נושאי התקנות


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-נושאי התקנות

נושאי התקנות

סולידריות קהילתית: על פי הדין, השותפות בקהילה מתבטאת במסים, ואין הקהילה נושאת באחריות משפטית אם אחד מחבריה נפל קורבן לעלילה ויש לשלם כדי להצילו, או השלטון מטיל מם שרירותי על יחיד. אבל לפי תקנה שהתקינו בפאם בשנת ת״ץ (1730), בהסכמת בית הדין והקהל, כל הקהילה נושאת בעול: כל קנס והטלה שיוטלו על איזה יחיד מפורעי המס דוקא, הרי יד כל הקהל שוה בה בגופם ובממונם, ולא יפרע הנתפס אלא חלק העולה לו בתוך הקהל בפנקס המס. (יעב״ץ, ׳מוצב״י; ח״ב, סי׳ קעה; שרת יהודה אבן עטר, סי׳ קבה) הסכמה זו התקבלה גם על ידי חכמי צפרו(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 99).

הגנת הדייר וחזקת היישוב: תקנות הקהל באו להבטיח שאדם שרכש חזקה בדירה או בחנות, לא יוכל זולתו להוציאו על ידי כך שיציע לבעל הנכם סכום גבוה יותר כדמי שכירות. תקנות בנידון תוקנו בפאס החל בשנת שסייג(1603) ואילך. על רקע פיתויים להסגת גבול, ׳יען כי רבו המתפרצים בזמן הזה ומעבירים את הדרך על בעלי החזקות׳, תוקנה תקנה בשנת תפ״ט(1729) בלשון זו:

אין שום ישראל רשאי לשכור מהגוי ובאי כוחו שום בית או חנות שיש לישראל חברו בהם חזקה עד שיטול רשות מבעל החזקה. (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שיא)

באותה שנה תוקנה תקנה בדיוק בלשון זו גם במכנאם. אם במשך שלוש שנים לא ניצל השוכר את זכותו לגור בה, הוא איבד את חזקתו, וכל הקודם זוכה. כדי לזכות בחזקה היה צורך שהשוכר יצהיר על רצונו בפני עדים וישלם את דמי השכירות. אם המלך גירש את היהודים ממקומם, הם איבדו חזקתם, וכמו כן תקנת החזקה לא חלה על מי שמורד במלכות.

במכנאס תוקנה בתקנ״ז(1797), ושוב בשנה אחריה, תקנה להגנת הדייר, לפיה אסור היה לבעל דירה להוציא את השוכר אותה כדי להשכירה לאחר, וגם לא אם בעל הדירה רצה לגור בה, וגם אסור היה להעלות את דמי השכירות עד תום שנה.

בצפרו תוקנה תקנה ברוח זו בתפ״ז(1727) והוזכרה כאשר מישהו ניסה לעבור עליה (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 63, 170). ר׳ מרדכי בירדוגו(נפטר 1762) כתב: ׳תקנת חזקת הישוב שנתיסד מקדמונינו פה פאס ואבתרייהו גרירי(אחריהם נגררים) כל קהילות המערבי(׳דברי מרדכי׳, סי׳ ז).

שמירה על פקודת המלכות: עבירה של יהודי אחד העובר על פקודה מלכותית היתה עלולה לסכן את הקהילה, ומצבים כאלה חייבו התערבות בית הדין והנהגת הקהילה. ההחלטה, מלווה באיום חרם, הוכרזה ברחובות על ידי כרוז. ב־1824 יצאה פקודה על ידי הסולטאן עבד ארחמאן השני(1822־1859), שהנותן יי״ש או יין לגוי יתחייב בראשו, וכספו יוחרם, ׳ושגם ראשי חעם יחיו חייבים׳, כלומר, לא רק העבריין ייענש אלא גם מנהיגי הקהילה. ואז

נקבצו כל הבית דין והקהל בכנופיא גדולה ונידו והחרימו בחרמות ונידויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור ייייש או יין לשום גוי או לשום יהודי החשוד למכור לגוי. וסבבו בשוק בבתים ובחצירות וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה ושמעו כל העם וקיבלו ולא היה אדם שפרץ גדר. (יעקב בירדוגו, 1783־1843, ׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ מה)

הותקנו גם תקנות נגד לבוש מפואר, כדי לא לנקר עיני הגויים. בתרל״ח (1878) הותקנו תקנות נגד המוסרים, והותר גם להורגם. ספק אם ביצעו זאת, אבל התקנה מלמדת על היחס למוסרים.

תפקידי הקהילה

על הקהילה הוטלו תפקידים שונים: תשלום מס גולגולת באופן קולקטיבי לשלטונות, ותשלום מסים שרירותיים; תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; תשלום לשומרי השער של המלאח; בניית חומה או תיקונה סביב המלאח; פינוי האשפה, התקנת צינורות ותיקונם להבאת מים למלאח; דאגה לילדי זוג גרוש – 'אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותה לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות׳(שרע אהע״ז, סי׳ פב, ח); דאגה לנצרכים מקומיים, לקיומם ולקבורתם, ביניהם תלמידי חכמים, אלמנות, יתומים, חולים; דאגה לעניים מחוץ לקהילה, לשחרור אסירים מקומיים, שהיו לעתים קורבנות של עלילות שווא, ולפדיון שבויים גם אם אינם בני הקהילה.

היו קהילות בעלות רכוש קרקעי, כמו בתים או חנויות. במכנאס היה נהוג שכל הבונה חנות נותן לקהילה שליש או רבע ממנה. בעת מצוקה נאלצה הקהילה למכור חלק מרכוש זה. בית הדין במכנאס, באישורם של ראשי הקהילה, החליט בשנת תקכ״ח (1768) למכור חנויות של הקהילה לאנשים פרטיים, כדי לממן את המסים המוטלים על הקהילה. בהחלטה נאמר, שהקונים רשאים להשכיר, למשכן, להוריש או למכור רכוש זה. קהילות היו מוכרות חזקות על חצר או חנות.

רכוש מסוג אחר היה זה שניתן להקדש על ידי אנשים או נשים בעודם בחיים, או שציוו שיוקדש לאחר מיתתם. כך היו ממונים פקידים שתפקידם היה לנהל את הרכוש ולהשביחו על ידי השכרתו, וכך מימנו הוצאות שונות, כגון מסים ומטרות סוציאליות. לפי תקנה בפאס בשס״ג(1603) אין למכור אדמות הקדש, אף אם הקהל נזקק לכסף לצורך תשלום מסים, אלא אם יקנו קרקע אחרת שממנה ירוויחו יותר; אבל מותר היה למשכן אותה לשנה בלבד. כמו כן הוסכם באותה שנה, שאין חזקה לשוכרים קרקע הקדש, והדבר איפשר להשכיר למרבה במחיר. לעתים קרה שרצו לשנות את היעד שלמענו הקדיש המקדיש למטרה ציבורית, או במקרה שבני משפחתו של המקדיש נקלעו למצוקה. והדין היה שאין לשנות אפילו למען ארץ־ישראל.

אחד ממקורות ההכנסה היה קנסות שהוטלו על עבריינים (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ צד). אבל עיקר ההכנסות היה מבוסס על השתתפות במסים ובהיטלים על מצרכים. סביב נושאים אלה התעוררו מחלוקות, והודות לכך מצויים דיונים בספרות התשובות.

ראה:יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-הוצ' הקיבוץ המאוחד 2000 – עמ' 89-87

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר