מורשת יהדות מרוקו

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

צמידים

צמידים עירוניים

הצמידים הם כנראה התכשיטים שנשים עונדות בחיבה רבה יותר משאר העדיים, מאחר שהם שמורים אצלן זמן רב אף לאחר שעיטורי־הראש, הענקים והעגילים נעלמו. בשנות השלושים ולאחריהן נפוצו בעיקר שני טיפוסים של צמידים עירוניים, שצורתם זהה בעריה השונות של מארוקו: החישוקים ״סמאנה״ וה״דבליז״ הקמור, המעוטר בשריגים ובדגמי פרחים, בין מעשה חקיקה ובין מעשה חירור כעין התחרה.

הטיפוס העתיק המסורתי, המכונה ״שמש וירח״, מצוי באוספי המוזיאונים, ולעתים גם בבתי משפחות ותיקות בערי מארוקו.

״דבליז סמס וגמר״ (״שמש וירח״)

תטואן! המאה הכ׳

הטיפוס הנפוץ ביותר מכל הצמידים בערים ובקרב כפריות אמידות; הבליטות המלוכסנות (השמש והירח) עשויות כסף וזהב לסירוגין

הרוחב: 2.2 ס״מ ; הקוטר: 7 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 43 ; אידל, מילון, עמ׳ 45 (צמיד מעט שונה מטנג׳ר)

(451)

״דבליז מכררם״ (”צמיד מעשה תחרה)

אמזמיס ; אמצע המאה הכ'

 טיפוס עירוני נפוץ לאחרונה

כסף (רוב הצמידים מסוג זה עשויים זהב);

חישוק קמור, המעוטר בשריגים עבודת־חירור כעין התחרה

הרוחב : 3 ס”מ ; הקוטר ; 7 ס׳׳מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, לוח 12, מס׳ 45

(451)

״סמאנה״

קאזאבלאנקה ; שנות השלושים של המאה הכ׳ תכשיט שנפוץ לאחרונה בערים ; רגילים לענוד שבעה צמידים, ומכאן השם (מן המלה הצרפתית semaine שבוע); לעתים גם נקראים ״סלוכ׳^׳, משמע, חוטי־ברזל

(452)

חישוקי־זהב דקים, שחקוקים בהם דגמי שריגים

הרוחב : 0.4 ס׳׳מ ; הקוטר; 6.5 ס״מ

אוסף עליזה לוגאסי, ירושלים ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח G, מס׳ 39

(453)

צמידים עתיקים

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 42, 45

(454)

תכשיטים אצל נשות מרוקו