רבי חיים בן ע. אגדת חייו-י.גו.

עמוד 1 מתוך 41234

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

רבי חיים בן עטר – תודות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

     

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.

להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.

העיר סאלי בקצה מרוקו, על חופו של הים האטלנטי, לא העיר גדולה הייתה. הקהילה היהודית בה קטנה היא, אולם רישומה ניכר בתולדות ישראל, בזכותו של רבנו חיים בן עטר, שנולד בה ונתגדל בקרבה, עד אשר נשאו נפשו לעלות לארץ הקודש ובירושלים מנוחתו כבוד.

רבנו נולד למשפחת בן עטר, [שמוצאה מספרו הערבית. עטר פירושו בושם או הכל בשמים] בשנת תנ״ו [1696], וקיבל תורה מפי אבי אביו, שעל שמו נקרא, כדבריו בהקדמתו לספר ״חפץ ה׳״: ״ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, חיים אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה, על חורבן בית אלהינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו״.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

בבית חותנו

מנעוריו עלה רבינו ונתעלה במעלות התורה, וברבות הימים אף יסד בביתו ישיבה שהיה מרביץ בה תורה ברבים ללא קבלת פרס, כי מלאכת שמים שם על שכמו, מימי חרפו ללמוד תורה, וללמד. הדבר ניתן לו בימים ההם בהיותו בעל אמצעים – נוסף על כתר התורה – השתמש בכספו, שהגיע אליו מבית אביו ומחותנו, לשם פעולות צדקה וחסד, כעדותם של רבני אלג׳יר ״שמיום היותו היה מעוז לכל בעלי המשנה והתלמוד, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, ידיו רב לו פיזר נתן וכו׳״.

לא ארכו לו ימי שבתו בשלוה על התורה ועל העבודה, כי לאחר שמת עליו חותנו בשנת תפ״ה והשאיר אחריו הון גדול, הוגשו כנגדו תביעות וטענות שונות מצד אגשים פרטיים. הממשלה הטילה עליו עול מסים כבד מנשוא, ואף עיקלה את נכסיו. התחילה מריבה בין היורשים, עד שרבי חיים עצמו נתפס למאסר.

בשנת תצ״ב עוד היה בסאלי, ובשנה ההיא נדפס באמשטרדם ספרו ״חפץ ה״׳, חידושים על מסכתות הש״ס, אולם מחמת הרדיפות נאלץ לעזוב את עיר מולדתו והלך למכנאס, ומשם לפאס. וכך הוא מספר בהקדמתו לספרו ״אור החיים״ על התורה: ״דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה, באין מבטח לרגע, מחיי להרגיע, ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסק ממון ועל עסקי נפשות״, אך הוא ממשיך ללמוד וללמד תורה על אף הכל ״ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי״. וגם נאלץ לנדוד מעירו ״ונדדתי מעיר לעיר, ונתקיים בי, הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת׳״.

שנים אחדות ישב על התורה ועל העבודה, בעיר פאס, יחד עם חברים מקשיבים לקולו.

http://www.youtube.com/watch?v=ltHLffwA5i4&feature=youtu.be

הילולת רבי חיים בן עטר אור החיים הקדוש לפי מנהג מרוקו

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

על משמר חומת היהדות

עודו בגיל צעיר עמד על משמר חומת היהדות והוסיף משמרת למשמרת. משנתקל בפרצה לא חדל מלהתריע, אף עורר את חבריו לבית המדרש, עד שהדבר תוקן, וכך, למשל, נתקבלה תביעתו להחמיר בעניין בדיקת הראה, שנועדה להבטיח כשרות למהדרין.

בתקופת מגוריו במאקנס היו בין החכמים שהתירו כהוראת שעה לאכול סוג מסוים של ארבה, והסתמכו על הוראת היתר שניתנה בשעתה. רבינו בדק את הדבר ונתברר לו כי אותו התר לא ניתן אלא בשעת חירום, כאשר נחילי ארבה פשטו על השדות וכל היבולים הלכו לאיבוד.

 במדינה היה רעב כבד והיו אנשים שמתו ברעב. באותה שעה התירו כמה חכמים סוג מסוים של ארבה, שהם ידעו לקבוע את סימני הכשרות.

בשנים הבאות המשיכו לאכול סוג זה של ארבה, אם כי שעת החרום כבר חלפה, עד שהדבר נעשה להם כהיתר. משהודיע רבינו על האיסור, נתקבלה הוראתו על דעת הציבור, מחוץ לאדם אחד שהמשיך באכילת הארבה, למרות האיסור שהוטל על יד רבנו

. באחד הלילות חלם הלה שהוא אוכל שקצים ורמשים. בבוקר מיהר לביתו של רבינו וסיפר לו על החלום הרע אשר הראוהו, ואמנם הסביר לו רבינו כי הראו לו בחלום שהארבה אסור באכילה כשקצים ורמשים.

תקנתו של רבינו נתקבלה איפוא על דעת הכל, וכן סייעו לו מן השמים. אם כי עד אז היה הארבה מופיע לעתים מזומנות, מדי כמר שנים, הרי במשך עשרות השנים הבאות לא הופיע הארבה, וכך ראו כולם את גדולתו של רבינו.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

צדקת פזרונו לישראל

ביתו היה פתוח לרוחה לכל אדם, על אחת כמה וכמה לבני תורה שנהגו להיכנס לביתו בית ועד לחכמים, ולא זו בלבד אלא שלבו היה פתוח לכל נזקק וקשה לב, והיה מסייע לעניים ככל יכולתו ולמעלה מזה. רבינו היה דואג לצרכיהם של בני תורה ומד שבוע היה נוהג לקנות עגל מיוחד לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו בין תלמידי חכמים, למען יאכלו וישבעו לכבוד שבת.

מסופר, שבוע אחד פרצה מחלה בבהמות בעירו סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד השבת נמצאו טרפה, מחוץ לאותו עגל ששחטו לצרכי רבינו. אחד התושבים, והוא גביר ונכבד בעמיו׳, שהצטער ביותר שלא יוכל לאכול בסעודתו בשר לכבוד שבת, פנה לרבינו וביקש להקציב לו מנת בשר, והוא מוכן לשלם כל מחיר אשר יושת עליו.

בקשתו נדחתה על יד רבינו בציינו שכל הבשר מוקדש לצרכי התלמיד חכמים הבאים לקבל את מנותיהם לכבוד שבת. תוך שהם מדברים הגיע אהד העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו, הצר לו לאותו עשיר הייתכן שאין בשבילו כלום ולאותו עני בבגדיו המרופטים נותן חלק יפה, ומתוך כעסו הפליט דברים שהוו לביזיזן העני שהיה תלמיד חכם מופלג.

רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר שעזב את הבית ובקשתו לא נענתה. בלילה ההוא חלם רבינו שנגזרה עליו גזירת גלות לשנה תמימה, מפני שלא יצא להגנת התלמיד חכם שנעלב על ידי אותו עשיר.

רבינו קיבל עליו את הדין, בשבוע הבא גלה מביתו והחל בשנת הגלות פשוטה כמשמעה, גלות ממש. לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר יצא למקום אחר, להמשך הגלות. לעתים קרובות גבר עליו הרעב, אולם הצדיק עליו את הדין בגלל ביזוי תלמיד חכם במעמדו.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

מ״ב פירושים שנתגלו מן השמים

בערב שבת אחת משנת גלותו, הגיע בעל ״אור החיים״ הקדוש ליער סמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. תוך שהוא יושב נתחדשו על ידו מ״ב הפירושים לפסוק ״אם בחוקותי תלכו״.

בהגיעו לעיר, וכדרכו הסתיר את זהותו, נכנס לבית הכנסת כאחד האורחים ארחי פרחי. אחד מנכבדי המקום הזמין אותו לסעוד על שולחנו. בתום סעודת השבת באווירה מרוממת הזמין אותו המארח ״בואו ונלכה לשולחנו של הרב המקומי המרא דאתרא, הגדול בתורה וביראת שמים, ותושבי העיר מעריכים אותו ביותר,שכן הוא משמיע דברי תורה הנאמרים במתיבתא דרקיעא״.

המארח ואורחו התיישבו לשולחן והקשיבו רב קשב לדברי התורה שהשמיע הרב במסיבה קדושה זו, והן ארבע עשרה הפירושים הראשונים על הפסוק אם בחוקותי תלכו, והוסיף כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר.

האורח בעל אור החיים הקדוש שכאמור היה בין המסובים לשולחן,העיר בעניוותו ״חיים בן עטר״, והשמיט את התואר ״רבי״.

המסובים הזדעזעו לשמוע הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמעו בקהילות ישראל, ולכן הגיבו בצורה נמרצת על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של אותו צדיק בעל ״אור החיים״ הקדוש. המסובים אף באו בטענות נגד המארח על שהביא לכאן אדם שפגע לא רק בכבודו של הרב מרא דאתרא אלא גם בכבודו של בעל ״אור החיים״ הקדוש.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

בסעודת הצהרים של השבת, המשיך הרב ודרש עוד ארבע עשרה פירושים נוספים על הפסוק הנזכר לעיל: אם בחוקותי תלכו, וחזר להוסיף כי אף פירושים אלו נאמרו בתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר, ושוב הגיב האורח בביטול ״חיים בן עטר״ והשמיט את התואר רבי.

גם הפעם הסתפקו המסובים באזהרה, בהוסיפם  " אין עונשין אלא אם כן מזהירים״ ועליו להמנע מלפגוע באותו איש קדוש היושב בעירו ומצודתו פרוסה למרחקים ולמרחבי תפוצות הגולה. כמובן שגם הפעם העירו למארח כי עליו להיות זהיר יותר ולא להכניס בביתו אנשים כאלה.

בסעודה השלישית ״סעודת זער אנפין״ השלים הרב את הפירושים הנוספים לפסוק הנ״ל, ארבע עשרה במספר, כדי להשלים את מ״ב הפירושים לפסוק הנ״ל. אף הפעם נהג האורח כמנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר ״רבי״, אולם הפעם, כיון שזה היה כבר בצאת השבת, הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל, כדי להטיל עליו חרם כדינו של המבזה תלמידי חכמים ופוגע בכבודו של קדוש עליון, הוא בעל ״אור החיים״ הקדוש.

קהל המסובים המשיך בברכת המזון ובתפילת ערבית.

לפתע נשמע קול סערה אדיר, מפרק הרים ומשבר סלעים, וכל הסביבה חרדה כאילו העולם עומד להחרב. הרב עשה שאלת חלום והודיעו לו מן השמים שהיות ובעל ״אור החיים״ הקדוש נמצא תפוס אצלו ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם שאין יכול לפתוח שוב הגיהנום, תיכף פתח הרב את החדר ושחררו מכלאו, ופייסו וכיבדו.

 מן השמים הודיעו לבעל ״אור החיים״ הקדוש ״עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות״ ועתה הנך רשאי לחזור לביתך ולהמשיך בהרבצת תורה בעל פה ובכתב, להאיר לארץ ולדרים עליה.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

 

מעביר על מידותיו

הוא היה מעביר על מידותיו, וגם אם אחד מבעלי הדין שהפסיד בדין שנתברר לפניו, פתח בחירופין וגידופין, הבליג רבינו ולא ענה לו, הדיינים, חביריו לבית הדין, תבעו ממנו לנזוף בו ואף להטיל עליו ״חרם״ כדין, אולם רבינו לימד עליו סנגוריה, כי נפשו מה עליו על שנתחייב בדינו. חושש היה רבינו, שאם יגיב על עלבונו יאמרו לכבודעצמו הקפיד, אולם מעתה יוכחו כולם כי הדין דין אמת.

 

החיד״א מספר בספרו ״מראית עין״ כי באחד הימים הזמין רבו בעל ״אור החיים״ הקדוש נכבד אחד מראשי הקהל לביתו, הלה תמה היה מה מקום להזמנה זאת. בבואו הסביר לו רבינו כי בשעתו נעלב הלה על ידי אחד מראשי הציבור שהיה שר ונכבד בבית המלך, רבינו הזמין אותו לביתו כדי לפייסו, וביקש הימנו לסלוח לאותו אדם שפגע בו.

הנכבד הודיע על אתר כי כבר באותו מעמד, בשעה שנפגע בכבודו, החליט בלבו לסלוח לאדם שפגע בו, שכן בהתאם לזוהר הקדוש השכינה מצטערת בגלל עונותיהם של ישראל, וכדי למנוע צער השכינה החלטתי למחול לו מיד.

בשנת תצ״ח לאלף השישי, היה במרוקו רעב כבד מאוד, ״כשמתו רוב אנשי המדינה מתי ועב, והנשאוים הוה נסו״. ובינו גלה איפוא יחד עם ובני העיו לעיו הביוה טיטואן, מקום מושבם של קונסולי איוופה, ושם היתה להם הוווחה.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

בדרכו לארץ הקודש

לנוכח ההרפתקאות שהשתוגו עליו, החליט רבינו כי הגיעה השעה לעלות לעיר הקודש ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי העולם, וממשלות עולם עליון ותחתון, ואזרתי כגבר חלצי, סיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר, כדי להגיע אל ארץ משאת נפשי, אל מקום טהור היא ארץ ישראל, כי ארץ העמים היא טמאה, היא ועפרה ואפילו אוירה״.

רבינו התכונן ליסד בעיר הקודש את ישיבתו ״מדרש כנסת ישראל״ שבה ילמדו תלמידיו שיעלו איתו ממרוקו ״המה חכמים מחוכמים, בכתר היראה והאהבה והענוה מוכתרים״, ועל כן סובב בערי איטליה להבטיח את תמיכתם של נדיבי עם שיטלו על עצמם לכלכל את הישיבה.

ב״קול הקורא״ הוא מתוה את תכניתו ״וסדר מדרש זה הוא על זה האופן, תלמוד תורה מן הבוקר ועד הערב, בחבורה למעלה מעשרה, גם לשים לילות כימים בעסק התורה והתחנונים, מול שוכן מעונים, בעד כללות עם אמונים״. נדיבי העם נקראו איפוא ליטול את השם, ליכנס בכלל ״החבריא המיסדים מדרש זה״.

באיטליה ישב עד ראש חודש מנחם אב תק״א והדפיס את ספרו "אור החיים״ על חמישה חומשי תורה ו״פרי תואר״ על שלחן ערוך יורה דעה. לאחר שהבטיח את החזקת הישיבה ימצא רבינו בדרכו לארץ ישראל, יחד עם בני ישיבתו, ואליהם נוספו גם בני איטליא, ״חכמים גדולים בשבת תחכמונים, לשם לפאר ולתהילה של קהילות איטליה׳; והיה זה בחדשי חשון-כסלו תק״ב. כאשר עבר בליוורנו והסכים לתשובתו של רבי מלאכי הכהן, בעל ״יד מלאכי״, הוא מציין את תשוקתו לעלות ״חתמתי פה ליוורנו, מאן דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אל עיר עוז לנו, וקיים במריצה פידת״ה לפ״ק

בתקופת שהותו באיטליה נעשו נסיונות למנוע את התיישבותו בירושלים, וכך הגיעו אליו שמועות מדאיגות על יוקר החיים והתנאים הקשים בעיר הקודש, אולם בשאיפתו להתיישב בירושלים התעלם משמועות אלו. לאחר שהגיע לחופי הארץ נוכח לדעת שיש יסוד לשמועות אלו, ואם כי הוסיף לשאת עיניו לירושלים, החליט לקבוע את ישיבתו עם תלמידיו בעכו, עד אשר ישתפר המצב.

ביום ראש חודש אב תק״א הפליג באניה עם חבורת תלמידיו, שלושים נפש, מליוורנו על מנת לילך דרך אלכסנדריא של מצרים ליפו ומשם לירושלים. אחד התלמידים שבחבורה, רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, תיאר באיגרת לאביו במודינא את כל סדר המסע מליוורנו ועד עכו.

האניה בה עלו עגנה באלכסנדריא, משם רצתה החבורה להפליג ליפו, כדי לעלות משם ירושלימה, אולם בעל האניה הוליך אותם לעכו, שאליה הגיעו בסוף אלול תק״א, למעשה חשבה אלהים לטובה בזה, כי ביפו ובירושלים שררה אז המגפה. מטעם זה קבע הרב את ישיבתו בעכו ונשאר שם קרוב לשנה עד אמצע אב תק״ב.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

השתטחות על קבוי צדיקים

 

הלה ממשיך לספר על צעדיו הראשונים של רבי חיים בן עטר בארץ הקודש ״אחר ראש השנה בב׳ ימים, הלכנו חוץ לעיר מהלך ד׳ שעות, כדי לילך לקבר חושי הארכי, וכל אותו הדרך מלא בנינים גדולים וגבוהים, בנין מפואר, מהם נופלים ומהם עומדים, ואותו כפר נקרא כפר ישיב, המוזכר בזוהר ״מטו לכפר ישיב״, ובו שובע גדול, והוא מארץ ישראל, ונוהג כארץ ישראל ממש, – ומצאתי שם כמו עשרה בעלי בתים – ומלאכתם היא זריעה וקצירה, ונותנים מעשרות ושורפים התרומה, ושנה זו, שנת התק״ב, אינם זורעים כי היא שביעית, ואין להם שום גלות ממש, כמו שהיינו מקדם, בחירות ובשלוה גדולה, ובודאי שמי שיושב ללמוד תורה שם הוא בטוב שובע, ובחירות, ואויר ארץ ישראל מחכים, והמחיה בזול, ומים יש שם שלא היו בכל העולם, ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כלל ועיקר, כי כל אחד ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו, ואינם לובשים מלבושים טובים כי אם מלבוש אחד, בין בשבת בין ביום טוב, וזה מפני שאינם מבקשים כבוד לנפשם״.

חוּשַׁי הָאֲרְכִּידמות מקראית הנזכרת בספרי שמואל ודברי הימים, רֵעֶ‏ה (כלומר חברו ויועצו) המלך דוד. מוצאו המשוער הוא ממשפחת הארכי, שהיו מתושבי הארץ הקדומים, בגבול בנימין ואפרים, קודם לכניסת בני ישראל לארץ.

מרד אבשלום

חושי נזכר בסיפור מרד אבשלום בשמואל ב ט"ו וכן ברשימת פקידי דוד (דברי הימים א' כ"ז) בסמוך לשמו של אחיתופל הגילוני, רשימה המשקפת את המצב האדמינסטרטיבי בממלכה ערב המרד. לעומת אחיתופל שהיה שותף לקשר כנגד דוד, הפגין חושי נאמנות גמורה לדוד ואף ביקש להצטרף למלך הבורח מירושלים. עם זאת, המלך חשש שחושי יהיה עליו למשא (ייתכן ובשל היותו זקן) וביקש ממנו לשוב אל העיר ולחבור אל אבשלום כדי שישמש כמרגל וכך יוכל לדווח על המתרחש ויסייע בסיכול המרד. חושי עושה כמצוות מלכו, מגיע אל אבשלום וקורא "יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ!". אבשלום, התמה על בגידתו לכאורה של ידיד אביו, שואל את חושי: "זֶה חַסְדְּךָ אֶת-רֵעֶךָ; לָמָּה לֹא-הָלַכְתָּ, אֶת-רֵעֶךָ?" אך חושי מרגיעו באומרו שהעביר את תמיכתו אל אבשלום כיון שהעם תומך בו, ומבטיח לו את נאמנותו.

חושי סיכל את עצת אחיתופל הטובה, לתקוף את מחנה דוד הנמלט מוקדם ככל האפשר, בהזהירו את אבשלום מפני פזיזות. קבלת עצתו של חושי על ידי אבשלום סיפקה זמן יקר למחנה דוד לארגן את ההתנגדות לאבשלום (תוך שחושי מעדכן גם את דוד בדבר הצפוי) ולמעשה, עצתו של חושי היא זו שהכשילה את מרד אבשלום והצילה את דוד.

השם חושי

השם חושי נזכר גם כשם אביו של בענא, אחד מנציבי שלמה המלך, ויש לשער שהמדובר הוא באותו האיש. באשר למקור השם חושי, ההשערות במחקר הן כי מדובר בצורה מקוצרת של שם אחר, ככל הנראה שם כדוגמת "אחישי" או "אחושי" (כמבנה השם המקראי "אבישי.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

 

 

לאחר השתטחות על ציון חושי הארכי בכפר ירכה, רשם פרטים עליו: ״והוא ריע דוד, והוא שהיה מפר עצת אחיתופל, וישבנו על הקבר יום ו׳ ולמדנו עליו תורה נביאים וכתובים, וישבנו שם כל יום ו׳ בהתבודדות גדולה, ולמדנו ענין עצמותיו ועניניו עם דוד, ולמדנו כל התהילים וסליחות בדמעות שליש על אורך הגלות ועל אף ה׳ אשר שולח בעיר קדשנו ירושלים.

 וירדנו וחזרנו לעכו, וישבנו ועשינו שם חג הסוכות בלולב ואתרוג, כנתינתם מהר סיני, ועכשיו שכרנו בית אחד, לפי שהרב שכר חצר אחד ודר בבית אחד, ובית אחד קבע בו הישיבה, ואנחנו עוסקים בתורה יומם ולילה, אך זה היום שקוינוהו מצאנו, הודו לה׳,כי יהא רעוה שנבלה ימינו בה, לא נתפרש מינה ולא תתפרש ממן, אמן כן יהי רצון, אשרי עין ראתה כל אלה״.

בארץ ישראל היה נוהג להשתטח על קברי צדיקים. יחד עם תלמידיו השתטח על קברי הצדיקים בארץ הקודש, אם בירושלים ואס בצפת ובטבריה אשר בגליל. את יום הכיפורים הראשון בארץ התפללו במערת אליהו הנביא לרגלי הר הכרמל בחיפה.

 כל היהודים תושבי חיפה התאספו ובאו להתפלל עם רבינו במערת אליהו, ובשעת תפילת נעילה הבחינו כולם באור הגדול הבוקע במערה ומגיע על מקום תפילתו של רבינו. ביחוד רבה ההתרגשות כאשר התפללו ״עננו כאשר ענית לאליהו בהר הכרמל״.

רבינו ותלמידיו עלו גם לראש ההר כדי להתפלל על קברו של הנביא אלישע בן שפט ומשנוכחו לדעת כי הנוצרים השתלטו על -מקום, עמדו במרחק ומררו בבכי על חילול המקום בידי הערלים.

באחד הימים עלה רבינו יחד עם ״מנין״ תלמידיו להתפלל על קברו של שמואל הקטן, שהיה חשוב ומקובל ביותר, בזמנו אף יצא בת קול ״ראו שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו״, ומשם עלו למערה, שבו נטמנו רבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול בעל ״כתר מלכות״, כאמור היתה מטרתם להרבות בתפילות ובתחנונים בעד עמו ישראל.

לקבלת פנים חמה זכה רבינו בבואו לצפת ואף העמידו לרשותו את בית מדרשו של מרן רבי יוסף קארו בעל השלחן ערוך, ולפי המסורת התפלל שם גם האר״י הקדוש. מדי פעם היה רבינו ותלמידיו יוצאים ל״זיארות״ השתטחות על קברי צדיקים, התנאים והאמוראים שהובאו למנוחות בצפת, בטבריה וביתר הכפרים בגליל.

בהתרגשות מיוחדת התקרבו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון, ואם כי את דרכם עשו על גבי חמורים, הרי כשראו מרחוק ציון רשב״י על פסגת הר מירון ירד רבינו מן החמור והחל לטפס למעלה, על ידיו ועל רגליו, כשהוא קורא בקול מר ״איכה אני השפל נכנס למקום אש שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים פה״.

רבינו הסביר את מטרתו בביקוריו על קברי צדיקים להרבות בתפילות ובתחנונים לישועת ישראל, לעורר רחמים על גלות השכינה, וכן להתפלל להצלחתם ולהרוחתם של הנדיבים, שהתנדבו לסייע לישיבת רבינו ולשגר לארץ את תרומותיהם הקבועות, להחזקת חכמי הישיבה ובני משפחותיהם. 

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

הישיבה בעכו ובפקיעין

חדשים אחדים, החל משלהי חשון עד סוף אייר תק״ב, היה מושב הישיבה בעכו, ושם התמידו בלימוד ״ככל הכתוב בתוספת זרוז והצלחה מה׳ עד סוף אייר״. לאחר שנפטרו שנים מבני החבורה, ״איש חכם וחסיד״ רבי שמואל נחמן, ואחד סמוך, נער קטן, יהודה הכהן. ״ואחזתני רעדה בראותי פרץ על פרץ, קטן וגדול – מספר רבינו – תיכף רעשתי ועקרתי ממקום זה עכו, שהוא בספק ארץ ישראל, והלכנו כולנו לכפר פקיעין תבנה ותכונן במהרה בימינו, שהוא ודאי ארץ ישראל כצפת וטבריה, ויש שם המערה שבה נטמן רשב״י עליו השלום, והחרוב שממנו היה מתפרנס, וקידשנו עצמינו

שם ולמדנו שם ב׳ חדשים, סיון ותמוז, בכל תנאי המדרש״.

הצעה לכינון ישיבתו בעיר הקודש טבריה

כשהגיע לביקור במקומות הקדושים שבטבריה, הפציר בו הרב חיים אבולעפיא ״והרבה עליו שידולים ופיוסים״ להתיישב בטבריה ולעמוד בראש הישוב היהודים המחודש בעיר זו.

היה זה בימי שלטונו של השיך דאהר אל עאמר, מושל ארץ הגליל, שנטה חסד ליהודים והוא שסייע להרב חיים אבולעפיא בחידוש הישוב בטבריה ולהתחדשות הישובים היהודים בשפרעם, פקיעין וכפר יסיף הסמוכה לעכו. בימיו נשתפר הביטחון בארץ הגליל ״כאשר הארץ שקטה מפחד רעה, ואין מחריד״, ונוצרו תנאים לישוב יהודי גם בעכו.

בצאתו ממרוקו ובשנות סיבובו באיטליה התכונן להקים את ישיבתו בירושלים, אך לנוכח התנאים הנוחים בגליל וביחוד בטבריא, שקל ברצינות את פנייתו של הרב חיים אבולעפיא לכונן את הישיבה בטבריא, מאידך התחייב לפני גבאי ותומכי מדרש ״כנסת ישראל״ לקיים את הישיבה בירושלים, ועל כן פנה רבינו אליהם בבקשה להסכים לכינון הישיבה בטבריה: ״כי קול יצא מלפני ה׳ בלב כל בחירי אמוני עם, אלהי אברהם, נאספו ממזרח וממערב, הללו דרך אניה בלב ים והללו ממדבר הרים, לעלות לעיר סביב לה הרים, להתגורר בעפרה, יחננו ויברכנו לומר די לצער הפרדה של עם ישראל מארצו, אולי יתעשת לנו ונחיה באור החיים, והדברים עתיקים, וכבר הגיעו הדברים לאוזן את אשר הערה את נפשו הרמה, הנשר הגדול רבי חיים אבולעפיא, והן עתה אזרתי עוז במתני, ונתעוררתי ואמרתי, עת לעשות לה׳, וממקומי נסעתי וסוד מתקתי עם חברתי, עלה נעלה לראות את פני הי, קומו ונעלה אל הר בבנינו ובבנותינו, ושם נועדה על התורה ועל התעודה, לטעת נטעי גן אלהים חיים״.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – יצחק גורמזאנו – אגדת חייו של רבי חיים בן עטר

לעתים נעצמו עיניו של רבי חיים הזקן בעיצומו של שיעור בתורה. הייחוד בחודשי האביב או הקיץ, כאשר שמש נעימה של אחר הצהרים ליטפה היא את זקנו הלבן והמקורזל, ורוח ימית שובבה הותירה בו לחלוחית מלוחה. נכדו הקטן, ששמו חיים כשם סבו, ישב אז על ברכיו, וייחל בסבלנות לאותה רוח, תשוב ותעירנו במשב עז וחריף, והשניים יוכלו להמשיך בשיעורים.

יום אחד כאשר נתארכה שנתו של הסב, ולאחר שבדק שעמוקה היא דיה, החליק חיים מעל ברכיו וחמק לעבר החומה המקיפה את החצר. הוא טיפס ועלה עליה בזריזות עד שנתגלה לעיניו הים וחופו הזהוב.

 קולות של ילדים משתובבים הגיעו עד אליו. רובם היו בני עניים, ערבים ויהודים, בראשם, נער שחום ונישא משכמו ומעלה. חיים לא ידע את שם הנער ההוא, הכהה ועז המבט. בלבו כינהו נמרוד. הוא התקנא בחבורת היחפנים המתפרעים בחוף, כשהם מתיזים זה על זה מים וחול וצדפות, צוחקים ומקללים.

חיים הקטן היה נצר למשפחת רבנים מהוללת, נכדו לרבי חיים בן עטר, ששמע תהילתו הגיע לכל עיר וקהילה ברחבי מרוקו, שאר בשר לרבי יהודה בן עטר מן העיר פאס, הוא המכונה מתוך הערצה " חכם אלכביר ", ואגדות פלאים עוטרות לראשו, קרוב משפחה לגבירים ונגידים, שם טוב בן עטר ובנו משה, שניהם שרים בחצר הסולטאן,מלך מרוקו.

האם ייפלא הדבר שהילד לא הורשה להתלוות אל חבורת הנערים המשתובבים ? חיים הביט בהם בקנאה, כשהם מטפסים על עצי התמרים. תלויים על ענפיהם כאשכולות, ומתענגים על הפירות המתוקים.

הוא האמין בכל בלו, שאילו ניתן לו הדבר, היה גם הוא מסוגל לטפס כמותם. אולם הוא ידע, ששתיים כפול שבע עיניים מפקחות עליו, ובאותו מניין דיים מוכנות לשמרו מכל משמר, למען יגדל לתפארת משפחת בן עטר ולתפארת עם ישראל בלא שריטה.

ובכן, חכם חיים בן עטר ? היו הבריאות פונים אל סבו הזקן, נכדך חיים, בו משה בנך, האם יצמח להיות תלמיד חכם וגדול כסבו בתורה ? חייך רבי חיים הזקן, החליק בידו על זקנו הלבן והשיב מתוך סיפוק, " גדול מסבו, נכדי יהיה גדול בדורו " אתנחתא מהורהרת, עצימת עיניים, כמו מתוך נבואה " והדורות הבאים, לכשיהגו את השם בן עטר מתוך כבוד והשתאות, לקטן הזה יתכוונו, ולא לזקן הזה.

הבריות ידעו שהרב הזקן אינו אומר דברים בעלמא. לעתים היו משתעשעים עם הילד ומביאים לפניו קושיות, למען יפתח אותן כאגוזים.

הוא היה משיב מתוך כובד ראש וחריפות, כשהוא מביא דברי פרשנים שונים, משווה ביניהם, מפשר ביניהם, ולעתים, אפילו מעז להכריע ביניהם. אנשים, אשר בתחילה התייחסו לילד מתוך לצון, למדו עד מהרה לכבדו, ואפילו לירוא משבט לשונו.

אף על פי כן ילד הוא ילד, אפילו הוא עילוי. כמיהתו של חיים הקטן להצטרף אל חבורת הנערים גברה בו. באותו רגע נחלצו הנערים מתוך סחבותיהם בחוסר סבלנות ורצו ערומים להשתכשך במים. בראשם ניתר הילד שחיים הקטן קראו נמרוד. גופו הגמיש, כגופו של נמר שחור, התפתל על רקע חולות הזהב, עד שנבלע בתוך הקצף הלבן של גלי הים.

פעם ראה חיים את נמרוד, כשהוא נגרר על ידי אביו, רבי לוי אנקווה, אומן שהתפרנס מרקמת תשמישי קדושה בחוטי זהב וכסף, אל רבי חיים בן עטר ומתחנן לפניו שיעזור לו. " בני זה הבן יקיר לי אפרים " אמר בעצב, בן סורר ומורה. בן נעוות המרדות. כמו גוי, רחמנא ליצלן. אינו רוצה ללמוד תורה. אינו מוכן להקשיב לקול אביו ואמו. ממיט הוא חרפה על השם אנקווה ועל הצדיק שאת שמו הוא נושא. 

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – יצחק גורמזאנו – אגדת חייו של רבי חיים בן עטר

הדמעות מילאו את עיני האב וזלגו על זקנו. חיים הקטן הביט באיש בתימהון. הוא לא היה רגיל לראות במשפחתו גברים בוכים. הבכי יפה לנשים ולילדים חשב, ובכן שמו אפרים, הרהר, אך בעיני עדיף השם נמרוד. והשוט ? שמע חיים את סבו אומר, " חוסך שבטו שונא בנו ". השוט אינו מועיל. כמו סייח פרא!, אמר האב, ודמעותיו הוסיפו לזרום.

נמרוד ישב לו בפינת החצר, דחוק בזווית שבין שתי החומות הנפגשות, כשידו חופרת בעפר, והוא משלח במבוגרים מבט אפל. " הכנס אותו לתוך הבית ואדבר עמו " הורה רבי חיים בן עטר. האיש מיהר ונישק את ידו של הרב הזקן, ואץ לקיים את מצוותו. הישיש ניענע  בראשו והפטיר " נצר לרבי אפרים אנקווה המדיק ! ומפיו נשמעה אנחה כבדה. חיים הקטן החליט בלבו, שאחרי שילכו האב והבן לדרכם, ושאל את סבו מי היה ברי אפרים אנקווה.

נמרוד לא התנגד כאשר נקרא על ידי אביו להתייצב לפני הרב הגדול. אולם מבטו העטין ושריריו המתוחם העידו על סערת נפשו. הרב רמז לרבי לוי אנקווה לחכות בחצר, הניח כף מרגיעה על כתפו של הנער ושניהם נבלעו פנימה. גם חחים הקטן נותר בחצר. דממה עמוקה נשתררה אחרי שנמוגו הדי טריקת הדלת. הילד פתח את ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, פרק ט"ז, ושיקע בו את חוטמו.

גם המבוגר חיפש מפלט למבוכתו. לכן ישב בקצה הספסל, והוציא מאמתחתו פיסת קטיפה, אליה היה מחובר חוט של פז. השמש נאחזה במרקם הזהב ושילחה את השתקפותו על הקיר ממול.

בהרת שובבה זו הסיחה את דעתו של חיים הקטן מן התורה, ועיניו נמשכו להביט ברבי לוי אנקווה, השקוע במעשה הרקמה, דמות של זקן הדור, רכוב על אריה, בלב לבה של קטיפה ארגמנית. אותה שעה היה רבי לוי עסוק בעיצוב המושכות שאחז בהן האיש.

משריכז חיים את מבטו, השגיח בעובדה שאין הרתמה אלא נחש כרוך. הדבר הבעיר את סקרנותו של הילד, אולם הוא לא העז לשאול לפשר התמונה. כאילו הייתה הדממה קדושה ואסור לחלל אותה. למזלו, שמח האיש המבוגר על התירוץ שנזדמן לו להפר את השתיקה ולקשור שיחה עם הילד. אמר בהצביעו על התמונה, רבנו אפרים אנקווה הצדיק.

לבו של הילד ניתר, האומנם יזכה לכך שהאיש יספר לו על רבי אפרים אנקווה ? כאילו קרא הלה את מחשבתיו, פתח בסיפור המופלא, שתחילתו כמה מאות שנים קודם לכן.

רבי אפרים אנקווה הצדיק הגיע לחופים האלה מארץ ספרד עוד לפני הגירוש הגדול. חיים הקטן שמע רבות על גירוש היהודים מספרד, שאירע שלוש מאות שנה קודם שמנו. במשפחתו סופר שבני עטר נצר הם לגולים הספרדים שחיפשו להם חוף מבטחים.

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31