ארכיון יומי: 26 בדצמבר 2018


 פרשת שמות. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

 פרשת שמות.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים,

למה ומדוע?

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…

"וכן יפרוץ" שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו,

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, יב)

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים אז, והמוסלמים כיום, שאינם חדלים מלדרוש נתחים מארץ ישראל, אם לא את כולה, בטענה שאנחנו לא עם, חלילה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד, וכך דברי קדשו: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר:

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

 ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו".

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

93 שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

רבנו-אוה"ח-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

השל"ה הק' אומר: "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

פועל יוצא מדברי קודשו: גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה. המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלהים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

תהליך השעבוד במצרים.

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ). מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

        וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם"נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

רבנו-אוה"ח-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולה הקרובה.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = ה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

רבנו-אוה"ח-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

 א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

 ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

גם הגאולה העתידית תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".

"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

                 "לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה.

 בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

רבנו-אוה"ח-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 רבנו-האוה"ח-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".

"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

  • כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

               א. תיקון כוח התורה.

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

רבנו-אוה"ח-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

רבנו-אוה"ח-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

  • תיקון כוח הטהרה.

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה"שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי אספאלו ע"ה.

Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs

Une mission fut donc envoyée en Algérie, avec l’aide et la recommandation du Ministre de la Guerre, mais sans son concours financier. J. Altaras, le Président du Consistoire de Marseille la dirigeait. Il était assisté de Joseph Cohen, un jeune avocat aixois. Tous deux, ils visitèrent l’Algérie en 1842 et rédigèrent un long rapport. En fait, ils ne s’étaient guère éloignés de la bande côtière. Ils constatèrent donc que le judaïsme algérien était essentiellement urbain. Tous les Juifs d’Algérie—ils étaient environ 16000 — rési­daient alors dans quatre grandes communautés: Alger, Constantine, Oran, Tlemcen et cinq ou six communautés de moyenne importance: Bône, Mostaganem, Médéah, Milianah, Mascara et Blidah. Point de juifs dans les villages et les campagnes, sinon peut-être les quelques 1500 Juifs bédouins du Sud, dont on ne savait d’ailleurs pas grand- chose. Le spectacle des villes que quittaient leurs habitants turcs et maures les avait beaucoup frappés. Ils avaient fini par conclure que les Juifs représentaient un cinquième de la population urbaine habituée depuis longtemps au climat africain. La proportion pouvait d’ailleurs varier: un tiers à Oran, un cinquième ou un sixième à Alger, un septième ou un huitième à Constantine.

 L’importance de la présence juive dans les villes faisait oublier leur insignifiance au sein d’une population indigène qui comptait probablement de 2 à 3 millions d’habitants. Les observateurs juifs s’intéressèrent donc uniquement aux villes algériennes et à leurs Juifs. Ils négligèrent totalement les campagnes et les tribus. Ils furent amenés tout naturellement à conclure que Juifs et Européens réunis formeraient sans peine la majorité dans les villes et y garantiraient de ce fait la présence et la prédominance françaises.

Le Consistoire Central se devait donc de promouvoir et d’assurer l’assimilation de la population juive d’Algérie à la population européenne, et de préférence à la population française. Il faudrait, à plus ou moins longue échéance, faire des Juifs algériens des Juifs européens, c’est-à-dire des Juifs français, ce qui leur permettrait de devenir un facteur important de la colonisation française.

Pour Altaras et Cohen, l’importance relative et absolue des Juifs dans les villes algériennes ne pouvait qu’augmenter, puisque les Arabes les quittaient et que bientôt les Juifs seuls y resteraient avec les Européens. Sans doute, les Juifs avaient-ils beaucoup souffert de la conquête française qui avait exercé des effets désastreux sur leurs moyens d’existence traditionnels en les privant de leurs clients et débouchés habituels et en leur suscitant la concurrence des négociants européens venus chercher fortune en Algérie: ils souhaitaient cependant se rapprocher de la France. Ils pourraient lui servir d’intermédiaires avec les populations nomades du Sud. Rien chez eux ne s’opposait à la civilisation. Ils étaient, déclaraient les deux voyageurs, prêts à prendre les armes et à servir dans la milice pour défendre la France. Tout les séparait des Maures qui étaient incapables d’une telle évolution, et les rapprochait donc de la France. Cependant, un stade intermédiaire se révélait nécessaire. Conscients de la situation du judaïsme algérien, Altaras et Cohen devaient écrire:

En face de cette société particulière et originale, on ne peut adopter les mêmes systèmes que pour les Israélites français. Il faut encore aux hommes de l’Algérie une direction énergique, une autorité en un mot qui n’aît pas seulement le pouvoir spirituel et presque nominal des Consistoires français, mais une puissance réelle d’action et de coercition et qui puisse guider d’une main ferme la société qu’elle doit initier à notre état politique et civil.

Altaras et Cohen allaient donc proposer une politique propre à réaliser leur programme. Ils réclamaient tout d’abord la disparition des institutions juives: nation juive, tribunal rabbinique, rabbinat traditionnel et écoles juives indigènes (midrach). Ils souhaitaient l’interdiction du port du costume juif traditionnel, l’obligation du service dans la milice et la création d’écoles françaises qui assureraient également un enseignement religieux. Ils avaient renoncé à leur projet initial de faire élever en France de jeunes Juifs qui y seraient initiés à la civilisation française et retourneraient par la suite en Algérie pour l’y diffuser. Un projet analogue de collège arabe avait d’ailleurs connu le même sort peu auparavant.

Les deux rapporteurs étaient tout à fait convaincus que les Juifs d’Algérie ne feraient aucune difficulté pour renoncer à la pratique du divorce, alors réprouvée par le législateur français mais fréquente parmi les Juifs algériens, et à celle de la polygamie, qui était bien moins répandue, afin d’obtenir le même statut civil que les Français. Ils réclamaient la formation de consistoires en Algérie et entendaient réserver à celui d’Alger un rôle déterminant. Afin de garantir une évolution conforme à leurs voeux et à leur idées, ils demandaient que  les Consistoires fussent nommés, non élus, et que leurs dirigeants fussent des notables imbus des idées françaises et capables de les répandre. Ils s’empressaient d’ajouter qu’ils n’avaient pu trouver un seul notable algérien qui pût répondre à ces exigences. Il ne s’en trouvait pas non plus parmi les négociants juifs français installés depuis la conquête en Algérie. Il faudrait donc nécessairement faire venir de France un président du Consistoire jouissant d’une position indépendante et libre de tous soucis matériels. Il faudrait donc le charger ‘de véritables fonctions publiques, créées et rétribuées par le Consistoire’. Il devrait être

 un homme d’intelligence élevé dans les idées françaises et possédant cet ensemble de connaissances qui sont indispensables aux réformateurs. Il faut donc qu’il réunisse à la capacité naturelle une éducation étendue et une volonté ferme d’améliorer ses coreligionnaires.

Colonialisme francais et colonialisme juif-Simon Schwazfuchs- 1980- judaisme d'Afrique du nord au XIXe-XXe siecles edite par Mchel Abitbol-page43-46

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' יוסף ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן תומרת ועבד למומין. —

האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. —

הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. —

הרי״ף רבי יצחק אלפסי. ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. —

משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יעקב אלפסי בן הרי״ף,

רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. —

השלטון היהודי והכחדתו. — (1040—1270).

לקראת סופה של המאה ה־11 נסתמנה במרוקו רגיעה מדינית פנימית. מאז מות השולטן האדריסי, בסוף המאה ה־10, היתה הארץ מפורדת ונתונה למלחמות על השלטון מצד שבטים ערביים מקומיים. שבטים מושלים אלה, מאגראווים ואפראנים, מוגרו באותה תקופה על ידי לוחמי השבט למתונה. אנשי שבט זה ידועים יותר בשם הספרדי

Almonareides שהוא שיבוש של המלה הערבית אל מראביטון (דרוישים המגינים על הגבול המוסלמי מפני כופרים). המושל המאוראביטי הראשון היה יוסף אבן תאנסיפת. עיקר מגמתו ומגמת עלי נכדו תאספו, היתה כיבוש ארצות ספרד מיד הנוצרים. מסע נצחונם של האחרונים בחצי האי האיברי הופסק הודות למוראביטין בשנות ה־80 של המאה ה־11.

עתה נהוג מרוקו וספרד, בחלקן הגדול תחת שלטון אחיד.

ההתיחסות החדשה של שתי המדינות, שנמשכה כ־70 שנה, השפיעה רבות בשני הכיוונים, וביחוד מן הבחינה היהודית. ספרד משכה אליה יהודים רבים. מאז שקיעתו של המרכז בבבל, היא היוותה מוקד משיכה רוחני לכל יהודי הגולה.

האפשרות להגיע בקלות אל המרכז הרוחני והתורני העיקרי באותה תקופה והמצב הכלכלי המשופר בספרד הביאו להגירה אליה. יחסם אל השולטנים האלמובריטין אל יהודי ארצותיהם היה נוח לחלוטין. הויכוחים שנתעוררו בתחילת השלטון ובעקבוביה נאלץ הרי״ף לברוח. התקלות חמורה נוספת היתה הופעתו של משיח השקר בשם משה דרעי. בתחילה גרמה להתעוררות יהודית שגעגועי הגאולה הפיחה בהם דמיונות שוא וסופה התערבות השלטונות שגררה עונשים. אך אלו היו רק מקרים יוצאי דופן. מכלול היחסים שנתהווה אז, היה נוח לחלוטין ואף מעל המקובל לגבי מעוט. היהודים היו שוים למוסלמים, הן בחובותיהם והן בזכויותיהם כלפי המדינה. כאשר ביקש מלכה של סיביליה שבספרד ״אל מעתמר״ עזרה צבאית שלח יוסף אבן תאנסיפת ארבעים אלף אנשי צבא יהודים. (יהודים אלה התישבו בספרד כאשר נגמרה המלחמה והביאו עמהם את משפחותיהם). הם כיהנו גם במשרות רמות וחשובות.

עובדה מעניינת היא כי על אף התנאים השוים בכל חלקי הממלכה האלמובריטית לא נראה בקרב יהודי מרוקו בעת ההיא, אלא יבול רוחני דל. מכאן ניתן לעמוד על גודל כוחה של יהדות ספרד באותה תקופה, כאבן שואבת לגבי כל ניצוץ חכמה, ועל הידוק הקשר בין קהלות ספרד ומרוקו. עם זאת לא עזבה היצירה לחלוטין את דרום הממלכה.

אחד מניצני השירה במרוקו היה הרב החכם יהודה אבן עבאס. הוא נולד בפאס. הוא לא היה חורז חרוזים בלבד, רבים היו החורזים באותה עת, שכן כל חרוז שימש עד המעיד על רום המעמד האינטלקטואלי. אולם רק מעטים יש לראותם כמשוררים. את רבי יהודה בן עבאס, ניתן להעמיד בשורה אחת עם רבי משה בן עזרא, רבי יהודה אבן גיאת ורבי שלמה אבן צאקבל. אם כי לא היו משוררים גדולים, עלו במידה רבה על אחרים בתקופתם. רבי יהודה עבר לספרד ושם התרועע עם גדול משורריה רבי יהודה הלוי. בהיותו כבן 66 נאלץ איש מרוקו זה לברוח מפני חרב האלמוחדין, ונס לסוריה.

איש מפורסם אחר בדורו היה רבי משה דרעי שנולד במרוקו ועלה מאוחר יותר לארץ ישראל. לא ידוע לנו רבות על אודותיו. ישנה סברה כי חיבר דיואן בן 544 שירים בעברית ובערבית.

רבי אברהם בן עזרא מזכיר את יוסף בן עמרון שחי בארץ המערב. נראה שיוסף זה היה מיטיבו של הראב״ע ולפיכך זכה להרבה שבחים מעטו. הוא מתואר כאיש שר וגדול, גבר חכם ורב פעלים וכו'. ניתן לשער כי התאור מופרז מעט שכן ידיעות אחרות אין לנו כלל על יוסף בן עמרון.

עוד אחד מרבני ישראל שהיה לו יד בדקדוק היה שלמה ברבי אברהם גן פרחון, אף איש תורה זו נולד במרוקו וחי במאה העשירית, הוא חיבר ספר בשם ״הערוך״ העוסק בדקדוק. נראה כי הוא למד את תורת הלשון אצל רבי אברהם בן עזרא ואחרי כן אצל רבי יהודה הלוי. בסוף ימיו עבר לאלג׳יריה.

מתוך חיי הרוח האפורים הללו עולה כוכב יחיד מופלא בבהירותו. היה זה רבי יצחק אלפסי. ר׳ יצחק אלפסי, אחד מגדולי חוקרי התלמוד (943—1033) בשכלו החד, בנה מסילות לידיעת התלמוד ולהבנתו. בואו לספרד עוררה התנגדות מצד גאוני התורה אחרים. בהיותו גם בעל מידות תרומיות רבות אחרות, רכש אהדתו השלימה של הציבור. במות אחד המתנגדיו החריפים ביותר אבן גיאת, השאיר האחרון צוואה לבנו שנשאר גלמוד, שמיד אחרי מותו ילך לרבי אלפסי ויבקש ממנו שיקח אותו תחת חסותו. אלפסי קיבל את הבן בזרועות פתוחות, ניחמו ואמר לו: ״אני אהיה לך לאב״. והוא קיים יפה הבטחתו. אולם גם איש חכמה זה עזב את מרוקו ועבר לספרד. עם זאת מהווה יצירתו במרוקו מקור גאוה לא אכזב ואות ומופת לגדולתה של גולה זו.

זמן קצר לאחר מותו של רבי יצחק אלפסי כתב יהודה הלוי אודותיו:

הרים ביום סיני לך רעשו

כי מלכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לך חבשו.

הערכתו של הרי״ף לא נשתנתה מאז. הוא נחשב מקור חכמתה של יהדות המערב ועץ פריה הבשל יותר, בעיקר בשל בתורת ההלכה. רבים הם החוסים בצלו ונהנים מפירותיו בימינו אלה.

רבי יצחק אלפסי (שנקרא גם ״גאון״ או ״הגאון״ סתם) עלה לאחר שקיעתם של שני מאורות צפון אפריקה — רבי חננאל בן רבי חושיאל ורבנו ניסים. הרי״ף נולד במחוז קלעאת חמאד שליד פאס.תורה למד בקירואן וישנה סברה כי מוריו היו: רבי חושיאל ורבנו ניסים. מאוחר יותר חזר לפאם ושם החל מלמד, נראה שהיה נשאר בעיר הצפון אפריקאית אלמלא הלשינו עליו בפני המלכות והוא נאלץ להמלט לספרד. לראשונה שהה בקורדובה ולאחר כמה חודשים פנה משם אל גרנאדה. כמקום משכן סופי איוה לו, בשנת 1089 את אליסאנה, עיר זו קבלה אותו בזרועות פתוחות עם מותו של רב הקהילה, רבנו יצחק ברבי יהודה גיאת, שעמד אף בראש הישיבה המקומית, ירש הרי״ף את מקומו. עד מהרה נתעלה שמו ונעשה ראשון לרבני ספרד עד יומו האחרון.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'43-43  

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג

8, גורמי העליה

הציונות המדינית היא מוצר של תרבות אירופית מפותחת מאוד. הקיבוץ היהודי בצפון־אפריקה, ככל קיבוץ אחר, טיפח בקרבו את השאיפה לשוב לציון, ועל כך יעידו העלייות של יחידים ושל קבוצות במשך כל הדורות. אין ספק שהאידיאל הציוני חי בליבותיהם של המוני היהודים בצפון־אפריקה, אם כי ביטויו רגשי יותר ולא הגיע לידי ארגון מוסדי ולידי ביצוע הלכה למעשה. בקרב אוכלוסיה בלתי מפותחת הפעולה ההכרתית היא בהכרח דלה יותר, וביטוי האידיאל — נאיבי יותר. ולפיכך, אם לא יתערב המחנך ויכין את חניכיו לקראת הקשיים העתידים לבוא, עלולים חלק מהילדים לתאר לעצמם את ישראל כגן־עדן עלי אדמות, מבלי שיבינו כי העלייה ושינוי הסביבה ידרשו מהם מאמץ הסתגלות.

אצל ילדים שאינם מסוגלים להבחין בתגובותיהם האפקטיביות בין החולף לבין הקבוע, עלול לפעמים האידיאל הציוני להידחק לתקופת־מה לקרן זוית על ידי בעייה אישית מישנית, אפילו יהא האידיאל עז ביותר. למשל: קורה שילד מביע את רצונו לחזור למארוקו בגלל קטטה עם חבר. במצב זה של מתיחות ואכזבה אין הוא מסוגל לשלב במסגרת עדיפויות הגיונית את רצונו לעלות לישראל עם ענייניו היומיומיים הקטנים.

מאדך גיסא יש לציין, כי לפעמים המניע הראשון לעליית הילד איננו גורם אידיאליסטי. דבר זה מובן בהחלט לגבי אוכלוסיה השקועה מכל הבחינות בדלות רבה. למשל ההורים מציעים לילד לעלות לישראל משום שנסיעתו תקל על מצבם המשפחתי הבלתי־תקין — שולחים את הילד על מנת שלא יפריע לאב לחיות עם אשתו השניה; ילד שנתייתם נשלה ארצה בגלל היותו מעמסה כבדה להורה שנשאר בחיים או למטפלים בו; הורים הכורעים תחת נטל משפחה גדולה רואים בעליית אחדים מילדיהם לישראל הקלה מבורכת לקשיי הפרנסה; הורים מבקשים לשלוח את הילד בשעה שהתנהגותו גורמת להם דאגות מרובות, וסמכותם החינוכית אינה עומדת להם עוד בריסונו. בכל המקרים שצויינו כאן, מציגים ההורים בדרך כלל בפני הילד את עלייתו לישראל בצורה המושכת את ליבו. הילד, אשר לעתים קרובות נעלמת מעיניו הסיבה הראשונה לעליתו ארצה, מציב במקומה אידיאל אישי, מיד בבואו במגע עם מחנכיו. אך ברור כי מאחורי אידיאל זה, שהוא מישני מבחינה מסויימת, עלולים להופיע שנית שרידי המניעים הראשונים. יש להימנע מהטפת־מוסר כאשר הילד מגלה גישה מתמיהה, אומר שברצונו לחזור לצפון־אפריקה וטוען כי חבל שעלה לישראל. יש תמיד להביא בחשבון את האפשרות שעלייתו של הילד ושאיפתו ליהפך לאזרח ישראלי, קשורות גם בקשייו המשפחתיים ואליהם מתלוה הרגשה כי הוריו מתנכרים לו.

אמנם מקרים אלה אינם שכיחים, אבל חשוב לציין את הגורמים העלולים ליטול חלק בהחלטתו של הילד לעלות ארצה! וזאת בכדי למנוע חריצת משפט שלילי על אותם הילדים שלא יגלו מיד אותה מידת התלהבות כשאר חברי הקבוצה.

  1. 9. מסקנות

מה הם הסיכויים לעתיד האוכלוסיה היהודית בצפון־אפריקה בתנאי החיים שתוארו עד כה ? הנסיון מוכיח כי בתנאים הקיימים בשנים האחרונות בצפון־אפריקה חיי היהודים תלויים להם מנגד. כאשר פורצות מהומות, ואפילו מקומיות בלבד, משמשים היהודים שעיר לעזאזל. איש איננו יכול לחזות מראש את השתלשלות העניינים העתידה באפריקה הצפונית שהיתה צרפתית עד לפני שנים אחדות. אפשר רק לקוות להרגעת הרוחות. האוכלוסיה היהודית היא הנתונה ביותר בסכנה, ועל כל פנים, אין לדרוש מן האוכלוסיה היהודית כי ממשיך לחיות בסכנה מתמדת, אם העלייה יכולה להיות פתרון סופי לבעיית חוסר־הבטחון הפוליטי.

בתהום הכלכלי מאבדים המקצועות היהודיים את ערכם, ככל שהסביבה עובדת תהליך מודרניזאציה. הסוחרים, שמספרם רב מכפי הרצוי, אינם יכולים, לעמוד בפני השינויים שחלו בשוק עקב פיתוח קשרי המסחר עם אירופה. החקלאות העצמאית נעולה בפניהם כי האדמה שייכת לערבים או לאירופים; עבודת חקלאי שכיר היא בלתי אפשרית, כי במקרים רבים היא מעמידה את היהודי תחת פיקוחו המתמיד של הערבי, וכן מצריכה תנועת־אוכלוסין הפוכה מזו הקיימת כיום בכל העולם, דהיינו — תנועה מן העיר אל הכפר. מכל מקום, עבודת היהודי כחקלאי שכיר לא תעלה בהרבה את הרמה הכלכלית. עבודת הפועל הפשוט בתעשיה לא תיהפך לתופעה כללית, אלא לאחר התפתחות התעשיות הצפון־אפריקאיות, והיא תצמיח פרולטריון של סוחרים ואומנים. העבודה המקצועית בתעשיה תיפתח בפני אוכלוסיה זו ככל שרמת ההוראה משתפר וירבו בתי־הספר המקצועיים — דבר הדורש עבודה של שנים רבות. בסיכומו של דבר, אין כיום בתחום הכלכלי במארוקו פתרון מעשי שניתן לבצעו בעתיד הקרוב.

באשר לתנאי המגורים המהווים יחד עם העוני, את מקור הדלות והמחלות, הרי כל אדם שיסייר בכמה מן המלאח של הערים הגדולות יאמר ללא שמץ היסוס כי קיים אמצעי אחד בלבד לתיקון המצב העלוב והוא, הריסתם השלמה ובניית ערים חדשות או שכונות חדשות במקומם. כל עוד לא ייעשה הדבר, הרי במקום כל תושב העוזב את המלאח יבואו מיד שניים אחרים. אבל איזו מדינה תוכל ליטול על עצמה מפעל ענקי מעין זהו הפתרון המעשי היחידי הוא איפוא התרוקנות המלאח ע״י העליה לישראל.

מבחינה תרבותית אין השתלבות היהודי בחברה המוסלמית אפשרית כלל וכלל. ואילו רכישת ערכי התרבות הצרפתית תדרוש תקופה ארוכה של התפתחות, בה עלולים להתרחש מאורעות רבים. יתר על כן, בטרם תגיש היהדות הצפון־אפריקאית לשלב זה, יחדרו לתוכה כל היסודות הוולגאריים ביותר של התרבות הצרפתית, ואין לדעת כיצד יעכלו התושבים היהודיים תרבות חדשה זאת; יש לחשוש שתצמח תרבות־כלאיים, חסרת פנים וחסרת חיים שתשלול מיהדות זאת את אפיה המיוחד.

העובדות והבעיות שהועלו בסקירה זו דיין להראות כי האוכלוסיה היהודית במלאח הצפון־אפריקאי חיה כיום במצב חסר־מוצא. אם נוסיף לכך את קצב גידול האוכלוסיה היהודית והכללית המחריף בעייה זו משנה לשנה, נגיע למסקנה כי העליה לישראל — היא הדרך היחידה לתיקון המצב. הבטחון הפוליטי יאפשר לעולים לפנות אל החקלאות ואל התעשיה בתנאי חיים נורמאליים. הם יינצלו מן האווירה העלובה שבמלאח וישתלבו בסביבה בעלת תרבות מקורית משלה. אין עוד טעם לשאול: כלום מוצדקת העלייה מצפון־אפריקה והאם היא בעיתה? העלייה הפכה עובדה קיימת, עובדה שיש לקבלה. תושבי ישראל, שצריכים לקלוט את העולים החדשים, חייבים לחפש דרכים לקליטה יעילה שממנה תצמח תועלת גם להם וגם לאחיהם העולים. אחת הדרכים, ואולי החשובה שבהן, היא חינוך הילדים כמה מהבעיות החינוכיות נידונות בפרקים שלהלן.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג עמ' 81-78

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר