מורשת יהדות מרוקו

פרק שלישי גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

השאלה הראשונה המתעוררת היא מהו בעצם רכוש ציבורי יהודי, כיצד להגדירו, ובאלו דרכים נרכש, צמח וגדל. שהרי עד שיהודים בנו בתי כנסת ובתי מדרש לעצמם על קרקע שרכשו או שהוענקה להם על־ידי שליטים שונים, עד שקמו והיו מוסדות ציבור ועד שנקבע איזה שטח ישמש לציבור זה או אחר כבית חיים, היה על היישוב היהודי להתבסם ולרכוש יכולת הן להקים אותם מוסדות והן להחזיקם. כידוע, ראשיתם של דברים אלה בפריבילגיות שזכו להן מאת הכתר או מבעליו של מקום פלוני, בין אם הוא איש כנסייה ובין אם הוא אציל חילון. לא בכל פוארו שניתן לעיר זו או אחרת נמצא דברים ברורים לכך, הגם שיש לראות בפוארוס יסודות ראשונים ליחסי תושבים־שכנים ושליטים. אף לא כל הפריבילגיות קובעות דברים ברורים ביחס למענקי שטח לבניית בתי כנסת ולמיקום בתי חיים, הגם שלעתים מדובר בשכונות בעיר או במבצר שלה.

עדות לגישת הכתר לקרקע שעליה ישבו היהודים בשכונותיהם נמצא בתעודה מאוחרת יחסית. היתה זו תשובה לעושי האוכפים בעיירה מדינה דל קמפו, שניתנה ב־6 בנובמבר 1495. עושי האוכפים הוצאו מסדנאותיהם ומבתיהם שברובע סן פרנציסקו והועברו למגורים בחלק מן השכונה היהודית. הוטל על כל בונה בית לשלם מחצית הריאל כסף למאיורדומו של העיירה, כתשלום שנתי. אלא שקפץ עליהם רוגזו של פרנאן פרס די מנסס, השופט ומקבל נכסי היהודים באזור סלמנקה והאכדיה של מדינה דל קמפו, שטען שהקרקע של השכונה היא קרקע של הכתר והתשלום מגיע לכתר. את עושי האוכפים שפנו אל המועצה ייצגה מועצת העיירה על ראשיה, שכן ברי שכל העניין נגע לא רק לבעלי מלאכה אלה כי אם לאינטרסים של העיירה כולה. מועצת הכתר ביטאה בהחלטתה את הקו שנקט הכתר, לפיו כל הקרקעות שבהן החזיקו היהודים לצורכי שכונותיהם יימסרו למועצות הערים והעיירות לטובתן.

קו פרגמאטי זה הוא שהנחה את הכתר, על ראשי השלטון, הן המרכזי והן המקומי, בכל הנוגע לרכוש היהודי במקרקעין ובנכסי דלא ניידי.

בשלבי חיסולן של הקהילות חשוב לבחון מה היה גורלו של הרכוש הציבורי היהודי וכיצד התמודדו הקהילות בימים האחרונים לקיומן על אדמת ספרד עם הבעיות המסובכות הכרוכות בבעלות על המבנים והשטח ובתוכנם הפיסי של מקדשי המעט. התראת הזמן עד ליציאה בגירוש היתה כידוע קצרה מאוד, וראשי הציבור לא תמיד עמדו במשימה הלאומית שהוטלה עליהם, ולא בכל המקומות נמצאה ראשות יהודית ראויה לשמה שהיה בכוחה להיאבק על זכויות הציבור היהודי ולהשיב תשובות ברורות לשואלים מה לעשות: מה גם שנמצאו ראשי ציבור שהחליטו שלא לצאת בגירוש וניערו מעצמם כל אחריות ציבורית. אשר לקהילות, לעומתן ניצב השלטון המרכזי, הכתר, כמו המקומי־העירוני והאצולה על דרגותיה החילוניות, ועמהם הכנסייה וכמורתה על דרגותיה שלה. אל אלה יש לצרף גם בעלי השפעה וזרוע מקומיים שביקשו להיבנות מן התנאים שנתהוו עם פרסום צו הגירוש והוצאתו אל הפועל. דברים אלה נכונים הם לא רק לגבי הרכוש הציבורי כי אם גם לגבי הרכוש הפרטי על צורותיו. היקפו של הנושא מחייב אותנו לדון בגורלו של הרכוש הציבורי מיום פרסום צו הגירוש עד ליציאה בגירוש ובשנים הסמוכות לה.

אין ספק שכבר עם פרסום צו הגירוש בתחילת מאי 1492 (בסרגוסה בסוף אפריל) נתעוררו בעיות ראשונות בכל הנוגע לרכוש הציבורי. הוראה שאסרה מכירת נכסי ציבור על־ידי יהודים, ודאי שהכוונה היתה לראשי הציבור היהודי, ניתנה ב־25 ביוני 1492 בגואדלופי. התאריך ומקום מתן ההוראה אף הם מחייבים אזכור: עשרה ימים לאחר שבאותה עיירה נטבלו לנצרות אברהם סניור, חתנו מאיר מלמד וכמה מבני המשפחה. צו זה היה כולל, וחשובה רשימת הנמענים: ׳חברי מועצת הכתר, האואידורים של האודיינסיה, האלקלדים ושאר שופטי החצר והלשכה המלכותית: חברי מועצות הערים, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים ושאר השופטים שם, הרחידורים, קבליירוס, הפקידות והאנשים הטובים של הערים, העיירות ומקומות היישוב. וכן כל מי שהצו יוצג לפניו או העתקו חתום בידי נוטריון ציבורי׳. ולאחר פתיחה קצרה לגורמי הגירוש: ׳בגלל סיבות צודקות שהניעו אותנו להשלמת השירות לאל ולנו לטובת הכלל במלכויותינו, לנתינינו ולילידינו׳, הם ציוו על גירוש היהודים, ואלה ׳כדי לצאת מוכרים את בתי הכנסת ובתי הקברות וההכנסות והרכוש והבתים ושאר נכסים ציבוריים שברשותם והם של הקהילות ולא של בעלות פרטית׳. אין הם רשאים לעשות זאת, כיוון: ׳שבתי הכנסת הללו יועדו כבר לשירות האל וכמוהם בתי הקברות, על שום היותם מקומות דתיים׳. יש כאן מעשה במחשבה תחילה: על בתי הכנסת ליהפך לכנסיות! אך כבר עתה נעיר כמה שונה היה גורל בתי הקברות מן האמור לגבי בתי הכנסת. בתי הקברות היו ׳נכסים משועבדים לחוקי המלכות ולזכויותיה ולאותם שימושים שהם נועדו להם׳.^״ רצה לומר: אין ראשי הקהל רשאים על דעת עצמם לשנות את המטרה שלשמה הוקמו בתי הכנסת והוא הדין לגבי בתי הקברות ושאר הרכוש הציבורי. הכתר ציווה אפוא ש׳עד אשר הכתר ידון ויחליט, אלה שנצטוו על כך לא יתירו ולא יסכימו שאותם יהודים ושום אחד מהם לא ימכרו את בתי הכנסת ובתי הקברות, ההכנסות והרכוש הציבורי ושום אדם לא ׳יקנה אותם׳. ומי שהספיק בינתיים לקנות רכוש זה יוחזר לו סכום הכסף ששולם.