ר׳ אליעזר לשמוח מאד, ואמר לר׳ כליפא: ״דע לך אחי ורעי! איני עצב על כך כלל וכלל, כי יודע אני שבודאי השגתי כבר את שלמותי״. אשרי הצדיקים אשר חשים בעומק ליבם את דברי חז״ל: ״הקב״ה יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלקן, והוא מסלקו״ (שיר השירים רבה ו,ב).

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 143

* חתנו ר^, שלמה דא אבילא

ר׳ אליעזר לא השאיר בנים אחריו, רק בת אחת מרת דונא, שנישאה לבן אחיו ר׳ משה זצ״ל, הרי הוא הגאון הצדיק, ר׳ שלמה דא אבילה, מחכמי ארבאט.

ר׳ שלמה היה תלמיד חכם מופלג, וכאביו, התברך גם הוא בעשירות מופלגת. במשך ימי חייו השקיע מאמצים רבים להוציא לאור את חבורי חמיו הגאון, לחברם דף לדף ולהכינם לדפוס. הון רב בזבז על כך, עד שעלה בידו להדפיסם בליוורנו בסביבות שנת תק״מ ותקס״ו.

ר׳ שלמה היה מקורב מאד למלך מרוקו מולאי מוחמד, אשר החשיבו מאד בגלל חכמתו ופקחותו, אך לא מעט גם בשל עושרו הרב. ר׳ שלמה מצידו, הרבה לנצל מעמד זה לטובת אחיו, ופעמים רבות הושיעם בעזרת קשריו עם חצר המלוכה.

אולם למרות שמלך זה בדרך כלל הטה חסדו ליהודים, ונחשב ל״אוהב ישראל״, בכל אופן המלצתם של חכמינו זכרתם לברכה: ״אל תתוודע לרשות״ (אבות א,י), תקפה גם למלך חסד זה. כדרכו של עולם, קנאת בני ישמעאל גברה, ולאחר תקופת מה, דברי השטנה של כמה משונאיו שלטשו עין חומדת על ממונו, מצאו אוזן קשבת אצל המלך. בשל כך התנכלו לו אנשי המס, ובהזדמנות שללו מאתו בתואנות שוא, אניה מלאה סחורה משובחת. מאותו זמן ואילך התרחק ר׳ שלמה מבית המלוכה.

אכן, למרבה הצער, זה היה מאומה לעומת מה שנכון לו. בשנת תק״ן, התחלפו המשמרות בבית המלוכה, ובנו של מולאי מוחמר, העריץ מולאי אליאזיד, תפס את רסן השלטון. אליאזיד נטר שנאה ליהודים עוד מימי אביו, וכאשר עלה לשלטון התנפל על שנואי נפשו, חסרי הישע, כחיה צמאת דם. באכזריות נוראה הרס וקעקע מן היסוד קהילות רבות במרוקו, כאריה מוכה רעב עבר מעיר לעיר במדינת מלכותו, והשמיד את קהילות היהודים אחת אחר השניה. כך הגיע גם לארבאט, מקום מגוריו של ר׳ שלמה, ומלבד מעשי ההרג, שלל גם את רכושם של יהודים רבים, ובכללם גם את רכושו העצום של ר׳ שלמה, אשר יצא נקי מכל נכסיו.

שלשת בניו של ר׳ שלמה

שלשה בנים נולדו לר׳ שלמה, האחד: אור הגנוז, הרב המובהק, מוכתר בקדושתו בתורתו וביחוסו, צדיק תמים, רבין חסידא, החכם השלם, הדיין ומורה, חסיד ועניו, ר׳ שמואל דא אבילה (השני), מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ שמואל היה גאון מובהק, וכיהן כדיין בעירו יחד עם גיסו הגאון הנודע ר׳ יוסף אלמאליח זצ״ל בעל תוקפו של יוסף, ועם אחיו הגאון ר׳ משה דא אבילה. עם זאת עמד גם בראשות ישיבה בעירו.

ר׳ שמואל חיבר פירוש על כל הש״ס בכ״ב קונטרסים. אחד מהם בשם ״עוז והדר חידושים על מס׳ שבועות ע״ז והוריות, נדפס יחד עם ספרו של גיסו – תקפו — יוסף ח״א (ליוורנו תרט״ו) – בסופו. חידושיו נכתבו בקיצור נמרץ, וניכרת מתב היטב גדולתו וחריפותו העצומה של הגאון המחבר. מביא הספר לבית הדפוס – ר׳ אברהם אלמאליח (ממשפחת המחבר, אך לא מזרעו) מספר בהקדמתו, כי ראה את כל כ״ב הקונטרסים בבית החכם הותיק רודף צדקה וחסד ר׳ יוסף אלמאליח (בן ר׳ עמרם, בנו של בעל ״תקפו של יוסף״) במוגאדור, וכן ביד תלמידו ר׳ יוסף מלכה.

השני: היה ״הדיין המצויין, הרב הכולל, בישראל להלל״, ״מורה צדק, ומרבה תורי בישראל״, הגאון ר׳ משה דא אבילה (השני), מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ משה כיהן בדיינות לצד אחיו הגאון ר׳ שמואל, והגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל תוקפו ש­ל יוסף, כאמור לעיל. גם ר׳ משה עמד בראשות ישיבה בעירו (ישיבה נפרדת משל אחיו), וטרח רבות להעמידם על דרך האמת בנתיבות התלמוד.

מלבד בניו הגאונים ששקדו על תלמודם בבית מדרשו, נמנה על תלמידיו גב הגאון ר׳ יצחק צבע זצ״ל, אשר חיבר ספרים רבים, והוא שהדפיס בשאלוניקי אה הספרים חסד ואמת מהגאון ר׳ אברהם פינטו זצ״ל, ושערי בינה ומקום בינה מרבינו הגאון ר׳ יעקב פינטו וחבריו זצ״ל, כמסופר בפרק הקודם.

בניו של ר׳ משה היו, החכם השלם הגאון ר׳ יוסף דא אבילה זצ״ל, שהביא לדפוס את הספר של אבי זקנו, שו״ת באר מים חיים. והגאון ר׳ יהודה דא אבילה זצ״ל, הנודע בחסידותו. בתו של ר׳ יהודה, מרת סולטאנה, נישאה לר׳ עמרם אלמאליח בנו של ר׳ יוסף בעל ״תקפו של יוסף״, ובניהם היו ר׳ יוסף אלמאליח ממוגאדור, ור׳ יהודה אלמאליח, שמימנו את הדפסת הספרים ״תקפו של יוסף״ ו״עוז והדר״.

הערת המחבר: בספר מלכי רבנן דף צד בערכים ר׳ משה דאבילא הב׳ והג׳ נפלו כמה שיבושים. כי המובא שם שר׳ משה השני נפטר בט״ב שנת תפ״ה, לא יתכן, משום שזקנו רב אד״א נולד בתע״א, ואיך הוא נפטר בתפ״ה. וכנראה השתרבבו לשם שורות מערכו של ר׳ יעקב דאבילא בנו של ר׳ משה הא', כי הוא נפטר בתאריך זה כמ׳׳ש בנר המערב עמוד רז ובמלכי רבנן דף סז. עוד הביא שם שהיו ר׳ משה הב׳ ור׳ משה הג', ובערך ר׳ משה הב׳ כתב שהיה אחיו של ר׳ שמואל השני והיה מרבני רבאט וסאלי, ובר׳ משה הג׳ כתב שהיה בזמן אחד עם ר׳ שמואל ושניהם חתמו על פס׳׳ד אחד. ומנין לו שהיו שנים, ולכאורה הדברים מוכיחים שהוא השני והוא השלישי אינם אלא ר׳ משה אחד, שהיה אחיו של ר׳ שמואל השני, ובנו של ר׳ שלמה, ונכדו של רב אד״א, והוא ואחיו היו דיינים יחד בעירם סאלי וחתמו עם ר׳ יוסף אלמאליח יחד על פס״ד, וככל הנראה מהאמור בספר נר המערב עמ׳ רפב. ואולי נשמט שם ר׳ משה דא אבילא אחיו של רב אד״א, אביו של ר׳ שלמה דא אבילא, וזקנו של ר׳ משה המדובר שם. כי באמת ר׳ משה זה נשמט מספר מלכי רבנן, וזה תמוה, ואולי התערבבו שם השמות והשורות.

השלישי: היה שמו כשם רבו ״החכם השלם והכולל, פלפלא חריפא״ הגאון ר׳ אליעזר דא אבילה (השני). אודותיו נודע לנו מתוך הקדמתו של ר׳ יוסף דא אבילה בן אחיו ר׳ משה לספר מגן גבורים ח״ב. לפי האמור שם ר׳ אליעזר נמנה על חברי בית מדרשו של אחיו הגאון ר׳ שמואל.

בסיפור השתלשלות הדפסת הספרים ״תקפו של יוסף״ ו״עוז והדר״

להדפסת הספרים נפלאים: ״תקפו של יוסף" ו״עוז והדר" – קדמה השתלשלות דברים מעניינת, כפי שמספר ר׳ אברהם אלמאליח – המביא לבית הדפוס. השגחה עליונה ניווטה אותו בכל שעל. רוחם של הצדיקים מחברי הספרים, חפפה עליו מלמעלה, והיא שהובילה להדפסתם לבסוף בכרך אחד. ואלו דבריו:

בשנת תקפ״ג, לאחר פטירת הגאון ר׳ יוסף אלמאליח בעל "תקפו של יוסף״, חפץ בנו ר׳ עמרם להעלות את ספרו של אביו על מזבח הדפוס (המדובר הוא בחלק הראשון של הספר, חלקו השני יצא לאור בשנת תקפ״ג, זמן קצר לפני פטירת המחבר).

באותם ימים היתה הדפסת כל ספר עולה הון רב, ובפרט לבני מרוקו אשר מחוסר בתי דפוס בארצם, נאלצו לנדוד בדרך כלל לליוורנו שבאיטליה כדי לקצור את פרי עמלם ויגיעם.

לאחר שקיבץ את הסכום הדרוש לכך, ביקש ר׳ עמרם לגשת להדפסת הספר, וכבר בשנת תקפ״ד היה ערוך לכך, כפי שמעידה הסכמת רבני טיטואן שניתנה בשנה זו. ככל הנראה, מסיבות שונות, מלאכה זו כבדה עליו, ולפיכך הטיל אותה על כתפי קרובו ר׳ אברהם אלמאליח, מתוך תקווה כי הוא ישכיל להוציא את הספר לאור במהרה. ר׳ אברהם נטל על עצמו בשמחה רבה משימה זו, שכן ראה בה אפשרות לגמול מעט טובה עם שאר בשרו – מחבר הספר – הגאון ר׳ יוסף, על אשר בהיותו ילד והתייתם מאביו (שנקרא ג״כ יוסף), אספו אל תוך ביתו, האכילו, השקהו, וגדלו על ברכיו בכבוד וברחבות שנים רבות.

אולם, רבות מחשבות בלב איש. מאורעות התקופה, יחד עם צרות רבות שסבבו את ר׳ אברהם, מנעו ממנו מלקיים את אשר הוטל עליו, וכך נדחתה הדפסת הספר שנה אחר שנה. עד שלבסוף, באחת המלחמות הכבדות שהיו סביב עירם, כאשר ידם של התוקפים גברה, ותושבי העיר נסו על נפשם, נכנסו האויבים לעיר, בזזו ושללו אותה, ויחד עם שללם נטלו גם את כתב היד של הספר ״תקפו של יוסף״.

צער רב הצטערו ר׳ עמרם ור׳ אברהם על אובדן הכתבים היקרים. ר׳ עמרם מיאן להתייאש, וביקש מר׳ אברהם שיסתובב לתור אחריהם בכל מקום אפשרי, על מנת לפדותם מיד הבוזזים בכל הון שבעולם. ר׳ אברהם חיפש וחיפש, והעלה בידו חרס. כך עברו שנים רבות, קרוב לשלושים שנה.

והנה, ביום בו נפטר ר׳ עמרם, נמצאו הכתבים בדרך פלא. איש לא ידע להסביר איך וכיצד, אך עובדה, הכתבים נמצאו!

שמחת בני המשפחה רבתה מאד, ובנו של ר׳ עמרם – ר׳ יוסף, שהיה שר ונגיד, מחשובי עירו – מוגאדור, ומפורסם לטובה בכל האזור, נטל על עצמו את העול הכספי הכבד הכרוך בהדפסת הספר. אליו הצטרף אחיו ר׳ יהודה, ויחד הטילו שוב את ביצוע המשימה על כתפי קרובם ר׳ אברהם. ר׳ אברהם הזדרז, ויצא תיכף ומיד לליוורנו, לשם הדפסת הספר.

באותה עת, כאשר נכח ר׳ אברהם בבית ר׳ יוסף (בן ר׳ עמרם), ראה, שבבית גנזיו שוכנים כבוד גם כ״ב קונטרסים מכתבי היד של הגאון ר׳ שמואל דא אבילה, חידושיו הנפלאים על מסכתות הש״ס.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 146