מורשת יהדות מרוקו

אלה שאינם מועמדים להתיישבות, יהיו חייבים לעבור בדיקה רפואית. אם מפאת קשיי תחבורה, לא יוכלו המועמדים להגיע למקום הבדיקה – רשאי גרניקר לאשר אותם לעלייה, גם ללא בדיקה רפואית. גרניקר הוסמך גם לאשר עלייה בלתי סלקטיבית של כפרים שלמים, בתנאי שמספר המקרים הסוציאליים בהם לא יעלה על 10%.

כפרים אלה, יעברו את הבדיקה הרפואית בקזבלנקה – רק לצורך אבחון מחלות ולא לשם פסילת הזכות לעלייה. גרניקר העריך שניתן להעלות מהרי האטלס כ – 1.500 משפחות של עובדי אדמה. היו מקרים בהם לא הצליח השליח הישראלי להגיע לכפר מסוים, ואז היו שולחים אליו רצים – מדוע פסח עליהם, האם הם גויים ?

המסירות הרבה שגילה גרניקר בעבודתו, והצלחתו ברישום עובדי אדמה יהודים מהרי האטלס, עוררה את " קנאתם של שליחים אחרים. תוך זמן קצר, החלו להישמע בירושלים טענות, כאילו גרניקר מרבה בפיזור הבטחות שהסוכנות היהודית אינה מסוגלת לממשן.

ד"ר מתן נחלץ מיד להגנתו של " השליח מנהלל ". במכתב לתנועת המושבים, מיון ה -10 בינואר 1955, כתב ד"ר מתן לאמור : " הייתי בסיור עם מר גרניקר במשך 24 ימים. ביקרנו ב- 26 כפרים ונפגשנו עם כ – 5.000 יהודים.

ידוע לי שגרניקר הסביר למועמדי לעליה ולהתיישבות את כל הקשיים המחכים להם בארץ. לעתים, היה אפילו מגזים בקשיים אלה, כדי להיות בטוח שהעולים יהיו מוכנים לכל. לא שמעתי אף פעם שגרניקר הבטיח לאנשים תנאים נוחים, להיפך – הוא היה מתאר בפני המועמדים תמונה יותר אפורה מאשר במציאות ".

ב – 18 בינואר 1955, הזהיר גרניקר במכתב אל יושב ראש מחלקת העלייה ש.ז.שרגאי, כי שערי מרוקו עומדים לפני נעילה. במקרה כזה – יהודי הכפרים יהיו הראשונים לפורענות. הוא טען כי יהודי האטלס, הם החומר האנושי המתאים ביותר להתיישבות, וכי חומר זה עולה ברמתו עם החומר שהכיר.

" כולם אנשי עבודה וכולם תובעים – העבירו אותנו לארץ, תנו לנו אדמה ואנו נאחז בה בציפורניים " – כתב גרניקר.

בסוף פברואר 1955 , ראה גרניקר ברכה ראשונה בעמלו : קבוצה ראשונה של עובדי אדמה יהודים, מהכפר איית בוגמאז, הגיעה ב – 24 בפברואר לנמל חיפה והועברה הישר למחנה ההכשרה " חרובית " בחבל לכיש. בתום ההכשרה, עברו 57 משפחות להתיישבות ב " עוצם " ועוד 13 משפחות הצטרפו למושב איתן של הפועל המזרחי.

אף על פי כן אין לומר כי הדרך לעלייתם של כל יהודי האטלס הייתה כבר סלולה. ב – 28 בפברואר 1955, כתב לוי אשכול לגרניקר כי מפאת קשיי תקציב, אי אפשר יהיה לקלוט יותר מ – 500 – 600 משפחות מתושבי הכפרים שאורגנו על ידו.

על כן, הוא תבע ממנו להפסיק את תזוזת הכפרים – עד להודעה חדשה. " עליך לעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה…" כתב אשכול.

אך המצב הפנימי במרוקו הלך והחמיר והלחץ לעלייה גבר. בהתאם לכך, הגיע יצחק קורן, מזכיר תנועת המושבים באפריל 1955, לסיכום הבא :

1 – בעלייה מצפון אפריקה תינתן זכות קדימה לעלייתם של היהודים הכפריים.

2 – יש להימנע מלהוציא מהכפרים אנשים שמבחינה בריאותית וסוציאלית, לא יוכלו לעלות להתיישבות חקלאית, פרט למקרים בהם השארתם של אותם אנשים תמנע עלייתם של יתר בני המשפחה, או במקרה שתהיה נשקפת סכנה לחייהם, לאחר צאת הצעירים. במקרה כזה יעביר יהודה גרניקר את אותם היהודים לקזבלנקה ושם תטפל בהם מחלקת העלייה.

סיכום זה נתקבל על דעת הסוכנות היהודית. ב- 5 במאי 1955, שיגר שרגאי לתנועת המושבים העתק מההנחיות ששלח לנציגו בקזבלנקה, עמוס רבל :

1 – זכות קדימה לעלייה ממרוקו תינתן לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותיים מערי השדה.

2 – יש להורות לשליחי תנועת המושבים, כי בכל מקרה שמשפחות לא אושרו לעלייה – יועברו משפחות אלה לערים הגדולות, על חשבון הקהילות המקומיות ועל חשבון הג'וינט. על ידי כך יחוסל הכפר כולו ולא יוותרו בו יהודים.

3 – הארגונים ההתיישבותיים יקבלו כמחצית מהעולים הללו.

4 – שליחי תנועת המושבים במרוקו הם שליחי מחלקת העלייה ופועלים על פי הוראותיו.

ב – 24 במאי 1955, התלונן גרניקר במכתבו לשרגאי כי יש עיכובים בהפעלת הסדר זה. הוא טען כי הבטיח ל – 700 משפחות מ – 40 כפרים, כי יוכלו לעלות בקרוב ארצה. אך בינתיים חלפו 7 חודשים ואין תזוזה בעניינם. גרניקר סיים מכתבו באומרו כי הוא אומנם מנסה להרגיע מבטיח כי " הגאולה קרובה ", במקום זאת חשים הכול כי " הקרקע בוערת ".

באוגסט 1955, במלאת שנתיים להדחת סידי מוחמד בן יוסף, התערער הביטחון הפנימי במרוקו בצורה מסוכנת. גל של מעשי אלימות שטף את המדינה ופורעים ערבים ערכו טבח אכזרי בקרב האזרחים הצרפתיים בקזבלנקה.

דבר זה הגביר את הפחד בקרב היהודים בהרי האטלס. הם באו לקזבלנקה וסיפרו כי שכניהם המוסלמים אומרים להם : " צאו ולכו, הבתים אינם בתיכם והאדמה אינה אדמתכם ". יהודים ברחו מכפרים שונים, השאירו הכול מאחוריהם והגיעו לקזבלנקה כשרק גופיה לעורם.

קיימת הייתה תחושה שהאדמה בוערת ממש וכי מרוקו עמודת לפני מאורעות דרמטיים. שבטים ברברים ירדו מהרי האטלס ותקפו שיירות של צבא צרפתי. במרקש הוטל עוצר בכל האזור וקיים היה חשש להתפרצויות אלימות בכפרי הדרום.