ארכיון יומי: 13 בדצמבר 2018


אעירה שחר-פרשת ויגש

הבקשות והפיוטים לשבת כוללים

בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות במצוות השבת ־ הן פותחות את סדרת הפיוטים של הסדרה לאותה שבת.

״הביתאיין״ ־ זהו ה״אסתכבאר ביתאיין״, קטע שירי קצר המופיע אחרי הבקשה לשבת ושתפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את המקאם בו ישתמשו באותו ערב. הוא גם מאפשר לפיטן הראשי ״אל מקדם״ להכשיר את קולו, כדי שייכנס באופן נוח ללחני המקאם. "ביתאיין״ ־ שני בתים, כי חוזרים על הפיוט הקצר בן בית אחד פעמיים. מהו בעצם מקומו של ה״ביתאיין״? אם תפקידו להודיע על המקאם של הסדרה, הרי ברור לכולם מהו המקאם שהרי פיוטי הפתיחה ״דוד ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ כבר הושרו במקאם זה. יתכן ולעורכי הקובץ ״שיר ידידות״ היו שיקולים שאין אנו יודעים אותם.

32־13 פיוטים בממוצע לכל סדרה שבועית, הסדרה הארוכה ביותר נמצאת ב״יתרו״־32 פיוטים, הקצרה ביותר ב״תרומה״ ־ 13 פיוטים. הפיוטים מאופיינים במספר תכונות: הפיוטים קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ־ישראל. שאר הפיוטים עוסקים בדברי שבח והלל לה׳, בנושאים מתוך פרשת השבוע או בנושאים שונים. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. כל רצף כזה נקרא ״טריק״, מהירותם של פיוטי ״הטריק״ נעשית מואצת יותר ויותר במהלך ביצועם. בסה״כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).

דברי תורה יבואו אחרי סדרת הפיוטים, והם נאמרים ע״י רב מקומי הנוכח במהלך הבקשות.

הקצידה מופיעה בחלקו האחרון של המעמד וחותמת אותו. בסה״כ בקובץ ״שיר ידידות״ קיימות 89 קצידות. בדרך כלל ה״מקדם״ בוחר בקצידה אחת שאותה ישיר בפני כל הנוכחים.

            הקצידה שתיבחר תלויה ברצונו האישי של ה״מקדם״. עפ״י המידע שהגיע אלי, ר׳ דוד בוזגלו העריך את הקצידות של ר׳ רפאל משה אלבאז(קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״), ולפעמים בחר בקצידה אותה חיבר ר׳ דוד אלקיים (קצידות שלו שובצו ב״שיר ידידות״). הפיטן המקומי בדימונה, ר׳ יהודה ללוש, שר בקביעות בכל שבת את אחת הקצידות של ר׳ דוד אלקיים

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח

  1. שלוש תקופות געבודת המסגרת

מאז סגירת משרדי ״קדימה״ ע״י השלטונות במרוקו ועד היום היו שלוש תקופות של עלייה:

א. השנים 1957-1956 היו שנות מעבר מעלייה לגלית לבלתי-לגלית. בשנים אלה עוד היו ריכוזים של עולים במחנה של הסוכנות היהודית ליד קזבלנקה, עוד התנהל מו״מ עם השלטונות במטרה לאפשר את היציאה ליהודים ששכנו במחנה ואשר למעשה כבר עקרו ממקומם עקירה מוחלטת. במו״מ זה השתתפו גורמים שונים כמו אנשי הקונגרס היהודי. השלטונות היו נענים ללחץ מפעם לפעם ויהודים משוכני המחנה הורשו לצאת. המחנה היה מתמלא מפעם לפעם כי אחרים היו באים במקומם. לבסוף חוסל המחנה כליל.

ב.         השנים 1961-1957 היוו שלב שני במפעל העלייה. בשנים אלה פחת בהרבה מספר העולים לארץ, השלטון סגר יותר ויותר על הדרכים והעושים במלאכת העלייה היו נאבקים על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה. בשנים אלה יצאו יהודים כשבידיהם דרכונים מזויפים (שיטה זו הייתה מכונה בפי המסגרת בשם קלו) שהוכנו במספרים גדלים והולכים ע״י המסגרת בישראל, בפריז ובמרסיי, אחרים נעו בדרכי יבשה שונות לעברן של המובלעות הספרדיות סאוטה ומליאה שנותרו על אדמת מרוקו גם לאחר קבלת העצמאות, גנבו את הגבול או שהגיעו לאותן מובלעות בדרך הים, והיו מהם שעשו את דרכם בדרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. עולים בודדים ושיירות שלמות של עולים נתפשו ע״י שומרי הגבולות, נאסרו, מהם גם עונו. ספינה עם 43 מעפילים, נשים, גברים וילדים, טבעה על אנשיה (שם הספינה היה פיסס והייתה מכונה בפי אנשי המחתרת בשם ״אגוז״). העלייה לא הופסקה בשנים אלה; היא הואטה, אך לא נפסקה. טביעת ספינת המעפילים גרמה לזעזוע חמור לכל מי שהייתה לו נגיעה לעניין עליית היהודים ממרוקו ולכל מי שגורל היהודים קרוב ללבו. מבחינה מסוימת היווה האסון נקודת מפנה. ואם גם התמורה שחלה בממדי העלייה והרישיון שבשתיקה לעלייה זו, שניתן ע״י שלטונות מרוקו, התרחשו רק לאחר חצי שנה לערך מאז האסון, היה בה בטרגדיה של ״אגוז״ משום תמרור דרך בדרכיה המתפתלות של עליית היהודים ממרוקו. מצב ומעשים שהיו מוצנעים הרבה אם מעט מידיעת הרבים הפכו ידועים ונזרק אור על טרגדיה של תפוצה יהודית. בוודאי שהייתה זו מכה קשה ליהדות מרוקו אשר לרבים מקרבה היו קרובי- משפחה בקרב הטבועים ואשר הוצבה בבת אחת, בפני חומרת הדברים והסכנות הכרוכות בעלייה הבלתי-לגלית. גם בפני חוגים שונים בעולם נחשפה בכל אימתה הטרגדיה היהודית במדינה שאך זה קיבלה עצמאותה. הזעזוע לא פסח כמובן על פעילי המסגרת ולא על נקלה הם התאוששו מן המכה. אין ספק כמובן שגם שלטונות מרוקו לא הריעו תרועת ניצחון ואף הם נתנו דעתם על משמעותו המחרידה של אסון הטביעה.

יש לדעת, שחמש-שש שנות פעולה במחתרת עד לטביעת הספינה לא היו לריק. יהדות מרוקו שוב לא הייתה את אשר הייתה לפני כן. העוסקים במלאכת ההגנה והעלאת היהודים לישראל היו אמנם מעטים יחסית, אבל התהודה של פעולתם הייתה רבה. גבר הביטחון העצמי ואתו כמובן גם הרגשת הערך העצמי, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה. פה ושם הופיעו אישים יהודים שתבעו נמרצות מהשלטונות את הזכות לצאת מן הארץ כפי שהיא ניתנת לכל אזרח במדינה, הופצו כרוזי מחאה – דבר שנעשה כמובן בתכנון ובהדרכת המסגרת. מספר מפיצים של הכרוז נאסרו ובעקבותיהם נאסרו פעילי מסגרת לא מעטים. הם עמדו בכבוד במאסר ובחקירות, הייתה אפוא רוח אחרת ברחוב היהודים. נמצא שאסון הטביעה לא רק שלא הרתיע יהודים מלצאת אל הים, אלא הוא חשף בפני הרבים את חוסר התקווה להמשך הקיום בגולה ויהודים תמימים ופשוטים המשיכו ללכת בדרכים לא דרכים אל עבר הנעלם, קיבלו עליהם ייסורים באהבה ונכנסו אל הים כששפתותיהם מדובבות פסוקי־תהלים.

ג. דרוש היה כמובן זמן מסוים להסקת מסקנות ממצב שחדל להיות נסתר, בחינת ספק ידוע ספק אינו ידוע. דרוש היה זמן להכנה ולהכשרה בטרם נפתחה תקופת ״עלייה ג׳״. תקופה זו, שראשיתה למעשה חל בנובמבר 1961 נמשכת גם עכשיו ויש להניח שהיא תמשך עד לסיום המלאכה. בפרק זמן זה יצאו את מדינת מרוקו כ-80,000 יהודים, ואם לא ייחלש הקצב מסיבה זו או אחרת, נוכל בקרוב לסכם ולומר שעיקר התפוצה של יהודי מרוקו עלה לישראל, ייוותרו מעטים שעדיין לא היו מוכנים לעלות כמו מיליונים יהודים אחרים בתפוצות גולה שונות שאינם מוכנים. בקצרה, תוך זמן לא רב תחדל יהדות מרוקו להיות תפוצה של גולה המחייבת את מדינת ישראל לתת דעתה עליה מעל למידה.

אין להתפש לטעות ולחשוב שבמשך כל אותן השנים בהן התנהלה העבודה במחתרת לא היה כל מו״מ עם אנשי השלטון בדבר גורל היהודים ובדבר זכותם לצאת ולבוא באורח חופשי, ככתוב בחוקה וכמוצהר מפקידה לפקידה ע״י דוברי השלטון. היה מו״מ עם חוגי השלטון, קוימו מגעים גם עם חוגים שונים מקרב האופוזיציה לשלטון, המו״מ בעצם לא נפסק אף פעם. הרגשת ההכרח בעלייה קנתה לה שביתה גם בקרב האישים שהיו דוברי יהדות מרוקו, ובין אם ביטאו רצונם בקול רם, ובין אם היה זה נושא לדיונים פנימיים, לא היה טעם להתעלם ממנה. ההטפה לאינטגרציה של היהודים בקרב העם המרוקאי שהושמעה ע״י עסקנים יהודים שונים, אבד סברה ובטל טעמה, ולא הייתה לה אחיזה במציאות יותר.

לאחר טביעת ״אגוז״ וביקור עבדול־נאצר בקזבלנקה, כאשר בחורי המסגרת הפיצו את כרוזי המחאה וכאשר בוצעו המאסרים המרובים, היה עניין התביעה לעלייה מוחשי כל כך, שרק ההתעלמות מדעת יכלה לשלול מציאותה. בכל אופן ההכרח והדחיפה שבעלייה הפכו להיות מסקנה ברורה, ואולי אף יחידה, של הרחוב היהודי. עם התפתחות העבודה של שלוחותיה (מה ההמשך?)

לאזרחי ישראל המעוניינים להבין התרחשויות באותה מדינה לא יקשה לבור הבר מן התבן. גם חזון גדול ועלילה היסטורית מפוארת אינם נקיים מפגמים, גם בשדה תבואה מרהיב עין מצויים קוצים. חטבו עצים ונפלו גם שבבים. בעוד ההיסטוריה היהודית העמוסה רשמה דף נוסף של תמורה רבתי ובהיות פועליה חוטבים עצים ביער היו נופלים גם שבבים שאינם בני־ברית ושעניין להם בכך, נותנים דעתם ומרבים להתריע על השבבים ולא איכפת להם כלל שקיימת תהום בין ההכרזות החגיגיות על מתן זכויות לכל, לבין סגירת השערים בפני חלק אחד בלבד של האוכלוסייה הכללית, בפני היהודים.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח עמ' 11-9 

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

תעודה מספר 17 א

התרכ"ד

נועדו לב יחידי קהלינו קהל קדוש קהל צפרו יע"א הלא המה, הרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז והרב אליהו בן היקר שלוש והרב שלם בן היקר משה שטרית ידיד אלפים והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב אהרן בן הרב אלבאז והרב אברהם בן היקר ישועה עולייל והרב ישועה בן הרב ברוך עמרם והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והגזבר הנאמן הרב משה בן הרב יעקב הכהן והרב משה בן הרב יששכר אדהאן. ועלתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני עיר שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ, עד עת בא ציון גואל הם המקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש. כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם  לא היה שום היזק לעניי העיר מחמת פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או ציבור לפתוח פתח החנות הנכרת כלל ועיקר. ולאשר ולחזק הסכמה זו בכל תוקף בל תמוט עולם ועד נקט קניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל, יחידי קהלינו הנזכרים אשר נקבו בשמות ובכח הקניין הודה הודאה גמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ובלב שלם וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם לקיים ככל הכתוב לעיל ולבלתי לנטות מההסכמה הנזכרת. ימין או שמאל ואין רשות ביד שום בר ישראל קטון או גדול אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לפצוח איזה פתח של היתר בהסכמה הנזכרת. ואדרבא כל המוסיף תוספת טובה בקיום ההסכמה הנזכרת עליו תבוא ברכת טוב.

הואלנו לבאר שאם עמד באיזה אלם יחיד או רבים ופתח איזה פתח החנות בלי שיתן לעניי העיר השליש הנזכר שעלי דידהו רמי לתובעו לדין תורה עד שיקבל עליו את הדין או מצאו לו איזה יכולת באיזה ענין שיהיה, ואם לא מצאו יכולת באותו זמן ימתינו עד עת אשר תפול זרועו של אנס זה ויעשו עמו מה ששוה"דן לבל תפול משערת ההסכמה הנזכרת כלל ארצה. ונגמר הכל בקניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל מיד יחידי קהלינו הנזכרים באפן המועיל כפין הדין ולראיה על הכל חתומים פה והיה זה בתשעה עשר יום לחודש אייר הוא זו שנת צדק ומשפט מכון כסאך לפ"ק היא שנת התרכ"ד ליצירה וקיים.

ראינו החתומים מטה שטוב וישר עשו יחידי קהלינו ויפה עלתה הסכמתם הנזכרת בפנים ולכן גם אנחנו מסכימים עמהם על כך ומוסיפים אנחנו לחזק הסכמה זו בכל מיני חיזוקין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה יתד הוא בל תמוט עולם ועד וראיה חתומים פה בכח בית דין יפה וקיים.

תעודה מספר  17ב 

התרס"א

מודעת זאת כי לשעבר בשנת התרכ"ד ליצירה תקנו יחידי קהלינו תקנה קבועה לדורות עולם לתועלת עניי העיר וזה נוסחו תורף התקנה הנזכרת שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש.

  • תֹּרֶף (ז') [הגיזרון לא הוברר]

  • ת הַמָּקוֹם בְּטֹפֶס הַשְּׁטָר הַמְּיֹעָד לְרִשּׁוּם הַפְּרָטִים הַמְּדֻיָּקִים (תַּאֲרִיךְ, שֵׁם, מָקוֹם, סְכוּם, יוֹם הַפֵּרָעוֹן וְעוֹד): "כָּתַב תָּרְפּוֹ בַּטֹּפֶס" (ירושלמי גִטין פד ג). "וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַתֹּרֶף" (גִטין כא:). "טֹפֶס שֶׁיֵּשׁ מְחִיקוֹת בְּתָרְפּוֹ לֹא יִתְקַבֵּל" (הודעה). מילון אבן שושן

כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם לא היה שום היזק לעניי העיר מחמת פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה איזה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או צבור לפתוח פתח החנות הנזכרת כלל. על כן תורף התקנה הנזכרת ככתבה וכלשונה, ושם ראינו שבקנין ושבועה חמורה יחידי הקהל לאשר ולקיים התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, וגם ראינו שהסכימו על ידם חכמי ורבני העיר אשר היו בימים ההם תהיה מנוחתם כבוד.

אלא שלא ארכו הימים שנהגו בה מנהג הפקר בפני המתקנים עצמם בעודם חיים, שהרבה מבני קהלינו פתחו חנויות מחדש ואיש לא עמד בפניהם למונעם מלפתוח עד שיתנו לעניים מנת חלקם בגוף החנות כפי מה שהתקנו. אלא שכל אחד היה פותח כרצונו ולאחר שסיים בכי טוב אז הולך ומקבץ שבעה אנשים מיחידי הקהל ומבקש מהם להודות לו שטר מכר מהשליש המגיע לעניי העיר בחנות שחדש כפה"ת, בעד סך מה שיתן לקופה של צדקה והם נעתרים לבקשתו ועושים רצונו כרצונו וכותבין לו שטר מכר בעד מעט הכסף שנותן אשר לא יעלה למחיר חלק מועט מהחנות אף בשער הגבוה ואין קצבה לדבר אלא הכל לפי מה שהוא אדם .וזאת עשו להם לבל יאמרו הקדש יוצר לחולין בלא פדיון, כמו שכל זה מפורסם אצלנו, ואולם לפי הנשמע שעוד חזרו ויסדוה ואסרו אסר על נפשם שלא לוותר עוד בהקדש עניים ככל אשר עשו, והן היום ראינו אפשר לרוב התבור לעמוד בגזירה זו כי כבדה מאוד.

ואם נאזור חיל לעצור ביד העוברים ירבו מחלוקות בישראל, ובפרט במאי דקמן שהמתקנים עצמן כבר הפרו בקודמין כנזכר לעיל, ואיך אנחנו נסתום הפתח בפני הכל ואם יבואו בריב בטענת למה נגרע אין לנו פה להשיב, אי לזאת נועדנו יחד בבית הכנסת הי"ג ונשאנו ונתננו בדבר זה ותהי עצתינו שלא לבטל התקנה הנזכרת מכל וכל, אך נחדש בה דבר כאשר יוכלון רוב הצבור שאת ויטב הדבר בעינינו לתת גאולה לחלק ההקדש כפי התקנה הנזכרת במחיר הזול כאשר עשו בראשונה. אך בערך קצוב ושווה לכל נפש שלא להטיל קנאה, ועלתה הסכמתינו לקצוה כסף גאולתו בשלשים צ'ורוס כסף טוב, זה יתנו בפדיון חלק העניים בחנות א' וכן אם הם שתים או יותר לא יפדו כי אם לערך זה שלשים דורוס לכל אחד ואחת.

ודטבא ליהו לעניים עבדינן ליהו יען הרבה קרקעות מהמוקדשים לשמם הלא המה ממשוכנים ביד הזולת ולא מטי ליהו מנייהו שום הנאה ואולי על ידי זה נוכל לפדותם מכסף הפדיום וה' אלוקים יעזור לנו, ובכן מהיום הזה והלאה עוד כל ימי הארץ לא יורשה שום בעל בית לפתוח מחדש שום חנות בכל שכונת היהודים בעיר זו עד שיתן לגזבר העניים אשר יהיה בימים ההם כסף פדיון חלק המגיע לעניים לפי ערך הנזכר מושלם. ואחר ילך אצל בית דין צדק והם יכתבו ויחתמו ויתנו בידו כתב ראיה שכבר פדה חלק ההקדש בכרך הקצוב כפי התקנה החדשה ואז יורשה לפתוח כרצונו, ומעתה אין רשות לשום אדם קטון וגדול לוותר כלום מהערך הנזכר לשום נפש איך שיהיה .

וכל המכסים לוותר כלום מהערך הנזכר הנ"ז ה"ז גוזל את העניים. וכל איש אשר יזיד לפתוח קודם שיגאל חלק הקדש כנזכר ידע כי יש להקדש חלק בנכסיו כפי התקנה הראשונה ועליו נאמר גזילת העני בבתיכם, ואלוקינו מרחם ישפות שלום לנו ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו לא נטה ימין ושמאל, אמן כן יהי רצון ועד כאן חתומים פה צפרו יע"א בח' אדר הנהדר שנת כי שמרו אמרתך לפר"ק היא שנת התרס"א ליצירה וקיים

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר