צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
ר׳ אברהם אווריוור (דאד שליד סטאט)
מכונה מוואלין דאד, על שם ההר עליו הוא קבור. על ההר רואים הרבה ערימות אבנים. במקום יש מעיין ושם נמצאת אבן שעליה מצויר גמל. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר. לפי המסורת הוא יליד ארץ-ישראל שבא בשליחות למרוקו ולידו קבורים תלמידיו. היה ידוע בעיקר בטיפול בעקרות. הוא נערץ גם על-ידי המוסלמים, שכינוהו סידי בראהים.
לפי מסורת אחת עבר שם גמל של מוסלמי שהיה טעון מלח. רגלו של הגמל שקעה באדמה ולא יכול היה לזוז. הלכו וקראו ליהודים. אמרו להם: אתם המומחים, הוציאו את רגלו. כאשר הרימו את רגליו מצאו אבן עם התאריך של ר׳ אברהם אווריוור. אז בנו עליו ציון. כל פעם שרצו לבנות הבניין היה נהרס. בעצם יש רק אבן.
אנו נהגנו להשתטח על קברו בחצות הלילה. בא פעם מישהו ואמר לי: אם אתה מאמין, שים את ידך בתוך המציבה, שם היו מדליקים נרות. כל אחד שם נרות הדולקים שם. עניתי: בסדר. שמתי את ידי בתוך האש. הרגשתי שידי נשרפה וכאילו העור יורד. שמתי את ידי על פניו, על אותו יהודי ז״ל. למחרת, פניו היו שרופות ואני ידי היו שלמות. לא נשרפו. זו האמונה. בא מישהו אחר, שם את ידו באש, כל הלילה כאב לו, ולא הפסיק מלצעוק מכאבים. אמונתי עשתה לי זאת.
אשה אחת נשברה לה יד. היהודיה הדליקה בו [בקדוש] נר והוא עלה בלהבות. לפעמים זורקים טונות של נרות להדלקה והם לא עולים בלהבה. ורק נר אחד של אותה אשה העלה להבה. בקדוש הזה היה רק חדר אחד. היא באה במוצאי שבת להדליק נר אחד. היא הדליקה וכל החדר הזה עלה באש, יתעלה שמו לעד. האם יש נס יותר גדול מזה? קראתי לאנשי החברא. קנינו סוכר, תה, עראק, ועשינו שמח. היא [האשה] קמה [הבריאה],
אני פעם חלמתי עליו כשהוא עומד מולי, חבוש כובע מוסלמי. זה היה ליד קברו. ישנו שם, אני, בעלי, בני וחמי. בא הקדוש ואמר לי: מי אני? עניתי לו: אדוני, אני לא יודעת. אחר כך נזכרתי ואמרתי שהוא ר׳ אברהם אווריוור… פקחתי את עיני והנה הוא עומד. קראתי לכולם: קומו, קומו, הקדוש עומד לידנו. הוא היה לבוש חולצה ארוכה לבנה מכותנה. הוא היה צעיר, לא זקן, עליו השלום.
כאשר הלכתי לשם [לקדוש] מצאתי שם מוסלמי צעיר. צעקתי עליו: מה אתה גונב נרות? הוא נעלם. חיפשתי אותו ולא מצאתי אותו. הוא נעלם. אז הרמתי את עיני לכיוון הקברות ואמרתי: הקברות האלה! מאוחר יותר אשה אחת אמרה לי שהבקשות שלי התקבלו על-ידי הצדיקים המקומיים. אתה יודע, כך נראים הקברות, ערימות ערימות של אבנים, ולידם נרות דולקים. כאשר הייתי שם בסטאט החלטתי לעלות לבית-הקברות. כאשר עליתי מצאתי אותו מוסלמי. חשבתי שהוא גונב נרות. עליתי להר ומצאתי ערימות ערימות של אבנים. קיבלתי צמרמורת. פחדתי. ראיתי רק ההר וערימות האבנים — אני חשבתי שאותו מוסלמי גונב. והוא פתאום נעלם. כאשר חזרתי העירה והתכוננתי לשחוט פרה, סיפרתי להם את מי שראיתי. אמרו לי שאלו תלמידיו של הצדיק, מאה וחמישים תלמידים קבורים שם. אמרו לי, כאשר חוזרים רואים את הקבר של הצדיק.
אני אספר לך על מוואלין דאד. למה אומרים מוואלין דאד? הם היו שבעה אחים. מוואלין זה הבעלים. יש מקום אחד שמה, מעיין מים קוראים לו טגיה. היינו שם, ערבי אחד מתחיל לצחוק. אומר להם: אני יכול לקפוץ ולשחות פה. אמרו, מי יכול לשחות פה? אם אתה גבר נראה אותך! רק קפץ, לא חזר על המקום. את זה ראיתי בעיניים שלי. זה היה במוואלין דאד. אני חושב שבל״ג בעומר עושים את ההילולה שלהם.
ר׳ אברתם אזולאי (מראכש)
לפי בן-נאיים, הרב נפטר אחרי 1735 והוא מביא בספרו ״מלכי רבנן״ מסורת מפי יהודי מראכש המאשרים שהוא נפטר ב-1741. הרב אזולאי עסק בקבלה וידועים פירושיו על ספר הזוהר. היה כותב קמיעות לחולים והיה מלומד בניסים.
רב אזולאי והתלמידים שלו. ליד קברו יש עץ גדול שצלו הגדול מכסה את המציבה. אני זוכרת שנשים יהודיות נהגו להשתטח על קבר זה והיו תולות, כן תלו. היו קורעות, היו תולות בחתיכות בדים את כל המחלות מהן סבלו על העץ הזה, כדי שתקבלנה תשובה מהצדיקים.
ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין)
מכונה גם מול אִימִיתְכּ על שם העץ הגדל מעל למצבתו. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל והוא מזרעו של החיד״א.
באיזור בו קבור ר׳ אברהם אזולאי יש הרבה עצי חרובים וכן ״דום״ (עץ תמר). הערבים נהגו לקטוף אותו ולעשות סלים, אבל אף מוסלמי לא יכול היה לנגוע באלה שצמחו ליד הקבר של הקדוש, שם היו אנשים מדליקים נרות, והנרות נשארים דולקים. פעם אחת, מוסלמי בזמן מלחמת העולם השנייה, קטף את הדום והביאו הביתה. בערב התחיל לרעוד ולצעוק. הביאו את ה״טולבה״ ולא יכלו לעשות לו שוס דבר כדי להקל עליו. הוא צעק ואמר שהוא מקבל מכות. הם לא ראו. בחצות הלילה היה צועק.
בא הקדוש ר׳ אברהם אזולאי בחלום ואמר לו: אתה יודע מי אני! ענה: מי אתה? אמר לו: אני פלוני. היו קוראים לקדוש הזה מול אימיתכ. אז המוסלמי ביקש רחמים מהקדוש. אמר לו הקדוש: למה קטפת את ה״דום״ מן המקום? כל האנשים נמנעים מלעשות זאת, ואף אחד לא שם ידו בדום ואתה העזת? אמר לו הקדוש: שמע ממני מלה אחת. אתה תחזיר את הדום למקומו ואתה תלך לפלוני בן פלוני. תן לו שחיטה ותן לו כל מה שיבקש ממך. אם אתה תעשה זאת, מה טוב, ולא, אני אחסל אותך.
הקדוש רצה להראות דרך המקרה הזה את מעשיו בכל העולם, ואפילו ביקש הקדוש שהמוסלמי ימסור לכל האנשים את מה שקרה. ענה בסדר, אני מבקש סליחה מאלוהים. הקדוש שלח את המוסלמי אלי כי אני הייתי הפקיד של הקדוש. הייתי עורך שם הילולה וסעודות מדי שנה בשנה, בליל ראש חודש אלול. כך מסרו לנו הראשונים לעשות, שבראש חודש אלול יש להכין סעודה והילולה לקדוש. למחרת, הגעתי מבית-הכנסת, באתי לחדר ומצאתי את המוסלמי ליד הבית עם חמורו. הביא בצד אחד של האוכף את השק של הדום ובצד השני כבש. דפק בדלת. אשתי יצאה. שאל איפה פלוני; ענתה שאני בבית-הכנסת.
חיכה עד שהגעתי-הביתה. נכנס. שם את ידיו מאחורי גבו והתחיל לבקש רחמים. סיפר לי, והשאיר לי את השק בבית. אמרתי לו: לא! ספר לי מה קרה לך! הוא סיפר את כל מה שקרה לו ומסר שהקדוש שלח אותו אלי כדי שאעשה ״מאערוף״ (כוסכוס). אמרתי לו שצריך להביא ארבעים ק״ג חיטה, ארבעה ליטר שמן כדי לבשל, ועשרה בקבוקי מחייא. המוסלמי אמר שזה הרבה. עניתי לו שזה לא הרבה, ושזה לא יספיק להם, כי כל יהודי המלאח יצטרכו לאכול את המאערוף, ושאני לא ביקשתי ממנו מאומה. אמר טוב.
הנה החיטה. אבל קנה את המחייא, וביום רביעי לאחר השוק אביא לך את הכסף. הסכמתי. הביא לי חיטה. ייבשנו אותה. באו יהודיות ורחצו את החיטה. טחנו אותה. דחיתי את הסעודה מיום חמישי ליום ששי. בקשתי שיחזיר את השק של הדום למקומו, ליד הקדוש. השק הזה נשאר שם עד היום בו עלינו ארצה. אף אחד לא יכול לשים את ידו. המוסלמי סיפר את כל מה שקרה לכל מוסלמי המקום. ביום הסעודה בא בעצמו. הזמנתי אותו שיבוא. נתתי לו לחם עם שמן. אכל את זה בבית- הקברות והלך. שכחתי לספר לך שביום השני גם קרה לו מה שקרה לו בלילה הקודם אבל עם פחות כאבים. המוסלמי אמר לקדוש שהביא את הדברים. הקדוש ענה: לא הבאת את הכל. לא השלמת, עליך להשלים. ולכן בא להשלים. זה קרה בימי.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
63 חייד מן אל־כּבדא, ומנאיין מא תחב א־בדא.
פגע בכל אשר לי, רק לא בפרי בטני.
HAYID MEN EKKEBDA' OU MNAYIN NA THEB, BEDA
64 כל F׳נפום, ענד אומו גזאל.
כל פרעוש בעיני אמו – איל.
החיפושית בעיני אמה ־ יפהפיה. (משלי ערב) הקוף בעיני אמו ־ צבי. (פתגם ערבי) בל אווז, ברבור הוא בעיני האוהב.
(י. טברסקי) בל יונק, בעיני אמו חכם תמיד. (חמישה ואלף) ילדי ־ פלאי שדי. (ישראל הורוביץ׳)
KOL KHENFOUSS ֳEND OUMOU G,ZAL
65 אלי רפד בני ובאסו, עמלני תאג׳ עלא ראסו.
המנשק את בני, עטרה לראשו שמני.
אשר יעשה רצוני, הוא קרובי. (״בן משלי״ תתקי״ט)
ELI REFAD BNI OU BASSOU' 3MALNI TAG, ALA RASSOU
66 אל־וולד אל כ׳וואף!, מא תכ׳אך! עליה אומו.
ילד פחדן אינו מדאיג אמו.
AL OULD EKKHOUAF, MA TKHAF ALIH OUMOU
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו – י. בן עמי
תרגום
פיוט למעלת הרב ר׳ דניאל השומר זיע״א סימן אני אברהם אמסללם חזק
את שם ה׳ אברך יומם וליל, יהא שלום עליך, ר׳ דניאל.
אשריו ואשרי אמו שילדתו, איית־ שומר הוא שבטו, תהא אתנו זכות תורתו, לנו לנוכחים ולכל ישראל.
אזכיר כמה מנסיו הגדולים, שמעו והאזינו, אתם המבקרים, ר׳ דניאל השומר נמצא בכל עת עם עם ישראל.
שמו האהוב גבוה וגדול.
אדוננו ר׳ דניאל השומר עשה נסים וטובות לכל המבקרים
בכל שעה ביום ובליל. מאזינים! שימו לב לנס זה שעשה ליהודי ממאראקש קרא לרב עיר וקדיש שמו כמו הנביא דניאל.
אשיר שיר חדש ואזמר לכבוד שוכני בתי חומר, בהם חכם סביר וגמיר בתלמוד ובגזירה שווה ובקל וחומר הוא הרב הקדוש ר׳ דניאל השומר.
בעצמו, הו אנשים! הסכים ונעתר, כי ידיו ורגליו משותקות. הלך לחכם, ביקר וראה את אדוננו החכם ר׳ דניאל.
הרב השיב לו ואמר: אתה הבראת, לך לביתך. מיד הלכו אתו מבקרים, הלכו אתו שמחים באמצע הליל.
לנסים שלו אין מספר. הוא שועה לתפילת בריאים וחולים, גם לעקרה שאין לה ילדים ר׳ דניאל עבורה משתדל.
שלא תטילו ספק בדבר זה5 שאלו נא על־אודות ר׳ דוד עצור, הוא יספר שבח על מור דרור אדוננו ר׳ דניאל.
נפלאותיו כמה גדלו ורמו שעשה לישראל עמו, גדול אדוננו ורב שמו, במדינות ובכל מחוז, הוא הרב הקדוש ר׳ דניאל אשכנזי.
אדם שהוא מוכה ילך לבקר את ר׳ דניאל השומר, ויקרא שם מאה וחמישים מזמור על קברו של ר׳ דניאל.
הוא לא יעזוב לפני שייענה ויראה בעיניו נפלאותיו. אבל ה׳ החזיר אותו בתשובה לפני הצדיק ר׳ דניאל.
ראו נא קבענו את ההילולא בחודש אלול עשינוה. אשרי מי שנכה בה נשמח יחד עם כל ישראל.
בליל ההילולא נשמח אנו והממונים נרקוד ליד הצדיק, ושם ננוח,
אדוננו החכם ר׳ דניאל.
יום־יום אני מצפה לראותו, בכפר תגאנד. קבורתו, עונה למשתטחים בישועתו, באין דברים לאין אומר.
הוא הרב הקדוש ר׳ דניאל השומר.
בליל ראש חודש אלול אני מבקש לשלוח רפואה לכל מוכה, ור׳ דניאל ייעתר לנו.
כמה בקשות אבקש מן האמיר הוא אדוננו ר׳ דניאל השומר. יביט בנו ויגמור בשלום אני וכל ישראל.
רחם עלינו ובטל הגזירה בזכות החכם ושוכני בית־הקברות; אמור לנו די לצרה, ראה ביגון ישראל.
האנשים מבקרים בתום ויושר
קצד
והגישו שם את המתת שלהם קבל בקשותינו בתמימות לפני ה׳ הגדול.
אשאל מכבודו ואומר: צדיק יפרח כתמר, ימלא משאלות משה עמאר שעמד על המצב הזה בזכות הרב הקדוש ר׳ דניאל אשכנזי.
קבל נא דברנו, ושלח משיח בעל הבשורה, שיצילנו מן הצרה, ויקבצנו במדינת השלום.
חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן
קהילת יהודי מוגדור
דוד בן שושן ואשר כנפו
העיר מוגדור, או בשמה הערבי אצוירא נוסדה בסביבות 1760 על ידי השולטן סידי מוחמד בן עבדאללה. השולטן ביקש להעביר מאגדיר למוגדור את הסחר הימי ובכך להעניש את אגדיר שהייתה במרד מתמיד נגד שלטונו.
מוגדור הייתה יותר קרובה לשלטון המרכזי, והגישה אליה, הן ביבשה והן דרך הים, הייתה נוחה יותר, מה שאפשר לשלטונות לפקח עלי
ה. סידי מוחמד הזמין את המהנדס הצרפתי Cornut ובקש ממנו לשרטט תכנית לעיר מודרנית ואף להשגיח על בניינה. לאחר מכן, בחר השולטן בעריה השונות של ארצו, עשר משפחות יהודיות עשירות ובקש מהן להתיישב בעיר החדשה ולפתח את סחר החוץ שלה. הוא נתן להן פריבילגיות מפליגות במסחר ופטר אותן מתשלום המס המיוחד שהוטל על היהודים. סוחרים אלה נשאו את התואר ״טוז'ר אל שולטן״ סוחרי השולטן. הם ויהודים אחרים שבאו לעיר מאוחר יותר, פיתחו את המסחר שלה והיו בעלי השפעה מכרעת בעיר ובשלטון המרכזי.
הסוחרים היהודים סחרו עם ארצות אירופה ובמיוחד עם אנגליה, צרפת, וגרמניה. שיירות גמלים גדולות חצו את המדבר והביאו את סחורותיהן למוגדור, משם נשלחו לאירופה. ממראכש וערי השדה של מרוקו הגיעו שקדים, בוטנים ועורות שעובדו במוגדור ונשלחו באניות ליעדים שונים.
לקהילה היהודית היו קשרי מסחר ותרבות עם קהילות יהודיות בעולם כולו ובמיוחד עם הקהילות של לונדון, ליוורנו, אמסטרדם ואלג׳יר.
ב-150 שנותיה הראשונות הייתה מוגדור בעיקר תחת השפעת אנגליה. משפחות נהגו לשלוח את הבנים שלהם ללמוד בלונדון, לפעמים אלה נשארו שם ופתחו סניפים למסחר של משפחותיהם במוגדור. האוכלוסיה היהודית הלכה וגדלה וב-1785 היא מנתה כ 6000 נפשות. העיר קיבלה צביון יהודי ומחצית מתושביה היו יהודים. היהודים באו למוגדור ממרכזים מרוחקים בדרום מרוקו כמו תיזנית, אופראן ואיליג׳.
ב-1873 היו במוגדור 7000 יהודים אלף מהם גרו ברובע שנקרא ה׳קסבה/ דריה היהודים של הקסבה היו העשירים, האחרים גרו עם המוסלמים ברובע שנקרא ׳מדינה׳. השולטן מולאי סוליימן, החליט לייחד אזורי מגורים מיוחדים ליהודים. כך נוצר המלאח בטטואן, ברבט, בסלה ואחר כך גם במוגדור.
ה " מדינה " פונתה מיהודיה שנאלצו לחיות בצפיפות גדולה במלאת. עשר שנים אחרי שעברו למלאת, מתו שליש מיהודיו במגפת דבר.
ב-1844 נלחמה צרפת במרוקו כדי להניא אותה מלתמוך באלג׳ירים המורדים בשלטונה הקולוניאלי. צי צרפתי בראשות הנסיך Joinville הפגיז את מוגדור. שבטים ברברים מחבל ה׳חאחא׳ ניצלו את המהומה בעיר, התנפלו עליה ובזזו אותה. הם נכנסו למלאח, בזזו אותו, פצעו כמה אנשים ולקחו נשים בשבי. היהודים נאלצו לשלם כסף רב כדי לפדות אותן.
בעקבות הריגת ילד יהודי בסאפי, הגיע סר משה מונטפיורי למרוקו ונפגש עם השולטן שלה. הוא ביקש וקיבל ממנו דהיר המורה לנהוג בצדק ובשוויון ביהודי הממלכה והמבטל את העונשים הגופניים שהיו נהוגים עד אז. לפני בניסתו עם השולטן במראכש הגיע מונטיפיורי למוגדור שם נתקבל בהתלהבות על ידי הקהילה היהודית. ביקורו של מונטיפיורי נתן דחיפה ליוצאי מוגדור בלונדון ולאירגונים פילנטרופיים יהודים-אנגליים, לנקוט ביוזמות שונות שמטרתן הייתה להבריא את המלאח, ולארגן מעשי הצלה בעיתות רעב וסנפות במוגדדר. המלאה רוצף לראשונה ובית ספר יהודי אנגלי ראשון נפתח בעיר.
ב-1884 יסדה כי׳׳ח בית ספר במוגדור ומאז החלה ההשפעה הצרפתית בקרב הקהילה היהודית. ב-1895 ה׳אנגלו ז׳וויש סקול׳ פתח בי״ס לבנות בהנהלתה של סטלה קורקוס שפעלה רבות לשיפור תנאי המחייה במלאח ואף הלכה למראכש כדי לקבל מהשולטן רשיון לבניית 150 דירות חדשות ליהודי המלאח. כמה שנים מאוחר יותר קיבלו היהודים רשות לגור ברובע ה׳סבנת׳ שהפך להיות ׳המלאח החדש׳.
במאה העשרים החלה להסתמן ירידה כלכלית של יהודי מוגדור. אפריקה נחלקה בין המעצמות הקולוניאליות והסחר הטרנס-סהרי חדל להתקיים. הכלכלה של מוגדור סבלה מכך רבות וסוחרים יהודים רבים ירדו מנכסיהם. נוסף לכל אלה, היו תקופות של רעב, מגפות והתקפות שודדים שהפכו את הדרכים המובילות למוגדור לבלתי בטוחות.
ב-1912, נכנס לתקפו הפרוטקטורט של צרפת על מרוקו והאוכלוסיה היהודית במוגדור נכנסה לתהליך של אמנסיפציה. בוטלה חובת היהודים לגור במלאח. הבגד האירופאי החליף את הג׳לביה וה׳סאסיה׳ השחורות. בית הספר היהודי-אנגלי נסגר וההשפעה הצרפתית השתלטה על יהודי מוגדור. השלטון הצרפתי ביטל גזירות שרירותיות שהציקו ליהודים והביא להם בטחון. הקהילה היהודית חיה בהרמוניה עם שני חלקי האוכלוסיה האחרים בעיר, הערבית והאירופאית, ימים טובים היו אז ליהודי מוגדור.
הרמוניה זו הופרה בימי שלטון וישי. ב־ 1942 פרסם המושל הצרפתי של העיר צו שחייב כל ראש בית אב יהודי להתייצב בבית הממשל להתפקד ולמסור הצהרה מדוייקת על ההון והנכסים שברשותו. היהודים קיבלו צו זה במורא גדול, הערבים שמחו עליו והאירופאים גילו סיפוק רב ממנו.
נחיתת הצבא האמריקאי בקזבלנקה ב-8 לנובמבר 1942 התקבלה באנחת הקלה על ידי יהודי מרוקו כולה. צרפת החופשייה חזרה לשלוט במרוקו עד לעצמאות מרוקו ב-1956.
סוחרים מפורסמים, דיפלומטים, רבנים ומלומדים חיו במוגדור. רבני מוגדור פרסמו לרב את ספריהם בעיר ליוורנו שבאיטליה. במוגדור התבססה המסורת של שירת הבקשות.
בין שנות החמישים והששים החלו יהודי מוגדור לעזוב את עירם. הרגש הציוני החם של יהודיה, הביא את רובם לארץ ישראל. רבים אחרים, שחיפשו שיפור בחייהם או השכלה גבוהה לילדיהם הגרו לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. תוך שנים מועטות, עיר זאת שבשלבים מסויימים אפשר היה להגיד עליה שהיא עיר יהודית, התרוקנה לגמרי מיהודיה. יוצאי מוגדור בארץ ובעולם המשיכו להתבלט בשטחים שונים של החיים, בספרות, באמנות, במסחר ובפוליטיקה, אך בלב כולם נותר רגש של אהבה והכרת תודה לעירם.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Le mercredi,
Aux environs de midi,
Arrivent les invités
Débordants de gaîté
À la maison du marié.
Les fiancés sur leurs épaules,
Ils les portent
dans un grand brouhaha
Jusqu'à la maison de la Rah'a.
Les Msem'in sont déjà là
Qui jouent de la musique Ala.
Les garçons chantent et dansent
Jusqu'à rentrer en transes,
Les filles hululent leurs Zgharit –
Leur musique favorite.
Et au milieu de la salle
Il y a un dais
Tout de velours brodé
C'est le Talamon
Souvenir du trône de Salomon.
On y mène les mariés à petits pas
Pour y célébrer leur Houpa.
Le Rabbin, d'une voix grave,
Les bénit pour une vie sans entraves.
Les paroles Haré At à peine dites,
Que de nouveau éclatent les Zgharit
Qui montent directement
Jusqu'à Son Trône,
Y déposent une supplique
Pour ce couple magnifique :
Élohim, Voyez
Comme ils sont beaux,
Bénissez
Ce nouveau foyer !
Mais, que tient le Hatan dans sa main ?
C'est un verre finement ciselé
Qu'il fracasse à l'aide d'une grande clé.
Si nous cassons le verre de cette façon,
Croyez-moi, ce n'est pas sans raison ־
Le verre cassé :
Souvenir de la maison détruite
Temple des temps passés.
La clé :
Symbole de la nouvelle maison
Que ce couple crée.
Après avoir mangé et bu,
Après les discours entendus,
Après les gâteaux et le thé
Servis dans la joie et la gaieté,
Tous saluent le couple sur le seuil
Et s'en vont, les laissant seuls.
Seuls ?
Pas toujours
Car des fois,
Ma foi,
Ils sont si jeunes
Timides et sans expérience
Fébriles et sans patience…
Alors une brave femme
Reste encore un moment,
Elle leur explique avec flamme
Quoi, quand et comment.
Gentiment
Elle leur dit
Ce qui est permis
Et ce qui est interdit.
Cette femme est un puits de science,
Quant à moi… je suis réduit au silence.
Le lendemain c'est le Sbah.
Les fiancés encore langoureux
Rayonnants, heureux,
Reçoivent les deux familles
Et avec elles des amis
Bienveillants et gentils.
Ils sont tous là pour s entendre dire :
Tout va bien, L'a rossa a'la khir
Alors on reprend la Ketonha
Et dans l'espace, en bas
Le Hatan augmente de sa main
La valeur de la dot sur le parchemin.
On entend de nouveau les ZgJurit de la joie
Et les boissons coulent,
Comme il se doit.
Ce jour même, l'après-midi,
Cela, je ne vous l'ai pas encore dit,
Arrivent chez le jeune couple
D'un pas léger et souple
Les femmes de la famille.
Assises sur le canapé,
Mangeant du Palébé,
Elles parlent et babillent,
Louent ou critiquent :
" Ceci est vilain,
Cela est chic ! "
Elles montrent du doigt
Et plaisantent.
Mais croyez-moi
Jamais jusqu'à être méchantes.
Et vers le soir,
À l'heure du thé,
On dit aux hommes :
" Montez !
Les mariés sont là,
Venez les féliciter ! "
Alors les hommes
Le Sbah en mains
Et aussi, un bouquet de jasmin,
Souriants, tout feu tout flamme,
Se joignent à leurs femmes.
Ensemble, on fête jusqu'au soir,
Avec musique, manger et boire.
Le Hatan ne peut sortir de sa maison
Et cela, mes amis,
N'est pas sans raison :
Avec la Cala, il doit rester
L'aimer sans compter.
Alors il reçoit des visites :
Ses sœurs, ses frères, ses amis,
Qui viennent le voir
Dans son nouveau site.
Voici arrivé
le Shabbat Hatan
C'est le " samedi du marié ".
Paré d'une Zoukha et d'un Caftane,
Ses frères l'accompagnent
A la synagogue où les attendent
Ses amis, toute une bande,
La famille, le Rabbin et le Hazan
Et bien plus d'un Païtan.
La mariée, royale, en Kssona Kbira
Prend place dans la Azara
, Quant au marié, on le mène par le bras
Et on l'asseoit près deL'Aron Hathora.
Les chantres élèvent leurs voix
Rivalisent comme dans un tournoi.
Voici le premier chanteur
Il chante une chanson de bonheur :
Bésiman tov véhatslaha
Tihié léadaténou
Vékol sasson vékol simha
Yshama béartsénou
Véazaï tyhié Harvaha
Béviat méchihénou
(Bonne augure et réussite
Pour notre communauté
Que les voix de joie et de bonheur
Retentissent dans notre pays
La félicité viendra alors
Et avec elle notre Messie.)