רשמקול-וכלב-נחייה-עוזיאל-חזן-חלק-1-3


רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 1/3

עוזיאל חזן

עוזיאל חזן-רשמקול וכלב-נחייה

אורות וצללים, זה כל מה שהיא ראתה, גם צורות של עצמים לעתים. אבל היא הסתדרה עם זה לא רע. כל בוקר היא עשתה את דרכה מאחד המרכזים האלה לקשישים ולנכים, המספקים תעסוקה בעבודות יזומות, יותר כדי להשכיח את החושך הזה שמאחורי העיניים, מאשר בשביל הפרנסה.

 

פגשתי אותה באחת מאותן הפסקות שלי של צהריים, שיש בהן תמיד התחבטות למציאת מסעדה תורנית; אתנחתאות של מרווח נשימה, של נטישת הניירת המלחיצה על שולחן העבודה. אותה אנחת רווחה שבדחיפת כורסת הישיבה לאחור. אחרי כן ההתפרצות הזו אל הרחוב. הארוחה, ואחריה השוטטות ללא יעד. סקירה אקראית של פרצופים חולפים בתוך ביבר של אוויר. שטף הגירויים הזה הפועל על כל החושים, בצבעים, בריחות, בקולות, במראות, במגע של התחככות – כל מה שמעוררות הדמויות, הלבוש, הפנים, הגוף, העצמים, התנועה של החומר ושל הבשר…

 

אורות וצללים זה כל מה שראתה רג'ינה. סתיו 1995. קלטתי אותה כשמדדה את מעבר החצייה לכיוון כיכר "המשביר". מקום מועדף לחבירה זו או אחרת, לפגישות עיוורות, להפגנות מזדמנות ולהחתמת עצומות. זה גם האתר לנגנים עולים ולמנורת הקנים של חב"ד בימי החנוכה. שרידיה של טליטא-קומי היקנו לכיכר יחוד נוסף, נופך ארכיטקטוני-היסטורי שהרשויות הותירו בה בסמליות עלובה. זאת כדי לצאת ידי חובת תפארת העבר, בד בבד עם ריצויים של גורמים הסותרים זה את זה: "הנודניקים" הדבקים ב"חורבות" העבר לעומת אנשי הקידמה, חובבי גורדי השחקים, והקבלנים, המשלשלים לקופת העיריה המדולדלת אגרות בניה והיטלי-השבחה שמנים.

 

עתה נותר שם כותל זכרון לדאבה. השעון המקורי העתיק שננעץ בראשו של קיר מחודש, תקתק בהתרסה את עליבותו של הזמן. שלט העץ המקורי של בית-היתומים ניצב שם מעל בית שאיננו. הוא נראה מיותם באותיות לטיניות גדולות החרותות על מצבה. כל כך הרבה בתים יפים ועתיקים מתים בעיר הזאת המתחדשת בקצב מצמרר, משכיח.

 

אבל רג'ינה מה לה מכל אלה. כל עולמה הינו אורות וצללים. כמו הצל הזה שלי שחסם לה את משטח האור הקרוב, מייד לאחר שניתקה ממעבר החצייה והניחה את פסיעתה הראשונה על מרצפות האבן של כיכר המשביר. נעמדה מול עגלת הנכים של מוכר האסימונים שנופף בידו וקרא בקול: "אסימונים, טלכארט".

"שלום רג'ינה" הקדמתי, לפני שתצעד הלאה לעולמה הסגור ואני לא אוכל לעכב בעדה.

"מי אתה?" שאלה רכות וללא רתיעה, כפנייה למכר נשכח.

אולי היה זה הקול שלי מן העבר ואולי היתה זו ההבחנה הטמירה הזו המוקנית לעיוורים.

"חבר לשעבר של שייקה, למדנו יחד" אמרתי ללא הקדמות מיותרות כדי לצמצם את מרווח המבוכה והזמן.

נאנחה, מה זה עוררתי בה. ככה זה כשאתה מדלג על השנים והארועים ונופל למישהו בהפתעה, עם חוליות רבות חסרות. היא זכרה משהו אך לא הייתי בטוח שזיהתה אותי בבירור.

"הוא נפטר לפני שנה" אמרה בנגיסת שפתיים. חיוכה הומר במבט חתום מאחורי השתיקה והחושך. לחייה ומצחה נותרו עגולים, בוהקים, ללא קמט של גיל או של הבעה.

פנים לא פגומים, נקיים מכל אותם רשמי חוץ מזיקים. שמורים מאחורי המסך השקוף הזה של אורות וצללים.

"כן, הפציעה הקשה במלחמת ההתשה הכריעה אותו לבסוף" אמרה רג'ינה בינה לבינה לאחר דקות של דומיה, דברים שהיו מוכרים לי. כך, הפציעה הכריעה אותו לבסוף. נשכתי את שפתי.

רג'ינה חייכה נוגות מתוך השתיקה. סדקים זויתיים מבין עיניים כבויות. היא רק כאבה אותו מבפנים. נוגעת בזכרון פניו. למרות זאת היתה שמחת החיים שלה שלימה. אולי מתוך השלמה מוחלטת, של סוף ידוע מראש עוד מראשית הכירותה אתו. שמחת חיים – אולי מתוך הרצון לשמר בה את החיוניות הזו עבור ילדיה; ואולי משום שלא ראתה את פניו מעולם, רק חשה אותו, קוראת אותו מבעד למסך של אורות וצללים. בכך נחסכה ממנה ההתמודדות עם זכר דמותו, עם תווי פניו – אלה התמונות החולפות מן העינים אל תאי הזכירה ומשם מחלחלות אל קרקעית הנפש ושבות ועולות על גלי החשמל.

"את זוכרת אותי?" ביקשתי לשחררה ממועקה מצטברת.

"כן" השיבה בהיסוס ואני היקלתי על מבוכתה כאשר שבתי לשנת 1970, לבניין רוזנבלום, למחזור הראשון של הפקולטה למשפטים בהר הצופים. שייקה החסיר שעורים. אני נסעתי פעמיים בשבוע לביתו ברחוב הרב-ברלין כדי להקליט לו את החסר.

"אתה מיכאל" קבעה בסומק פנים, בנימה של גילוי. המבוכה האצורה נמוגה ממבטה. שלחה ידיה אל פני, מבקשת בהם תווי זיהוי, מציירת בהם רשמי עבר, מחייה דמות נשכחת בלטף אצבע. אני זכרתי ושאלתי לשלום הילדים גיא והילה, ילדים יפים כל כך, כמו נוצק בהם כל הנוגה שנחסך מהוריהם.

ואני נזכר בוויכוח ביניהם על עתיד ילדיהם ועל שנות אחרית. האם לכשיגדלו ישלחו אותם ליחידות קרביות. ורג'ינה מצננת את זעמו, הבא בכאבו, ואומרת באופטימיות שעד שיגדלו לא יהיה צורך בצבא לוחם. ושייקה משיב לה, שלעולם יהיה צבא כל עוד קיים היצר הרע. אחרי כן מתלהט בדבריו ונסחף לתחזיות מרות וקודרת על פרחי נערים שהורים יגדלו ויאהבו והם ילבשו מדים, יפצעו וימותו, אז מה הערך לכל ההמשכיות הזו? הוא מביא לה את דבריו של חברו ליחידה, חיים הצבע, אותו פגש בלוס-אנג'לס, כששייקה נסע לאחד מביקוריו לצורכי ניתוח בראשו. חיים אמר לו שמייד אחרי מלחמת ששת-הימים הוא לקח את משפחתו ובא לכאן, כדי שבניו לא יהרגו במלחמה הבאה.

רג'ינה מהסה אותו בהינף יד שאינו מגיע לעיניו, להכרתו. היא מכנה את בעלה רואה שחורות ואת חברו – פחדן. אבל שייקה מדבר מתוך הכאב שלו, הווא יודע שאת הגנים שלו איש לא יוכל לקחת מילדיו; הם בודאי לא ישאלו את ההורים וילכו בעקבותיו ליחידה לוחמת. לא כרבים בדור הזה היודעים לחמוק מסכנה, חכמים לשרוד, אוחזים החיים בגרונם, יונקים מפטמות ההנאה הרגעית ולא מפי הסכנה, הכבוד והגבורה…

 

רג'ינה מסרבת בנימוס לכוס קפה. היא אינה רגילה להתעכב זמן רב במרוצה. היא בוצעת את האור בתנועה. התנועה עוזרת לה לשכוח. היא חותכת מילות פרידה מנומסות. מנתקת מגע ומוחקת רשמים מעיקים. הסבתי מבטי אחריה. זקופה וגאה הלכה בין ההמון הרואה, אסופה בעולמה הסגור, אפופה באפלולית הצוננת שמאחורי עיניה. ואני ביקשתי למלא את תחושת הייתור הזו הבאה בריקנות. אמרתי אלך אל העצמים עתירי הצבעים, הנושמים חיים.

נשאתי את הבל פיהם וזיק מבטם של העוברים ושבים. בפתח הכל-בו חיטטו השומרים בכלי. מצאתי את עצמי תועה בין מדפיו של מדור הבשמים. דיילת ניסתה לפתות אותי במי גילוח חדשים. התרוצצתי בדופק מוגבר בתוך הרחש והמלל, המישוש, החיכוך והרשרוש. אני קונה, משמע אני קיים! מעמיד במבחן את כל החושים. יצאתי והתישבתי על ספסלי האבן הצמודים לכותל טליטא-קומי, קשת מחוררת בפתחים עגולים. אנשים התמכרו בעיניים עצומות לשמש סתוית.

הרהרתי בשייקה המת, נזכרתי בשייקה החי במלוא תפארת המטר תשעים שלו, כעמוד קורינתי יצוק בתשעים וחמשה קילוגרם של שיש קררה. חצי יובל שנים חלף מאז נעניתי למודעה הקטנה שנתלתה על לוח המודעות של בניין רוזנבלום, הבניין הישן והמסוגנן על ההר: "דרוש סטונדנט למשפטים בשכר להקלטת שיעורים לסטודנט עיוור, בביתו. נא לפנות לשייקה. טלפון…"

התקשרתי, קול עמוק הדהד מעברו השני של הקו.

שייקה שאל ללא כל שאלות הבהרה אם אני מוכן להתחיל מייד. קבענו להיפגש בכניסה לבניין, ליד הדלפק של השומר מאיר. זה היה תמיד מזכיר לי במאור פנים ובמבטא מרוקאי כבד: "הכרתי את אבא שלך בקזבלנקה" ואני הייתי מתעכב לידו ומניח לו להפליג על גלי הערגה של ימי נעוריו. שייקה הגיע. מבנה גופו התאים לעוצמת קולו. הוא פסע בטוחות וכלב-הנחייה מותח את רצועת העור לפניו. ניראה כספינקס הצופה פני המדבר. עיניים אפורות כבויות. ימינו אוחזת ברסן כלבו ושרוול שמאלו הקטועה אסוף בפיתולי קמט לתוך כיס מכנסיו. לבש אפודת צמר עבה ונראה כרועה קדמון וכלבו. מיהרתי אליו, נוגע בכתפו, מקדים מגע למלים, מפזיל מבט הערצה לעבר הכלב המאולף שטלטל לעברי עיניים זגוגיות. שייקה חש בודאי יום יום, אף כי לא יכול היה לראות, את כל טוב הלב הזה שיש בכלב ואין באדם.

"שלום שייקה", הושטתי מוכנית יד ומייד שמטתי אותה.

"אתה מיכאל"

"כן"

"וזה רקסי", אמר וקידם את הכלב לעברי.

"כבר היכרנו במבטים"

התיישבנו על גדר האבן, הרחק מהמולת הטרקטורים והדחפורים שפצעו וגימדו את ההר הציורי הזה, של צופי המקדש, של אביגדור המאירי. באותם ימים של ראשית שנות ה – 70 היו בניין רוזנבלום ובית-חולים הדסה בין הבנינים הבודדים על ההר.

שייקה טפח לי על כתפי וחייך. רגע של אושר או של שביעות רצון. ואני חששתי שעיוורים אינם מחייכים. שאלתי איך הסכים מייד מבלי להכיר אותי והוא ענה שהוא יכול לנתח אופי לפי קולו של אדם. אחרי כן מתח חיוך צלקתי על פניו שהפעם היה בו מיזוג שמן הטוב, הזעם והעווית. שייקה סיפר שהוא סיים את לימודיו במדעי-המדינה והיה בדעתו להירשם לקורס צוערים של משרד-החוץ ובגלל פציעתו, החליט ללמוד משפטים. בנימה של התנצלות הסביר שהוא קולט מהר ולכן לא יכביד עלי. הוא דיבר על שכר שישולם לי ישירות על ידי משרד-הבטחון ואני סירבתי לקבל תמורה. שייקה ניתכסה לרגע באדמומית שבערה באוזניו ולאחר שעיכל את המבוכה, ניסה שוב להפציר בי. אחרי כן אמר, אומד את מאמצי לסיייע בידו, שהוא לא בטוח אם יעסוק בסופו של דבר במקצוע עריכת-הדין.

ואני דווקא דימיינתי לי אותו, כענק ברוחו הפרועה, נוהג נמר מאולף וניצב באולמי הצדק; טוען בלהט דברים על עוול ורשעות, זדון ומלחמה, עיוורון ואיברים קטועים; מקפיא את דמם של אדוני המשפט, העוטים גלימות שחורות וחורצים גורלות.

אלא שהוא קורא את רישומי המוח כפי שהוא ממשש כתב ברייל. מצנן את דימיוני הפרוע ומפרש לי טעמו של לימוד, במילים מהורהרות, קטועות. מזמין אותי לקפטריה ושם הוא פותח בסיפור פציעתו.

 

"אני מכורבל בשק שינה, בתוך מעטפת חמה ולחה, כעובר ברחם אמו. את צינת אשמורת-הבוקר מפלחת הקריאה, המרעידה את העצבים כל פעם מחדש: "השכמה, השכמה, כולם לקום!". הקושי הזה להבקיע את קורי השינה מתוך חממה מגוננת. להתחיל עוד יום מפרך ומסוכן של פתיחת ציר בגזרה הצפונית של התעלה, מתוך בסיס היציאה – מחנה אוהלים אובד בין חולות עירומים בסיני.

באור ראשון של שחר, אני מדדה בעצלתיים לכיוון עוקב המים שזרועותיו שמוטות ארצה, כעגלה שהסוסים נסו ממנה. אני מתחיל במבחן אומץ של התזת מים קרים על הפנים. מברשת גילוח ביד האחת והשניה מטלטלת שבר ראי, מעוות צורות שכזה, כמו ביקש לסייע בטשטוש זמני של הזהות. ארוחה חפוזה באוהל חדר האוכל. את הביצה הקשה אני אוכל כמעט עם הקליפה. מוקראים שמות היוצאים למשימה. אלה גוררים גוף מנומנם לעבר "מרכבות-הברזל המסורבלות" – זחל"מים למודי נסיון ממלחמת העולם האחרונה. מעמיסים תחמושת, מתקינים מקלעים על החצובות. היום מפציע לאטו (כגוזל המבקיע את קרום הביצה), מטיח אותנו בהדרגה אל המציאות. מפקד המחלקה, צעיר בדרגת סגן, נותן את האות. מתחילים לנוע לעבר כביש קנטרה, עיירה מצרית הרוסה, על הסואץ, פצע מדמם של מוראות המלחמה. אנו מגיעים לכביש. שם מחכה לנו מחלקה של שלושה טנקי "פטון" וגשש בדווי. השיירה מתקדמת לאטה בהרכב שתי-וערב, שבוודאי יש לו הגיון צבאי כלשהו: זחל"ם מוביל שאחריו צמד טנקים, שני זחל"מים וטנק מאסף. בכל זחל"ם יושבים ששה חיילים. לפני פתיחת הציר מסייר מטוס בוכנה מסוג "דרור" לאורך כל הציר, במטרה לגלות חדירה, אלא שהמצרים החוצים את התעלה יודעים להתחפר היטב בצדה השני של הסוללה, כך שבתצפית אוירית קשה לגלותם.

רשמקול וכלב נחייה-עוזיאל חזן- חלק 1/3

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר