שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

פאסוניה היתה נערה מאוד לא־ שגרתית. מעולם לא קיבלה את מוסכמות החברה בלי לבחון אותן לעומקן. בניגוד לבנות גילה, לא הסתפקה רק בחובותיה של בת ישראל כשרה. היא החמירה עם עצמה עד כדי כן, שהיתה מקיימת גם מצוות רבות שרק גברים נצטוו בהן. היא גם הקפידה להתפלל בטלית ובתפילין. היו שראו בכך שערוריה, אבל היו גם כאלו שראו בכך צדיקות יתירה. גם הרבנים נחלקו בדעותיהם. בזכות מבוכה זו יכלה פאסוניה להמשיך במעשיה באין מפריע.

 מכל מקום, איש לא יכול היה להאשימה במרדנות, או בזלזול בדת. הלהט הדתי והשלמות המוסרית שלה העמידו ללעג כל ניסיון להגבילה בסד של מוסכמות. היא נלחמה על דעותיה ועל זכותה לחיות את חייה ולעבוד את אלוהיה לפי הבנתה, ובסופו של דבר יצאה מנצחת. כה חזק היה מעמדה המוסרי, עד שיכלה להרשות לעצמה ללמוד תורה עם חיים ועם שמואל, קרוביה, בלי שיעזו הבריות להטיל בה דופי. לא אחת גילתה דרכי פירוש מקוריות ביותר לפסוקים רבים במקרא, והיתה מגיבה לנוכח תדהמתם של שמואל וחיים: ״אילו נתתם לנשים ללמוד תורה, הן היו ללא ספק יוצרות מהפכה בפרשנות, ומגלות בתורה פנים שאתם לא שיערתם מימיכם.

מדי פעם הביא לה אביה חתנים, אך היא דחתה אותם בזה אחר זה. כאותה נסיכה מן האגדות העמידה תנאי, שרק מי שיוכל להתחרות עמה בהבנת המקרא, יהיה ראוי להיות אדונה ובעלה. בכל פעם שהוצג לפניה שידוך, היתה פאסוניה בוחנת אותו מצד ידיעתו את התנ״ך, ומשנכשל, היתה מתחננת אל אביה שישלחנו מעל פניה. מובן מאליו שללא הסכמתו, ואפילו תמיכתו המוסווית של אביה הנגיד, לא היתה פאסוניה יכולה לנהוג כפי שנהגה. אכן, לצידה עמדו אביה רחב־האופקים, אשר בעצמו היה מרדן ובז למוסכמות ריקות מתוכן, ובן טוהר מידותיה, שהיה ידוע ברבים ולא ניתן לערעור. יום אחד התפרץ עליה אביה בחוסר־סבלנות ואמר לה: ״בכל הממלכה קיימים רק שניים שיוכלו לענות לדרישות שלך, ואחד מהם כבר נשוי: שמואל די־אבילה והשני — חיים… בן… עטר…״ תוך כדי הגיית השם ולאור החיוך שנתפשט על פניה של בתו, הבין משה שסוף־םוף עלה על קרקע מוצקה. ״חיים בן עטר! איך לא חשבתי עליו קודם לכן!״

שְׂאו שלום למבחר החתנים

ואל דודים ורעים נאמנים

שלום דוֹד יֶחֱזֵם רחוק בעיניו

 ולבו,יחזם פנים בפנים

 בהתחבר שני ילדי נדיבים

בני שועים ונטעי נעמנים

 ויאירו בעד חֻפָה פניהם

 ככוכבים בעד עב עננים

שיר זה, משל המשורר הגדול מספדד יהודה הלוי, נשמע ביום חתונתו של חיים בן עטר עם בחירת ליבו פאסוניה. משפחת בן עטר מוצאה היה מספרד. כמאתיים שנה לפני שחיים עצמו ראה אור עולם בעיר סאלי, הגיעו אבותיו אל חופי מרוקה לאחר שגורשו מספרד. לפנים היה רוב רובו של חצי-האי הספרדי נתון לשליטת המוסלמים, ובערים בקורדובה, גראנאדה וסביליה פרחו זו בצד זו תרבויות ערב ועֶבֶר, והגיעו להישגים עצומים באמנות ומדע.

 אולם אחרי מאות שנים של מלחמות, הצליחו הנוצרים לגרש מספרד את הערבים. גזירת הגירוש נחתה גם על קהילות היהודים המפוארות, משפחת בן עטר התפצלה לשני פלגים: האחד פנה צפונה, אל ארצות השפלה, אליה הגיעו רבים מן המגורשים, ואילו הפלג האחר הגיע, אחרי גלגולים ותלאות, לעיר פאס בצפון אפריקה.

בין שארי־בשרו של חיים, נמנה את רבי יהודה בן עטר, הוא. ״חכם אלכביר״, שהיה גדול רבני פאס. מפאס עברה המשפחה לסאלי, שם עשו בניה חיל: מהם לומדי תורה דגולים ומהם — אנשי עסקים ממולחים. אלו קיימו את אלו. אלו סיפקו מזון לנפש, ואלו — לגוף. בהדקו את הברית עם דודו עתיר־ הנכסים ובעל השררה, מובטח היה לו לחיים בן עטר שיוכל להתמסר לעבודת הקודש, ולבלות את ימיו ולילותיו בערוגות הבושם של התורה. כל זאת בצד העובדה, שפאסוניה היתה אשת־חיל נאה וחכמה מאין כמותה. ומה יכול תלמיד חכם לדרוש יותר מזה, שאפילו בנהלו שיחה יומיומית עם רעייתו, יהיו דבריהם מתובלים בדברי תורה מרהיבי דעת? עם זאת לא היתה פאסוניה מרדנית או סוררת, ומעולם לא העזה פנים נגדו. כל חייה ראתה לנגד עיניה את טובת בעלה ואת ייעודו הגדול, להיות אור לעם ישראל, וכך נהגה. לעתים היה חיים מביט בה בהערצה ותוהה איך הצליחה לשלב בה גאווה וצניעות, נחישות החלטה ורוך, תקיפות ונשיות — כל אלה בכפיפה אחת. עם השנים, כאשר הגורל הפך מהם פניו, ושלוות ימי נישואיהם הראשונים אבדה במערבולת קשה, התגלתה פאסוניה כשותפה נאמנה לחיים בכל תהפוכותיהם.

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

היה יום חג בביתו החדש של חיים בן עטר. לא יום חג המצוי בלוח השנה, אלא יום שובו של חותנו משה משליחות נוספת בבירתו המעתירה של לואי הארבעה־עשר. כדרכו, היה פיו מלא סיפורים. משום כבודו, ואולי גם משום העניין, נטש חיים את ספריו, ובא לחלות פני חותנו.

״אולי לואי הוא באמת המלך־שמש, אבל זה לא משפיע על מזג־האוויר בפאריס. במשך שלושה שבועות, לא היה שם אף יום אחד של שמש. אין כמו סאלי! שמש וים. לא הייתי מחליף את אלה לא בעבור ורסאי ולא בעבור ה׳בואה דה בולון. אבל זוהר יש בה, בעיר הגויים הזאת, ימח שמם. הזוהר שלנו קורן בתוככי ספרי קודשינו, ואילו הזוהר שלהם במחשופי הנשים… אל תסמיק, חיים בני, הן איש נשוי אתה!״ ומשה פרץ בצחוק, ומיד הרצין, גחן לעבר חתנו, ושאל בלחש כממתיק סוד, אף כי היו שניהם לבדם בחדר: ״ובכן, יש חדש?״

גם אם נמנע משה מלפרט, ידע חיים למה הוא מתכוון. הוא הניד בראשו לשלילה, והשפיל מעט עיניו. הוא ידע כמה חשוב הדבר לחותנו, ונצטער בעבורו. וכלום בעיניו שלו לא חשוב הדבר? אבל הכל בידי שמיים, וכאשר ימצא שמו תברך לנכון לברך את רחמה של פאסוניה, תהרה ותלד בן לתפארת משפחת בן עטר.

״אין בכך כלום!״ ניסה משה להפוך את העניין להלצה, ״פאסוניה שלי עדיין צעירה, וכשם ששמע השם לתפילותיהן של שרה אמנו וחנה אשת שמואל, כך ישמע לתפילותיה. ובינתיים, לא חזרתי משם בידיים ריקות,״ אמר ושלף מאמתחתו ספר גדול ומבורך עור. ״חומש עם פירוש רש״י בהוצאת אמשטרדם!״ אמר בגאווה, ״העברתי אותו בשקי הדואר הדיפלומטי של השולטן, וכך הצלחתי להבריח כמה ספרים. הא לך אותם,״ אמר וחיטט באמתחתו והוציא עוד מספר ספרים. ״הכנסייה הקתולית, ימח שמה וזכרה, אוסרת באיסור חמור להוציא ספרי קודש יהודיים מתחומי הארצות הנוצריות.״ הוא הציג בפני חיים כל ספר וספר. ״הנה, את אלו נמכור לאחינו היהודים כאן או במכנאס, ונוכל לקבל מחיר גבוה!״ ״למכור? ספרי קודש?״

״אלא מה? זהו אוצר בלום. סיכנתי את כבודי ואת היוקרה המדינית שלי כדי להעבירם לכאן…״ ״אם הם כל כל יקרים, ואם כבודך ויוקרתך יקרים הם, הרי שום מחיר שבעולם לא יוכל לערוך להם. לכן, חותני היקר, מדוע לא נעניקם במתנה לאותם תלמידי חכמים, בני עניים, ויהיה שכרך שכר מצווה?״ ״אתה תרושש אותי, בני! פאסוניה, את נישאת לצדיק וקדוש!״ אמר וניענע בראשו. פאסוניה, מזגה את התה אל הכוסות, והסילון הזהוב הנושף אדים הפיץ מסביבו ניחוחות משכרים של תה ושל נענע.

״וגם אותך לא שכחתי !״ חייך משה אל בתו חיוך קונדסי. ״נשות האצולה שלהם נוהגות להתגנדר באלה!״ והוא הציג לראווה סיכה מרהיבה, משובצת יהלומים. אחר ביקש מבתו ומחותנו ליקרב אליו, והראה להם תיק מלא תכשיטים, יהלומים, אבנים טובות ומחרוזות פנינים. ״אסור שסבך ר׳ אברהם מימראן ידע על כך דבר!״ אמר לפאסוניה וקרץ לה. ״השולטן בעצמו ביקש שאביא את אלה לו ולנשותיו הרבות. הוא טען באוזני, שנפשו קצה מן התכשיטים שסבך הביא לו, שמגושמים הם ונעדרי־חן. ׳אני מעריך את טעמך המעודן, סידי בן עטר!׳ אם יוודע לסבך, הוא ייפגע ויכעס מאוד, ואז גם הוא וגם המלך יכעסו עלי. לא כדאי.״ שוב קרץ מתוך עליצות. שר מכובד ונשוא־ פנים זה אהב לעשות מעשים שבגניבה. היה בכך מן ההרפתקנות שהיתה טבועה בדמו. ״הלוואי והייתם מפסיקים להתחרות זה בזה, אתה וסבא,״ אמרה פאסוניה. ״מה שיקרה לבסוף הוא, שאתם תיפלו זה במזימותיו של זה והשולטן יצחק.״ ״השולטן עתיד למנות אותי שר־חוץ!״ התיזו שפתיו של משה את הבשורה. ״זה עדיין בגדר סוד במוס, אבל זה יהיה!״

הודעה מרעישה זו השכיחה את דברי התוכחה של פאסוניה, וזו נשקה לאביה. חיים חיבק אותו בחיבה עמוקה. הוא אהב את כוח החיות השופע מחותנו יפה־התואר.

״הצרפתים לא היו מחמיצים הזדמנות כזאת כדי לרוקן בקבוק! פאסוניה, הביאי מן ה׳מחייה׳* המחיה מתים שבמרתף!״

האשה יצאה למלא את שאלת אביה, וחיים פנה אליו בבקשה: ״השם היטיב אתך, משה בן עטר. עכשיו תורן להיטיב עם זולתך!״

״עוד תרומות? עוד צדקה? עוד לתת, לתת, לתת לאביונים?״

״לא לתת. להחזיר את החוב שאתה חב להם!״ ״אני חב להם?״ אמר משה ונעץ בו את שתי עיניו, ״אתה טומן לי פח, חיים בן עטר!״

״אם יש לך פרוטה אחת מיותרת, חותני משה, פרוטה אחת יותר ממה שאתה צריך, דע לך שאין זה חלק המגיע לך. הכסף הזה אינו שלך, ואם זכית והגיע אליך, הרי זה רק משום שאין הכסף מחולק בעולמנו חלוקה צודקת ונכונה. על כן, כדי לכפר על חטא העושר, מן הראוי שתקים ישיבה בסאלי, תשכור בכספך מלמדים, ויוזמנו בני עניים ברוכי כשרונות ללמוד בישיבה זו חינם אין כסף, ויבוא לציון גואל.״

״לציון יבוא גואל, ולבן עטר — פשיטת רגל!״ אמר משה בנענעו בראשו. פאסוניה נכנסה עם העראק. ״פאסוניה, בעלך הצליח להוציא ממני את החשק והרצון לחגוג.״ ״ידעתי שלא לסרב, אבא!״ אמרה וחיבקה את אביה. הוא נדהם לרגע: ״את ידעת?״

בוודאי, " אמרה, בעלי משתף אותי בכל הרהורי לבו, הוסיפה בגאווה. משה צחק בטוב לב, וכולם שתו לחוג את מינויו של משה בן עטר לתפקיד שר החוץ לשולטאן מרוקו, וכן את הקמתה של ישיבת בן עטר בעיר סאלי.

״היית מאמין שמלך אנגליה אינו דובר אנגלית?!״

 משה בן עטר התרווח על הספה הנמוכה, ולגם תה עם שיבא. מן הים החלה לעלות רוח קלה, ועומס השרב הוקל מעט. הימים ימי קיץ תפ״א, ומשה אך הגיע משליחות מדינית ממדרגה ראשונה באנגליה. למחרת היה עליו להשכים בבוקר ולרכב למכנאם, למסור למלך פרטים על מילוי משימתו. רוחו היתה טובה: במקום שנכשלו אחרים, הצליח הוא. לפניו ניסה הנכבד היהודי משה מוקאטה להשיג אותו יעד והעלה חרס. והנה הוא, כמעט בקלות, השיג את החתימה הנכספת. גם החוסם המלכותי מוטבע עליו: ג׳ורג׳ הראשון מלך בריטניה הגדולה! שנים התכונן לרגע הזה. למד אנגלית כדי שיוכל לשוחח עם המלך האדיר בשפתו הוא, והנה, בבוא הרגע, שוב נזקק למתורגמנים, כי המלך ג׳ורג׳ לבית האנובר היה לפנים נסיך גרמני, וזכה בכתר אנגליה רק בזכות קשרי משפחה רחוקים עם המלכה אן שהלכה לעולמה. על אף אכזבתו, אמר משה לעצמו: ״אם הוד מלכותו מדבר עם שריו באמצעות מתורגמנים, מה לי כי אלין? וממילא המשא־ומתן לא התנהל עם המלך, אלא עם נציגיו. הצלחתי איתם נובעת מזה שעלה בידי לשכנע אותם שאנגליה זקוקהלברית הזאת לא פחות משזקוקה לה מרוקו. מסמך יקר אני מביא במתנה לשולטן, בצד הסכמי סחר בין שתי המדינות, שגם הם חשובים לאין ערוך. אני חושב שהפעם הצלחתי סוף־םוף לעלות על אבי־אמך, פאסוניה הקטנה שלי. האשמאי הזקן ייאלץ לקחת את משה בן עטר ברצינות.״ משה לגם מן התה בעצימת עיניים. ״הה, טוב לחזור למולדת. לונדון מרתקת, אבל אפופה ערפילים ורטובה וגשומה אפילו בקיץ, והאנגלים קרי־מזג ושחקנים… הה, כמה טוב לחזור!״

״רעב כבד מאוד משתולל בערי מרוקו,״ אמר חיים בקול שקט ועגום. קשה היה לו ליטול חלק בעליצותו של חותנו. ״הו, כן. שמועות על כך הגיעתו עד לאנגליה,״ אמר חותנו. ״אלפים מתים יומיום, ברעב, במגיפות. והיהודים, כרגיל, סובלים יותר מכל האחרים. בייחוד במכנאס ובפאס ובמרקאש… רבים גם משתמרים. נואשו מגאולת השם. ראיתי אב יהודי מכה את בנו ושולח אותו להמיר את דתו, והבן זועק אל האב, ומתחנן אליו שלא יביא אותו לידי שמד. בדרכך למכנאס מחר תראה את אותות הרעב. שדות כמושים ואילנות שדופים ובהמות מתות ואפילו גופות של בני־אדם נפוחי כפן. ואתה, רק התחרות הנואלת בינך ובין אברהם לבית מימראן, רק זה מה שמעסיק אותך בימים אלו.״

חיים קד קלות, ולא שכח לנשק את יד חותנו, ויצא. בן כ״ה היה באותם ימים, ועל פניו אותות הסיגוף מרצון ומאונס. עוד בטרם רוקנה הבצורת את השווקים ואת המזווים, כבר אז מיעט באכילה ובשתייה, והתמסר בלהט ללימוד התורה. אך לפני חודשים ספורים היה אותו איש בעל העיניים הבוערות והלחיים השקועות יוצא־דופן ברחובותיה של סאלי. שוב בא הרעב ונתרבו המורעבים. המחירים האמירו, השוק השחור פרח. עשירים מופלגים נתרוששו וחיו כדרך שחיים עניים בימים כתיקונם, ואילו העניים — רבים מהם גוועו ברעב ובמחלות. בערים מכנאם וסאלי עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה. גם המוסלמים האמינו בסגולתם של היהודים לפתוח את ארובות השמיים, והכל חיכו בגרון ניחר לטיפה הראשונה. אבל השמיים נותרו באדישותם. שמש אכזרית קפחה על הראשים ללא רחם. יהודים ומוסלמים כאחד זעקו אל אלוהיהם שיחמול על תינוקות. משלא נענו, החלו המוסלמים לטעון כי קנוניה עשו היהודים לעצור את הגשמים, כדי להכריע את עם הארץ ולהביאם עד לסף שואה. די היה בניצוץ הזה כדי להצית את אש הפרעות, ועוד הוסיפו שמן למדורה שמועות על אוצרות זהב או מזון, שהיה אולי יקר אף מן הזהב, הממלאים כביכול את הממגורות ב״מלאח״, ופורעים מורעבים החלו להתאסף בשערי שכונות היהודים. ולא הועילו ההשבעות והתחנונים. גם המולאי איסמאעיל העדיף שזעם ההמון יופנה כלפי היהודים ולא נגדו. וכשהתלקחה האש, כבר לא ניתן לכבות… שוד, אונם, רצח, שריפת ספרי תורה ובתי־כנסיות…

עיניו של חיים היו מעורפלות. רק בספירות העליונות של הקבלה יכול אדם למצוא ניחומים בימים שכאלה. ספר ״הזוהר״ היה פתוח לפניו, אך הוא ידע את תוכנו כמעטבעל־פה. העולם נעלם ונמוג ונפשו היתה כמרחפת בעולמות עליונים. לילות רבים התפלל לבן, ובעיני רוחו ראה אותו, את זה שטרם נולד. לילות רבים נדדה שינה מעיניו. האם היא עקרה? או שמא, הוא עצמו…? עתה, בימים קודרים מעין אלה, יש משום נחמה להיות חסוך־בנים. מי יודע אם לא היתה פוגעת בבנו ידה של מגיפת הטיפוס האיומה, או מגיפת הדבר או החולירע. החל להחשיך. מטעמי חיסכון לא הדליקו נרות בבית. הנר היחיד שנותר נשמר מכל משמר לשעת חירום. ובשוק כמעט שלא ניתן למצוא נרות למכירה, אפילו במחיר מופקע. הוא הניח את ראשו על דפי הספר ועבר אל עולם של הזיות.

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

ארבע שנים נמשכה הבצורת. ארבע שנים לא נתנה הארץ יבול. ארבע שנים נמשך הרעב. ארבע שנים חיבה חיים בן עטר שפאסוניה תהרה והדבר לא נסתייע. וכל אותו זמן מתרוצץ השר הנכבד משה בן עטר בין מכנאס לסאלי רכוב על פרדתו. שר ותקיף היה ורכב על פרדה, כי על־פי תקנות האיסלם אסור לו ליהודי בן־החסות לרכב על סוס, אפילו נושא הוא משרה רמה. אולם מה בצע בהתרוצצות בתוך נופים שדופים מזי רעב ומוכי בצורת? ״מדוע עלי לשאת את קללת היהודים בממלכתי אם אינם יכולים להוריד אפילו טיפת גשם ארורה אחת!״ צעק יום אחד איסמאעיל באוזני שני שריו היהודים. אברהם מימראן ומשה בן עטר עמדו נכחו נזופים. שניהם הבטיחו לו נאמנה, שאין הרבנים חדלים מלהעתיר תפילות ותחנונים כלפי שמיים, והתחייבו בראשם שסופה של עתירה זו למצוא אוזן קשבת במרומים.

״מתחייבים?״ צעק השולטן כשהוא מנופף את אגרופו והריר נוטף מזוויות פיו מרוב זעם, ״מתחייבים? מה פירוש ׳מתחייבים׳? אתם מעזים לשים אותי לצחוק ולקלס? מי אתם, מקקים מתרפסים, שאתם מעזים לרתום גם את השמיים לשירותכם? אללה נוקם את נקמתו על שנתנוליהודים למשול בנו. מתחייבים, הה? יהי כן, אתן לכם סיבה טובה להזדרז במילוי התחייבותכם, כי מרגע זה תהיו שניכם נתונים במעצר, עד שאלוהיכם יואיל לפרוע את השטר, שבקלות ראש כזאת העזתם להציג בפני. השומרים!״

שני הנכבדים היהודים נדהמו. שניהם הכירו היטב את אכזריותו של איסמאעיל, אולם עד כה היה תמיד איזה הגיון מאחורי הטירוף. הפעם נראה כאילו נפרצו כל הסכרים.

״זהו הגמול על עשרות שנים של שירות נאמן?״ העז אברהם פנים מול השליט. רגע שיתקה התדהמה את כל הנוכחים, אך במשנהו נשתלחה ידו של איסמאעיל וסטרה על פניו של הישיש. אברהם נפל. משה רץ לעברו. ״הנח לו!״ צרח המלך, ״אל תיגע בו. הוא היהודי שלי. הוא הרכוש של המלך! קחו אותו מפה!״ הצביע על משה בפנותו לעבדיו הכושים, הסרים למשמעתו. שניים נטלו את משה בן עטר והוליכוהו החוצה. כל אותה עת התפתל יועצו הבכיר של המלך ו״נגידם המעולה״ של כל היהודים, כשהוא אוחז בליבו המפרפר וחש מחנק בגרונו. בזכות ההתקף, ניצל אברהם מן הגורל שנפל בחלקו של משה הצעיר ממנו. הוא נלקח לביתו והושכב במיטתו. רופאו הנאמן והמסור טיפל בו מייד, וכך ניצל ממוות. אט־אט החלים מחוליו, אך גאוותו נפגעה ללא מרפא. אף־על־פי־כן, הוסיף לנהל את ענייני הממלכה ואת ענייני היהודים ממיטת חוליו. המכה שנחתה על ראשם של שני השרים, שכל חייהם רק התחרו ביניהם, היא שאיחדה אותם. בעומדם מול סכנה ממשית ומול בוגדנותו חסרת־הלב של המלך, גברה תחושת האחווה על השנאה והתחרות. אברהם מימראן לא הניח לרגע למלך והריץ אליו איגרת אחרי איגרת בדרישה נמרצת לשחרר את משה בן עטר מהצינוק. הוא התחייב לשלם עבורו כופר ובלבד שישוחרר. איסמאעיל לעג לו לאמור: ״כל הימים התחריתם זה בזה וחתרתם זה תחת מעמדו של זה, ואילו עכשיו התאחדתם רק כדי לשים אותי לצחוק? היה לא יהיה כדבר הזה!״ אך אברהם לא ויתר. כאילו נתנה לו מחלתו כוח לעמוד מול המלך בלא מורא. הוא הוסיף להפציר במלך ולא נתן לו מנוח. יום אחד הגיע אל מיטת חוליו רופא מוסלמי תחת הרופא היהודי שטיפל בו. הרופא המוסלמי נתן לו בחיוך תרופת־פלא, אשר לפי עדותו עתידה לשים קץ לסבלו. אברהם נאלץ לבלוע את התרופה. עם מותו נשא עמו אל הקבר תשובות לשאלות תמוהות. האם ידע שהתרופה מהולה ברעל ואף־על־פי־כן בלע את כוס המרורים בנפש חפצה, כי עייפותו הכריעה אותו? או שמא האמין באמת ובתמים שהרופא המוסלמי נושא עמו את כוס הישועה? והאם באמת שלוחו של המלך היה אותו רופא, או שמא היה זה שלוחם של אויביו הרבים ? והלא אינך יכול להיות שר בלי לקנות לך אויבים המצפים לשעת כושר להפילך. אחד מרבני פאס הספידו כך לאחר מותו:

איך סָר שר מבחר היקומים,

נגיד ומצַוֶה לאֻמים…

ראש כל קצינים וסגנים

פועל צדק הולך תמים,

ריחו נודף בבשמים…

 עומד בפרץ על עמו…

נגיד רב־תבונות

פרופ' משה עמאר שליט"א על אור החיים הקדוש

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

קבר אור החיים הקדוש

הבשורה על מותו של אברהם מימראן הגיעה אל משה בן עטר בהיותו בכלא. כל בני משפחתו עשו נסיונות נואשים להצילו מגזר־דין המוות התלוי ועומד על ראשו. אולם הוא לא ידע זאת שעה שבא אליו התליין והוא הופשט מבגדיו ועמד להיות מובא לשריפה. בהגותו ״שמע ישראל״, היה בטוח שאוהביו, כולל בתו וחתנו, נטשו אותו.

אותה שעה ניצב לפני המלך צעיר משוקע לחיים, בעל עיניים יוקדות. איסמאעיל הביט בו משועשע: ״מה ההאשמה? מה ההאשמה? כלום חייבת להיות האשמה? אני איני מאשים את חותנך בשום פשע.״ ״אין לך זכות להתעלל באדם על לא עוול בכפו.״ ״הוא התחייב להביא את הגשם ולא עמד בהתחייבותו.״ חיים הביט לרגע במלך בשתיקה. הינהו שליט הארץ, המלך איסמאעיל ירום הודו, משועבד לשגיונותיו, והשררה מעבירה אותו על דעתו. כל העת השתעשע בשעון־כיס מזהב, משובץ באבנים טובות, הנתון בקצה שרשרת, מתנה שהביא למלך מאירופה משה בן עטר עצמו. מדי פעם הביט בשעון וחייך מתוך שביעות רצון. לבסוף אמר לאיש־שיחו בקול נרפה מעט: ״להיות מלך משמעותו לא להיות חייב להסביר… אפילו לעצמך… את מעשיך. השרירותיות היא זכות מזכויותיו של המלך. מעשיו נעלים מבינת בני אנוש.״ ״רק מעשיו של האל נעלים מבינת אנוש. דבריך הם חילול שם אללה!״ הטיח בו הצעיר.

״שתוק, חצוף! אינך רוצה ללכת בעקבות חותנך, אשר ברגע זה ממש מובל אל השריפה. אתה חושב שתוכל למנוע זאת? אדרבא. נסה! שלוש דקות של תפילה. ואז נרד שנינו, אתה ואני, אל המרתף. אם מאיזושהי סיבה נתעכבה ההוצאה להורג, סימן שאללה הקשיב לתפילתך. אם לאו — תוכל, תמורת כופר, לקבל את גווייתו של חותנך.״ כשירדו השניים למרתף הכלא, ניצב שם משה בן עטר, ערום ורועד, והתליין לידו. איסמאעיל קרב אל הנידון, חייך אליו ואמר: ״כלום חשבת שאתן לבחיר־יועצי למות ככה? מה עוד, שלאחר מותו של השר אברהם מימראן, נתפנה מקומו. ומיהו האיש שיעז להתחרות בך על המשרה, מוסא אבן עטר? החלטנו ברוב חסדנו לאפשר לך לקנות את נפשך תמורת כופר של עשרים כיכרות כסף. קום, לבש את בגדיך. מלאכה רבה ממתינה לך!״ והמלך יצא. משה בן עטר פרץ בבכי, ספק של כאב, ספק של אושר, ואולי של שניהם יחדיו, על כתפיו של חתנו. שעה ארוכה בכה הזקן ושעה ארוכה עוד תקפו אותו התייפחויות. חיים בן עטר עזר לו להתלבש וליווה אותו אל ביתו. המלך עמד בהבטחתו, והרעיף על משה בן עטר כיבודים ותפקידים מן הרמים בממלכה. לא רק על היהודים ניתן למשה שלטון ללא מצרים. גם על המוסלמים ניתנה לו שררה. כיוסף בשעתו, רק המלך עצמו ניצב מעליו. אף־על־ פי־כן, זוהרו הועם. חוש ההומור שלו נעלם. גידיו חשבו להתפקע מרוב מתיחות. וגרוע מבל — הוא החל לפתח תסביך רדיפה מוזר. היה סבור שהכל מתנכלים לו. עבד כמו מטורף, מהשכם בבוקר עד שעות מאוחרות בלילה, עד שהתיש את עצמו, ויום אחד עצם עיניו העייפות, ושוב לא קם.

ביום קבורתו של ר׳ משה בן עטר ז״ל נפתחו ארובות השמיים ומטר סוחף ניתך על הארץ. רבים ראו בכך נס, כביכול עמדה להם זכותו של המנוח, והיו נכונים להעניק כתר צדיק וקדוש לאיש, שכל חייו היה עסקן ממולח ואיש עסקים מפולפל, המוכן לעתים לשים את נפשו בכפו למען טובת הנאה גשמית חולפת. חיים בן עטר ראה בכך את צחוק הגורל, שאותה בצורת שהכריעה את שני ענקי הנגידות, אברהם מימראן ומשה בן עטר, הסירה את עולה מעל הארץ רק לאחר שנפטרו שניהם מן העולם. חיים בן עטר ניצב מעל קברו הפעור של חותנו ותמך באשתו המבכה את אביה: הוא לא זכה לנכד… כל טוב העולם היה לו, אבל נחת לא היתה לו… השאיר מאחוריו יתומה מאב ועוד יתומים רבים — כל היהודים שבמאגרב. במה מבין הזקנים מחו על כך שאשה מספירה את המנוח הנכבד, אך פאסוניה לא היתה האשה שתיכנע ללחשושי זקנים. היא ניצבה לפני הבור, כשגשם זלעפות ניתך עליה, ודמעותיה נמהלות בברכת האלוהים, אותה ברכה שכה בוששה לבוא.

חיים לא יכול שלא לחשוב על שקר הכבוד והבל העושר. ככל שגדול עושרך, כן גדול יותר הכופר שעליך לתת בידי השטן כדי להציל את צווארך משחיטה. ועתה, חיים בן עטר ורעייתו פאסוניה, בתו היחידה של הנפטר, ירשו את העושר הזה. עם תום ימי השבעה, יהיה עליו לשבת עם יועציו ופרקליטיו של המנוח. חיים בן עטר רצה לברוח מכל זאת. למצוא מקלט בין אותיותיה של התורה, שהן כמו זיקוקין די־נור, כמו נתזים של אור בחשכת עולמנו. ״אלי, אלי הטוב, הלוואי והיית פוטר אותי מהעול הזה — עזבונות, ירושות, עסקים…״

שבע שנים רדפה אחר חיים בן עטר ואשתו פאסוניה מארת עזבונו של המנוח. שבע שנים רעות ומתישות שזה אך החלו.

הדחף הראשון של חיים בן עטר היה לוותר על הכל לטובת נושים למיניהם ולטובת יורשים־בכוח שצצו איש לא ידע מניין, ולטובת חצר המלבות שאף היא דרשה את הנתח שלה. לוותר על הכל ולהימלט כל עוד נפשו בו ורוחו עמו היתה משאלתו. אולם עד מהרה הבין, שגם אם ינסה להתנער מאחריות, ואפילו ירצה לתת הכל, הרי קורי החוקים והמשפטים, וכן סבך הקשיים המנהליים, ימנעו אותו מכך. גם פאסוניה העזה מצח נגדו ואמרה:

״לא אוותר לבל העורבים האלה ולפרקליטיהם הטורפים! לא אסכים לחיות בעוני ובחוסר־כל, בלי לנסות לפחות להיאבק על מה שמגיע לנו!״

חיים בן עטר היה עסוק בהכנתם של שני ספרים. האחד — ביאור ההלכות בתלמוד וטעמן, ואילו השני — אותו ראה כמפעל חייו — פירוש מקיף לתורה. עוד בטרם הגיע לכדי מחציתו של הספר כבר ידע מה שם יתן לו: ״אור החיים״. הוא נזכר בגעגועים בסבו הישיש. אותן שנות ילדות אבודות חזרו ועלו לנגד עיניו. מן החדרים הסמוכים לישיבה, היא הישיבה שהוקמה בכספי תרומתו של חותנו המנוח, הגיעו קולותיהם של תלמידי־חכמים הלומדים בחבורה. ״יהי חלקי עמכם!׳׳ מלמל לעצמו. מה לא היה נותן, כדי להיות אחד מאותם בני עניים חסרי־כל, אשר שום עול של רכוש אינו רובץ על נשמתם. להקה של פרקליטים כבדי־סבר התגודדו בביתו באותו ערב. כל אחד מהם ייצג לקוח בעל תביעות. זה הציג מסמך שבו הבטיח לו משה בן עטר טובת הנאה זו או אחרת, זה הציג שטר־חוב חתום בידי משה בן עטר, זה טען לקרבת משפחה למנוח ולזכות בירושה, וחיים מביט בהם באימה, ואינו יודע אם אמת בפיהם אם שקר. לא פעם חתם על הצהרה או על כתב־ויתור רק כדי שיניחו לו לשוב אל תורתו.

גם כוח עמידתה של פאסוניה נשבר והלך. משבר קשה עבר עליה. הנה היא מתקרבת לשנתה השלושים ועדיין נותרה בעקרותה. הלכה אל מיטב הרופאים, ומשנואשה מהם פנתה אל המנחשים ורופאי האליל. עברה עשרת מדורי גיהנום והוציאה ממון רב, והבצורת נמשכת. גשמי ברכה כבר ירדו על הארץ הצמאה, ורק ברחמה של פאסוניה בן עטר נמשך השידפון.

יום אחד באה אל בעלה ואמרה לו: ״דבר לי אליך.״ ״גם את, פאסוניה, מפריעה לי באמצע הלימוד?״ ״דבר לי אליך!״ אמרה בעקשנות. ״דברי, דברי. במה העניין?״ ״עליך לקחת לך אשה שנייה.״

חיים בן עטר הרים לעבר אשתו שתי עיניים נדהמות. בפניה של פאסוניה נראו אותות של סערה. היא פרצה בבכי. ״אני נושאת ברחמי קללה! קיוויתי להביא לך אושר, נחת־ רוח ו…בנים ובנות. ילדים, חיים, ילדים קטנים המשמחים ליבם של אביהם ואמם. ומה הבאתי לך? רק צרות וטרדות! קח לך אשה אחרת, צעירה ממני, פוריה ממני, ותיתן לך יורש.״

״ואת?״ שאל בקול חנוק.

״אם לא תגרש אותי, אשאר אתבם, וכשייוולד הילד, הוא יקרא לי ׳דודה׳…״ היא ניסתה לצחוק. ״אשריך שאת מתלוצצת, פאסוניה. להעמיד אותי במבחן באת.״

״בנשמתו של אבי נשבעתי לך, חיים. אינני מתלוצצת.״ ״אשה שנייה? מעשה שלא ייעשה!״ ״ואף־על־פי־כן, גם אברהם וגם יעקב לקחו להם נשים נוספות. מה שהיה נאה לקדושים ההם אינו נאה לחיים בן עטר? מי יודע, אולי אחרי שהאשה השנייה תהרה ותלד לך תוסר הקללה גם מעלי? אולי אז אזכה גם אני לילד משלי?״ ״ומניין לך שדווקא עליך רובצת הקללה? ושמא אני הוא הנושא בקרבי את…״

״לא!״ צעקה האשה, ״אני משביעה אותך שתיקח אשה נוספת על פני!״

״וחרם דרבנו גרשום מאור־הגולה, שאסר על אדם מישראל לקחת לו יותר מאשה אחת?״

״רבנו גרשום חי באשכנז. ינהגו נא על־פיו בני עדתו. ואילו אנחנו, כלום מתפללים אנו נוסח אשכנז? מדוע ננהג איפוא לפי מנהגם בדיני אישות?״

״פאסוניה, למה תדברי ככה? הן יודעת את שהאשכנזים הלכו בעקבות חכמינו הגדולים בספרד. אלו אמנם לא אסרו במפורש ריבוי נשים, ובוודאי שלא העזו פנים נגד מנהג אבות להטיל חרמות, אולם בפועל לא התירו לאדם מישראל לישא לעצמו יותר מאשה אחת.״ ״צדקת, בעלי. מי אני שאעז להתדיין בדברי תורה והלכה עם גדול חכמי המערב…״ ״פאסוניה…״ מחה בעלה בעייפות־מה. ״…אולם אבותינו אצילי־הרוח, חכמי ספרד, כאשר פסקו את פסיקתם, טובתה של האשה עמדה לנגד עיניהם. אין בליבי ספק, שגם הם היו מתירים את איסורם אילו הוסבר להם שטובתה של האשה הנוכחית דורשת דווקא, שבעלה יקח לו אשה שנייה. הם היו מתירים, כי נאורים היו, ואוהבי ישראל היו, ואין ישראל מתקיים אלא אם כן יקים לו כל אדם מישראל בן יורש, שיעביר את מורשתו לדורות הבאים. ואם לגבי פשוטי העם כך, לגבי חכם דגול, גדול בתורה כרבי חיים בן עטר, על אחת כמה וכמה!״ ״והבריות?״.״ אמר בקול רפה.

״ממתי רוקד חיים בן עטר על פי חלילם של הבריות? רק הקטנים והעלובים יירתעו מלעשות הטוב והנכון רק מחשש ׳מה יגידו׳!״ עיניה של פאסוניה הקרינו כוח וביטחון מוחלט בצדקתה. שתיקה נשתררה. חיים בן עטר לא ידע מה לומר, לכן ניסה לפטור את העניין בהלצה: ״אז מה? את רוצה שאתחיל עכשיו לחזר אחר אחת הבתולות?״ ״חיים בן עטר אינו צריך לחזר אחרי איש, לא כל שכן אשה! אתה, שוב אל תלמודך. פאסוניה שלך תחסוך ממך את כל הטרדות. כל מה שיהא עליך לעשותו הוא להופיע בליל כלולותיך, לבוש כחתן, ו״.״ היא הסמיקה וציחקקה. נשקה לו בחטף ויצאה. הוא נותר במקומו, המום. תמיה היה על פאסוניה, כולו הערצה לגדלות־רוחה. כלום יכולה אשה להתעלות על־פני רגשות של קנאה, ולא לנטור לצרתה, בייחוד לאחר שזו תלד בן ? הרי אפילו שרה אמנו לא עמדה בניסיון הזה, ובקנאתה שלחה את הגר ואת ישמעאל אל המדבר. הוא הניח לדברים האלה, ופנה שוב אל ספריו. ממילא לא נדרש ממנו לעשות דבר, ופאסוניה, ברוב תבונתה, תדע לכלכל את העניינים על הצד הטוב ביותר.

קבר אור החיים הקדוש

ארבע שנים שלוות עברו על ר׳ חיים בן עטר. שנים שבהן נולדו, בנוסף לספרו הראשון ״חפץ ה'״, עוד שניים מיצירי רוחו האחד, ״פרי תואר׳ אשר תוכנו השגות על הספר ״פרי חדש״ מאת ר׳ יחזקיה דה־סילווה, והשני, פאר יצירתו, ספרו ״אור החיים״, פירוש על התורה. אולם פוריותן של השנים הללו התבטאה ביצירה הרוחנית בלבד. עברו שנה, שנתיים, שלוש וארבע וגם אסתר לא הרתה. עם זאת לא העיבה אכזבה גדולה זו, עם היותה עמוקה, על ההרמוניה והאהבה בין ר׳ חיים לאשתו החדשה. שוב עברו את כל אותם מדורים של רופאים ומכשפים, של תרופות ושל תכשירי מרפא, אך ללא הועיל. לילה אחד, בהיותו בקיטונו, שקוע בתורתו, באה אליו פאסוניה, וכוס תה בידה להשיב נפשו. ״פאסוניה,״ אמר פתאום, ״אני מבקש את מחילתך, פאסוניה.״

פאסוניה נבהלה: ״על מה ולמה?״

״כל השנים חשבנו שבעטייך נותרנו ערירים. והנה, באה אסתר, ובזכותה האמת גלויה לעין.״

״אין בדעתך להאשים את אסתר, אני מקווה!״

״אסתר? חלילה לי. גם אסתר וגם את בריאות לחלוטין. כלום אינך רואה? הפגם הוא בי!״ 

והגבר בן הארבעים פרץ בבכי מר בחיק אשתו האוהבת. הוא ידע שמאת השם הגזירה, ואין דבר שיוכל לעשות בנדון. לכן בכה. הוא בכה על אותן ברבות אדירות שהרעיף עליו הכל־יכול, ועל הברכה הפשוטה, הטבעית, שמנע ממנו. במה חטא? ואיך יוכל לכפר על אותו חטא, אם בכלל חטא? אם לשם כך, שומה עליו להמית עצמו באוהלה של תורה. כלום לא עשה זאת? אם התשובה היא בהתמכרות לרזי הקבלה והמסתורין, האם יימצאו רבים סביבו אשר צללו עמוק יותר ממנו בנבכי תורת הנסתר? אם התשובה היא בהסתפקות במועט ובסיגוף גופני, האם לא יצא שמו של ר׳ חיים בן עטר כמי שבז להבלי העולם הזה ? מה אם כן התשובה? מה אם כן הכפרה?

לא היתה תשובה לשאלות הללו, ולכן התפרץ אותו בכי מר ומתמשך. ר׳ חיים לא היה מעז לחשוף כך את חולשתו בחיק אשתו השנייה, הצעירה. עם כל אהבתו אליה, עדיין חש מבוכה. ביאתו אליה לוותה תחושת אי־נוחות עמומה. לעתים העדיף לראות בה בת מאומצת — מעין פיצוי־מה על חשך־בנים, ולאו דווקא אשת־חיק. רוצה היה לשחרר אותה מעולו ומהתחייבותה אליו. ״צעירה את עדיין, אסתר שלי,״ אמר לה פעם, ״ויכולה את ללדת בנים רבים לאיש אחר. לכי, אם זהו רצונך!״

אך הנערה נצמדה אליו. היא נפלה על צווארה של פאסוניה והתחננה אליה שתדבר על לב בעלה לבל ישלחנה. פאסוניה חיבקה אותה ונישקה אותה, והוכיחה את ר׳ חיים על שכה הכאיב לאסתר. מאז לא הועלה עוד נושא כאוב זה בבית בן עטר.

תצ״ח. שנת 1738 למניינם, ידועה בשנת ח״ץ, חץ שננעץ בבשרם של יושבי ארצות המאגרב. שוב חזרו אותם חזיונות־אימים של רעב, מגיפות, פרעות ביהודים וחוזר חלילה. שוב נתגלה, בי בבל שרע מצבם של המוני העם, כך גואה ומשתפר מצבה של שכבה דקיקה של מתעשרים חדשים, הניזונים מן האסון. בימים של מחסור, מי שהמעות בידיו וצבר בעוד מועד, מוכר את מרכולתו במחיר מופקע, וברווחים שהוא צובר, הוא קונה סחורות בארצות חוץ שלא נפגעו מהפורענות, משחד את פקידי הממשלה המושחתים, ומייבא את הטובין משוחררים ממסים, ומוכר אותם במחירים עוד יותר מופקעים, וחוזר חלילה.

העני מידלדל והעשיר מתעצם. הארבה נחת באותה שנה על השדות וכילה את מעט היבולים. יהודים רבים שלחו את ילדיהם לצוד את הארבה, ועקרות הבית בישלו וטיגנו, והיה הדבר לנחמה פורתא. רוב רבני מרוקו התירו אכילת ארבה. קם ר׳ חיים בן עטר, וכאילו להכעיס, יצא בקריאה ובקריעה לפיה יש להימנע מלגעת בטריפה הזאת לאלתר. קמה סערה גדולה. שוב האשימוהו ברהב ושחץ והקשו איך העז הוא לאסור מה שאחרים, ובהם גדולי רבני המערב, התירו. שוב נעורו מתנגדיו והאשימוהו שאינו חם על הרעבים. על

כך הגיב ר׳ חיים: ״למה רגשו גויים? הנה, העם מעצמו, לאחר ששמע את דבר קריאתי, ולאחר שהבין שהוטעה על־ידי רועיו, חדל מרצונו לאכול חגבים. אילו חשב כמותכם, הרי שיכול היה לנהוג לפי הלכתם ולהיתלות בה. אבל יודע העם, שחלק מאותה סגולה שחנן בה הקדוש ברוך הוא את עמו הוא הנכונות להקרבה. מי שמחפש את הנוחות, ימיר את דתו, וחסל סדר צרות עבורו, אך מי שבוחר להישאר בחיק היהדות, ישמור את מצוותיה קלה כחמורה!״

האיש החיוור והמסוגף היה נכון לצאת שוב נגד משטיניו, ונראה היה שדבר לא ירתיעו. על כן הופתעו תלמידיו כאשר הודיעם כי בכוונתו לצאת לעיר תטואן אשר לחוף הים התיכון. ועוד יותר תקפתם תדהמה כאשר בישר להם, שאין הוא רואה בתטואן אלא תחנה בדרך למחוז חפצו האמיתי. חבורת הנאמנים, אותם תלמידים שהלכו עמו ובעקבותיו בכל נדודיו, הצהירו מייד שיילכו אחריו, הן לתטואן, הן לאותו מחוז־חפץ מסתורי. לימים כתב ר׳ חיים בן עטר: ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה עיר הרמה העיר החביבה על אלוהי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון.״

משתפסה ירושלים את מקומה בתודעתו לא רק כמושא של תפילה וכיסופים, אלא בעיר גשמית הבנויה לתלפיות, שוב לא הרפה ממנו הרעיון לעלות אליה ולקיים בגופו, בנפשו, ובכל מאודו, את הנעלה במצוות השם — מצוות יישובה של ארץ ישראל. 

החלטתו של ר׳ חיים היכתה את חבריו ותלמידיו בהלם, אולם הוא לא היה הראשון מקרב יושבי ״סוף מערב״, שהחליט יום אחד לנטוש הכל מאחוריו ולעלות אל ארץ תאוותו. שבע מאות שנים קודם לכן כבר קם המשורר הגדול ר׳ יהודה הלוי ואמר — ״יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב.״ ואם היה הוא מוכן לעזוב כל טוב ספרד, כלום יהסס חיים בן עטר לעזוב את מרוקו, הרחוקה מלהעניק כל טוב לבניה? ובלי ספק שימש ר׳ יהודה הלוי דוגמה ומופת לר׳ יעקב בירב, שהיה רב בעיר פאם מאתיים שנה לפני ר׳ חיים בן עטר, ובהיותו בן חמישים קם ועזב ״כל טוב פאם״ ועלה לירושלים, שם קיווה להשיב עטרה ליושנה ולהפוך את ארץ ישראל למרכז רוחני־דתי של כל קהילות ישראל באשר הן שם, ובכך לקרב את הגאולה. עוד אחד מרבני פאס, ר׳ יעקב חגיז, שחי כמאה שנים לפני ר׳ חיים בן עטר, גם הוא עזב מאחוריו את ארצו, עלה לארץ ישראל, והקים בה ישיבה.

ר׳ חיים בן עטר אמר לתלמידיו: ״אין אנו, העלובים, אלא חוליה זעירה בשרשרת נמשכת לאורך הדורות, בה ראו חכמי ישראל במערב את הגאולה העצמית כהכנה לגאולת העם כולו.״ בכך רמז, שאין הוא סבור כי על היהודי לחכות למשיח שיבוא מאליו. הוא סיפר לתלמידיו על ר׳ חיים אבולעפיה, שהקים ישיבה גדולה בטבריה. ״אני אקים ישיבה בירושלים!״ אמר בחיוך קורן. ר׳ חיים בן עטר עמד ללכת באותה דרך של גאולה עצמית, שהיא אתחלתא דגאולת הרבים — דרך שהתווה ר׳ יהודה הלוי.