שרח-משה בר אשר


זיקתו של השרח לתפסיר רס״ג-משה בר-אשר-מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

ד. זיקתו של השרח לתפסיר רס״ג

  1. התהליכים המתוארים של ריבוד מזמנים שונים ועירוב של יסודות מדיאלקטים שונים, שהביאו לשיקוען של שכבות לשוניות בשרח, אינם ממצים את הכול. בחינת עומק של הטקסט מגלה שכבת־יסוד נוספת שנשתקעה בו. היא מחזירה אותנו מאות בשנים אחורנית, הרבה לפני המאה ה־15. כוונתי למרכיב לא מבוטל בכל מסורות השרח הלקוח מתפסיר רס״ג. אמנם, כאשר קוראים פסוק כנגד פסוק את תרגום רס־י׳ג מול כל טקסט של שרח במערב, רואים כמה נבדל האחרון מן הראשון בכל תחומי הלשון, ויותר מכול בתחביר הפסוק. וכבר נידון העניין במקום אחר. בכל זאת העיון המדוקדק מגלה, שתפסיר רס״ג שימש מקור לשאיבה של פרטים רבים אל השרח במערב. נדגים דברינו בדוגמות מסוגים שונים:

תרגומו של השם הפרטי יְרוּשָׁלַיִם. בדרך כלל שמות מקומות אינם מיתרגמים לערבית, אלא נשארים כהווייתם. אבל יש כמה שמות שהובאה צורתן הערבית, כגון: מִצְרַיִם (למשל שמות א, ח) — מאצר (maser); דַּמֶּשֶׂק (שיר השירים ו, ה בתרגום תאפילאלת) — אסאם(s-sam-=), שהיא הצורה המקומית של s-sa'm . ויש שמות שהובנו כשם כללי ותורגמו לערבית, בדרך כלל בעקבות מקור קדמון. כגון תרגום שמה של העיר תִּרְצָה (שם ו, ד) במלה למרדיא (l-merdi-ya), כלומר ״הרצויה״, בעקבות מדרש הפסוק בספרי דברים (שהובא אצל רש״י). וכך גם שם המקום ירושלים, שתורגם דרך שיטה במערב מדינת סלאם (medint s-slam); תרגום זה מופיע לראשונה אצל רס״ג — מדינה אלסלאם— ומשם נתגלגל עד דור אחרון במערב.

  1. .

יש לציין שהתרגום ירושלים — מדינת סלאם הוא מעשה של קבע בשרח המערב: אך אצל רס״ג אין התרגום הזה משמש שימוש קבוע. למשל, במגילות אתה מוצא אותו בתרגום שיר השירים (ב, ז) — מדינה אלסלאם: אבל באסתר (ב, ו) ובאיכה (ב, י) מביא התפסיר ירושלים ללא שינוי. (כל המובאות בתרגום רס״ג במאמר זה הן על פי מהדורותיו של הרב י׳ קאפח: הדוגמה הבודדת מן התורה, דברים כט, יז, הובאה ממהדורת חסיד לתאג׳.)

  1. אף במלים כלליות ניכרת השפעתו של תפסיר הגאון. למשל, ״ובבזה לא שלחו את ידם״(אסתר ט, י): בשרח ״ופי לגנימא לאייס מדּוּ ידיחום״, ובלשון התפסיר ״ופי אלג׳נימה לם ימדו אידיהם״. הדמיון של השרח לרס״ג כשלעצמו אינו מעיד בהכרח על תלות גמורה של האחרון בראשון. זה תרגם לערבית וזה תרגם לערבית: ואף שהלשונות נבדלו זו מזו, אפשר שיהיו ביניהן פרטים משותפים. למשל, הביטוי מד ידו המשמש בשרח הוא מטבע רווח למדי בלהגי המערב, ואין הכרח להניח שנשאב מלשון רס״ג. כנגד זה התרגום של שלל במלה לגנימא במסורות השרח נראה משתלשל דווקא מלשון הגאון. המלה אינה משמשת בלהגי היהודים במערב. יש שהכירוה בלשון השירה, אבל לא ידעו לפרשה. לטעמי, כותבי השרח לפני מאות בשנים השתמשו במטבע שנמצאה להם מן המוכן בתפסיר.
  2. השפעת ביאוריו של הגאון ניכרת גם בתרגומן של מליות. למשל, התרגום הקבוע של המלית מְאֹד במלה זדא (zedda), שלא שימשה בלהג יהודי ולא בלהג מוסלמי במערב, נראית המשך של מסורת רס״ג, שתרגם בקביעות גדא. ועוד דוגמה מעניינת ביותר: ״ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי״ (אסתר ב, כב). בשרח תאפילאת מצינו: ״וקאלת אסתר לצלטאן ען איסם מרדכי״. המלית ען אינה נמצאת בשום להג מלהגי היהודים במערב, ואינה נוהגת כנראה גם בלהגי מוסלמים. היא נראית משקע קדום מביאור רס״ג, שתרגם ״פקאלת אסתר לאלמלך ען מרדכי״. מעניין לראות מה עשו בעלי השרח: הם קיימו את המלית מתרגום רס״ג, אבל כיוון שפירושה לא היה ידוע להם, הוסיפו עליה את השם איסם ותרגמו ״ען״ איסם מרדכי״.

המשקעים מלשון רס״ג מתגלים במיוחד במונחים טכניים, כגון שמות של צמחים של צבעים ושל ענייני הלכה. אציין כאן שלוש דוגמאות מימי רבות: "רֹאשׁ וְלַעֲנָה" תורגם בכל מקום (למשל דברים כט,יז) "סם ולעקלם"-s-semm u-l-3eklem ; המלה "סם" שגורה יותר בלהגים המקומיים, אבל "עלקם" אינה ידועה. היא נראית יבוא ודאי מתרגום רס"ג, כגון " שֹרֶשׁ פוֹרֶה רֹאש וְלַעֲנָה" ( דברים שם שם) " אצל מת'מר סם או עלקם"

[1]      בתאפילאלת רווח שיר חתונה ובו הצלע הזאת: ״זאב לגנימא ועמל לערס״ ($•31 '-111311'-!! »!!¡£11-1 zab). הנשים טכניים, כגון

השם תְּכֵלֶת (למשל שמות כה, ד) מיתרגם בשרח סמא נגום ((sma n-nzumהוא הובן כצירוף בן שתי מלים.

הדיוטות וידענים אף פירשוהו ״שמי הכוכבים״(סמא נזום). אבל ברור לגמרי שאין כאן כל צירוף הלקוח מן הלהגים המקומיים, אלא גלגול מאוחר הוא של תרגום רס״ג אסמנגון, שהשתמש במלה שאולה מן הפרסית שרווחה בערבית של ימיו, מלה שגזרונה הפרסי שקוף: asman = רקיע, gon = גון, צבע: כלומר ״בעל צבע הרקיע״.

השם חַטָּאת(למשל שמות כה, ד), כאשר מכוון בו לחטא, מיתרגם בשרח כטייא xtiya         וכאשר הוא מכוון לקרבן

מתרגמים אותו ד׳כווא (dkwa). זהו מונח המשמש כבר בלשון רס״ג(דכוה), ומאז הוא מתגלגל כמונחי הלכה אחרים בשרח במערב. אך שומעיו לא ידעו את פירושו, ואף כתיבתו מלמדת משהו על כך. בתאפילאלת, למשל, כותבים אותו דקווא, בקוף.

  1. כל הפרטים הללו ועוד רבים כמותם הם עדות לתפקיד שמילא התפסיר בצפון־אפריקה במאות הראשונות של האלף הראשון. אבל הוא לא היה יכול לשרת את מטרות החינוך במגרב, שכן לא היה אפשר להבינו. וכבר עמד והעמיד על הדבר רבי יששכר בן סוסאן המערבי. משנוצר שרח מקומי, אימצו כותביו יסודות רבים מתרגומו של רס״ג, והללו המשיכו להתקיים עד דור אחרון.

ה. דברי סיכום

  1. לסיכום, לפחות שלוש שכבות לשון משתקפות בשרח המערבי:

הראשונה לקוחה מתרגום רס״ג, שנתחבר לפני שנת 942 (שנת פטירתו של הגאון), והיה מהלך בצפון אפריקה במאות הראשונות של האלף הנוכחי, עד שבאו במקומו תרגומים מקומיים.

השנייה כוללת לשון גבוהה, בעלת דפוסים בדקדוק ובאוצר המלים שאינם משמשים בלשון הדיבור, ומשקפת פעולה שנעשתה בעיקרה בסמוך לשנת 1500, כפי שהראינו במקום אחר. זו כוללת יסודות מורשים מן הערבית היהודית במגרב בימי הביניים, יסודות מן הלשון הגבוהה של המוסלמים, וכנראה גם קווים שנלקחו מן הלשון הכתובה שהילכה בצפון אפריקה בספרות מקור ובספרות תרגום (והגיעה בעיקרה מתוניסיה).

השלישית שכבה מאוחרת יותר, הבנויה ממרכיבים של הלשון המדוברת. זו משתנה ממקום למקום בהתאם לדיאלקט המקומי; ויש לראותה בכל מסורת פעולה שנתרחשה בדורות האחרונים לישיבת היהודים במגרב. עתים שאתה מוצא מסורות אחדות הדרות בכפיפה אחת, וההבדל ביניהן הוא בשיעור חלקה של שכבת הלשון המדוברת.

על שלוש שכבות כרונולוגיות אלו ניתוספו מרכיבים רבים ממקומות שונים בתקופות שונות. בדרך כלל אף היסודות הללו נשתלבו בשכבות העתיקות( משקעים מלשון רס"ג ומרכיבים מן הלשון הגבוהה), ויצרו היחד את החטיבה הבלתי מובנת לקורא השרח.

מיזוג מרובה פנים זה של השרח הוא תופעה טבעית ומוכרחת בחיבור המהלֵך בעל פה במשך מאות שנים, והנמסר ונלמד במקומות שונים מפי מסרנים ומלמדים רבים. חלקם ראו עצמם חופשיים לחדש משלהם ולשנות את הטקסו הנמסר במעט ובהרבה, והשינויים שעשו ניכרים יותר מכול בשלון על כל מרכיביה.

בדורות האחרונים לישיבת היהודים במרוקו נודע על ניסיון חדשני ונועז, שבא לסלק כליל את מסורת השרח. הוא ביקש להציע במקומה תרגום חופשי המבוסס כולו על הלשון החיה והמדוברת. הניסיון הזה היה יזמה ופעולה למעשה של רבי חיים שושנה המנוח (שנפטר בשנת תשמ״ז בארץ). בבית־המררש שלו במראבש הוא המיר את השרח המסורתי בשיטה שנתכנתה בפיו ״שיטת ההבנה״. השיטה הייתה מבוססת על הינתקות מדפוסיו הנוקשים של השרח, כלומר נטישת המבנה הקשוח של המשפט, הבנוי כולו על מבנה הפסוק העברי, והמרה של מלים בלתי מובנות במלים מן הלשון החיה. חבל שהנושא לא נחקר בחייו של רבי חיים ז״ל, אבל ראוי מפעלו לחקירה יסודית בקרב תלמידיו הרבים. בין כך ובין כך כל השיטות כולן, השרח המסורתי ושיטת ההבנה, נעלמו בדור האחרון, משנתפרקו דפוסיו של החינוך המסורתי במגרב.

רק עינו החדה של החוקר יכולה לשייך כל פרט לשכבה מן השכבות הכרונולוגיות, או לקבוע שפרטים מסוימים באים מאזורים גאוגרפיים אחרים: ולא תמיד יעלה הדבר בידו.

בדעתי לעמוד אי״ה במקום אחר על שינויים שנכנסו לשרח בדור האחרון לישיבת היהודים במרוקו, ובכלל זה שינויים בפירוש העניין, ולאו דווקא בלשון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר