רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״. 

משה בן עטר היה גאוות המשפחה ונערץ על רבים. גבר במיטב שנותיו, יפה־תואר, היודע למצוא נתיבים אל ליבותיהם של הבריות. אפילו את ליבו של המלך ידע לקנות בתבונתו ובהומור שלו. בשיחותיו עם המלך, שכולם רעדו מפניו, נהג להתייחס בלגלוג חביב כלפי אכזריותו.

באוזני בני משפחתו תיאר את דרכו זו בעזרת משל: ״למה הדבר דומה? לאיש התוחב את ראשו בלועו הפעור של האריה. מה עליו לעשות כדי שהאריה לא יתקע בעורפו את מלתעותיו? עליו לדאוג לכך שהאריה לא יפסיק לצחוק. כל עוד האריה צוחק, ייוותר פיו פעור והאיש ייוותר בחיים. ״אולם היה ברור שמאחורי צחוקו, היה משה שרוי כל העת בפחד. כלוליין המהלך על חבל, ידע משה, שצעד אחד שלא כהלכה והוא מתרסק. כמה שנים קודם כמעט קרה הדבר, כאשר הסתכסך עם ר׳ אברהם מימראן. בימים ההם חזר משה משליחות מדינית בצרפת, בה הביא לידי סיום מוצלח משא־ומתן בעניין קשרי מסחר בין שתי המדינות. כפרס על הצלחתו, ביקש משה זיכיון מאת המלך לייצא תכשיסים לאצולה הצרפתית. אולם אברהם מימראן המקורב למלכות דרש מן המלך לדחות את הבקשה, שכן משפחת מימראן עסקה אף היא בסחר בתכשיטים. הסכסוך בין השניים, שלא הוסיף כבוד לאיש מביניהם, שיעשע את המלך. לבסוף איים בן עטר, שאם לא ייכנע לו אברהם מימראן, יסית את יהודי סאלי לסרב לשלם את המם המשולם למשפחתו של יריבו עבור כל סחורה המיובאת אל תוך מרוקו. הזכות לנכות אחוז אחד מערך הסחורות הנכנסות למרוקו — שניתנה למשפחה מימראן על־ידי השולטנים, עוררה התמרמרות בקרב הסוחרים היהודים, שרבים מהם העבירו את הסחורות דרך נמלי סאלי וראבאט תאומתה. על כן, היה בדבריו של משה בן עטר משום איום של ממש, שהרי השפעת משפחתו בשתי ערים אלו היתה רבה.

 אברהם מימראן ידע שאם קרה הדבר עלול המלך לבטל זכות זו לחלוטין. על כן דרש בכל תוקף להעניש את יריבו החצוף.

מולאי איסמאעיל לא היה מעוניין להתנכל לשגרירו הצעיר והמוכשר. אך יחד עם זאת רצה לרצות את יועצו ואיש סודו. ״איך מרגיעים שגי כופרים משתוללים?״ שאל את עצמו. הוא זימן את שניהם אליו ואמר להם: ״נכבדים, קצה נפשנו מן המריבות הקטנוניות ביניכם. אנו אוהבים את שניכם, ולא נוכל להסכים שתבזבזו את כשרונותיכם במלחמות ביניכם, שעה שאומתנו שרויה בסכסוך מלחמה נגד שולטן תורכיה, וכל משאבינו חייבים להיות מופנים כלפי המאמץ המלחמתי. לכן החלטנו ברוב חסדנו לפשר בין שניכם, ולקשור אתכם בעבותות קשרי משפחה. אי־ לכך, גוזרים אנו שאתה אברהם מימראן תיתן את בתך שהגיעה לפרקה למשה בן עטר, ויאוחדו שתי משפחות מפוארות. התחילו מייד בהכנות לחתונה שתיערך באגף ארמוננו.״ שני היהודים נותרו פעורי־פה. המחלוקת ביניהם נשתכחה בן־רגע. הם התחבקו ביניהם וכך נוצרו קשרי חיתון בין המימראנים ובני עטר. מקשר נישואין זה נולדה פאסוניה, אשר ברבות הימים, היתה לאשתו של חיים בן עטר.

בזכות קשריהם הטובים של בני משפחתו עם המלך, יכול היה שם־טוב בן עטר להימלט את בירת הארץ, שעה שסר חינו בעיני מושל העיר סאלי. וכך, כשהתייצב שם־טוב בן עטר בחצרו של מולאי איסמאעיל וביקש את חסותו, לא היסס המלך לתת לו אותה, על אפו ועל חמתו של מושל העיר סאלי.

חיים נחל אכזבה ממכנאם. בסאלי נהגו המבוגרים להזכיר את שם עיר המלכות בהערצה, אך הילד לא יכול היה להבין מה מצאו הגדולים להלל את המקום. בסאלי, שרוב תושביה יהודים, היו אלה פזורים בכל העיר, ובתיהם הקטנים והנאים פתוחים לשמש ולרוח הים הנעימה. במכנאס היו היהודים מכונסים ברובע מוקף חומה ושמו ״מלאח״. ״על כן קרא שמה מכנאס, שיהודיה מכונסים!״ השמיע באוזני המבוגרים את פרשנותו, והם צחקו וטפחו לו על לחיו.

בבואם למכנאס, מצאו בני משפחת בן עטר מקלט אצל שתי משפחות נכבדות בעיר. ר׳ שם-טוב בן עטר ומשפחתו השתכנו בבית חותנו של בנו משה, הלא הוא אברהם מימראן נגיד היהודים, ואילו ר׳ חיים בן עטר הזקן העדיף להשתכן בביתו של ר׳ יצחק די־אבילה. משפחת די־אבילה לא היתה עתירת נכסים ומקורבת למלכות כמשפחת מימראן, אבל התורה שכנה במעונה, ור׳ חיים קיווה להמתיק את גלולת הגלות מעירו על־ידי שקיעה בעולמה של תורה. ר׳ יצחק די־אבילה, בנו משה ונכדו בן השבע־עשרה שמואל, שמחו לשכן בביתם את גאון־התורה מסאלי. ואכן, הזקנים הסתגרו בינם לבין עצמם, פתחו את ספר התורה, או ספר ״הזוהר״ האוצר בו את חוכמת הקבלה, והפליגו אל עולמות רחוקים והשאירו את המציאות מאחוריהם. המציאות היתה קשה וקודרת. הרעב עוד השתולל בארץ, ומספר העניים והחולים התרבה מיום ליום. באותו חורף, חודשים מספר קודם, התפרצו עבדי המלך ל״מלאח״, ובתואנה שבאו להגן על היהודים מפני זעם ההמון, שדדו בעצמם כלי בסף וזהב. כשפנה אברהם מימראן והתלונן באוזני המלך, הורה הלה להחרים את כל השלל שנגנב מידי היהודים ולהעניש את הבוזזים. אולם כלי הזהב והכסף לא חזרו לידי בעליהם, אלא נשארו בידי המלך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר