מורשת יהדות מרוקו

קולן של זמרות אלה השרות בקול נוגה על קושי פרידת הכלה מבית אביה, פלח דממת הבוקר ועורר את הלבבות לבכי, עין בוכה ולב שמח. השן שרות בערבית.

קולו לבוהא יעטיה לכיר                     אמרו לאביה יתן לו הטוב

די עטא בנתו לשבאב סגיר                  שנתן בתו לבחור צעיר

יא בלגיני                                         הוי בלגיני

אידא מסאת לערוסא לימן תכלליני        אם הכלה הלכה למי תשאירני

לוחס ולגרבא…לימן תכלליני               לגעגועים ולבודדות….למי תשאירני

עם אור הבוקר באים יחידי חברת גומלי חסדים לקחת את הכלה לבית החתן. מניחים אותה על כסא כשצעיף מכסה את פניה ואחד נושא את הכסא על ראשו ויוצאים לרחוב בשירים ורננות. כל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות ושני נרות דולקים נישאים על ידי ריבות המהלכות לפניה עד משגיעין לבית החתן שם מקדמין את פניה בחלב ובסוכר.

ומתפללין תפלת שחרית בבית החתן או בבית הכנסת קרוב. אחרי התפלה חוזרים לבית החתן לסדר החופה והקידושין. הכלה יושבת על כסא גבוה והחתן מקדש את בת זוגו. והיו נוהגין לקדש במטבע של כסף ובנוסח הקידושין "הרי את מקודשת לי בכסף זה". והב מברך ברכת האירוסין, ומקריא את הכתובה לאט ובנעימה. בכתובה כותבין את יחוסם של החתן והכלה עד הדורות הקדומים הידועים להם. אחרי הקידושין, הולכים אבי החתן ואבי הכלה עם הכלה עד הקיר הגובל בחצר, ושם נותנין בידה ביצה מגביהין את הכלה והיא זורקת את הביצה הנשברת על הקיר. שמא עושים זאת כדי לתת למידת הדין את חלקה, ועולתה תקפוץ פיה. בחינת " הפח נשבר ואנו נמלטנו ". או שמא לרמוז שהיא עומדת להיות ככלי שבור. בשאלות ותשובות מהר"מ מינץ, " וכן נוהגים לזרוק תרנגול ותרנגולת מעל ראש חתן וכלה למעלה מן החופה אחרי ברכת נישואין וסמך לזה מבגדות דהנזיקין וזאת לשון המנהגים : כי תרנגול ותרנגולת כלומר פרו ורבו כתרנגולים. מנהגי חופה אחרים היו "בשבת של ז' ימי החופה באות חברות הכלה לבקרה, ומחלקת להן "אלחפנא" – מלוא הקומץ גרעינים – ושמה אותם בצרור שנותנת להם.

ואחר כך עורכים את השולחנות ומגישים כיבוד לכל הנוכחים. המסיבה העיקרית היא בלילה קודם הייחוד, וממשיכים במסיבות עד יום רביעי הבא הנקרא " אסעאייא ", שאז הוריה מזמינים את הזוג ובני משפחתו לביתם. ומזמינים את קרוביהם. ואחר הסעודה נותנים לה מתנות. טקס זה נקרא " אסבאח " והזוג נשאר בבית הורי הכלה שבוע או שבועים. והכלה רק מתענגת אז בבית אביה, לאכול ולשתות. משחוזרת אחר כל בלית בעלה, מתחילים חיים רגילים של בני הזוג. הבעל יוצא לעבודתו והיא מסדרת ועוזרת בענייני הבית ליד חמותה, אין האשה יוצאת לקנות מצרכי אוכל, ראש המשפחה הוא הקונה את המצרכים ומביאם לבית. האשה מכינה מהם מטעמים, כל האשה בילתה את רוב זמנה בבית. לפעמים יצאה לקנות בגדים ובדים בשביל בני הבית, ואז היא יוצאת לשוק. גם עבודות הנשים נעשו בבית. המעבידים הביאו להן את העבודה, כך נשארת האשה זמן רב בבית ודואגת להחזקתו, ומטפלת בבניה, אין האשה משתתפת במסחר הבעל ובודאי שאים מקרים בהם האשה דואגת לפרנסה והבעל מקדיש זמנו לתורה.

מעטות מאד הנשים העוסקות במסחר מחוץ לבית, היו אלו בדרך כלל אלמנות החסרות משען כלכלי, שנאלצו לפרנס את עצמן ואת ילדיהן הקטנים. הללו אף נתחתנו בשנית יש שהמשיכו בעיסוקן לאחר חיתונן. אין להסיק מכך שהנשים לא יצאו מפתח ביתן.ודאי שלא. הן יצאו לביקורים אצל בני המשפחה. ביקורים אלו היו נעשים בדרך כלל בקבוצות קטנות. הכלה או הכלות עם החמות או הבת עם אמה, האחיות זן עם זה הלכו לבקר קרובי משפחה. ובילו לפעמים ימים שלמים בבית אחר עד שהבעל חוזר מעסקו ובא לקחת את אשתו הביתה.

חייו הפרטיים של הזוג.

הזוג חי, בשנים הראשונות לפחות, עם ההורים בבית אחד, ולפעמים אפילו בחדר אחד, בו הוקצה לזוג החדש ה " כאמייא " אצטבא מוגבהת הרבה, שוילון פרוש לפניה ולעת השינה עלו בני הזוג לישון על מטתם שם. ברור שבמצב זה, התנהגותן של בני הזוג הייתה מאופקת וצנועה, מחמת הבושה בפני בני הבית העוקבים אחר צעדיהם, עם הזמן נעשה הדבר הרגל. ואפילו כשנמצאו אחר כך בחדר לבד, לא האירו פניהם זה אל זו. וזה כרם לחיי קדושה וצניעות והיחסים נשארו יחסי כבוד ואהבה נסתרת. בזיווג שעלה יפה הבעל כיבד את אשתו והשתדל להנעים את הרגשתה בבית אביו. גם האשה כיבדה את בעלה, טיפלה בו במסירות ושירתה אותו ואת בני הבית בו מצאה את אושרה. אבל כמובן שהיו זיווגים שלא עלו יפה. וגם כשעלו יפה היו ביניהם לפעמים חיכוכים. אחרי מריבה עם החמות או הבעל, הייתה האשה הולכת לבית אביה ונשארת שם בהסתר פנים עד שהבעל בא לפייסה וכשלא נענתה לפיוסיו הרבה לשלוח אנשים נכבדים שישכנעו אותה לחזור. בדרך כלל חיכוכים שצצו בתקופה הראשונה לנישואיהם נעלמים לאחר שהתרגלו זה לזו במשך הזמן.

האשה בימי נדתה.

התנהגות הזוג בימי נידת האשה מעוגנת בהלכה כפי שבוטאה בשולחן ערוך של רבי יוסף קארו המחבר זלה"ה. אין מנהגים מיוחדים לצפרו בנושא זה, מלבד מה שנהגו הנשים לייחד מגבות לעצמן ולהתנגב בהן. בצפרו בימים הראשונים היו טובלות בנהר, על ידי פרישת סדין. ולפני בוא הצרפתים למרוקו בנתה הקהלה מקוה טהרה בצפרו, שמימיו נמשכים מן הנהר. גם הגברים הלכו למקוה טהרה בעיקר בערבי שבתות ובערבי חגים. ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו טובלין לקריין כל בוקר.

רבי דוד עובדיה אסף, וליקט תעודות רבות שהוא מביאן בספר אחר, להלן תעודה מספר 124 בנושא טבילת הנשים בנהר כפי שזכרנו למעלה.

בתעודה מספר 124 מביא רבי דוד את הדברים הבאים.

התע"ז – ב"ה.

טופס והעתקת שטר נדרשנו להעתיק וזה נוסחו בהיות כי הנהר שעובר בקצה החצירות בזה האלמללאח ידוע ומפורסם שהנשים תמיד עושים בו טבילת מצוה מימי אבותינו נ"ע ובימינו, ואין מעכב עליהם שום אחד מבעלי החצירות הנזכרים בין שעברו בין שהם היום ונמצא לפי זה שהחזיקו הצבור בזה ואין שום אדם יכול עליהם בזה ובר מן דין שהעידו עדים כשרים ובררו בעדותם ונתקבלה כראוי בפנינו ובפני הקהל נר"ו. והעידו ואמרו שקודם שבנו קצת מהחצירות הנזכרים והכניסו הנהר הנזכר לרשותם זה כמו חמשה וארבעים שנה ופחות כפי זכירתם וכפי ידיעתם שהיה על שפת הנהר מחיצה של קוצים והיו הנשים מאהלים בהאלחווייאך – סדינים – וטובלים בהם ונמצא שהיה לצבור בזה חזקה קודם שיכניסו הנהר לרשותם ולכן אין שום אחד מבעלי החצירות הנזכרים יכול לעכב שלא לטבול הנשים בנהר הנזכר טבילת מצוה. ולא יכול לעשות שום עניין בנהר לעכב הטבילות מצוה כלל ולראיה חתמנו פה ברביעי לאב יה"ל שנת חמשת אלפים וארבע מאות ושבעה ושבעים ליצירה ושריר וקיים וחתומים על זה החכם השלם הדיין המצוין כמוהר"ר שמואל אבו חותא זלה"ה והחשוב הדיין המצוין כמוהר"ר ישועה בן החשוב הדיין המצוין עצום ורב כמוהר"ר משב אבן חמו זלה"ה ונתקיימו לנא חתימות כדחזי והתיבות הכא תמ"ת וקיים.

שלמה א"א מימון אביטסול סיל"ט – אברהם א"א יעקב אציני סי"ט – סוף התעודה.

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה-ערך ג' –תשל"ו- עמוד79-77