מורשת יהדות מרוקו

דעת־הקהל בצפון־אפריקה ומעמד היהודים

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

אין ספק כי חלק מדעת־הקהל בצפון־אפריקה לא היה שבע רצון מן המדיניות הגזענית של וישי. אולם, בארצות שבהן נחסמו אמצעי הביטוי ועל תנועותיהם ומחוותיהם של האנשים פיקחה בהתמדה המשטרה, נחוץ היה בוודאי אומץ רב ואותה מידה של פזיזות כדי לנסות ולהבקיע את חומת הקונפורמיזם המיסטי כמעט שהקיפה את פטן ומשטרו.

הרי כי כן, נדירים היו מי שהתנגדותם ל׳תקנון היהודים׳ הותירה עקבות כלשהן, שכן רובם ככולם ביכרו לשמור בשתיקה את מחאתם ואת התמרמרותם, לנוכח צעדים שעוררו צלילים מכאיבים ׳בלבם של כל הצרפתים האמיתיים׳, שבעיניהם בגדה צרפת ב׳גאוניותה הראציונאלית׳ בכך שהביאה למושבות את ׳מכת הגזענות האיומה׳. וכך כתב ׳אירופי מאלג׳יריה׳ אל קסוויאה ואלה:

ההשפלות הפוקדות את יהודי אלג׳יריה אינן יכולות שלא לכרסם באטיות את יוקרתה הקולוניאלית של צרפת. לא… המוסלמים לא קיבלו בסיפוק את  הצעדים החמורים שננקטו נגד היהודים: הם הופתעו מהם. הם נדהמו מן הגילוי שצרפת ביקשה, אגב הפרת התחייבויותיה, להטיל חזרה אל תוך קיומם העלוב משכבר הימים את מי שהביאה לציביליזציה, את אלה שנתנו בה אמון, וזאת אחרי 70 שנה […].

גרמניה יכולה לעסוק בגזענות: היא אינה מחזיקה באימפריה קולוניאלית ואוכלוסייתה מורכבת מגזע הומוגני. לא כן באלג׳יריה: פנינה זו של האימפריה הצרפתית נידונה לכליה אם לא תשרור בה הארמוניה גזעית מושלמת […] יהודי אלג׳יריה שתרמו כה הרבה לכיבוש וסייעו לביסוס השלטון הצרפתי באלג׳יריה, שאבו להילחם, להיאבק, לסבול ולמות למען המולדת ולא היו ראויים להשפלה מעין זו.

מפעם לפעם ביקשו השלטונות לחוש בדופק של דעת־הקהל, באמצעות סקרים ותחקירים: אולם, אם להסתמך על ריבוי הדינים והחשבונות הפנימיים שבהם אפשר לעיין, הרי תגובות ביקורת מן הסוג שהובא לעיל השתייכו למיעוט אנשים שהוגדר במקורות בתור ׳קומוניסטים׳ או ׳גוליסטים׳, לחילופין. נכון אמנם כי השירותים השונים שעסקו בבדיקת הלכי הרוח של האוכלוסייה ביקשו לעתים להרגיע בכל מחיר את ממוניהם, בהציגם לפניהם תמונה חיובית של דעת הקהל. אף על פי־כן, יוזמות כגון אלה שנקטו האחראים על החינוך באלג׳יר או הארגונים הכלכליים במארוקו כלל לא היו עולים על דעת יוזמיהם לו היו להם ספיקות כלשהם בעניין התגובות הצפויות להן בקרב הקהל הרחב.

גם אם לא ניתן להגיע להערכה כוללת על יחם האוכלוסייה בצפון אפריקה אל חוקי הגזע, קל ביחס להבחין בגוונים מסוימים, אפילו דרגות חומרה שונות, בתרגום התחיקה הגזענית ללשון המעשה, בכל אחת משלוש ארצות המגרב. כך נראה ש׳תקנון היהודים׳ יושם בתוניסיה בחומרה פחותה מזו שבאלג׳יריה ובמארוקו.

הסיבות להבדל זה, שלא נעלם מתשומת־לבו של סקוויאה ואלה, היו בעיקר משני סוגים. הראשונות, שאותן נגדיר כסיבות אנושיות, קשורות לאישיותם של האדמיראל אסטווה ושל כמה מעוזריו בנציבות: השניות, פוליטיות מעיקרן, קשורות מצד אחד לתפקידם הממתן של השליטים אחמד פחה ומונצף באי, במשך התקופה הנדונה, וכן לנוכחות על אדמת תוניסיה של מושבה איטלקית חשובה ששימשה, באותה מידה אם לא יותר מן הקהילה היהודית, מוקד לשנאת חוגי הימין הצרפתי.

אסטווה — שרדיו שטוטגארט הגדירו בתור פרו־יהודי — היה אדם ספוג רגש דתי עמוק, שסוע וקרוע בין נאמנותו למרשאל פטן ואמונתו הנוצרית, שאסרה עליו לבצע את הגזירות שעליהן הורו חוקי הגזע. יוצא מכך כי האדמיראל, שכמה מעוזריו הראשיים בנציבות שותפים היו להלכי־רוחו, השקיע להיטות מועטה בביצועם של הצווים האנטי־יהודיים ועתיד היה לעכב עד מארם 1942 את פרסומם של הצווים העיקריים להפעלת ׳תקנון היהודים׳. בתוך כך הוא לא נרתע בכמה הזדמנויות מלהראות יחם אוהד כלפי הקהילה בתוניסיה: כך בביקורו בבית־הכנסת הישן באי ג׳רבה — הגריבה, ובהענקת תשורות לנצרכים יהודים ערב חג הפסח, ב־ 1941 וב־.1942 ליחס אוהד זה של האדמיראל אסטווה שותף גם התת־אדמיראל דריאן, מפקד הבסיס הימי בביזרט. ב־25 ביולי כתב לנשיא הקהילה, משה בורז׳ל, כדי להודיעו מראש כי בדרישת וישי הוא נאלץ לפטר את כל העובדים היהודים, עוד לפני ה־ 31 בדצמבר:

מתוך כוונה למנוע מהם השבתה פתאומית על כל הכרוך בה, אני פונה אליך בזה כדי שתוכל לעשות בעוד מועד לשיבוצם במפעלים אזרחיים. יש לבצע את הפיטורים בהדרגה, ולכן בכוונתי לפטר לקראת ה־1 באוקטובר את כל בעלי המקצועות שאפשר להחליף ללא קושי: פקידי־רישום, מפרשנים, נגרים. אשר למקצועות הנדירים, ברצוני לדחות את פיטוריהם ככל האפשר, אך מובן מאליו כי אם יוצעו להם מקומות עבודה לפני ה־31 בדצמבר, הם יוכלו לנצל זאת. ביחס לחניכים, מצער ביותר לפטרם לפני תום הכשרתם. כוונתי להשאירם אפוא בעבודה גם אחרי המועד האחרון: זאת בתור חניכים חופשיים, כלומר ללא תשלום, עד תום הכשרתם המקצועית השוטפת.

גילוי מעין זה של יחס אוהד מצד התת־אדמיראל לא היה כדוגמתו במארוקו ועוד פחות באלג׳יריה, שם אף נטו השלטונות להחריף את הצעדים האנטי־יהודיים שהכתיב ממשל וישי.

אשר ליחסו של הבאי, כל אחד ידע היטב כי חוקת הפרוטקטורט הניחה לו אך מעט חופש פעולה, בהיותו למעשה רק חותם על הפקודות שמסרה לו הנציבות. יחד עם זאת, סעיף 11 ב׳תקנון היהודים׳ הראשון, שפורסם בתוניס, קבע כי מסמכותו של הבאי להעניק ליהודים שמוצאם מקומי פטור על שירותים יוצאים מן הכלל למען תוניסיה, והיה זה אמנם אחמד ביי שבחר בשני האנשים היחידים שזכו לטובה זו. הבא אחריו, מונצף באי, רצה להביע את יחסו האוהד ׳לכל אוכלוסיית־העוצרות׳, מיד לאחר שעלה לכס־השלטון. כיאה למסורת בייליקלית עתיקת־יומין קיים השליט החדש יחסים שוטפים עם כמה נכבדים יהודים. בשעה שבה היתה השפלת היהודים צו־השעה, מצא לנכון להעניק את אות הכבוד התוניסי הגבוה ביותר, ה׳נישאן איפתיכאר׳, לכעשרים אישים יהודים, לרבות סוחרים ורופאים.

בלי לגרוע מחשיבותם, דומה כי לבטי המצפון של האדמיראל אסטווה וביטויי האהדה של מונצף באי, לא היה בהם לבדם כדי למתן את חריפות התחיקה האנטי־יהודית, אלמלא ניתוסף הגורם האיטלקי, שתרם בפועל להערמת מכשולים בדרך הפעלתם של חוקי הגזע.

ממקור גרמני נמצאנו למדים כי ועדת שביתת־הנשק האיטלקית שישבה בתוניס התנגדה להפעלת חוקי הגזע של וישי לחמשת אלפים היהודים ה׳ליבורנזיים׳ שחיו בפרוטקאדט ואזרחותם איטלקית. תוך כדי כך חיבלו האיטלקים למעשה במדיניות האריאניזציה הכלכלית, שכן בהצילם את רכושם של הליוורנזים האמידים הם הפכו ל׳חסרות תוכך את הגזירות הכלכליות