מורשת יהדות מרוקו

הנהגה וחברה

שלום בר-אשר

סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית

במרוקו בזמן החדש

הוצאת אורות יהדות המגרב

הקדמה

בספר שלפניכם יידונו סוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה ועד הדורות האחרונים, תוך התמקדות בענייני ההנהגה.

עניין ההנהגה היהודית במרוקו זכה למחקר בשנים האחרונות, ורובו התמקד בהנהגת סוחרי המלך בקהילות צפון־מערב מרוקו. במחקרים נוספים נידונו גם הארגון הקהילתי ודמותם ותורתם של חכמים אחדים, ונפתח צוהר לתחומים אחרים, בעיקר בתולדות החינוך היהודי, הציונות והקהילה במלחמת העולם השנייה.

בספר זה הושם דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל – כמעט הכול בזיקה לארגון הציבור וסדריו; וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.

לכתיבת ספר זה השתמשתי במקורות שמחוץ לקהילות ובמקורות פנים כאחד. כמעט בכל פרק העמדתי סוגיה מרכזית, והיא נידונה ולובנה מזוויות ראייה מגוונות.

היקף המקורות ונושא הספר הכתיבו את החלוקה לתקופות. מראשית התקופה הנידונה, המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, נותרו בעיקר ״ספר התקנות״ של חכמי המגורשים כמקור עיקרי לתולדות ארגונן של הקהילות במרוקו וכן כמה ספרי דרוש הנוגעים בדמותה של החברה בעיני החכמים. התפתחותן החברתית של הקהילות במאה השמונה־עשרה הניבה יבול גדול של ספרי שאלות ותשובות במידה שלא נודעה עד תקופה זו. במאה התשע־עשרה מוצאים חומרים חשובים מספרות זו, אך התעוררו בעיות חדשות בקהילות. הפרק שיוחד לתקופה הזאת בספר הוא מעין אפילוג לחברה המסורתית שהתקיימה לפנים במרוקו. תיאור התקופה הזאת נעשה גם באמצעות שימוש במקורות נוספים בתולדותיה: ספרי מסעות, דוחות קונסולאריים וספרות עממית של רבנים משכילים מהסוג החדש שצמח בזמן זה. במבוא לספר מובא תיאור מפורט של המקורות, אופיים וטיבם.

הבסיס לעיון המוצע כאן אינו רק ספרות המקורות אלא גם מחקרים של חוקרים שונים. אלה כאלה מהווים תשתית, המאפשרת לשרטט את המסגרת המדינית והחברתית שבה נולדו ופעלו ההנהגה היהודית וארגון הציבור היהודי בתקופות המתוארות.

ספר זה הוא פרי מחקר שנעשה במשך שנים הרבה. תודתי נתונה לכל מי שסייע בידי בשלבים השונים של כתיבתו, לרבות הפניה למקורות השונים מראשית העבודה עליו ועד לגמר עריכתו.

אזכיר לטובה את מורי הפרופסור שמואל אטינגר ז״ל שעודדני לחקור את הנושא, שלא היה ידוע לקהל הרחב. גם מורי הפרופסור מנחם שטרן הי״ד עודד אותי במחקרי. אני מציין בצער שפטירת שניהם לפני עשרות בשנים לא הקלה את דרכי בחיים ובמחקר.

תודה מיוחדת לעורכת הנפלאה ואשת המעלה ד״ר סמדר כהן, שמלאכתה הייתה הרבה מעבר לעריכה. היא ניהלה משא ומתן אתי בכל סוגיה שנידונה ולא הסתפקה בצדדים הפורמליים של ענייני הלשון; אישיותה המשובחת ולמדנותה, סבלנותה ומסירותה היו לי לעזר רב. היא לא הניחה מידה דבר קטן או גדול עד שיצא דבר מתוקן. תודה לאחי משה, שעודדני ועזר רבות בהבאתו של ספר זה לגמר. ותודה גם לאחייני, ד״ר אבישי בר־אשר, שעזר בשלבים המוקדמים של עריכת הספר. ואחרון חביב, בני היקר, איל שהיה לאחיעזר ואחיסמך בהשלמה של פרטים רבים ובעריכה הסופית. ועל כך אני שולח לו את ברכתי.

ברכת תודה לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. תודות מרובות ומאליפות לד״ר שמעון אוחיון, יו״ר ״ברית יוצאי מרוקו״, שסייע במימון הדפסת הספר, ולחכם הגדול פרופ׳ הרב משה עמאר היקר, שניאות לפרסם את הספר בהוצאת הספרים ״אורות יהדות המגרב״ שהוא מופקד עליה. ישלם ה׳ פועל שניהם.

בירושלים ערב ראש השנה תשע״ח שב״א

מבוא

בואם של מגורשי קסטיליה בשנת רנ״ב(1492) חולל מפנה עצום בדמותה ובאופייה של החברה היהודית במרוקו, ובכלל זה באופן ארגונה הקהילתי. בגלל קרבתה הפיזית של ארץ זו לנמלי המוצא בדרום־ספרד הגיעו רבים מהמגורשים, שמספרם היה קרוב למאתיים אלף, תחילה לארזילה – שם שכן הנמל הצפון־אטלנטי של הממלכה המוסלמית. מרוקו פתחה את שעריה לפניהם, וכשתיים עד שלוש רבבות מהם התיישבו בעריה. רובם הגדול הגיע לפאס, בירתה של השושלת המוסלמית בעת שלטון הענף המדיני של בני וטס. אחרי חבלי קליטה ראשונים השתלבו המוכשרים שבהם בפעילות המדינית והכלכלית של מלכי מרוקו: הם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידיהם חלק נכבד מהיבוא ומהיצוא של הממלכה וניהלו את עיקר המגעים בין הממלכה המוסלמית ובין ספרד ופורטוגל בראשית המאה השש־עשרה. הם השתלבו בתיווך בין מרוקו ושתי המדינות הללו שהיו שרויות במצב מלחמה עוד מראשית המאה החמש־עשרה. זרם מתיישבים נוסף בא עם ההמרה לנצרות שכפתה פורטוגל על יהודיה בשנת 1497. ביובל השנים שאחרי שנה זו נפתח זרם מתמיד של פליטים ואנוסים ששאפו לשוב ליהדותם.

בני וטס: השושלת המרינית והשושלת הווטסית שבאה אחריה הן שתי השושלות הבֶרְבֶריות האחרונות ששלטו במרוקו. לאחר מכן, באמצע המאה השש־עשרה, עלתה לשלטון השושלת הסעדית, שהייתה שושלת שריפית (המיוחסת למוחמד).

לשוב ליהדותם: בואם של יהודים מספרד למרוקו לא היה חדש. כבר עם זרם הפליטים הראשון, בעקבות הפרעות ביהודים בשנת 1391, הגיעו אלפי יהודים, בעיקר לאלג׳יריה. אולם לפי מקורות מסוימים שטרם נחקרו, היו גם מעטים מהם שהגיעו למראכּש, העיר הגדולה בדרום־מערב מרוקו. לפי אחת הגרסאות, אותם פליטים הגיעו לכפר דִבְּדוּ, קרוב לצפון חוף הים התיכון במזרח־מרוקו. ראה להלן הדברים על כפר זה.

יוצאי ספרד ופורטוגל היו הראשונים להשתלב בחברה היהודית החדשה שנוצרה בקהילת פאס, אך כאן התפצלה התפתחותם. השאפתנים שבהם ומי שלא חששו מיזמות כלכליות חדשות, רובם ממוצא פורטוגלי, יצאו לתור אחרי אפשרויות נרחבות לפעילותם המסחרית. הם הביאו עמם רכוש רב והיו בעלי כישרונות לעסוק במסחר בין־לאומי. כבר בראשית המאה השש־עשרה הם יצאו לפעילות כלכלית במצודות חצי־צבאיות שבנתה הממלכה הלוזיטאנית בחוף האטלנטי, וצעד אחר צעד הם חיפשו מרחב מחיה כלכלי חדש בערי מישור החוף האטלנטי – מהעיר סאלי ועד אגדיר, ושם הזרימו דם חדש ורוח רעננה וצעירה בקהילות הוותיקות.

אך דרכם לא הייתה קלה. הסוחרים היהודים נקלעו למציאות קשה בין שני כוחות שאיימו על קליטתם והישרדותם: מצד אחד, היה עליהם להתגונן מפני איבת המוסלמים כלפיהם ששררה במרוקו מאז ומעולם, ומצד אחר הם חששו גם מפני רדיפות מוסד האינקוויזיציה, ששליחיו הגיעו עד ארצות המגרב בחיפושיהם אחר אנוסים שנמלטו מפורטוגל בניסיון להשיבם בכל מחיר אל הדת שממנה נמלטו. ככל שחדירת הסוחרים היהודים לאזורים שהיו בשליטת פורטוגל הצליחה, כך גברה גם עוינות האינקוויזיציה כלפי יהודים־סוחרים וגם כלפי סתם הדיוטות שברחו מגזר דינה, והיא התאמצה ללכוד אותם ולשוב לנצר אותם בעל כורחם.

האינקוויזיציה לא הייתה לבדה במאבקה זה: שתי ערי מרוקו הגדולות – פאס ומראכש, ששימשו ערי בירה בראשית המאה השש־עשרה – וערי החוף המרוקני היו בזמן זה מלאות סוחרים נוצרים מאירופה, ובפרט מספרד ומפורטוגל הקרובות. עקב התחרות הכלכלית עם הסוחרים היהודים ניסו הסוחרים הנוצרים לא רק להצר את צעדיהם של הסוחרים היהודים, אלא היו מהם שאף הלשינו על היהודים.

אולם על אף הכוחות המגבילים הללו השכילה ההנהגה של הפזורה היהודית החדשה לחיות בשלום עם השליטים הווטסים שבפאס ועם מלכי הסעדים שבמראכש. הם תפסו עמדות כלכליות שהעניקו להם עמדות מפתח בממלכה והשתמשו בהן כדי להגן על קהילותיהם ולהשיג באמצעותן אוטונומיה חברתית נרחבת. הם נהגו בכובד ראש בניהול מוסדותיהם ויצרו חברת מופת המנוהלת בידי נגידים, פרנסים וחכמים. הם הפכו את הרבעים היהודיים שבפאס ובמראכש לערים יהודיות קטנות ולאבן שואבת ליהודים מאזורי הפריפריה, קהילות רחוקות בקרובות. עוד הם דאגו לחייהם הפנימיים, שבמרכזם המשפחה היהודית, וגרמו לתסיסה חברתית, כלכלית ורוחנית בקרב הקהילות שאליהן הגיעו.

האם המפגש החברתי ההרמוני שהיה בין המגורשים למקומיים בקהילותיהם במרוקו מעיד על ייחודם של יהודי מרוקו לעומת קיבוצי יהודים אחרים? האם נמנעו זעזועים שיכלו להעיב על אחדותה של הקהילה? האם סייע לכך מספרם הגדול של המהגרים לקהילות במלכות פאס לעומת מספרם הקטן של היהודים הוותיקים שנותרו בערי מרוקו בכללה אחרי הגזרות שהיו נחלתם בתקופות קודמות? או אולי תרמה לכך הנטייה החברתית־רוחנית של יהודיה של ארץ זו לקיים קשרים עם ספרד עוד בדורות קודמים לאלה?

עליה במספר התושבים בקזבלנקה

בין השנים 1900-1850 עלה מספר התושבים בקזבלנקה פי חמש, והפכה מכפר לעיר בה חיים 11 אלף תושבים. קזבלנקה כמו מרכזים מסחריים אחרים ־ אלג׳יר, קהיר, בירות ובצרה משכה אליה יהודים מהכפרים ומהעיירות של מרוקו, והפכה למרכז מסחרי חשוב, החל במאה ה־19 ואילך.

ד״ר פרדריק שכיהן כרופא לוזיר הראשי מ-1897 ואילך וגם העתון הפריזאי Le Temp, כתב כי מספר התושבים בקזבלנקה 20 אלף נפש, חמישית ממספר זה הם יהודים. רוב התושבים הם בדואים מוסלמים, שהפכו לעירונים. מהם שנמלטו מניצול של מושלים כפריים, ונמשכו למרכז מסחרי, שיש בו פיתויים לרווחים. האריסטוקרטיה הם הסוחרים הגדולים שמוצאם מרבאט ומפאם. הוא מתאר את התוהו ובוהו בשנת.1900

מרד בוחמארא

היה זה בימי מלכותו של הנער עבד אלעזיז הרביעי(מלך בין השנים 1894 -1908) ובימיו היה המרד בוחמארא במלך שמרד בצרפת, מאלול תרס״ב, והוא היה השליט למעשה. הרב שאול אבן תאן (1972-1885), שכיהן כרבה הראשי של מרוקו חיבר ׳פרקי היסטוריה׳ תחת הכותרת: ׳מרד בוחמארא במלך עבד לעזיז, מאלול תרס״ב ואילך. לדבריו, ׳בחודש כסלו תרס״ג באישון לילה ואפלה התנפלו המונים המונים משבט ג׳יאתא על המחנה, ויעשו בם שמות ויניסום ויפיצום לכל עבר. הנצחון הזה אשר נצחו המתקוממים את חיל המלך, הוסיף יתר שאת ויתר עז להמורד בוחמארא, והמליכוהו על חמשה שבטים. בשנים אלה לחמו הצרפתים כדי לדכא את השבטים המורדים ולהשתלט על מרוקו.

מרד בוחמארא גרם לזעזועים במרוקו, פגע בחלקי מרוקו הפנימיים, ובכלל זה בקזבלנקה. החכם הנ״ל כתב את הקורות בהמשך, תחת הכותרת: ׳י״ב נוצרים הובלו לטבח – צ׳אר לבידא נתנה בידי הצרפתים׳. תחת הכותרת ׳הצרפתים עם מארוקו׳, מתאר החכם את האירועים בשנים הבאות: ׳בראשית שנת תרס״ה (1905) הואילו הצרפתים לדרוש מאת השלטן [הסולטאן] לשום משטרים טובים וישרים בארץ ההיא הפרועה ללא סדרים, להצלחת יושביה ואירופאים המתגוררים בה לרגלי מסחרם׳.

המרד נמשך עד 1909 שנתפש [בוחמארא] כשבוי, נורה בכלאו והוצג בפני האוכלוסיה, גופתו הושלכה לגוב אריות.

זעזועים בשלטון ומשבר כלכלי

במאי 1903 שלח הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שליח מיוחד, לפגוש את הנשיא של הרפובליקה של צרפת המבקר באלג׳יר. בנובמבר אותה שנה התחיל הסולטאן לחפש גורמים בצרפת שיתנו לו הלוואה.

ב-1904 הלוותה צרפת למרוקו 48 מיליון פראנקים. כדי להבטיח החזרת ההלואה, שועבדו 60 אחוז מהכנסות המכס של מרוקו לצרפת. הלואות נוספות ניתנו למרוקו בשנים 1905 ו־1906.

הבנק הלאומי של מרוקו נוסד, כדי להבטיח את הכספים של התושבים, וארגון המשטרה והמכס, לפי כללים בינלאומיים. העיתונות בצרפת בשנים אלה כתבה על חוסר היציבות והאנרכיה במרוקו.

בתשובות הרב יוסף משאש (1974-1892) נכתבו הדברים הבאים: ׳עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג [אפריל 1905] יצא דבר המלך עבד אלעזיז ופסל כל מטבעות הנחושת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי. ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים. ושוב נתעוררו מלחמות גדולות בין המלך ובין אחיו מולאי חאפיד יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכש.

להלן הכתבה המלאה מתוך "אוצר המכתבים" כמצויין לעיל:

רב

ס׳ ויצא. להנז׳.

עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג, יצא דבר המלך עבד אלעזיז, ופסל כל מטבעות הנחשת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי, ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים, ושוב נתעוררו מלחמות גדולות, בין המלך ובין אחיו, מולא״י חאפי״ד, יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכ״ש, וסו״ד שמענו, כי חיל עבד אלעזיז מרדו במלכם, ורצו להסגירו ביד אחיו, ונודע לו הדבר, וברח בהחבא לעיר ארבא״ט, ומשם נסע באניה לעיר טאנכי״ר, ויהי שם עד היום הזה, וכל חילו הרב והעצום השלים עם מולא״י חפ״ד, ויהי הולך ונסוע מעיר מראכ״ש לבא בגבולינו, והיינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאשה את בתו של הצר הצורר ״מוחמ״ד אוחמ״ו״ שהוא כמלך במקומו בעיר כניפר״א וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים, והוא ועמו, ״אמהאוו״ש״ ימ״ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי, והשר שלהם הנז', הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ״ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה, וכל יהודי שהיה עובר לפניהם, היו מכים אותו בחזק יד, ומסירים לו כובעו מעל ראשו, ומגוללים אותו בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו, ומלבישים אותו על ראשו בעל כרחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים, בכל מין קללה וחרוף, והוא חרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגרים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגדופים, והמאסרים והענויים, וביום ששי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס״ו לפ״ג, באה פקודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י״ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותה הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול פחדים, ובבקר השכם התפללנו בפחד וברעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פניו, ומהבקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול, ובחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעברו לפני הקהל כרעו כלם וישתחוו לו אפים ארצה, ויברכו אותו בקול רם, והוא הראה להם פגים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבקר העלו לו ראשי הקהל מנחה, ולב מלך ביד ה׳ הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקבל מנחתם בכבוד, ובטל כל הגזרות, ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו, שמהיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה, יענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ, ואחר ימים אחדים נסע לפא״ס, וישב על כסא המלוכה, ותכף עשה מלחמה אחד גדולה, עם המורד ״בוחמאר״א״ ותפשו חי ונתן אותו בכלוב ברזל על מגדל גבוה לחרפה לכל עובר, ושוב השליכו לגוב אריות, ויאכלו את בשרו, וידיקו את גרמיו, ועוד היה שרי״ף אחד מזרע קדושיהם, שחשב עצמו לנביא, והרעיש את ערי המערב בהבליו, והיה מוכר לברברים הפראים מקומות בגן עדן בכסף תועפות, והיה נותן להם כתב ידו עם חותמו לקבור עמהם בעת שימותו, עד שאסף ממון עצום, והמלך תפשו בערמה והרגו, ושלל את רכושו, והיהודים היו משחקים בערביים לאמר, כי מכר כל הגן עדן, ולא הניח אף מקום אחד לעצמו, ולכך נענש, כי אהב את הכסף יותר מגן עדן, ועוד נתעוררו היהודים הנשללים במכנא״ס כמש״ל, והלכו וקבלו לפני המלך על השר הצורר לחאז ן׳ עיסא, כי הוא ששללם, והמלך תפש אותו ויאסרהו בנחשתיים וישלחהו למאסר שבעיר מראכ״ש, ויקח את כל רכושו מחוט ועד שרוך נעל, כן יאבדו כל אויביך ה׳, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ותשקוט הארץ. זהו מה שיכולתי להודיע. לכבודו מכל מה שאירע בעיר מאז ועד הנה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט