מורשת יהדות מרוקו

תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים

משה שוקד

הדת היתה מרכיב בסיסי בחייהם של מרבית העולים שהגיעו מצפון־אפריקה. חכמי התורה ונושאי התפקידים הדתיים מילאו תפקיד מרכזי בהנהגת קהילותיהם. העלייה לארץ העמידה הן את מסורות התרבות והדת שאותן הביאו העולים, והן את המנהיגים הדתיים, בפני התמודדות קשה עם תנאי־סביבה־וחברה חדשים. החברה הסובבת את העולים בישראל היתה מעיקרה חילונית, וארגון השירותים הדתיים בה היה מבוסס על עקרונות שונים מאוד מאלו המוכרים בחלק מקהילות צפון אפריקה. בפרק זה נדון בתהליך התמורה שחל במנהיגות ובאורח־החיים הדתיים בקהילה של יוצאי הרי האטלס. לצד ביטויי התעלות דתית אישית, מגלה מחקרנו תופעות של עקירת המנהיגות הדתית המסורתית, וקשיים בניהול הפעילות של בית־הכנסת. אנו רואים בתופעות אלו סימני תהליך־מעבר ממנהיגות דתית בעלת תכונות כריזמטיות, שהיתה משולבת באליטה הכלכלית והפוליטית המסורתית, להנהגה דתית פורמאלית, הפועלת מכוחו של מינוי מינהלי.

העלייה לישראל זיעזעה את סדרי הקיום הפיזי, החברתי והרוחני, הן של היחיד והן של הציבור, בקרב יוצאי הרי האטלס. בפרק זה ובפרק שאחריו נתאר כמה מהמתחים והשינויים שהתבלטו בחיי הקהילה. הסדר המעמדי עורער על־ידי ההזדמנויות השוות שעמדו בפני כל העולים, וכן על־ידי ההסתגלות הכלכלית האישית השונה של כל אחד מהם. כך נתאפשר לאלה שהיו דלי־אמצעים במרוקו להתחרות בהצלחה עם אלה שהיו אמידים ובעלי־השפעה. בהגיעם בשנת 1957 לרוממה שייכו המתיישבים את עצמם לאחת משלוש קבוצות־קרובים, שנודעו על־פי שמות המשפחה: סבאג, ביטון ומכלוף וכך אף זוהו על־ידי אחרים. באסאמר נהנו בני סבאג, שמרביתם עסקו במסחר, ממעמד כלכלי וחברתי טוב יותר משל בני ביטון, שרובם היו בעלי־מלאכה נודדים. בני מכלוף, שהיו אומנים בעלי מיומנויות גבוהות יותר ומקרבם יצאו כמה מלמדני הקהילה, נמצאו בעמדת־ביניים. ברוממה פחת מספרם של בני מכלוף. בני סבאג ניסו לשמור על עליונותם הקודמת, בעוד בני ביטון ניסו לדחוק את בני סבאג ממעמדם הקודם. אנשי רוממה התחרו ביניהם בתחומים אחדים: בתחום הכלכלי, הדתי וכן בתפקידי ההנהגה במושב. בפרק זה נבחן את התופעות המעידות על שינויים עמוקים המתחוללים בעדה זו, כפי שהם משתקפים בעמדה המתערערת של המנהיגות הדתית הקהילתית. נראה כיצד המנהיגות המסורתית, שהיתה בעלת תכונות כריזמטיות ותכופות נחלתן של משפחות מסוימות, הודחה והורחקה מהקהילה (על־ידי גורמים חיצוניים ופנימיים כאחד), אף שלכאורה נראה היה כאילו פרשה מרצון. עם זאת, מתברר כי דווקא לאחר שהורחקו, עלה בידם של מנהיגים אלה להפעיל חלק מסמכותם המוסרית והרוחנית על בני קהילתם. בני העדה שנותרו בלא מנהיגות העבר שרויים היו במבוכה ובערעור הסדר בתחום הדתי. תנאים אלה עשויים להביא למיסוד דפוס ארגוני חדש של חיי הדת.

אנשי רוממה, צעירים וזקנים כאחד, הקפידו בשמירת מצוות, קלות כבחמורות. עם זאת היו חיי הדת במקום מלאי סתירות. תכופות ביטאו אנשי רוממה את התחושה, כי מאז הגיעו לישראל השתפר מעמדם הדתי האישי לבלי הכר (וזאת בניגוד גמור לג׳רבאים תושבי צפונית: ראה פרק שישי), אך הם גם הרבו להתלונן על ירידת המוסר והאמונה סביבם. החוויה הדתית, שבה התנסו בארץ, הושפעה עמוקות מהחייאת השפה העברית, שאיפשרה להם להבין את ספרי הקודש ואת התפילות. כך, לדוגמה, אחד המתיישבים שהיה במרוקו סנדלר עני, התוודה באוזני יום אחד בתום ברכת המזון: ׳רק בישראל התחלתי להבין את התפילות. במרוקו אמרנו את ברכת המזון כאילו היתה זו פקודה של בעל־הבית, מבלי להבין את הסיבה. כאן, ברוך השם, כשאני אומר ״ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו״, אני יודע על מה אני מודה לה״. פני האומר נהרו שעה שהסביר גילוי זה. בהזדמנות אחרת, במסיבה שערך אחד המתיישבים לציון רכישת ספרי הזוהר, התעורר ויכוח בין עזיז סבאג, בנו של ראש הקהילה האחרון באסאמר, לבין הרב של רוממה (שלא היה מאסאמר, אלא נתמנה לתפקידו מטעם משרד הדתות), סביב השאלה: האם בת פרעה ובת יתרו היו מזרע אבותיהן. עזיז טען כי שתיהן נשלחו על־ידי מלאכי שמיים ואומצו לבנות על־ידי אבותיהן. לביסוס טענתו רצה עזיז להביא ראיה מספר שהיה לו בביתו. לפני שיצא להביא את הספר העיר: ׳במרוקו היינו עם הראש, בישראל נעשינו לעם הספר׳. הוא הסביר שבמרוקו רווחו סיפורים שנשתמרו בזכרונם, ואילו בישראל יכולים הם ללמוד ולבדוק בספרים. מהפכה תרבותית זו היוותה מקור לסיפוק דתי עמוק בקרב רבים מאנשי רוממה. הישג זה נתבלט עוד יותר עקב האפשרויות הכלכליות החדשות שאיפשרו למספר גדל של מתיישבים, ובעיקר לאלה שהיו חסרי רכוש והשפעה במרוקו, לרכוש ספרי קודש, כדוגמת ספרי הזוהר, ואף ספרי־תורה שעלו כסף רב. בבעלותם הפרטית של אנשי רוממה, שמנו פחות מארבעים משפחות, היו שמונה ספרי־תורה (ספר־תורה נוסף נתרם על־ידי משרד הדתות). מספר זה עולה על הדרוש לתפילה בציבור, והוא יותר מן הממוצע של ספרי־התורה במושבים ובערים השכנות.

בני רוממה הביעו את דבקותם הדתית ואת שביעות־רצונם מהישגיהם בישראל גם במתן תשורות יקרות ותרומות כספיות נדיבות לקישוט ולהרחבת בתי־הכנסת שבמקום. הם נדבו סכומי־כסף גדולים בעת מכירת מצוות, וכן נדבו לצדקה ולתמיכה בתלמידי־חכמים, שבאו לשהות בשבת או בחג אצל משפחות המקום. אף שבני רוממה התמרמרו על נטל המסים, ולעתים סירבו לשלם את חלקם במימון השירותים והמוסדות של הכפר, גילו נדיבות רבה בתרומותיהם למוסדות דתיים שונים, שנציגיהם ביקרו בקביעות בכפר, וכן לתלמידי־חכמים ממוצא מרוקאי שטענו לזכות אבות. בני רוממה אף הוטעו לעתים על־ידי מתחזים, אשר ניצלו לרעה את נדיבותם ומידת הכנסת־האורחים שלהם.