Tehila le David.R.D.Hassine
Mais les temps sont difficiles. Nous avons vu que David Ben Hassine vit dans une période tragique de l'histoire des juifs au Maroc. Les guerres de succession font régner l'anarchie jusqu'à l'avènement de Sidi Mohammed Ben'Abdallah, qui ramène le calme, en 1757. En 1747 , Meknès est assiégé pendant six mois, et le mellah est encore une fois livré au pillage. Ces malheurs sont aggravés par les fléaux naturels qui s'abattent sur la population marocaine. Le 18 novembre 1755 ,un violent tremblement de terre détruit la ville de Meknès. Au mellah, toutes les "maisons, les tours et les murailles s'effondrent… Deux cents juifs sont tués, et un nombre infini de musulmans…" La sécheresse, et les famines qui s'ensuivent, de 1749 à 1755 et de 1776 à 1782 accompagnées d'épidémies de peste meurtrières, déciment la population, et vident les grandes agglomérations juives. Dans un piyyout "composé le jour où Dieu s'est souvenu de son peuple et lui a envoyé la pluie", David Ben Hassine fait allusion à "la honte de la faim". Il compose plusieurs complaintes sur "la grande famine des années 1780 et 1781 pendant laquelle ont péri des centaines de coreligionnaires dans chacune des villes du Maroc, et de nombreuses personnes se sont converties à l'islam" pour échapper à la faim. David Ben Hassine est durement affecté par sa propre détresse:
Je me suis senti diminué, avili à mes propres yeux …
Le temps m'a criblé de ses flèches.
Je me suis caché là où personne ne me connaissait.
J'ai revêtu des vêtements de deuil noirs …
Dans mon exil, la poésie s'est tarie sur mes lèvres…
Souviens-Toi (mon Dieu) de ma pauvreté et de mon
dénuement, car je n'ai plus rien.
Ma douleur a grandi, je n'en peux plus.
Des jours sont venus, que je n'ai plus le goût de vivre.
La malédiction de chaque jour est encore plus terrible
que celle du jour qui le précède.
Je suis l'homme qui a connu la misère,
sous la verge de Son courroux.
173 – לדוד זממור חסד ומשפט אשירה – קע
פיוט יסדתי שנת….אשמר לו חסדי, שעברו עלי כמה הרפתקי מחמת הרעב לא תקום פעמיים צרה. סימן לדוד חזק.
לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה
לך ה' אהלל ואזמרה
על טוב ועל רע, שמך אברך אזכרה
כל מעיני בך יום ולילה לא ישבתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
דלות מעשים בשורך בעבדך
כבוש יכבשו רחמיך את כעסך
כחמר ביד היוצר הוא בידך
אחר מה חרדף מלך, אין קץ לגדלתו
אחרי יתוש אנוש, אנושה מכתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
ונקלות עוד נבזה הייתי בעיני
כתותי מכתת, כי נגעה בי יד ה'
אכן שבחיו ישכחו חגוני
בהם אודיע לכל יבוא גבורתו
עשה יעשה משפט עבדו ואמתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
ירה הזמן דרך חצים לעמתי
הלוך הלכתי מקום אין מכירין אותי
לבוש לבשתי שחורים ונתעטפתי
או אז יכנע החמר ותאותו
לעבד יוצרי יחיד ואין בלתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
דבר טוב על בן מפחדך בשרו סמר
הורק מכלי אל כלי וריחו נמר
בגולה הלך דממו שפתיו מזמר
עורה כבודי הקשב ושמע צעקתו
לא יוסיפו עוד בני עולה לענותו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
חטאת נעורי ופשעי אל תזכר, קוני
ברחמיך פנה אלי וחנני
יסרני אך במשפט, פן תמעיטני
נותן לכל איש מחסורו ופרנסתו
לחם לאכל וגם בגד לכסותו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
זכר את עניי ומרודי כי כסף אפס
גדול הכאב ובאו מים עד נפש
הגיעו ימים אשר אין בהם חפץ
כל יום מרבה מחברו קללתו
הגבר ראה עניח בשבט עברתו
זכר ה' לדוד את כל ענתו
קרא נא שנת רצון רחמים ועלצון
תכלה שנה וקללותיה נוס ינוסון
תחל שנה וברכותיה הן יפרצון
שנה גשומה יורה ומלקוש בעתו
איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו
זרע יעקב חלק חבל נחלתו