עולים במשורה- אבי פיקאר
ראשי הסוכנות ושרי הממשלה היו במבוכה. מחד גיסא רבבות העולים שהחלו להגיע הוסיפו על העומס הכבד שכבר היה מוטל על מערכת הקליטה. מאידך גיסא ממשלת ישראל לא יכלה לבקש מממשלת רומניה להאט את קצב העלייה. הדבר עמד בניגוד לעמדתה של המדינה בזירה הבין־לאומית. שר החוץ משה שרת (מפא״י) הבהיר ש׳ניתן לעצמנו מכה מוסרית קשה אם נבוא להודות בפה מלא בפני ממשלת רומניה כי חוסר שיכון מאלצנו לצמצם את העלייה […] אין ספק כי הדבר ינוצל נגדנו באופן הממאיר ביותר׳.שר העלייה שפירא חשש מקצב העלייה. ׳האוניה הזאת עלולה להגיע 4 פעמים לחודש ופרוש הדבר 5000 איש מרומניה. דבר זה אסון׳, אמר. הוא הציע לעכב את קצב פריקת האנייה ואפילו להשאיר את העולים יממה על סיפונה. היו גם הצעות לדרוש מהרומנים את הקטנת מספר המפליגים בכל מסע מטעמי היגיינה. אולם אנשי משרד החוץ הזהירו שהתערבות בקצב העלייה עלולה להביא לעצירתה. העלייה מרומניה נמשכה בקצב מוגבר עד שלהי 1951 בלי התערבות ממשלת ישראל ובלי ניסיונות השהיה מצדה.
ההסתייגות מן העלייה מרומניה אינה סותרת את ניתוח השפעת המורשת הקולוניאלית על הלך החשיבה של קברניטי מדיניות העלייה. הרומנים נתפסו כמי שעומדים בתחתית המדרג של יהודי מזרח אירופה. בהתאם לגישות של הומי באבא בדבר הריבוד הפנימי על בסיס הקריטריון של קרבה לתרבות אירופה היו הרומנים ׳הפרענקים של האשכנזים׳.
הערת המחבר : בעת דיון במוסד לתיאום ב־1950 ציינה גולדה מאיר שכדי להעלות את רמתם של ריכוזי עולים בפריפריה יש לשלוח לשם גם עולים מאירופה. לכן כאשר מגיעה אניית עולים מרומניה ׳מחלקים את החומר האנושי שבה ושולחים קצת רומנים הנה ורומנים שמה׳. ברל לוקר, יו׳׳ר הנהלת הסוכנות, שאל בלגלוג: ׳אלה הם נושאי התרבות?׳, וגולדה ענתה: ׳הכל יחסי. דרך אגב יש מהם אנשים הגונים ואנו חייבים להשתמש בהם להשבחת [כך!] ריכוזי עולים׳(מצוטט אצל מאיר־גליצנשטיין, מעמד ועדתיות, עמי 134)…עד כאן….
העיתוי והממדים של העלייה מעיראק הביאו לשיא את מעמדה של מדינת ישראל כמדינת שיבה, מדינה שהיא גם ביתם של יהודים ׳ילידים׳ מאסיה ומאפריקה, ואת מדיניות ההצלה שבאה על חשבונה של מדיניות הבניין.
עיראק, שיחסה העוין לישראל היה הקיצוני מכל מדינות ערב, חוקקה במרס 1950 במפתיע חוק שהתיר את יציאתם של היהודים. החוק נועד במידה רבה להסדיר את היציאה הבלתי לגלית של יהודים מעיראק, שהלכה וגברה באותם ימים. בעיני הממשלה העיראקית נועד החוק להביא לעזיבת הגורמים המתסיסים מבין צעירי הקהילה ושל בני השכבות העניות הרוצים לשפר את מעמדם הכלכלי. ראשי הקהילה היהודית וממשלת עיראק, ובמידה מסוימת גם ממשלת ישראל, לא ציפו שהחוק יביא לעלייתם של כמעט כל יהודי עיראק.
הדינמיקה שחוללה חקיקת החוק הביאה בפרק זמן קצר לשינוי חד בממדי העלייה ובקצב יציאת העולים. היהודים, שבעקבות החוק חשו חוסר ביטחון בעתידם, מיתנו את פעילותם הכלכלית והחלו לנסות לממש נכסים ולהמיר נכסי מקרקעין בהון. הדבר השפיע על הכלכלה העיראקית כולה והזין את התסיסה האנטי־יהודית שהתקיימה בעיראק כבר זמן רב. בשבועות הראשונים ניסו פעילי התנועה הציונית להניא את היהודים מלהירשם עד שיוסדרו דרכי היציאה ותוסדר סוגיית הרכוש היהודי. דחיית הרישום נועדה ללחוץ על השלטון העיראקי, שהיה מעוניין בעזיבה מהירה, לאפשר ליהודים תנאי יציאה נוחים יותר. השליחים הישראלים בעיראק גם המתינו להוראות ברורות מהארץ באשר להרשמה ותהו אם לאמירות בדבר רצונה של ישראל לקלוט רבבות מיהודי עיראק יש כיסוי או שאין הן אלא הצהרת כוונות בלבד. אולם כעבור זמן שונתה הגישה ביזמתם של הפעילים המקומיים של התנועה הציונית. הם הפיצו כרוזים ובהם קראו ליהודים להירשם לעלייה. אלפי יהודים החלו לצבוא על מרכזי הרישום. ייתכן שפצצה שהושלכה לבית קפה יהודי בבגדאד כחלק מגל ההתנכלויות ליהודים, שהלך וגבר באותם ימים, זירזה את ההרשמה, אם כי נטייה זו הייתה קיימת גם קודם לכן והרישום נמנע בשל קריאתם של הפעילים הציונים. בתוך ארבעה חודשים נרשמו 100,000 יהודים לעלייה. שאיפות משיחיות, התנכלויות של לאומנים ושל ממשלת עיראק ותהליך של התרוקנות הקהילה היהודית היו מהמניעים לכך שהסדר שנועד לפתור את בעייתם של יחידים היה לתופעה שסחפה כמעט את כל יהודי עיראק.