מורשת יהדות מרוקו

העיון בארבעים תחינות הרשב״ץ מראה שמבחינה צורנית הוא הולך בדרך קודמיו. חידושיו הצורניים באים לידי ביטוי בשלושה היבטים:

ההיבט הראשון הוא מספר המחרוזות וטוריהן. נראה כי תחינות הרשב״ץ הן ארוכות. מחצית מתחינותיו מורכבות מעשר עד שלושים מחרוזות. יש לציין כי בהשוואה לתחינות קודמיו, שבהן מרבית המחרוזות כוללות שלושה עד ארבעה טורים, הרי מרבית המחרוזות בתחינות הרשב״ץ הן ארוכות: הן כוללות שבעה טורים, כמעט פי שניים מקודמיו.

ההיבט השני הוא יצירת מתכונות חריזה מגוונות. פליישר כותב על חריזת התחינות: ׳חריזת הטורים דומה בדרך־כלל לזו של המשולשים או המרובעים הספרדיים; הצלעית האחרונה של הטורים הארוכים היא בדרך־כלל פסוק שחתימתו במילה זהה׳.

אצל הרשב״ץ נמצאה רק תחינה אחת כתובה כדגם המשולש הספרדי: שלוש תחינות כדגם המרובע הספרדי, שלוש בתבנית סטרופית, ורובן המכריע כתובות בתבנית מעין־אזורית. בכל מחרוזת שבעה טורים: שישה הם גוף הסטרופה והטור השביעי הוא מעין אזור שהוא סיומת מקראית. דגם מבנה החריזה הוא: א א א, ב ב ב, ת.

כמו כן נמצא אצלו מתכונת חריזה מיוחדת, שלא מצאנוה אצל המשוררים הקודמים. נדגים אותה מתחינה לפרשת ׳נחי, ׳ה׳ שלום לנו תשפות׳(א). התבנית היא מעין־אזורית ובה תשע עשרה מחרוזות, ובכל מחרוזת ארבעה טורים: שני טורי גוף הסטרופה ושני טורים מעין אזור. דגם החריזה הוא: א א, ת ת // ב ב, ת ת (ת = ׳למו׳). הטור השלישי והטור הרביעי הם סיומות מקראיות שמילתן האחרונה היא ׳למו׳, דהיינו: סיום כפול במילה הקבועה.^.

מתכונת חריזה מיוחדת במינה לתחינות נמצא בתחינה לפרשת ׳בשלח׳ בשם ׳ה׳ שלום

לנו׳(טז). התבנית היא סטרופית ולא מעין־אזורית, שמתכונת החריזה בה היא: א א א ב ב ב // ג ג ג ד ד ד. כאן אין מילה קבועה החותמת סיומת מקראית. הקביעות היא בשיבוץ פסוקים משירת הים כסדרם בפרשת השבוע בסוף כל המחרוזות, וסוף השיבוץ בכל מחרוזת קובע את החריזה גם לשני הטורים הקודמים בה כדרך היוצרות.

ההיבט השלישי הוא הסיומת המקראית. ייחודן של תחינות הרשב״ץ ניכר גם בארגון הסיומות המקראיות לפי עיקרון רעיוני, ולא רק בחזרה טכנית על מילה קבועה. הדבר בא לידי ביטוי בשלוש התחינות הכתובות בתבנית סטרופית, שבסופי המחרוזות שלהן במקום מילה קבועה יש קביעות ברעיון. כך בתחינה לפרשת ׳ויחי׳, ׳ה׳ אמרי האזינה׳ (יא). הטור האחרון של כל המחרוזות הוא סיומת מקראית הכוללת אחד משמותיהם של שנים עשר השבטים שיעקב מברך אותם בפרשה זו, ושם השבט קובע את החריזה גם לשני הטורים הקודמים בכל מחרוזת. שמות השבטים באים במקום המילה הקבועה החותמת את הסיומת המקראית בשאר התחינות.

תחינה שנייה מיוחדת היא התחינה לפרשת ׳בשלח׳, ׳ה׳ שלום לנו׳ (טז). גם כאן אין מילה קבועה. הקביעות היא בשיבוץ פסוק משירת הים שבפרשת השבוע בסוף כל מחרוזת.

תחינה שלישית היא תחינה על הדבר, ׳שובי נפשי למנוחיכי׳(מ). גם כאן אין מילה קבועה והטור האחרון בכל מחרוזת כולל מילה מהשורש רפ״א שהיא שיבוץ פסוק מקראי. עקרון הקביעות הוא ברעיון, בקשה להירפא ממחלת הדבר.

לסיכום, ראינו את חידושי הרשב״ץ בסוגה זו הן בצד התוכני והן בצד הצורני. מבחינת התוכן ראינו חידוש בנושאי התחינות ושזירת הריאליה בתחינות שייעודן ותוכנן הם ספציפיים. מבחינה צורנית ראינו חידושי תבנית, מתכונות חריזה וכן שימוש מיוחד בפסוק המקראי החותם את המחרוזות.

2. 2. מוסתג׳אב

בין פיוטי הסליחות של הרשב״ץ מופיע פיוט תחת הסיווג ׳מוסתג׳אב לדבר׳. המוסתג׳אב הוא מונח ערבי שפירושו המילולי הוא ׳מענה׳. בראש השיר מובא קטע מקראי הנועד לשמש רפרין אחר כל מחרוזת. זהו מקור שמו של הדגם.

פליישר מציין כי המוסתג׳אב הוא אחת הצורות הפשוטות ביותר של המבנה המעין־אזורי. המחרוזות אינן שקולות והן בנות ארבעה טורים. הטור הרביעי בכל מחרוזת הוא סיומת מקראית. שלושת הטורים הראשונים בכל מחרוזת חורזים זה בזה והסיומות המקראיות סופן תמיד במילה זהה, שהיא המילה שבה מסתיים גם הרפרין המופיע תמיד כטור פתיחה. דגם החריזה הוא: ת א, א, א, ת // ב, ב, ב, ת (ת = סיומת מקראית עם

מילה זהה). פיוטי הסוג ארוכים בדרך כלל. הסטרופות מסודרות באקרוסטיכון אלפביתי או בחתימה. המוסתג׳אב של הרשב״ץ ׳ובכן רפאה נפשי׳ (מא) נכתב על פי הכתובת המופיעה בכתבי היד השונים בשל מכת הדבר. פסוק הפתיחה הוא ׳אל נא רפא נא לה׳ והוא מביע את תוכן הפיוט ואת ייעודו. פסוק זה מהדהד בפיוט עשרים ושלוש פעמים במחרוזות: במילות הקבע בראשי המחרוזות ובמילים החותמות את הסיומת המקראית, ועוד עשרים ושתיים פעמים כרפרין, ובכך מודגשת בקשת הדובר והמתפללים, המשתמשים בתפילת משה לפני האל, שירפא את האומה מנגע הדבר.