מורשת יהדות מרוקו

שירת ההשכלה של ר׳ דוד אלקאיים

כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי התמקדו לרוב בהשלכותיהם החברתיות־תרבותיות של רעיונות ההשכלה, ברצון לגלות את האמת ולחיות על פיה בהתנהגות היומיומית, בשאיפה לפעילות שכלתנית משוללת דעות קדומות ואמונות טפלות, בקיצור, בנסיון לחיות חיי קידמה נאורים תוך שמירה קפדנית על ערכי המסורת היהודית ההלכתית. הממד האמנציפטורי־לאומי לא טופל על ידי העיתונאי ממוגדור אלא בהקשר לתחושה הצורבת של השפלות, התנכלויות, התעללויות וחוסר הביטחון הבסיסי שהרעילו את חייו של היהודי בקהילות שונות במרוקו של סוף המאה הי״ט. בדומה לחוגים, שהלכו והתרחבו ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה שעברה, סמך גם יצחק הלוי על פעולות השתדלנות של המוסדות היהודיים באירופה ועל לחצם של הקונסולים הזרים על ממשלת מרוקו לשפר את מצבם הפוליטי של יהודי המדינה. לעומת זאת, ביצירתו של ר׳ דוד בן נסים אלקאיים, המשורר המשכיל בן דורו, בן עירו ובן חוגו של יצחק הלוי, אנו עדים לדגשים שונים בתרגום רעיונותיה וחוויותיה של ההשכלה העברית האירופית.

בשירת ההשכלה של דוד אלקאיים, מראשוני המשכילים העבריים במרוקו, ולבטח גם המוכשר שבהם, מובלט מעל לכול הממד החוויתי־אישי של המשכיל המתחיל, הנסחף אל תוך עולם היצירה הספרותית, המדעית, ההגותית והעיתונאית של תנועת ההשכלה העברית, והמתלהב מהידע החדש ומהאופקים הרוחניים החדשים הנפתחים לעיניו. כיוצר עברי בדור תחיית הלשון, בעל מודעות חדה ליצירתו ולכתיבתו, הוא גם דן בהרחבה בבעיות הלשון העברית, במגבלות שהיא מטילה עליו ובאהבה העזה שהוא רוחש לה. כמו כן, עם התארגנותה של התנועה הציונית באירופה ולאחר מכן גם במוגדור, ילך וידגיש הן בכתבותיו והן בשירתו את שאיפותיו הלאומיות של אחד מחולמי ציון הנלהבים ביותר. אולם עם כל הבדלי הכשרונות והבדלי ההדגשים של שני המשכילים ממוגדור, ימשיך דוד אלקאיים את מפעלו של יצחק הלוי באיסוף הפיוטים של יהודי מרוקו לקובץ שירת הבקשות ובגיבוש המסורת הפייטנית השלטת היום בקרב יהדות זו.

הערת המחבר: על יחסיהם האישיים של יצחק הלוי ובן חוגו דוד אלקאיים אין לנו פרטים מדויקים. אין בידינו שום מסמן, ששניהם חתומים עליו, ושמו של דוד אלקאיים אינו מוזכר כלל בכתבותיו הרבות של יצחק הלוי. אחרי מותו של האחרון הספיד אותו דוד אלקאיים יחד עם ידידו דוד יפלח מעל דפי הצפירה (ראה הערה 6 לעיל), ושם הוא קרא לו "ראש לחברתנו"; משמע שגם הוא השתתן בחוג המשכילים, שבראשו עמד יצחק הלוי. סיבה אפשרית לאי־הזכרת שמו של דוד אלקאיים היא שעד למותו של יצחק הלוי לא בלט דוד אלקאיים בעמדותיו ובפעילותו המשכילית. כפי שיתברר להלן, על פי עדותו הוא באחד משיריו, הוא הגיע רק בגיל מאוחר לפעילות הזאת.

סיבה שנייה, סבירה יותר, היא ששררה כנראה מתיחות בין שני הסופרים המשכילים, שנבעה אולי מתחרות סמויה ביניהם.שניהם שלחו כתבות להצפירה, אך כתבותיו של יצחק הלוי התפרסמו במקום בולט ובאותיות רגילות, בעוד שכתבותיו הראשונות של דוד אלקאיים התפרסמו באותיות קטנות. ייתכן שיצחק הלוי אן התכוון אל מתחרהו בטרוניה הבאה שבאחת מכתבותיו: "עתה הנני מודיע גלוי בשערי הצפירה שכל מכתב מעירנו הנמצא בהצפירה או במכ׳׳ע אחר בלי חתימת בעליו הנני נקי ממנו ואין אחריותי עליו ואני אומר ברור בפה מלא שהשם נקרא עלי ביום שמיני ללידתי בקהל עם בו נשארתי ומעולם לא שניתי ולא אשנה בע״ה (= בעזרת ה׳) ואין צדקה לשום אדם לתארני במכתב בלי חתימת שמי" – הצפירה, שנה י׳׳ט (תרנ״ב-תרנ״ג), גליון 14 מחודש טבת תרנ״ב, עמ׳ 56. דוד אלקאיים פרסם באחד הגליונות שלפגי־כן כתבה בעילום שם, שעליה הוא חתם כר: "ע״ה (= עבד ה')

איש יהודי ס״ט (= סיפה טב)״. ראה שם, שנה י״ח (תרנ״א-תרנ״ב), גליון 259, עמי 1047. בתגובה,לכך כתב כנראה דוד אלקאיים אחד משיריו העוקצניים והלגלגניים (וגם היפים) ביותר: "פיוט על בגד (= בגידת) הבני אדם", המתחיל כר: "איה שוקל וסופר מאמרים,/ אם בכתביו אש בגד בערה?" ראה את השיר בכה״י זעפרני של הדיואן "שירי דודים" לר׳ דוד אלקאיים שיצא לאור במהדורת צילום בירושלים, תשמ״ג (להלן שירי רודים), עמי 228-225. את קובץ הפיוטים "רני ושמחי", שיצא בוינה בשנת 1890, עיר יצחק בן יעיש הלוי יחד עם חיים אבן חיים ודוד יפלח.זה האחרון השתתן גם בעריכתו של קובץ הפיוטים השני והחשוב שנעיר במוגדור, "שיר ידידות", שיצא לאור במראכש למעלה משלושים שנה לאחר ״רוני ושמחי", בעריכתו הראשית של ר׳ דוד אלקאיים, שבו הוא פרסם גם רבים משיריו על משקל ה״קצידה" הערבית־מרוקאית. תרומתו של חוג המשכילים במוגדור למסורת הפיוטים במוגדור עוד תתברר להלן. ע"כ

גם דוד אלקאיים השאיר לנו כרוניקה קהילתית מעניינת ומאלפת על חיי היהודים במוגדור בסוף המאה הי׳׳ט ותחילת המאה הכ'. הוא פרסם סדרה קטנה של כתבות בהצפירה, באותה תקופה שבה כתב גם יצחק הלוי, ועם ייסוד השבועון העברי־ציוני־דתי היהודי בלונדון, בשנת 1898, הוא שלח אליו כתבות, והמשיך בכך עשר שנים תמימות. בכתבות אחדות, עם הדגש דידאקטי בולט, הוא מתח ביקורת חריפה על מנהגים ודרכי התנהגות, שנראו לו נפסדים. הוא יצא בחריפות נגד מנהגים מסוימים, שנהגו במוגדור בתשעה באב ושהפכו יום אבל לאומי זה ליום יריד ססגוני ומלא חיים, שריד להשפעת השבתאות במרוקו. הוא גם יצא בקריאה פאתיטית למען הוראת מקצוע לאותם ילדי הקהילה, שאין תלמודם מצליח בידם, והעלה נימוקים חינוכיים, כלכליים, חברתיים ואף לאומיים מעניינים לביסוס קריאתו זו. אגב כך הוא תקף את השד׳׳רים האשכנזים, חסרי המקצוע, הבאים למוגדור ולקהילות אחרות בדרום מרוקו לקבץ נדבות למען עצמם, ומתנהגים שם כטפילים לכל דבר.

אולם את עיקר כתבותיו הקדיש ר׳ דוד אלקאיים לתיאור אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית במוגדור וביהדות מרוקו בכלל. מלבד אירועים משפחתיים־חברתיים בעלי תהודה קהילתית חזקה, כגון חגיגות בר־המצוה המפוארות, שערן ראש הקהילה ראובן אלמאליח לבנו, או חנוכת בית־כנסת חדש, הוא דיווח גם על התארגנותם והקמתם של מוסדות וארגונים שונים בעלי חשיבות רבה בתולדות הקהילה. כך הוא תיאר את הקמתה של החברה ״קהילת יעקב חמללאחית״ (!) לפתיחתה מחדש של הישיבה, שחדלה לפעול שנים מעטות לפני־כן, בראשותו של ״החכם השלם והכולל סיני ועוקר הרים, המדקדק ומשכיל בכל מידי(ההדגשה שלי – י״ש) כמה״ר(= כבוד מורנו הרב) דוד כנאפו יצ״ו (= ישמרהו צורו ויחיהו)״.

כמו כן הוא תיאר את הקמתו המרגשת במוגדור של הארגון הציוני הראשון במרוקו, שפעל תחת השם ״שערי ציון״, ובו הוא היה פעיל ואף נבחר לשמש כמזכירו בלשון העברית. הארגון הוקם בערב ראש חודש אב, שנת תר״ס, היינו בקיץ 1900. ברם גם הוא הקדיש את מרבית כתבותיו לדיווח על מקרי הרצח, ההשפלות, ההתנכלויות, ההתעללויות, הפרעות והחרדות, שהיו מנת חלקם של היהודים בדרום מרוקו ובמרוקו בכלל, בשנים שקדמו להטלת הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912. בכל הכתבות האלה הוא הביע את התקוממותו ואת הזדעזעותו ממצבם הנורא של יהודי מרוקו, שסבלו יותר מכל חלק אחר באוכלוסיה מהאנדרלמוסיה ששררה בסדרי השלטון המרוקאי בשנים אלה, והתפלל לגאולה מהירה ולשיבה לציון. בסוף דבריו הוא אף פנה בקריאה נרגשת ליהדות מערב אירופה שתפעל למען יותר ליהודי מרוקו לשאת נשק להגנה עצמית; עד כדי כך גבר יאושו אחרי מאורעות קזבלנקה, שבהם נהרגו פועלים צרפתיים ונעשו פרעות ביהודי האזור.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 139

שלא כמו יצחק הלוי שייצג במרוקו דור מוקדם יותר של תנועת ההשכלה העברית באירופה, דור שדגל יותר בערכים חברתיים־תרבותיים אוניברסליים והבליטם יותר מאשר ערכים לאומיים־יהודיים, הרי שלגבי ר׳ דוד אלקאיים ניתן לקבוע שהוא היה נציגו המובהק של דור חובבי ציון במרוקו. בתקופה המשכילית שלו, אי־אפשר יהיה להפריד בין התפלצותו ממצבה הרעוע והמושפל של יהדות מרוקו והכיסופים הקיומיים שלו לשיבה לציון, אליהם מצטרפת עכשיו גם האמונה ברעיון הציוני, ובין החוויה המשכילית שהוא עבר ואותה תיאר בשיריו בחיוניות ובציוריות רבה, והמודעות לכתיבה בעברית והמגבלות המתלוות לכך. יסודות בו־זמניים אלה בהוויתו המשכילית מוצאים להם ביטוי אמנותי קולע ביותר בשיריו הרבים שהוא כתב בתקופה זאת, המופיעים בדיואן שלו ״שירי דודים״.

כמו כל משוררי יהדות מרוקו לפניו, התקווה והתפילה לגאולה קרובה ממלאות את כל יצירתו של ר׳ דוד אלקאיים, ונותנות לשירתו את מסדה הרעיוני והלירי הטיפוסי. אולם אצלו מקבל עקרון חיים זה ביטוי עדכני וחוויתי, שלא תמצא אצל המשוררים שקדמו לו. בשירתו מאוזכרים לא רק נופי ארץ ישראל, השאובים מהכתובים ומהתיאורים שבמקורות המסורתיים, אלא גם תבניות נוף אישיות יותר ובעלות משמעות אקטואלית יותר לגבי המשורר." מתוך שמונים ושבעת השירים – הארוכים ברובם הגדול – הוא הקדיש יותר מחמישה־עשר לארץ ישראל ולבניין בית המקדש, המסמל בעיניו את הגאולה השלמה, וליחסים שבין ישראל לעמים, כאשר מוקד כתיבתו הוא החלום על העלייה לציון. באחד משירים אלה, ״פיוט על חשק ארץ ישראל אשר עליה נכספה כל נפש הישראלי":[שירי דודים עמ' 201-199] כותב המשורר בהתרגשות רבה על אהבתו וערגתו זו לארץ ישראל, שאת שבחיה אין הוא מסוגל לספר:

דּוֹר לְדוֹר אַגִּיד וְנָאוֹם אֶנְהוֹם

דָּר בָּהּ – נָעִים גּוֹרָלוֹ, / נַחֲלָתוֹ וְחֶבְלוֹ, / יָאִיר נֵרוֹ בְּהִלּוֹ;

קָרוֹב הֵיכָלִי, / מַלְכִּיאֵלִי / וְחֵילִי,

שַׁעֲרֵי שׁמים'שׁם יִשְׁתַּחֲוֶה,

עֵת נִכְסְפָה נַפְשׁוֹ לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יוֹצְרוֹ, / וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וִיקָרוֹ,

 / וְלִבּוֹ נָבָר [.'..]

יְדִידוּת נַפְשִׁי הִיא עֵת הִתְאַזְּרָה אָזוֹר,

מִגְדַּל עוֹפֶל הַבָּנוּי, וּבְעֵדֶן מִדְּבָרוֹ – וְכֻלּוֹ הָבָר.

מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר אֲעוּפָהּ וְלֹא אֶזּוֹר.

אֲעַפֵּר בַּעֲפָרָהּ, כָּל אֵיבָרַי יִתְמַרְמָרוּ, ־ / וְאֵם אֶתַּבָר

חֲמוּדָה וַחֲשׁוּקָה בִּכְנָפֶיהָ שָׁזוֹר

פְּתִילֵי חַיִּים, וְיִרְאַת שַׁדַּי הִיא אוֹצָרוֹ, / וַיִּשְׁבְּרוּ בָּר

לאור כיסופים עזים אלה, אין תמה להתפרצות השמחה התוקפת אותו לאחר הצהרת בלפור, שבה הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל, והוא יביע אותה בשיר ״תודה להשי״ת (= לה׳ יתברך) על שניתנה ארץ ישראל לבניה על ידי מלך אנגליה יר״ה (= ירום הודו)״. בשירים קודמים הוא מעלה על נס את מפעלה של התנועה הציונית ומתפלל להצלחתו:

נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ,

תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְעָה נְדַדֶּה

אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / מִסְעָדִי, / בֵּין נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה:

בֵּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרִי פִּינוּ  כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד וּמֵידָד

וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כַּשֶּׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ, חִישׁ יִזְרַח, / וְצִיץ יִפְרָח,

חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, כִּימִי רַב מְנַשֶׁה.

תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוֹצְאָה חֲלוּצָה.

כמו במחרוזת זו שנלקחה מתוך ״פיוט על האומה הישראלית (אשר) גם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם״, הרי התמקדותו של ר׳ דוד אלקאיים בהבטחות הגאולה, בפלאיה ובתמורות המחדשות שהיא תרעיף על ישראל, קשורה קשר הדוק למודעותו החדה לסבלם של היהודים בארצות פזוריהם ולאנטישמיות הרודפת אותם הן במרוקו והן באירופה:

מַצָּב עַם נִדַּח, קַרְנוֹ בֶּעָפָר הִתְעוֹלַל

 חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ אֲשֶׁר בָּם יִתְהַלַּל,

קְדֻושָּׁתוֹ וּמְשַׁמַּרְתּוֹ כְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה.

וְעוֹד לוֹ יִתְרָה: זַרְעוֹ קַיָּם לֹא נִתְבַּלַּל,

גֵּווֹ מַטָּרָה לְקַבֵּל כָּל חֵץ לֹא נִפְלַל,

לַחְמוֹ וּמֵימָיו יָשְׁבוּ לוֹ מַסָּה וּמְרִיבָה.

לְהֶבֶל דָּמָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ רָשָׁע חִלָּל,

 שָׂדֵהוּ נִסְחָף, וּתְבוּאָתוֹ אַבְנֵי גָלָל,

כַּרְמוֹ וְיַעֲרוֹ אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה. […]

וְחוֹרְזֵי שִׁירָיו – יָם שִׁירֵיהֶם חֶרֶב צָלַל,

כִּינּוֹרָם נִיתֵּק מֵיתָרָיו, נִיגּוּנוֹ צָלַל,

מַשְּׁאוֹן כְּנוֹר עָרָיו שָׁם חָנוּ נְדָבָה.

דּוֹם כִּנּוֹר, נֵבֶל נִשְׁמָע, מְקַנֵּא הִתְעַלַּל,

זֶה יַלְבִּישׁ הוֹד כַּזַּיִת וְזֶה יוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

צַד הַשָּׁוָה בֳּינֵימוֹ – הַשִּׂנְאָה מָה רַבָּה!

אמנם הגלות ומוראותיה הם מנושאי היסוד של השירה העברית במרוקו בארבע־מאות השנים האחרונות, אך אצל ר׳ דוד אלקאיים הם מקבלים ביטוי לירי מקורי, הקושר במישרין את הטקסט לאירועים ולתהליכים כלל-יהודיים, שלחצו על הקיום היהודי בזמנו במרוקו ומחוצה לה, ואשר הדיהם נרשמו בעיתונות העברית של אותה תקופה. בקטע זה שהבאנו כאן, תמצא למשל רמזים להשכלה (מחרוזת א), להתבוללות (ב), לעיוות הדין על ידי מושלים במרוקו(ג), ליסודות הפרוזודיה של שירתו(ד), וכן לאנטישמיות הכללית(ה). יתר על כן, שירתו על הגלות מקבלת ממד ומעמד פואטי חשוב ביותר, שכן המשורר מתאר לעתים קרובות, בשירים ליריים־אישיים, את בעיותיו האישיות ואת מצבו הקיומי באותם מונחים שהוא משתמש בהם לתיאור מצבו הכללי של עם ישראל בגלותו. זהות זאת בין מצבו האישי לבין המצב היהודי הכללי הופכת לאחד מסימני ההיכר המובהקים של כתיבתו השירית.

ניסינו עד כה לשרטט את תמונת עולמו הלאומית של הסופר והמשורר, שבה הקיום הגלותי המר קורא בהכרח לציפייה המנחמת והמחזקת לגאולה בציון. יש להוסיף שאין כל ספק שתמונת עולם זו התחדדה אצלו עוד יותר עקב פעילותו הציונית במסגרת האגודה "שערי ציון", שהוקמה במוגדור בקיץ 1900. פעילותו זו סיפקה לו את הממד החוויתי והרעיוני, המתבטא בשיריו על הגלות והגאולה בליריות כה בולטת. אולם עוד לפני חוויותיו הציוניות והתעניינותו במפעל הציוני, ניסה ר׳ דוד אלקאיים לחדור בכל מאודו לעולמה של החכמה וההשכלה, קודם כל מתוך היצר לדעת ולהשכיל. את חוויותיו המשכיליות הוא ניסה לתאר בשיריו: את רגשי ההתפעמות, סערת רגשותיו, ההתעלות הרוחנית, החדווה המהולה במבוכה, ולבסוף גם מפח הנפש הבלתי נמנע. שירים אלה הם מהמעניינים ביותר ביצירתו, וגם החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו. בפיוטים רבים הוא גם העלה על נס את החכמה, והתפלל להפצתה בקרב עם ישראל. בפיוט, שכתב על פי פרשת "כי תשא". הוא כותב:

נֵר הַחָכְמָה תִּנְהַר,

מִיּוֹם אֶל יוֹם תִּזְהַר,

כַּשֶּׁמֶשׁ וָסַהַר,

עַד כִּי כִשְׁמֵי טוֹהַר,

כְּאוֹר יוֹם בְּתָקְפָה

עֲלֵיהֶם רְצוּפָה

מָזוֹר הִיא, לִתְרוּפָה

זִיו פְּנֵיהֶם צָפָה

לדידו, אור זוהר זה של החכמה משמעותו קודם כל ״עצמה״ ו״כוח״, משענת ומגן בשעת ספקות וחולשה:

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 142

עָנָף עָרְכָה שָׁלְטָנִי, בּוֹ אָזַרְתִּי, בּוֹ מִבְטָחִי;

עוֹז שַׂמְתִּי, / חָכְמַת בַּת עַמִּי כְּפוֹרַחַת.

נֵר צֶדֶק לְעֻומָּתִי, / בְּעֵת נִדְרֶשֶׁת;

תּוֹכָהּ צֶדֶק חֶשְׁכָתִי, / כּוֹחַ לוֹבֶשֶׁת;

תָּגֵן לִי וּלְחַטָּאתִי, / חִישׁ מְקוֹשֶׁשֶׁת.

אולם מלבד התרוממות הרוח והרגשת הביטחון, שהוא חש בעת השתקעותו בימה של ספרות החכמה וההשכלה, הביא עיסוק זה עליו ועל אנשי חוגו את זעמם של בני הקהילה, אשר לא ראו בעין יפה פעילות תרבותית חריגה זאת. הם אף האשימו אותו בשל כך באפיקורסות:

בכתובת פיוט כתב המשורר: "פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה, אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיח המשכיל דברים אמתיים, החכם משתעשע, והטפש קורא אותו אפיקורוס או כופר". שם, עמ^׳ 164

וּמְעַט קָט חָשַׁבְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי / כִּי עֲדֵי קִצָּהּ בָּאתִי,

[אָכֵן אֲרֻוכָּה הִיא נִשְׁטַחַת.

אִוַּלְתִּי וְכִסְלָתִי הִיא גָּלוּתִי / שָׁמַעְתִּי וְנוֹכַחְתִּי:

[רֵיחִי נָמַר וְטַעְמִי נִשְׁחָת.

לֹא זוֹ אַף זוֹ שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי/ רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי,

[רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.     

וְרָעָה חוֹלָה רָאִיתִי, הוֹסַפְתִּי  / רִיב יָגוֹן עַל אַנְחָתִי:

 [חֶבְרַת הַבֵּין נִקְרְאָה שַׁחַת.

דָּרַשְׁתִּי בְּחֶבְרָתִי, / הָגוּת אֲרֶשֶׁת:

 שֵׁן חָרְקוּ לְהַוָּתִי / וְעַיִן לוֹטֶשֶׁת.

לְאַל חִישְּׁבוּ מִלָּתִי, / וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת.

שם, עמ^׳ 165. בכתובת של פיוט אחר הוא כותב: "פיוט זה על הגאולה ועל תאות ראות המקדש, ועל הבני אדם חסרי מדע ובינה, ובעוה״ר (= ובעוונותינו הרבים) – רבים, והחכמים לא יצא ידי חובתם עמהם". שם, עמי 157.

עם הזמן ועם שוך ההתלהבות המסעירה של המתלמד המגלה עולמות חדשים ומופלאים, הוא בא לידי התפכחות וכנראה גם לידי נטישת עיסוקיו המשכיליים. ניתן לשער שהתפתחות זו חלה בזמן שהפסיק לפרסם כתבותיו בשבועון היהודי, בשנת תרס׳׳ח. הוא היה אז בן חמישים עד ששים שנה.^י״

ברם אהבה אחת הוא מעולם לא נטש, אלא המשיך וטיפח אותה, והיא האהבה והקנאה ללשון העברית. ר׳ דוד אלקאיים מעיד על עצמו שהוא נתפס לאהבתו זאת בגיל מאוחר למדי, כנראה עם תחילת תקופת חייו המשכיליים, והוא מצר על הזמן היקר שאבד לו בחוסר התעניינות בשפה ובחשכת הבורות:

יוֹשֵׁב דּוֹאֵג עַל יָמִים עָבַרְתִּי, כֻּסּוּ בַּחֲתֻלַּת עֲרָפֶל;

[חֶשְׁכָתָהּ בְּמַחַט בִּבְשָׂרִי דּוֹקֶרֶת.

קִרְבַת אֱנוֹשׁ שַׂמְתִּי לְחֶבְרָתִי, וּבְיוֹם נְפִילַת כְּסִיל בִּמְדוּרָתָהּ,

[דָּרְכוּ פֶּה וְלָשׁוֹן דּוֹבֶרֶת

 מֵהֶם הָיוּ עוֹזְרִים בְּצָרָתִי, כְּאֵם שַׁכּוּלָת סוֹכָה בְּאֶבְרָתָהּ

 [וְכַעֲנָקִים לְגַרְגֶּרֶת.

מֵהֶם שֶׁשָּׁחֲקוּ לְהַוָּתִי, וְגַם הֲתוּֽלָת, כְּחֵץ מֵאַשְׁפָּתָהּ,

[וּתְקוּעָה מִיָּד אִישׁ גּוֹבֶרֶת.בראש השיר, נתן המשורר את הפרטים הבאים: "פיוט זה על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ן לבד; ובזה נשארה קצרה; ולא תתמלא תאות המשורר להביא כל רוח שירתו כאותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור, כמו משוררי הערבים". שם, עמ^׳ 150.

על פי עדויות שונות, ניסה ר׳ דוד אלקאיים בתקופת חייו זאת לדבר עברית עם בני חוגו בפגישותיהם המשותפות, ורמז לכך אנו מוצאים גם במחרוזת זו. רצון זה לדבר עברית היה אך טבעי לאור תיאורי אהבתו העזה ללשון העברית:

בַּת מֶלֶךְ הִיא, וּבָהּ תְּשׁוּקָתִי, וְהִיא סְגֻולַּת נַפְשִׁי בְּרִגְשָׁתָהּ,

[טֶרֶם בּוֹא עָלֶיהָ הַכּוֹרֵת.[…]

יוֹמָם וָלַיְלָה, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, כֶּהָרָה לַלַּת אֲסַפֵּר בִּמְגִלָּתָהּ,

[שׁוֹפֵךְ תְּחִינָּה וַעֲתֶרֶת.[…]

תָּמִיד בְּאַהֲבָתָהּ שׁוֹגֶה, וְתַאֲוָתָהּ בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי בִּעֲתַתּוֹ.

עַד אֲשֶׁר מִשִּׂימְחָתָהּ הִרְבֵּיתִי בִּכְיָתָהּ נִתַּר לִבִּי, נֶעְתַּק מֵחֶרְדָתוֹ

 אֵיכוּתָהּ וּמַהוּתָהּ, רֵאשִׁיתָהּ וְתַכְלִיתָהּ, יִיעַף יָגֵעַ שֵׂכֶל מִיְּדִיעָתוֹ.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 144

לכאורה נראית גישתו המיתולוגית של ר׳ דוד אלקאיים כלפי הלשון העברית מוזרה ואף תמוהה על רקע השימוש הכללי בעברית בשירת יהודי מרוקו מני דורות רבים, שירה שהוא הכיר היטב מקבצי הפיוטים שהיו ברשותו. כל המשוררים והפייטנים – עשרות רבות ואולי אף מאות – שקמו בארבע־מאות השנים שקדמו לו, כתבו בעברית אלפי פיוטים, בקשות וקינות, בלי שהרגישו צורך בשפה ״רחבה״ או עשירה יותר, ובלי שחשו כל מגבלה שהיא בשימושם בה. גם יתר היצירה הרוחנית של יהודי מרוקו, ההלכתית והפרשנית, נכתבה כמעט כולה בעברית. אלא ששאיפותיו בשירה של ר׳ דוד אלקאיים היו שונות לגמרי. הוא לא רצה להמשיך סתם את מסורת הכתיבה של הדורות הקודמים, אלא למלא ״תאות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו״. הוא לא היה מעוניין לחבר פיוטים על פי אותו הדגם ובאותם המבנים הלשוניים והתכניים, שחזרו על עצמם הלוך וחזור תחת עטם של המשוררים שקדמו לו, שהתמקדו בשירת הקודש – היינו, בשירת הגלות והגאולה ובשירת הזמן היהודי: השבת, המועדים ומחזור החיים. הוא רצה לפרוץ גם מעגל יצירה מסורתי זה. הוא התעניין גם בנושאים יותר אישיים ופחות קהילתיים, יותר ליריים ופחות צפויים ונדושים. לכן הוא יכתוב שירי הגות, שירי התנהגות ומוסר, שירי טבע, שירים אירועיים, אישיים, קהילתיים או לאומיים, שבהם הוא יתן ביטוי לתחושותיו, לחדוותיו ולאכזבותיו האישיות, המייצגות את עולמו הרוחני והמנטאלי הפרטי. לכן הוא תר אחרי אמצעים לשוניים חדשים, שיאפשרו לו להחיות ולהעביר בצורה קולעת יותר את ״רגשת נפשו״ ואת ״רוח שירו״ שפעמו בקרבו.

צרכים לשוניים חדשים אלו והמודעות החדה שהוא פיתח כלפיהם הם אולי סימנה המובהק והעמוק ביותר של השפעת רוח ההשכלה העברית וספרותה על כתיבתו של ר׳ דוד אלקאיים. לכן גם מצאנו לנכון להאריך פה בניתוח היבט חשוב זה ביצירתו. קריאות צער דומות על עניות הלשון העברית והצורך בהרחבתה, הוא בוודאי קרא בעיתונים המגיד והצפירה, כולל ההצעה להקים מוסד לשוני, שיהיה אחראי על הרחבה זו. כמו כן הוא היה לבטח מודע לשירים הרבים, שנכתבו באירופה בדור תחיית הלשון, בשבח הלשון העברית, ושהתפרסמו מעל דפי העיתונות ומחוצה לה. מתוך הדגשתו את הצורך ב״דברת השפה״ ונסיונותיו לדבר עברית עם חבריו המשכילים, יש גם להסיק שהוא הכיר היטב את מפעלו של אליעזר בן-יהודה, וזאת דרך העיתונים, שיצאו בירושלים ושהגיעו גם הם למוגדור.

אולם לא רק בתחום המודעות ללשון ולאילוצי הכתיבה ניכרת השפעתה הישירה של תנועת ההשכלה בשירתו של ר׳ דוד אלקאיים. אפילו השם שהוא נתן לדיואן שלו, ״שירי דודים״, משמעותי מבחינה זאת. זוהי כותרת נפוצה בשירת ההשכלה, בצורתה זאת או בצורה אחרת: ״שיר הדודים״, ״שירת דודים״.דומה שגם השם ״שיר ידידות״ של קובץ הפיוטים, שערך יחד עם דוד יפלח וחיים אפרייאט ממוגדור, נושא רמזים לעיסוקו בספרות ההשכלה ולמשכילותו, ונבחר על ידו משום כך. זהו צירוף הלקוח מתוך הפסוק הראשון של פרק מ״ה בספר תהלים, שמופיעה בו התיבה ״משכיל״ מיד לפניו: ״למנצח על ששנים לבני קרח משכיל שיר ידידת״. לפעמים אף נתקלים בצירוף ״משכיל שיר ידידות״ בראש שירי השכלה שונים.

סימנים חיצוניים אלה, יחד עם הסימנים העמוקים יותר, שתוארו כאן קודם לכן, מצטרפים לנושאים החדשים ולרגישות החדשה, שכבשו את עיקר יצירתו של המשורר ממוגדור, ומבטלים כל ספק שנותר לגבי השפעתה הברורה של שירת ההשכלה על ר׳ דוד אלקאיים. ומלבד שירי החול, התופסים מקום מרכזי בשירתו – תת־ז׳אנר נדיר מאוד בשירה העברית במרוקו שלפני דור ההשכלה – הרי כתב ר׳ דוד אלקאיים כשלושים שירים תנ״כיים על יסוד פרשיות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ ועל יסוד מגלת אסתר. שירים אלה הוא חיבר במיוחד עבור שירת הבקשות, שהתקיימה במוגדור ובמראכש בערבי שבת, לפני עלות השחר של יום השישי, בשבועות שבין סוכות לפסח. הם התפרסמו באנתולוגיה ״שיר ידידות״ שהוא ערך, ואשר כללה את תבנית הפיוטים והבקשות, שנקבעו לכל שבת ושבת משבתות אלו, ואשר הושרו כל פעם על פי מודוס מוסיקלי־אנדלוסי או מודוס אחר. אולם המשורר לא הסתפק בהרקת הטקסט המקראי לכלי פיוטי מחורז, כפי שעשו כמה משוררים לפניו במרוקו, אלא השתמש גם במדרשים ובפירושים המסורתיים, שליוו את הטקסט המקראי, כדי ליצור יצירה העומדת בפני עצמה מכוח סגולותיה הפואטיות. עצמת הביטוי, אפיון הדמויות והחייאתן, השימוש הנרחב בצורות הדו־שיח ויסודות סיפוריים־תיאוריים מפותחים מעניקים לשירים אלה, הבנויים כולם על לחני ה״קצאייד״ הערביים־מוסלמיים, שהיו ידועים בזמנו, ערך לשוני וספרותי רב. גם בשירים תנ״כיים־מדרשיים אלה בולטת השפעתה של שירת ההשכלה.

שירים אלה נהפכו, כאמור, לחלק ממסורת הפיוטים והבקשות של יהודי מרוקו, מסורת שהופצה בימינו דרך הקובץ ״שיר ידידות״ במיוחד. מסורת זאת התחילה להתגבש במרוקו כנראה במאה הי״ז, וכיום היא ממלאת תפקיד חשוב בגיבוש זהותה התרבותית של יהדות מרוקו בארץ ובעולם. ומעניין לציין ששני קבצי הפיוטים שיצאו לראשונה בדפוס הוצאו לאור ונערכו על ידי חברי חוג המשכילים במוגדור. ראשונה יצאה בוינה ב־1890 האנתולוגיה ״רני ושמחי״, על ידי יצחק בן יעיש הלוי, המוכר לנו, שערך אותה יחד עם דוד יפלח וחיים בן חיים. שנייה יצאה, יותר משלושים שנה לאחר מכן, ב־1921, במראכש, האנתולוגיה ״שיר ידידות״, שאותה ערך ר׳ דוד אלקאיים יחד עם דוד יפלח שוב, שהיה ידען גדול במוסיקה האנדלוסית ובשירת ה״קצאייד״, וחיים ש׳ אפרייאט. אם כי שני קבצים אלה בנויים על פי שיטה מוסיקלית שונה (בשני הושם הדגש על עקביות והגיון מסוים בבחירת רצף הלחנים לכל שבת), בכל זאת הם נערכו והובאו לדפוס על ידי אנשים המזוהים בראשוני תנועת ההשכלה העברית במוגדור ומעורבים עמוקות בתהליכי ההתחדשות העברית. תופעה זאת, של עריכת ספרי ליטורגיה ושירה בידי משכילים דווקא, יש בה כדי להעיד על אופייה המיוחד במינו של ההשכלה העברית במוגדור, ומאוחר יותר גם בכל רחבי מרוקו.

חבורת המשכילים, שהתגבשה במוגדור בסוף המאה הי״ט, קמה ללא כל הכוונה מגבוה, ללא כל לימוד או חינוך משותף במוסד חינוכי עברי חדש כלשהו. אלה היו תלמידי חכמים, שקיבלו חינוך יהודי במסגרת המוסדות המסורתיים של הקהילה, ובגיל שלושים ומעלה החלו בפעילותם המשכילית. הם היו משולבים היטב בחיי הקהילה על כל מערכותיהם ומסגרותיהם. הם הגיעו לספרות ההשכלה ולעיתונות העברית בכוחות עצמם בלבד, מתוך סקרנות ורצון להתחדשות. עיסוקם זה היה קודם בול עיסוק משלים בחייהם הקהילתיים, ולא תהליך מהפכני ההופך על פיהן את אשיות אישיותם וחינוכם המסורתי. לכן הם גם ראו כפגיעה אישית קשה ובלתי מובנת את הרינונים שהילכו בקהילה על כפירתם כביכול. תוך כדי דבקותם בכתבי ההשכלה הם סיגלו לעצמם גישות חדשות הן כלפי המצב המשפיל, שבו היתה נתונה יהדות מרוקו מאז ומתמיד, והן כלפי הצורך בחידוש הלשון והשימוש בה. גישות אלה חידדו את השקפת עולמם והכניסו בה תמורות חשובות, אך לא הביאו אותם לחשוב על עזיבת המחנה המסורתי או על הכרזת מלחמת השכלה וקידמה. עם כל השפעת רוח ההשכלה העברית עליהם, הם נשארו מעוגנים היטב בקרקע הקהילה ובבעיותיה, ותרבותה של הקהילה המשיכה להוות עבורם מסגרת ההתייחסות התרבותית הטבעית והיחידה. כפועל יוצא מכך , הם השקיפו על התהליכים מבפנים, ולא מבחוץ, וניסו להכניס שינויים ולהכין תמורות על יסוד הנתונים התרבותיים וההתנהגותיים של הקהילה. לכן היה אך טבעי עבורם לנסות ולקדם את מסורת הפיוטים, שזימנה להם חוויות שיריות ומוסיקליות, על ידי עריכתם והדפסתם של קבצי השירה המסורתית, שהיו קיימים לפני־כן אך ורק בכתיבת־יד וברשותם של מעטים בלבד. לכן מזכיר ר׳ דוד אלקאיים באופן טבעי לגמרי את העושר הלשוני של השירה הערבית־מוסיקלית החצי־ספרותית, שאותה הוא הכיר היטב, ולא כל שירה אחרת, שלא הכיר כלל. לכן הוא גם יראה במוסיקה האנדלוסית ובלחנים של ה״קצאייד״, הידועים היטב, את הקורפוס היחיד והטבעי שממנו הוא ישאב את המשקלים לשיריו הרבים. גישה זו מצד משכילי מרוקו מוכיחה עד במה רב היה, בתחומים מסוימים, השילוב התרבותי של יהודי מרוקו(וצפון אפריקה בכלל) בסביבה המוסלמית השכנה, ומה יכול היה לצמוח בתרבות יהודי מרוקו, אילו נמשכו נסיונות מודעים אלה לשילוב המסורת היהודית והמסורת הערבית בתחומי מפגש אפשריים חסרי מתח דתי, בלי שתפריע בכן נוכחותה של תרבות צרפת, שהשתלטה במרוקו לאחר הטלת הפרוטקטוראט הצרפתי על המדינה.

ומעניין לציין שלתחום מיוחד זה של פיתוח שירת הבקשות והפיוטים המסורתיים היה המשך משכילי ישיר, בקזבלנקה ובארץ, בדמותו של ר׳ דוד בוזגלו (אזור קזבלנקה 1903 – קרית־ים 1975), שתרם יותר מכל פייטן אחר לביסוסה ולטיפוחה של מסורת הפיוטים על פי המתכונת של ״שיר ידידות״, וחינך מאות תלמידים, הממשיכים כיום את דרכו. מלבד ידענותו הגדולה במוסיקה האנדלוסית שעברה למרוקו, בשירה העממית ובמוסיקה המצרית החדשה, נודע ר׳ דוד בוזגלו גם בבקיאותו הרבה ברזי הדקדוק העברי, שאותו הוא לימד בחוגים שונים בקזבלנקה, וכן בשירתו האישית והלאומית (המפוזרת עדיין אצל תלמידיו), שהוא כתב בשתי השפות, העברית והערבית היהודית, במרוקו ובארץ, והרכיב על לחנים ממקורות שונים. בשנים האחרונות נרתם ר׳ חיים שושנה, שנולד ב־1913 במראכש, והיה דיין בקהילות שונות במרוקו ובבאר־שבע, להוצאת מהדורה מתוקנת ומבוארת של הקובץ ״שיר ידידות״ תחת השם ״אעירה שחר״. גם ר׳ חיים שושנה ידוע בבקיאותו הרבה בדקדוק העברי וכן בשיריו האישיים והקהילתיים, שהוא חיבר בעברית עשירה מאוד ומיוחדת, והשזורים ביסודות מילוניים ותחביריים ישנים וחדשים גם יחד.

מחוץ לתחום זה של הפיוט, קם במרוקו במאה הכ׳ דור חדש של תלמידי חכמים, שהיו גם משכילים לפי נוסח מוגדור. אחד המקרים המעניינים ביותר מבחינה זאת הוא מקרהו של ר׳ דוד בן מסעוד דאנינו, שנולד בסוף המאה שעברה בבני מלאל, וחי עד לשנות החמישים המאוחרות בקזבלנקה. בעיר זאת הוא פרסם בצורה של טקסט כפול דו־לשוני, בעברית ובערבית יהודית מליצית ומחורזת, ספרי הגות ופרשנות, הכוללים גם דרשות וסיפורים ממקורות שונים. בפרסומיו השונים הוא הראה התעניינות מרובה בענייני חכמה והשכלה. הוא אף עיבד לסיטואציות יהודיות־רבניות את תוכנן של יצירות ספרותיות אירופיות, לא יהודיות, שאותן הוא קרא בתרגומן העברי. כך הוא עיבד עיבוד מקורי את יצירתו של דנטה על התופת תחת השם ״שרביט הזהב״. תחת הכותרת ״סוד הבריאה״ הוא יצר יצירה חדשה על יסוד רומן ההרפתקאות של ז׳ול וורן ״בבטן האדמה״, שהוא קרא בתרגומו העברי של זאב בן־נפתלי. גם ר׳ דוד דאנינו נתן דרור לרגשותיו הלאומיים והציוניים בדרשות שונות ובטקסטים שונים שהוא פרסם בתוך ספריו.

ניצניה של תנועת השכלה עברית זאת הנצו, כאמור, בקרב שכבת תלמידי החכמים שהנהיגה את קהילות יהדות מרוקו בכל הדורות. רק בקרב רובד חברתי זה יכלו להימצא יודעי הלשון העברית, שהיו מסוגלים לקרוא את העיתונים העבריים ואת ספרי החכמה וההשכלה ולהתרשם מהם. עילית תרבותית זאת היתה היא עצמה מונהגת בידי צאצאיהם של רבנים ותלמידי חכמים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו במרוקו בסוף המאה הט״ו ובתחילת המאה הט׳׳ז. עד כמה שנחקר הדבר לא נודעה שכבה חברתית־תרבותית זאת בקנאותה הדתית או בחוסר פתיחותה, במחצית השנייה של המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ', אלא להפך. מועטה מאוד היתה למשל התנגדותה – אם בכלל (פרט אולי לרבני מראכש) – למפעלה של חברת כי״ח במרוקו. אחדים מהרבנים שהיו גם משוררים אף חיברו פיוטים לכבודה של החברה, ואחרים יראו מאוחר יותר בפרוטקטוראט הצרפתי את עידן ״החופש והדרור״ של יהדות מרוקו. במאה הכי ישקדו אחדים על פרסום תרומתה הרוחנית של יהדות מרוקו ליצירה היהודית^.

אולם יש לציין כאן במיוחד שקרקע נוחה זאת לצמיחתה של תנועת השכלה עברית במרוקו לא נוצלה כלל לטיפוחה של תנועה רחבה ומאורגנת. כל הפעילויות המשכיליות בקהילות השונות, שדווח עליהן כאן, מצביעות יותר על יזמות של חוגים מצומצמים או של יחידים, שנתפסו מסיבות שונות לרעיונות ההשכלה, מאשר על תופעה כללית או מתקרבת לכך. אפילו בחוג התוסס של מוגדור לא קם דור המשך שימשיך ויפתח את הפעילות המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי, דוד אלקאיים או נסים הלוי וחבריהם. תנועה עברית ממשית תקום במרוקו רק לאחר שהתנועה הציונית תצליח להתבסס ולהתארגן בשנות השלושים והארבעים, ולאחר שיתעורר הצורך החיוני בחינוך עברי מודרני. ואולם אז שררו תנאים היסטוריים־לאומיים אחרים.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-סיום המאמר