الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

עמוד 1 מתוך 6123456

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

גהאד ושנאת היהודים

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.

הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות אסלאמיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי של העולם המוסלמי בעיקר תנועת " האחים המוסלמים " המצרית והמופתי של ירושלים.

הוא מוכיח שהאנטישמיות אינה פרט זניח ושולי בג'יהאדיזם המודרני, אלא הליבּה האידיאולוגית שלו. שנאת היהודים היא שהציתה את מלחמת הג'יהאד של מחוללי אירועי הטרור של 11 בספטמבר.

ד'ר מתיאס קונצל, יליד 1955,הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. שימש יועץ בכיר לוועידה המפלגתית של מפלגת הירוקים בגרמניה, וכיום עמית מחקר ב " מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון " באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר בהנהלת ארגון " אקדמאים למען שלום במזרח התיכון ". 

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים "

של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף :גהאד ושנאת היהודים

 

האסלאמיסטים הרדיקלים שונאים יהודים. הם הבהירו זאת עוד זמן רב לפני מתקפתה של אל קעידא על ארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001. הם ביטאו זאת בגלוי בהתקפות טרור שכוונו נגד אזרחים ישראלים, בהכפשות כלפי " הברית הציונית צלבנית ", ולבסוף בַמתקפה על וושינגטון ועל ניו יורק.

הם הבליטו בגאווה את האנטישמיות הקיצונית שלהם באינספור ספרים, מאמרים, פסקי דין, דרשות, מנשרים והצהרות שהופצו בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט. נוכח התופעה המתמשכת הלך והתחוור לכל מי שבכיר את האנטישמיות הרדיקלית של המשטר הנאצי שאף לא אחת מהכרזותיהן של אל קעידא והחמאס, גם לא אלו של האחים המוסלמים שקדמו להן, ואף לא הגרסאות שהציעו מחמוד אחמדיניג'אד וממשלת איראן – אף לא אחת מכל אלה הייתה תרומה מקורית להיסטוריה של השנאה.

בכתבים האידאולוגיים ובמעש הפוליטי של האסלאם הרדיקלי ניכרו, כבר למן התגבשותו במצרים במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, הדהודים של אלימות נאצית שאין לטעות בהם, ותאוריות קשר פרונאידות על טבעם המרושע של היהודים ועל כוח ההרס העצום שיש בידיהם.

ובכל זאת, למרות בולטותם של ההדים והֵקשרים הללו, רבים מספרי המחקר הטובים על האסלאם הרדיקלי, כמו גם דוחות ממשלתיים חשובים על אודותיו, הסתפקו באזכור קצרצר של ההיבט האנטישמי שלו או אף התעלמו ממנו לחלוטין.

ב  " ג'יהאד ושנאת היהודים " מבקש מתיאס קונצל לשבור את ההתחמקות הרווחת מהנושא " להביט במציאות בלי רתיעה " כדבריו, ולעמוד על הקשרים ההיסטוריים בין האסלאמיזם  לנאצים. לדעתו מדהימה העובדה שאנטישמיות גלויה זו לא זכתה עד כה לתשומת לב של ממש בדיון על המניעים של 11 בספטמבר.

בספרו הקצר, הנוקב, הנרגש והמעמיק הוא מציע לקורא המתעניין מן השורה, כמו גם לעמיתיו המלומדים, חוויה מתקנת. זו יצירה של סינתזה ופרשנות הבוחנת כיצד ומדוע צמח האסלאם הרדיקלי כחשובה שבתנועות שהציבו את שנאת היהודים בראש מעייניהן מאז תבוסת המשטר הנאצי בשנת 1945.

הספר הוא גרסה מתוקנת ומורחבת של הספר,  " ג'יהאד ושנאת היהודים : על המלחמה האנטי יהודית ", שהתפרסם בגרמניה בשנת 2002. אף שיש ספרות נרחבת בנושא בלשון האנגלית, ג;יהאד ושנאת היהודים, הוא תרומה ייחודית ונדרשת לדיון הציבורי והאקדמי בסוגיות אלו.

קונצל טוען כי במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה עבר מרכז האנטישמיות העולמית מגרמניה הנאצית אל העולם הערבי, ובפרט למצרים – לזרמים האיסלאמיסטיים הרדיקליים בתנועת האחים המוסלמים ובסביבתה הרעיונית.

הדבר אירע לא רק בשל התפתחות הסכסוך הערבי ישראלי, להפך : הסכסוך הזה החריף בשל השקפותיהם ומדיניותם של האיסלמיסטים הרדיקלים. עבודתו של קונצל פותחת לדיון שאלות שחקר הנאציזסם המתמקד באירופה מזניח.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

חג' אמין אל- חוסייני, המנהיג של ערביי הארץ בתקופת המנדט, תכנן פתרון סופי ליהודי ארץ ישראל, בשיתוף הנאצים / ד"ר רבקה שפק ליסק וד"ר שאול ברטל

הפלסטינים מרבים להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, בעוד שהערבים בכלל, כולל ערביי א"י (הפלסטינים) והמוסלמים לא רק הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית, אלא גם שיתפו פעולה ואף התנדבו לשרת בס.ס.גיהאד 3

א. המופתי והיטלר

חאג' אמין בן טאהר בן מצטפא בן טאהר אלאסוודי – אלחסיני, נולד ב-1895 בירושלים למשפחה דתית שמוצאה מאזור חג'אז בחצי האי ערב. ענפים של המשפחה חיים גם בעזה (משפחתו על יאסר ערפאת), ובלוד. ב-1921 מונה כמופתי של אלקודס, היא ירושלים המנדטורית. שנה מאוחר יותר מונה לראשות ה"מועצה המוסלמית העליונה" של פלשתינה המנדטורית. בתפקיד זה החזיק עד יום מותו. המופתי התנגד לרעיון הבית הלאומי לעם היהודי בא"י ופעל כדי למנוע את הקמתו. היה לו תפקיד בהסתת ערביי הארץ לערוך מעשי טבח ביהודים ביפו, ב- 1921, ובחברון ב- 1929 . הוא היה גם מיוזמי המרד הערבי, 1936- 1939,שהיה מלווה בהתנכלויות ובפעילות רצחנית של כנופיות נגד היישוב היהודי.

פעולותיו נגד שלטון המנדט הביאו להדחתו ולבריחתו מהארץ.לאחר נדודים בארצות ערב הוא הגיע לגרמניה. המופתי נפגש עם היטלר ב- 28 בנובמבר 1941 ומצא אוזן קשבת אצל היטלר. ברומא ובברלין הוקמו משרדים של ה"וועד הערבי העליון", שהוא עמד בראשו, והוא החל את פעילותו לצד מדינות הציר.

מדינות הציר הסכימו להתחייב בפני המופתי לדברים הבאים:
1. הכרה בזכותן של סוריה, לבנון, ירדן ופלסטין לעצמאות.
2. הכרה בזכות הערבית על פלסטין וביטול תוכנית "חבר הלאומים" להקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטין. עפ"י תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי מיום 28.11.1941 כפי שנרשם ביום 30.11.1941
3. מניעה בכל מחיר של עליית יהודים לפלסטין וטירפוד כל עיסקה או שיתוף פעולה שמטרתה להציל יהודים. יש עדויות בספרה של ג'ני לבל, "חג' אמין וברלין", על פעילות מתואמת בין הנאצים והמופתי למניעת עלייה יהודית.

היו גם דרישות נוספות שלא היו קשורות באופן ישיר לפלסטינים. היטלר הסכים עקרונית לדרישות אלו אך טען שמוקדם מדי להכריז עליהן ויש לחכות לתבוסת בנות הברית.

המופתי הכריז על התחייבות גרמנית זו כבר בנאומיו בפני גדוד המתנדבים בצפון אפריקה ובמזרח אירופה, שנענו לקראתו. אפילו היטלר, שהופתע מהגיוס והארגון של המוסלמים שהצטרפו אליו, הגיב: איני פוחד מהאימפריאליזם האנגלו-אמריקאי-יהודי ולא מהקומוניזם העולמי היהודי אלא מהאסלאם.

שיתוף הפעולה של המופתי בא לידי ביטוי בתחומים הבאים:

1. הכשרה של צעירים פלסטינים במכללות צבאיות בגרמניה.
2. גיוס צבא של 100,000 בוסניים לעזרת צבאות מדינות הציר.
3. השתתפות במרד רשיד עלי אלכילאני בעיראק (מרד שאורגן על ידי שליחו המופתי נגד השליטה האנגלית בעיראק). ב-1941.
4. הקמת "ערב החופשית", יחידה ערבית במסגרת הוורמכט הגרמני.
5. קבלת נשק רב למלחמה בפלסטין. הנשק אוחסן בלוב, מצרים ורודוס.
6. הקמת מכון אסלאמי (אלדעוה) להכשרת קאדר מוסלמי פרו- גרמני בגרמניה. תשתית זו נועדה ליצור קאדר של מוסלמים שיתמכו בגרמנים ויגייסו מוסלמים מכל העולם להשתלם בכל ההיבטים הצבאיים הנדרשים לצורך הקמת צבא אסלאמי לצד מדינות הציר.
7 .פעילות למניעת הצלת ילדים יהודיים מקרואטיה, מבודפסט מכל רחבי הונגריה:
מסמכים רשמיים מוכיחים שחאג' אמין עשה ככל יכולתו למנוע עליית יהודים ממזרח אירופה ופנה בעניין זה לשלטונות גרמניה במהלך יוני 1944. הוא ביקר אצל מוסוליני באיטליה בעניין זה ובמכתב של המופתי מ-10/6/1943 למוסליני הדוצ'ה של איטליה, הוא מפציר בו למנוע, בין היתר, עלייתם של 700 ילדים מפולין שיש להם קרובים בפלסטינה. הוא פנה לממשלות בולגריה והונגריה כדי למנוע עליית יהודים לארץ והציע לגרש את היהודים לפולין, היכן שפעלה מכונת ההשמדה הנאצית

8 .צירוף שותף מוסלמי ל"מחלקה היהודית" של אייכמן שעסקה באירגון הפתרון הסופי של יהדות אירופה. חוסייני אף השתתף עם אייכמן בסיור באושוויץ שנועד לבדוק את תהליך השמדתם של היהודים בתאי הגאזים.

9. מעורבות ב"מבצע אטלס" – הרעלת מעיינות ראש העין כדי להרוג את תושבי תל אביב והמושבות סביבה (גוש דן דהיום). צנחנים גרמניים ופלסטינים צנחו באזור יריחו יחד עם 10 מיכלי רעל קטלני שהיו מסוגלים לפי הערכות להרוג רבע מיליון נפש.

המקור הטוב ביותר לפשעיו של המופתי הוא ספרה האמיץ של ג'ני לבל "חאג' אמין וברלין".

היתרונות בספר זה שהוא כתב אשמה בולט נגד המופתי הן כאלה:
1. בספר מובאים צילומים של מכתבים מקוריים לצד מקורות אחרים.
2. התיעוד בספר מבוסס ברובו על תיעוד גרמני ותרגום תעודות גרמניות ועיתונות גרמנית ויוגוסלבית.
על שיתוף הפעולה של המופתי עם הנאצים הוא קיבל מענק חודשי של 50,000 מרקים ועוד 25,000 במטבע זר. המענק תוקצב מרכוש יהודי שהוחרם ע"י הנאצים.

מקורות ערביים

המקורות הערביים מאשרים את כל המימצאים בספר ואף מחזקים אותם. סיפרו של המופתי, "חקאאיק ען קדית פלסטין" [האמת על בעיית פלסטין] בו הוא טוען שהיטלר שנא את היהודים ורצה להשמידם משום שהם אשמים בהפסד הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הם פגעו במאמץ המלחמתי הגרמני וגרמו לגרמניה הפסדים גדולים במלחמה ואף הפעילו שירות ריגול נגד גרמניה. לכן במלחמת העולם השנייה היטלר עכשיו נוקם בגזע המקולל הזה.

המופתי הביא בספר מכתבי ברכה שקיבל אישית מהיטלר, התומכים במאבק הפלסטיני על ארץ ישראל. מבחינתו היטלר הוא אישיות נעלה. כל זאת על סמך דבריו בערבית בספר שהוא כתב ויצא לאור בשנות החמישים. 

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

ב. התוכנית להקמת מחנה ריכוז לחיסול היהודים בגאזים באזור ג'נין

המופתי לא הסתיר את שאיפתו לשתף פעולה עם היטלר באירופה בפתרון הסופי, שכלל גם חיסול יהודי ארץ ישראל, במחנה ריכוז שיוקם באזור ג'נין לאחר נצחונו העתידי של הגנרל רומל באל- עלמין וכיבוש הארץ מידי הבריטים. בשידוריו בשפה הערבית ברדיו הגרמני קרא המופתי לרצח עם: "הירגו את היהודים בכל מקום שאתם מוצאים אותם- למען אללה, ההיסטוריה והדת".גהאד ושנאת היהודים

פרופ' אדוארד סעיד, פלסטיני- נוצרי, אישר שבקריאתו של המופתי לחיסול העם היהודי הוא "ייצג את הקונצנזוס של ערביי פלסטין" ושימש כשופרו של העם הפלסטיני. עובדה היא שיאסר ערפאת לא התנער ממעשיו של המופתי וכינה אותו "הגיבור שלנו" ( עפ"י כתבה של ד"ר דוד סילברקלאנג ב"יד ושם").

פרופ' ברנרד לואיס ( Bernard Lewis, Semites and Anti-Semites, 1986 ) מזרחן בעל שם עולמי כתב בסיפרו "שמיים ואנטישמיים", שיצא לאור ב- 1986 , שהמופתי התקשר לקונסול הגרמני בירושלים, עוד ב- 1933, כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין הערבים וגרמניה הנאצית.

שני היסטוריונים גרמנים, קלאוס מיכאל מלמן (Klaus Michael Mallmann) ו- מרטין קופרס ((Martin Cuppers שחקרו את הנושא פירסמו מאמר תחת הכותרת: Elimination of the Jewish National Home in Palestine:The Einsatzkommando of the Panzer Army Africa, 1942

לאחר נפילתו של המשטר הנאצי ב־8 במאי 1945 והתוודעותו של העולם לזוועותיהם של מחנות ההשמדה, חדל הנאציזם להיות כוח פוליטי ואידאולוגי משמעותי בגרמניה ובאירופה בכלל. אולם התהליכים שאירעו באותן שנים במזרח התיכון – התנגדותם של הערבים לעלייה היהודית ולאחר מכן התנגדותם למדינת ישראל, ובמקביל צמיחתו של האיסלאם הרדיקלי – גרמו לכך שבאזור זה של העולם הנאציזם לא נחשב משוקץ כבאירופה. וכך, שעה שהנאציזם לא התקיים עוד כתנועה גדולה או כגוף מדיני, רכיבים בעייתיים מהשקפת העולם שלו כלפי היהודים זכו לקבלת פנים נאה בתרבות חדשה ובלשון אחרת, אלו של האיסלאם הרדיקלי, בפרט בקרב ״האחים המוסלמים״ בקהיר שלאחר המלחמה.

הספר שלפנינו נוצר על רקע מסורת שהתפתחה בגרמניה המערבית, ולאחר מכן בגרמניה המאוחדת, של הסתגלות לנטל ההיסטורי של פשעי הנאצים ושל השואה בפרט. קונצל הוא בן לקבוצה קטנה יחסית של אינטלקטואלים גרמנים שהקדישו מחשבה להשפעות המאוחרות של הנאציזם והשואה על אירופה ועל העולם שמחוצה לה. קוראים המכירים את ההתפתחויות האינטלקטואליות, האקדמיות והפוליטיות בגרמניה המערבית ולאחר מכן המאוחדת, לא יופתעו מכך שדווקא חוקר גרמני הוא שמציב את האנטישמיות במוקד עיונו באיסלאם הרדיקלי, ואף עושה זאת באמפתיה רבה יותר מכל חוקר אחר אחרי 11 בספטמבר. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ הוא חלק ממסורת ארוכה, אם כי לעתים קרובות מייצגת מיעוט, של חשיבה ביקורתית על העבר הנאצי של גרמניה ושל בחינת מהותה של האנטישמיות; מסורת שהחלה בשנות הכיבוש האמריקני־אנגלי שלאחר המלחמה במערב גרמניה, והתרחבה בעשורים שלאחר מכן.

ניתוחו של קונצל מרחיב את ההתמודדות עם העבר הנאצי אל מחוץ לגבולות הזמן המקובלים, השנים 1945-1933, ומראה שהתחימה לתקופה זו לוקה במידת־מה של אירופו־ צנטריות. כשאנחנו, חוקרי תולדות אירופה, דנו בשאלת ההמשכיות והשבר של 1945, עשינו זאת בהקשר של הזמן והמרחב האירופיים.1 אף שבאירופה שלאחר שנת 1945 הנאציזם והאנטישמיות הרדיקלית היו מוכים ומשוקצים פוליטית ומוסרית, קונצל מזכיר לנו שהתופעה של שנאת היהודים בשל יהדותם זכתה אז ללגיטימיות מלאה בקרב האיסלאמיסטים הרדיקלים. אחד היישומים של ספר זה המוצעים עתה למחקר ההיסטורי, הוא עיצובה מחדש של סוגיית השבר וההמשכיות בחקר תולדות הנאציזם, כך שתקיף את הגלגולים, ההשפעות, הפעפוע וההתקבלות של הנאציזם מחוץ לאירופה – ובמקרה זה, בעולם הערבי והאיסלאמי בעשורים שלאחר המלחמה.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

הקדמת המחברגיהאד 3

במקום אחר טענתי שהאנטישמיות הרדיקלית של המשטר הנאצי, שכוונה כלפי ״האויב היהודי״, הייתה עשויה תערובת של המשכיות ושל שבר: המשכן של מסורות אנטישמיות ישנות שרווחו באירופה ובגרמניה בפרט, ותפנית אל עבר אנטישמיות שלרדיקליות שלה לא היה תקדים. קונצל מסתמך על מחקרים משני עברי האוקיינוס האטלנטי בטענתו שדגם דומה של המשכיות ושבר מאפיין את מה שאירע בעולם הערבי והאיסלאמי במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה. האנטישמיות הרדיקלית של המשטר הנאצי זכתה אז להד בתנועת האחים המוסלמים המצרית, ובכך חיזקה פרשנויות קיצונית של הקוראן שפיתחו חסן אל־בנא ולימים גם סייד קוטב. ממש כפי שהנאציזם יצר אנטישמיות שלקיצוניותה לא היה תקדים במסורת האנטישמית האירופית – כך גם אותם איסלאמיסטים, שפעלו בימי הצטלבות הרעיונות והאינטרסים במזרח התיכון בשנות הארבעים והחמישים, יצרו זן של אנטישמיות שהשנאה והאלימות שאפיינו אותו עלו עשרת מונים על אלו שהיו – ואכן היו – בגישות איסלאמיות דתיות מוקדמות יותר. את הנאציזם ואת האיסלאם הרדיקלי כאחד אי־אפשר להבין מחוץ להקשריהם המקומיים – האירופי והערבי־איסלאמי, בהתאמה. ובכל זאת, שניהם מייצגים תהליכי רדיקליזציה חריפה של מסורות עבר.

קונצל מתמקד בתנועת האחים המוסלמים במצרים, ורואה בה את נקודת ההתייחסות האידאולוגית של האיסלאם הרדיקלי ואת הליבה הארגונית שלו. באידאולוגיה ובארגון גם יחד הדהדו באחים המוסלמים מוטיבים מן הפשיזם והנאציזם האירופיים, בהם למשל כפיפותו של הפרט לקולקטיב, הערצתו של עקרון המנהיגות, עוינות כלפי מוסדות ליברל־דמוקרטיים, התנגדות לקומוניזם, התקפה ריאקציונית על הקפיטליזם, ושאיפה להקמת מדינה איסלאמית המיוסדת על חוק השריעה. עליונות הגבר, דיכוי מיני, הערצת הג׳יהאד והאדרתו של מות הקדושים במלחמה בכופרים (אל־בנא הילל את ״אמנות המוות״) ושנאה עזה ליהודים כולם – כל אלה משותפים אף הם לאחים המוסלמים, לפשיזם ולנאציזם. אפילו האויבים משותפים – הבריטים והיהודים. במהלך שנות השלושים התרבו בהדרגה המגעים האישיים והרעיוניים בין מוסלמים קיצונים במצרים ובארץ ישראל ובין הנאצים. בין היתר הובילו מגעים אלה להחלטתם של האחים המוסלמים להפיץ את ספרו של היטלר ׳מיין קאמפף׳ בתרגום ערבי, וכן לזרימת כסף ונשק מגרמניה לתמיכה במופתי הגדול של ירושלים, אמין אל־חוסייני, וב״מרד הערבי״ שבשנים 1939-1936 בארץ־ישראל.

קונצל בוחן את הסוגיה, הידועה כיום היטב, של תמיכת חוסייני ואנשיו בגרמניה הנאצית בעת שבתו בברלין בימי המלחמה. תמיכה זו התבטאה בין השאר בשידורים בגלים קצרים בשפה הערבית מגרמניה לעולם הערבי. קונצל מזכיר לנו שחוסייני הצליח להניע פקידים גרמנים לסכל ניסיונות הצלה של יהודים מאירופה. בשנים 1948-1945 זכה האיסלאמיזם ל״זריקת המרץ החשובה ביותר״ בתולדותיו, כאשר בנות הברית המנצחות במלחמת העולם השנייה ״ראו את יחסיהן הטובים עם העולם הערבי כחשובים יותר מההתנגדות לתבשיל האידאולוגי שרקח המופתי במטבחו, אותה תערובת של אנטישמיות, הערצת היטלר, הכחשת השואה ותשוקה בלתי מסותרת להשמדת ישראל״. כשההתנגדות לפשיזם ולנאציזם מימי המלחמה פינתה את מקומה למלחמה הקרה ולסדרי העדיפויות המנוגדים שלה, צרפת, בהסכמתן־בשתיקה של בריטניה וארצות הברית, אפשרה לחוסייני לברוח מהמשפט שזומן לו כפושע מלחמה, ולמצוא מקלט במצרים.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים " של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף : 

עתה היה חוסייני יכול לפתוח ב״קריירה השנייה״ שלו בהשפעה על האירועים במזרח התיכון. בשיתוף עם האחים המוסלמים הוא הוביל את ההתנגדות האלימה להגירה היהודית, ולאחר מכן, בשנה 1948, למדינת ישראל. קונצל עוקב אחר התפתחותו של האיסלאמיזם המצרי לאחר שנת 1948, מציע דיון רב־ערך על מסתו האנטישמית החשובה של סייד קוטב משנת 1950 ׳מאבקנו ביהודים׳, ובוחן את מערכת היחסים המתוחה בין האחים המוסלמים ובין ממשליהם של גמאל עבד א־נאצר, אנואר א־סאדאת וחוסני מובארכ. הוא מנתח את תחיית האיסלאמיזם במצרים ובעולם הערבי כולו בעקבות התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, את הופעת חמאס בשנות השמונים ואל־קאעידה בשנות התשעים, ואת הקשר בין כל אלה למערך האירועים הפוליטיים והאידאולוגיים במצרים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מציין מבחר הצהרות איסלאמיסטיות בדבר הצורך להשמיד את ישראל ואת היהודים, וסוקר את פעולות הטרור שבאו בעקבותיהן. כל מי שמנסה בכוונה תחילה לרצוח אנשים חפים מפשע רבים ככל האפשר או להטיל בהם מום, הוא כותב, ״מתרגם את השקפת העולם האיסלאמיסטית־פשיסטית לפעולה״. קונצל טוען שהאיסלאמיסטים של העשור הראשון למאה ה־21 נותרו ״עד היום״ מגואלים בקשרי קודמיהם בשנות השלושים והארבעים עם הנאציזם.

 

ציבור משכיל רחב מניח כיום, כמובן מאליו, שהאנטישמיות הרדיקלית הייתה לב לבן של האידאולוגיה והמדיניות הנאצית. אולם בשנים 1945-1933 לא היה מקובל לחשוב כך. האמת היא שגם בעשורים הראשונים לאחר המלחמה, באירופה ובארצות הברית, רק מיעוט שכלל אינטלקטואלים ביקורתיים, כמה היסטוריונים וניצולים יהודים הציב את הנושא היהודי בחזית הניתוח של הרייך השלישי. רק בשנות השבעים והשמונים החל הנושא לתפוס מקום חשוב בזרם המרכזי של חוקרי ההיסטוריה ובדיון הציבורי והאקדמי. במהלך המלחמה עצמה נטו בנות הברית להותיר את העניין היהודי בירכתיים, בין השאר מתוך חשש שהתמקדות בגורלם של היהודים תעורר רגשות אנטישמיים סמויים באוכלוסייתן שלהן וכך תחבל בתמיכה במאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה המשיכו כמה היסטוריונים בולטים לטעון שהאנטישמיות לא הייתה אחד הכוחות המניעים של המשטר הנאצי, ושהצהרותיו של היטלר בדבר היהודים היו בעיקרן כלי טקטי להסתיר מניעים עמוקים יותר שלו. לאורך כל השנים נשמעו קולות רהוטים שהציגו ראייה מנוגדת של הדברים, אולם עברו עשורים עד שמה שזכה בינתיים לכינוי ״הולוקוסט״ נע משולי הדיון על התקופה הנאצית אל המקום הבולט שהוא תופס בו כיום.

למרבה התמיהה, הדים מהשתיקה ההיא נשמעים עתה בתגובה האירופית והאמריקנית לאיסלאמיזם. בשטף הספרים והמאמרים על שורשיה של מתקפת 11 בספטמבר אפשר למצוא דיונים רבים על המרד התרבותי נגד המודרנה, כמו גם ניתוחים מעולים של הופעת הפרשנות הקיצונית והפונדמנטליסטית לקוראן במצרים ובמקומות אחרים בעולם המוסלמי, אולם נושא האנטישמיות נעדר כמעט לחלוטין. אפילו הדוח המקיף של הוועדה שמינה הממשל האמריקני לחקירת אירועי 11 בספטמבר מצליח לדון בהשקפת עולמו של ההוגה האיסלאמיסטי הקיצוני והאנטישמי סייד קוטב בלי לעמוד על העומק והחשיבות של שנאת היהודים שלו. אלה הם פני הדברים למרות קיומה של ספרות מחקר נרחבת ורבת־ערך על הקשר הסיבתי שבין הנאציזם ובין הופעת האיסלאם הרדיקלי. אפשר אולי להסביר את הסרבנות הזאת, או משהו ממנה, בספקנות הבריאה המופנית כלפי כל ניסיון לקשר בין הפשיזם או הנאציזם ובין התרחשויות עכשוויות כלשהן. השימוש האינפלציוני במונחים ״פשיסטי״ ו״נאצי״ מטשטש תכופות את ההבדלים בין משטרי עריצות טוטליטריים ובין מפלגות שמרניות הפועלות במערכות דמוקרטיות. הקישור בין ישראל לנאציזם היה לרכיב שגרתי בתעמולה האנטי־ישראלית. ובכל זאת, אסור שהשימוש המופרז או המטעה במונחים יסיט את מבטנו מקשרים היסטוריים ומקווי דמיון רעיוניים, כאשר יש עדות ברורה לקיומם. היסטוריונים המעודדים אותנו, במקרים אחרים, לחשוב על היבטים השוואתיים וטרנס־לאומיים של ההיסטוריה, וכאלו המפנים את תשומת לבנו להשפעתם של הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערביים על העולם הלא־מערבי, ראוי שיפעלו באופן דומה גם באשר להשפעתם של הפשיזם והנאציזם על העולם הערבי והמוסלמי. אין ספק שהאיסלאם הרדיקלי אינו זהה לפשיזם ולנאציזם האירופיים. ובכל זאת, קונצל מראה באופן משכנע שהמגעים הבין־אישיים והקשרים האידאולוגיים בין השניים ראויים לעיון, ושהם תרמו לצמיחתה של רדיקליות מסוג שלא היה מוכר קודם לכן בעולם המוסלמי. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ קורא לנו לבחון בזהירות את הדומה והשונה בין שתי התפרצויות גדולות אלו של אנטישמיות רדיקלית בהיסטוריה המודרנית.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים " של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף : 

אנשי רוח והיסטוריונים של התרבות באירופה הבינו זה מכבר שמה שג׳ורג׳ מוסה כינה ״המהפכה הפשיסטית״ היה צירוף של אי־נחת מהמודרנה, היקסמות ממלחמה ומאלימות, יסודות המאפיינים תנועות המונים ולהט מהפכני – עם מצע גזעני וריאקציוני. כשניתחתי את ״המודרניזם הריאקציוני״ בספרי הנושא שם זה הפניתי את המבט לשילוב שהיה במשטר הנאצי בין ההיקסמות מהטכנולוגיה המודרנית ובין דחייתם של ערכים ומוסדות ליברליים. הטסת אווירונים אל תוך מרכז הסחר העולמי והפנטגון, מתוך רצון ללחום ב״ברית הציונית־צלבנית״ ולהגיע לגן העדן, היא מעשה של מודרניזם ריאקציוני מהמעלה הראשונה. למרות זאת, אולי משום שמקור המתקפה היה מחוץ לאירופה ומבצעיה הגיעו מאותם חלקים של העולם שהמערב חנן אותם בהילת הקורבן, יש סירוב להכיר בקשרים ובנקודות הדמיון שבין הלכי הנפש הפשיסטיים מן העבר לאלה של האיסלאם הרדיקלי. ואולי, ממש כמו בשנות השלושים והארבעים, עצם האבסורד שבאנטישמיות הוא שמקשה על העולם הנאור, המשכיל, החילוני בעיקרו, להאמין שיש מי שמאמין בהבלים כאלו.

 

קונצל מצביע על האירוניה שבעובדה שמתקפת 11 בספטמבר לא ערערה את האנטישמיות, אלא דווקא תרמה לחלחולה. 11 בספטמבר, הוא כותב, היה ל״אות אנטישמי״. זאת ועוד: במזרח התיכון ובאירופה גברה האיבה כלפי ישראל והיהודים דווקא עם התגברות התקפות הטרור נגד אזרחים ישראלים. גילויים חד־משמעיים של שנאת יהודים מצדם של איסלאמיסטים לא עוררו את מידת הזעם המוסרי שהיו מעוררים גילויים דומים מצד ניאו־נאצים אירופים, או צורות גלויות אחרות של שנאה על רקע דתי או גזעני. מבקריה של ישראל מכריזים השכם והערב שהתנגדותם למדיניותה של ישראל או לציונות עצמה אינה ביטוי של אנטישמיות. אם כך הוא, מדוע רבים כל כך מהם הסלימו את ביקורתם כלפי ישראל כאשר התרבו הפיגועים נגד אזרחיה? ספרו של קונצל גם מעלה במשתמע את השאלה אם שנאת היהודים זוכה עתה למעין התקבלות ומכובדות שאבדו לה במחצית המאה שלאחר השואה.

בפני ההיסטוריונים של הרעיונות ושל התרבות עומדת עתה משימה חשובה, שאינה תמיד נעימה: ״להביט בלי רתיעה״, כפי שקונצל מציע, על רעיונות מעוררי סלידה. מסורת חשיבה מסוימת, המציגה עצמה כריאליסטית, מבכרת להאמין שלהשקפות אבסורדיות או בלתי רציונליות אין השפעה של ממש על המציאות, ושמדינאים המשמיעים רעיונות כאלו אינם מאמינים באמת למה שהם אומרים. אולם חוקרי תולדותיה של אירופה במאה העשרים יודעים אל נכון כי כמה מנהיגים קנאים האמינו לפנטזיות הפרועות ביותר שלהם, ואף פעלו על פיהן.

מחקרו של קונצל מעניק לנו סיבות טובות לאמץ את מבטו נטול הרתיעה ולהיווכח כי ״הג׳יהאד ושנאת היהודים מחוברים יחדיו״. עבודה רבה עוד נותרה לחוקרים במיפוי ההשתלשלויות, קווי הדמיון ותווי השוני בין הפשיזם והנאציזם האירופיים ובין הופעתו והתפתחותו של האיסלאמיזם במזרח התיכון. ראוי ש׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ יגרה את ההיסטוריונים חוקרי הנאציזם והשפעותיו המאוחרות להרחיב את טווח מבטם ההשוואתי בזמן ובמרחב, ואת חוקרי האיסלאם והמזרח התיכון – לצלול לעומקו של פרק זה בתולדות ההשפעה האירופית על מושא מחקרם, ולהבין מדוע התפתח האיסלאם הרדיקלי דווקא במקומות ובזמנים שהתפתח בהם. קונצל מציב בפנינו, לצד האתגרים האקדמיים והאינטלקטואליים הללו, גם אתגר מוסרי. הוא מבקש להזכיר לכל מי ששואף למגר את האיום שהטרור האיסלאמי מציב על התרבות האנושית, כי ״מי שאינו רוצה להיאבק באנטישמיות, אין לו שמץ של סיכוי להביס את האיסלאמיזם״. המחקר המשובח שלפנינו מרים תרומה חשובה למשימה זו.

סוף ההקדמה

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

הקדמת המחבר

את שורשיו של הרעיון להחריב גוררי שחקים במנהטן באמצעות טייסים מתאבדים אפשר למצוא בברלין. ״בשלביה המאוחרים של המלחמה, מעולם לא ראיתי את היטלר נרגש כל־כך כמו ברגעים שבהם, כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים״, כתב ביומנו האדריכל אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. ״הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה״.

הפנטזיה הזאת של היטלר מעלה על הדעת את אירועי 2001, והתכנית המעשית שהיטלר הגה להגשמתה אף מתארת אותם ממש. לפי התכנית, טייסי קמיקאזה היו אמורים להטיס מטוסים קלים, עמוסי חומר נפץ ונטולי כני נחיתה, אל תוך גוררי השחקים של מנהטן. הסרטוטים לתכנון ״אָמֵךִיקָבּוֹמְבֶר״ של חברת דיימלר־בנץ מאביב 1944 שמורים עדיין. נראים בהם מטוסים ארבע־מנועיים עצומים, שאל גחוניהם המוגדלים יכולים להיקשר מטוסי הפצצה קטנים. מטוסי האם תוכננו להתקרב לחוף המזרחי של ארצות הברית, לשחרר שם את המפציצים, ולשוב לאירופה.

ההתלהבות שהתעוררה בהיטלר נוכח המחשבה על מנהטן העולה בלהבות, רומזת למניע שמאחורי הפנטזיה. היטלר לא השתוקק רק להילחם ביריב צבאי. הוא רצה להרוג יהודים כדי לשחרר את האנושות. מתוך התמכרותו לרעיון שמלחמת העולם השנייה כולה הייתה מאבק נגד כוח יהודי דמיוני, הוא ראה את ״ארצות הברית כמדינה יהודית " ובניו יורק הוא זיהה את מרכזה של היהדות העולמית. ״וול סטריט״, נכתב באחד מרבי־המכר של תקופת רפובליקת ויימר, ״היא, אפשר לומר, המפקדה הצבאית של יהודה איש קריות. משם נטווים קוריו אל קצווי תבל כולה״. למן שנת 1941 ניסה היטלר לקדם את ייצורם של המפציצים, כדי ״שאפשר יהיה ללמד את היהודים לקח, בדמות התקפות טרור על כרכיה של אמריקה״. לקראת סוף המלחמה היה הרעיון הזה לאובססיה.

שישים שנה לאחר מכן, כשמתקפה אווירית על מרכז הסחר העולמי יצאה לפועל, היא תואמה על אדמת גרמניה. מוחמד עטא, המצרי בן ה־31 שהטיס את מטוס הבואינג שהתרסק עם 82 נוסעיו ו־11 אנשי צוותו אל הקומה ה־ 81 של המגדל הצפוני, התגורר בגרמניה מאז שנת 1992. מרוואן אל־שייח׳י בן ה־21 מאיחוד האמירויות הערביות, שנהג במטוס שהתרסק עם 56 נוסעים ותשעה אנשי צוות אל המגדל הדרומי, חי בגרמניה למן שנת 1996. כמוהו גם זיאד ג׳רח בן ה־24 מלבנון, שריסק מטוס בואינג ובו 37 נוסעים ושבעה אנשי צוות בשדה ליד שנקסוויל שבפנסילבניה. הללו, עם רמזי בן אל־שבה ומוניר אל־מותצאדק, הקימו את תא אל־קאעידה בהמבורג, שערך מפגשים קבועים של ״מעגל קוראן״ עם אוהדים. מהם הרעיונות שדחפו את עטא ואת חבריו לפעולה? תשובה לשאלה זו סיפקו העדים במשפט הראשון שנערך בעקבות מתקפת 11 בספטמבר, משפטו של אל־מותצאדק שנערך בהמבורג מאוקטובר 2002 עד פברואר 2003. שהיד ניקלז, שנהג להשתתף בפגישות מעגל הקוראן, העיד כי ״הם האמינו בקונספירציה יהודית עולמית״. הם סברו ש״מלחמת העולם השנייה הונדסה בידי היהודים כדי שיוכלו להקים את מדינת ישראל״. נגיד הבנק העולמי הוא יהודי, היהודים ארגנו את המשבר הכלכלי במזרח אסיה, ו״מוניקה לוינסקי נשלחה בידי היהודים כדי להציג את קלינטון כשוטה״. בפגישות, אמר ניקלז, דובר רבות על ניו יורק, ״כי כל כך הרבה יהודים גרים שם״. ״הם ראו בעיר הזו את מרכז היהדות העולמית״.

שותפיו של אל־מותצאדק לדירה ציירו בעדויותיהם תמונה דומה. אל־מותצאדק הגן על מדיניותו של היטלר והתהלל ב״מבצע הגדול״ המתקרב: ״היהודים יבערו, ובסוף נרקוד על הקברים שלהם״. האם אין אנו רשאים לשמוע בציפייתו המתרוננת של אל־מותצאדק לראות ״יהודים בוערים״ הד מהתלהבותו של היטלר? למרות השוני הרב שבין מתנדביו של אוסאמה בן־לאדן לבין טייסי הלופטוואפה של היטלר, יש להם מאפיין משותף ברור: אנטישמיות.

יש, עם זאת, הבדל של ממש בין מי שמאמץ רעיונות כאלו, שמסקנתם הלוגית היא השואה, לפני רצח ששת המיליונים, לבין מי שמאמץ אותם לאחר שהדבר אירע. הסטודנטים המוסלמים בהמבורג ידעו מה הם אומרים והתכוונו לכך. למרבה התדהמה, התקשורת האמריקנית לא הביעה עניין בעדויות הללו שנשמעו במשפט בהמבורג. לו היה זה משפט של חבר הקו־קלקס־קלאן, או של איש ימין קיצוני מסוגו של המחבל מאוקלהומה טימות׳י מק׳וויי, דיווחים על אנטישמיות בסגנון נאצי היו ודאי מגיעים לכותרות הראשיות. אולם עתה, כשהמחבלים היו בעלי רקע ערבי, התקשורת הבינלאומית לא סברה כנראה שיש עניין בהתבטאויות האנטישמיות שלהם: אף לא עיתון גדול אחד דיווח עליהן.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

גיהאד 3ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

האנטישמיות מאפיינת לא רק את התא ההמבורגי של אל־קאעידה, אלא את אוסאמה בן־לאדן עצמו. בשנת 1998 הצהיר מנהיג אל־קאעידה: ״הטינה שבינינו לבין היהודים היא עתיקת יומין ושורשיה עמוקים. אין ספק שהמלחמה בינינו בוא תבוא… תחיית המתים לא תגיע לפני שהמוסלמים יילחמו ביהודים״. בעיניו, אמריקה נשלטת בידי היהודים. על ממשל קלינטון אמר בן־לאדן: ״אנו מאמינים שהממשל הזה הוא בא־כוחה של ישראל בתוך אמריקה… היהודים… משתמשים באמריקה כדי לקדם את מה שהם מתכננים לעשות לעולם, ובפרט לעולם האיסלאם״. ובכל זאת, אפילו בדוח הרשמי של ועדת החקירה האמריקנית לבחינת פיגועי 11 בספטמבר, שהוצג לציבור ביולי 2004 בידי יו״ר הוועדה הרפובליקני תומם קין וסגנו הדמוקרטי לי המילטון, אין כל אזכור לאנטישמיות.

הדוח, על 584 עמודיו ו־1,800 הערות השוליים שלו, הוא מופת לבהירות ולדיוק, אבל חסרים בו שני ממדים, שבהם ספרנו זה מתמקד. האחד הוא ההיסטוריה של האיסלאמיזם, אביה מולידה של אל־קאעידה – היסטוריה שהחלה בשנת 1928. בדוח מוקדשות חמש שורות בלבד לכל התקופה שעד 1945. הממד השני החסר בדוח הוא אידאולוגי. הפרק על התא ההמבורגי מציין אמנם את שנאת היהודים של מוחמד עטא, אולם המילה אנטישמיות אינה מופיעה כלל בפרק ״השקפת העולם של בן־לאדן״. הדבר מפתיע במיוחד שכן הוועדה מצטטת מתוך מסמכים שבהם בן־לאדן מבטא את האנטישמיות שלו באופן חד־משמעי. כזה הוא, למשל, איגרתו לעם האמריקני מנובמבר 2002, שהדוח מצטט שוב ושוב. במכתב גלוי זה, מנהיג אל־קאעידה מזהיר כי ״היהודים השתלטו על התקשורת שלכם, ועתה הם שולטים בכל ההיבטים של חייכם. הם הפכו אתכם למשרתיהם, והם משיגים את מטרותיהם על חשבונכם״. והוא ממשיך: ״החוקים שלכם הם חוקיהם של העשירים. מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם״. למרות זאת, מחברי הדוח לא הבחינו בחשיבותן של המילים הללו ובאידאולוגיה האנטישמית המדריכה אותן.

בהשמטה זו כמו אישרו עורכי הדוח את נכונות הערתו של פרופ׳ דייוויד גֵלֶרְנְטֶר, איש מדעי המחשב מאוניברסיטת ייל (ניו־הייבן, קונטיקט), שהעיר כך במאמרו מאוקטובר 2001 על שנאת היהודים של בן־לאדן: ״האמריקנים מתקשים לקלוט זאת: שנאת יהודים טהורה, חסרת מניע? שנאה טהורה, עקרונית? הגרמנים, לעומת זאת, קלטו זאת היטב: שנאה כזו היא בלתי הגיונית ובלתי מובנת – אולם היא קיימת״.

אכן כך. ספרי זה מראה שאל־קאעידה, וקבוצות איסלאמיסטיות אחרות, מונחות בידי אידאולוגיה אנטישמית שיובאה מהעולם הנאצי אל העולם המוסלמי. הספר מראה שהשקפת העולם הפרנואידית של הנאצים ו״המציאות הבדיונית״ שהניעה את פעולותיהם שליטות כיום בתודעתם של טרוריסטים איסלאמיים ומעצבות את פעולתם, ומסיק מכך מסקנות על העימות הגלובלי העכשווי.

עד 11 בספטמבר לא התעניינתי במיוחד באנטישמיות המוסלמית. עיקר ענייני היה האנטישמיות הגרמנית והשאלה מה איפשר את אושוויץ. מחקרו פורץ הדרך של דניאל יונה גולדהגן, ״תליינים מרצון בשירות היטלר״, תרם להתעניינות, בנושא, וכך גם מחקריי בתולדות משפחתי שלי. לאחר מותו של אבי בשנת 1996 הייתי, לראשונה בחיי, מסוגל לקרוא את מכתבי סבי וסבתי משנות השלושים ואת המכתבים ששלח אבי מהחזית המערבית בשנת 1945: מכתביה של משפחה שהפיקה רווח מה״אריאניזציה״ של גרמניה ונשארה נאמנה למשטר הנאצי עד הסוף המר.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

גהאד ושנאת היהודים

בספרי משנת 2000 על מלחמת קוסובו התרחקתי במכוון מעיסוק באיסלאמיזם ובג׳יהאד – משום שכמחבר ששורשיו בשמאל הפוליטי ביקשתי להימנע במידת האפשר ממונחים שעלולים לשאת השתמעות גזענית. בתאריך 11 בספטמבר 2001, אסטרטגיית ההימנעות שלי התמוטטה יחד עם מגדלי התאומים. עתה ביקשתי לדעת דבר אחד: למה? הספרייה של אוניברסיטת המבורג מצטיינת במיוחד במדע המדינה, וכך, כבר בסוף השבוע שלאחר 11 בספטמבר נערמו על שולחני ספרי מחקר בתחומים שעד אז היו רחוקים ממני: שורשי האיסלאמיזם והאחים המוסלמים, וקשריהם לנציונל־סוציאליזם, ואל־קאעידה, וחיזבאללה וחמאס. בתום שנה של מחקר, או ליתר דיוק בתום שנה של צלילה אל תוך עולם שהיה לי עד אז זר ומוזר לחלוטין, פרסמתי את הספר הזה.

רוב חבריי לדעה עד אז, אנשי השמאל, סילקו אותי עתה מעולמם – עולם שקיבל את 11 בספטמבר בשמחה־לאיד בלתי מוסתרת, או פירש את האירוע בתוך מסגרת חשיבה ״אנטי־אימפריאליסטית״, שבה ארצות הברית המרושעת עומדת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובנת, אם גם מוטעית. בהתאם לכך, המבוא שלי משנת 2002, שקטעים ממנו כלולים במבוא זה, נשא אופי מתריס משהו.

 

אלא שספרי, המסביר את הטרור האיסלאמי כתוצר של חשיבה אשלייתית יותר מאשר של מדיניות החוץ האמריקנית, עורר תגובה ראשונית עוינת גם מקהל הקוראים הגרמני הרחב. הספר תואר כ״תעמולה פוליטית״, אם לצטט דוגמה אחת מתחנת רדיו ציבורית מובילה בגרמניה, ״דויטשלנדפונק״. ספרי, נאמר שם, ״נשרך בשובלם של שמרנים קיצונים מסוגו של סמואל הנטינגטוך, ומחברו כנראה ״המיר את הידע ברעיונות שבאוזניהם של אנשי בוש ושל מתרצי המדיניות הישראלית העכשווית יישמעו כמוסיקה״. עם זאת, מבקריי לא הצביעו על טעות כלשהי בעובדות או בדרך ההיסק. ראשון המומחים בתחום זה שהגנו על ספרי בפומבי והמליצו עליו היה דווקא מוסלמי: איש מדע המדינה יליד סוריה בסאם טיבי.

בחלקים אחרים של העולם, ובפרט בארצות הברית, היסטוריונים וחוקרי אנטישמיות התעניינו בספר הרבה יותר. הוזמנתי להרצות באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת בראון(פרובידנס, רוד איילנד) ובאוניברסיטה של מדינת פנסילבניה. הספר נידון בכתבי עת ובהם ה׳ניו ריפבליק׳ ו׳טלוס׳. בשנת 2004 הייתי חוקר מן החוץ במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון באוניברסיטה העברית בירושלים, והרציתי בישראל. דרך העקיפין הזאת ברחבי העולם היא שהובילה, לבסוף, להישמעותם של הדים חיוביים יותר לספרי גם בגרמניה. זה המקום אפוא להודות לידידיי ולעמיתי, הרבים בארצות הברית ובישראל, שתמכו בי ועודדוני בדרכים רבות, ובייחוד לעומר ברטוב, לפיליס צ׳סלר, ליואל פישמן, למנפרד גרסטנפלד, לדניאל גולדהגן, לג׳פרי הרף, לג׳ודית ג׳ייקובסון, לדורי לאוב, לאנדריי מרקוביץ, לאלדד פרדו, למרטי פרץ, לגיון רוזנטל, לצ׳רלס סמול ולרוברט ויסטריך. תודה מיוחדת לצור ארליך, שיזם את הבאת הספר לדפוס בעברית ותרגם אותו בתשומת לב רבה. עבודתנו המשותפת הסבה לי הנאה גדולה.

הספר תורגם לעברית מהמהדורה האנגלית שהופיעה בשנת 2007, ושכללה תוספות אחדות שהתייחסו למחקרים שפורסמו לאחר הופעת הספר בגרמניה בשנת 2002. למרבה הצער, חמש שנים אלו אוששו את התחזית הפסימית שערכתי בעת כתיבת הספר בגרמנית. באחרית הדבר לספר אני עוסק בכמה מההיבטים של המצב הנוכחי.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גיהאד 3

מבוא

בוגרי אוניברסיטה המפוצצים את עצמם כדי לרצות את אלוהיהם, כוהני דת המתיזים חומצת מימן כלורי על פניהן של נשים צעירות כדי להענישן על שלא עטו רעלה, הורים צוהלים החוגרים את ילדיהם בחגורות נפץ מדומות כדי להכינם לג׳יהאד – כל המבקש למצוא את המניע להתנהגויות אלו נכנס לעולם שבו התבונה נחשבת לבגידה, הטלת הספק נחשבת לעוון חמור, והיהודים נחשבים ל״אחיהם של הקופים, רוצחי הנביא, מוצצי דם ומחרחרי מלחמה״.

רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות, ומעדיפים בשל כך לדבוק במה שהורגלו לו. כך קורה, למשל, כאשר הם נתקלים בדיווחים על מעשי טבח המוני של אזרחים ישראלים בידי מחבלים מתאבדים. בסרטי וידאו המצולמים לפני מעשה מביעים המחבלים את רצונם האחרון ומציגים את מניעיהם. בסרטים הללו נראים אנשים גאים ונלהבים, שרצונם עז לפוצץ את עצמם ולהרוג כך יהודים רבים ככל האפשר. אולם הצופה ה״משכיל״ אינו רוצה לראות את ההתלהבות הזאת, וגם לא להכיר בה, והוא מתעקש לחשוב שהרוצחים מונעים מייאוש. השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים עמוסים או במסעדות – אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי.

לאחר 11 בספטמבר, מאמצי ההתכחשות למציאות עלו דרגה. חודשים אחדים לאחר המתקפה הודיע אחד מעוזריו הקרובים של בן־לאדן כי ״אל־ קאעידה גאה בעובדה שב־ 11 בספטמבר היא מוטטה כמה מעמודי התווך של אסטרטגיית ההגנה האמריקנית״. אולם דבר לא עזר: ככל שהתחוורה מעל לכל ספק אחריותו של הג׳יהאד לרצח ההמוני בניו יורק ובוושינגטון, כך גברה השיגעוניות שבה התיישרו החושבים־נכון בתוך המסגרות הבדוקות והמנוסות שלהם, בהתעקשם לחשוד בסי־איי־איי ובסוכנויות אמריקניות אחרות. חודשים לאחר שאל־קאעידה הצהירה שהיא ביצעה את המתקפה, עיתון שמאל כתב שהדעה שאל־קאעידה היא האחראית היחידה לאירועי 11 בספטמבר היא ״הגדולה שבכל תאוריות הקשר״, תאוריה שמקומה הוא בעולם הפנטזיה. על יסוד זה קבע העיתון שאין זה מן הנמנע ש״למעגלים השולטים [בארצות הברית] היה אינטרס ליזום אירוע שיזרז מבצע גלובלי״.

ספרנו זה בחר בדרך אחרת. הוא מושתת על האמונה שכל המבקש להתקרב להבנת הג׳יהאדיזם חייב לפרוש מחיקו החמים של המוכר, ולהסכין לתובנות שעלולות אמנם להעביר רעד במורד עמוד השדרה, אך יש הכרח להשמיען. הספר נבדל מרוב הספרים האחרים העוסקים באיסלאמיזם, בראש ובראשונה בכך שהוא מכיר בקיום יעדיה האנטי־יהודיים של התנועה הזאת. עד כמה יוצאת דופן גישה זו אפשר להיווכח אם מתבוננים בטיפול שקיבלה אמנת חמאס. באמנה זו מונה הארגון אחד לאחד את המניעים למלחמתו ביהודים, ובכל זאת אין האמנה מוזכרת אף פעם בדיונים על מניעיהם של המחבלים המתאבדים. אמנת חמאס לא רק מטילה על היהודים, בסגנון נאצי, את האחריות למהפכה הצרפתית ולמהפכה הסובייטית, אלא גם מאשימה אותם בפרוץ מלחמות העולם הראשונה והשנייה. האו״ם מוצג בה כמכשיר בידי היהודים להגשמת תכניתם להשתלטות על העולם. כדי לאושש את ההאשמות הללו מצוטט באמנה הנתעב שבכתבי השטנה האנטישמיים, ׳הפרוטוקולים של זקני ציון.

הבדל יסודי נוסף בין הספר שלפנינו לספרים אחרים נעוץ בפרשנות שונה לעובדת היותו של האיסלאמיזם תנועת המונים. בעוד כותבים רבים אחרים, שנכנעו ל״קסם״ שבאיסלאמיזם, מסיקים מהעממיות של האיסלאמיזם שזו תנועה מתקדמת ובעלת לגיטימיות היסטורית, הספר הזה מבקש להזכיר שתנועת המונים הרואה עצמה מהפכנית עשויה להיות פשיסטית לכל דבר. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הנאציונל־סוציאליזם: למראית עין תנועה מהפכנית אנטי־קפיטליסטית, אך, בו־בזמן, תנועה אנטישמית ופשיסטית.

והבדל שלישי: התפתחות האיסלאמיזם נידונה כאן לבלי הפרד מהקשרה החברתי, כתגובה אידאולוגית ותרבותית לתנאים מדיניים וכלכליים מסוימים.

במרכזו של מחקר זה עומדת התנועה האיסלאמיסטית החשובה ביותר, ״האחים המוסלמים״, שנוסדה במצרים בשנת 1928. זוהי התנועה שבתקופת המשבר הכלכלי העולמי גילתה מחדש את רעיון הג׳יהאד המזוין ואת שאיפת המוות כאידאל המוביל של השהיד. ״האחים המוסלמים״ עומדים מאחורי חמאס, החשוב שבארגונים הג׳יהאדיים הפלסטיניים. הקשרים בין האחים המוסלמים הפלסטיניים לבין אל־קאעידה של אוסאמה בן־לאדן היו לאורך השנים קרובים במיוחד: אחד ממייסדי חמאס, עבדאללה עזאם, הוא שהציג לראשונה בפני בן־לאדן, בשנות השבעים, את משנת הג׳יהאד.

בניגוד לטענתם החוזרת ונשנית, שאבו האחים המוסלמים השראה לא מהנאצריזם של שנות השישים, אלא מהפשיזם האירופי של שנות השלושים. מסעות התעמולה שלהם לפני שנת 1951 היו לא אנטי־קולוניאליסטיים, אלא אנטי־יהודיים. מוזגו בהם קטעים אנטי־יהודיים מן הקוראן עם שיטות תעמולה אנטישמית של הרייך השלישי – וכך שנאת היהודים מומשה כג׳יהאד.

שישה חודשים לאחר נפילתו של המשטר הנאצי בגרמניה, עוררו האחים המוסלמים את המהומות האנטי־יהודיות הגדולות ביותר בדברי ימיה של מצרים. מאורע זה בישר את מעברו של מרכז האנטישמיות העולמי מגרמניה אל העולם הערבי. בארץ־ישראל התעורר הג׳יהאד של האחים המוסלמים לחיים רק כמה עשורים אחר כך, לאחר תום המלחמה הקרה. למן שנת 1994 הוא הסלים לכדי מעשי רצח המוני של אזרחים ישראלים בפיגועי התאבדות.

ואז הגיע 11 בספטמבר. במבט לאחור, אירועי הטבח בניו יורק ובוושינגטון היו אות לעתיד לבוא. ראשית, מכאן ואילך היה האיסלאמיזם לחיל חלוץ של אנטי־אמריקניות טבולה בשנאת יהודים. שנית, רוח עזה הופחה עתה במפרשי האנטישמיות. הֵדה של המתקפה הקטלנית באמריקה הוחזר בראש ובראשונה אל עבר ישראל. בשבועות שלאחריה נאלצה ישראל להתמודד לא רק עם הסלמה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים, אלא גם עם התגייסות אנטישמית באירופה ובעולם הערבי.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

באפריל 2002 הציפו את רחובותיהן של בירות ערב יותר משני מיליגיהאד 3וני מפגינים שביקשו להמריץ את המחבלים המתאבדים בישראל. אז נגלה לראשונה לעיני כול הפוטנציאל למרד אנטי־יהודי ואנטי־אמריקני חדש: מרד החורת על דגלו לא אנטי־קולוניאליזם ושוויון זכויות, אלא אנטישמיות ודיכוי; מרד המודרך לא בידי התבונה אלא בידי השתוללות יצרים דתית; ולמרות זאת – מרד שמבחינת מספר האנשים שהוא יכול לגייס, הוא מטיל צל על כל המהפכות האנטי־מערביות שקדמו לו.

מנהיגותה של התנועה החדשה מורכבת לא מאיכרים דתיים משולהבים, אלא מאסטרטגים מחושבים. את היקף חוכמתם־להרע יכול לאמוד כל מי שמעיין באמנת חמאם. ״הכרח הוא ללמוד היטב את האויב ואת הפוטנציאל החומרי והאנושי שלו״, נכתב בה. ״לגלות את נקודות התורפה והחוזקה שלו, ולזהות את הכוחות התומכים בו ושהוא תומך בהם. בו־בזמן, עלינו להיות מודעים לאירועי השעה, לעקוב אחר החדשות וללמוד את הניתוחים והפרשנויות, ובמקביל להכין תכניות להווה ולעתיד ולבחון כל תופעה״.

 

בהתאם לגישה זו, בכירים באל־קאעידה פרסמו מסמכים העורכים, למשל, השוואה מדוקדקת בין ההשלכות של פיגועי 11 בספטמבר ובין תוצאות הטבח באולימיפיאדת מינכן בשנת 1972, או מגדירים את מערכת היחסים הטקטית בין האיסלאמיזם לבין תנועת האנטי־גלובליזציה.

בצירוף זה של הזיה אנטי־יהודית עם מתודולוגיה רציונלית טמון סוד הפיכתו של האיסלאמיזם לתנועה המצליחה ביותר בעולם בעשור האחרון.

רעב, דיכוי ותת־פיתוח עשויים להיות מצע גידול לטרוריזם של ייאוש. אולם במקרה של האיסלאמיסטים מחמאס ומאל־קאעידה אין מדובר באנשים נואשים המגיבים ספונטנית ללחצים כלכליים מיידיים. אלו הם לוחמים חדורי אמונה, אנשים בעלי תכנית אידאולוגית מעובדת בקפדנות המשליכים את כל תחלואי העולם על ישראל ועל ארצות הברית, ״הנשלטת בידי יהודים״.

 

אין כמעט קשר בין החשיבה ההזויה הזאת לבין מדיניות כלשהי של המערב. בעיניים איסלאמיסטיות, לא רק שכל דבר יהודי הוא רע, כל דבר רע הוא יהודי. ארצות הברית אינה מותקפת בשל מה שהיא עושה, אלא בשל מה שהיא: אב הטיפוס של חברה המושתתת על חירות פוליטית ודתית.

לעתים האיסלאמיזם מתייחס גם לעוולות אמיתיות הקיימות בעולם. לשאלה כיצד מתקנים עוולות כאלו יש שתי תשובות שאינן עולות בקנה אחד. הראשונה מתבססת על השקפת הנאורות ועל ערכי השוויון, ומבקשת ליצור חברה הומנית יותר על בסיס הישגיה של המודרנה. התשובה השנייה היא על דרך הריאקציה והאנטישמיות. ביטויים מסוימים של הקפיטליזם, ובפרט האינדיבידואליזם והסחר החופשי, מזוהים לפי גישה זו עם ה״יהודים״ במובן הרחב ביותר של המילה, והיא מבקשה ״לשחרר״ את עצמה באמצעות מיגורם.

מצבו הנוכחי של העולם מבטיח חיים חדשים למרד האנטישמי. השילוב בין פנטזיות מהעולם הזה להבטחה לגאולה בעולם הבא מגביר את כוחו ההרסני של מרד זה. מי שמותח ביקורת על הגישה המדינית הקיימת כלפי הג׳יהאדיזם ועל הצעדים הצבאיים הננקטים נגדו, ומבקש להעניק לביקורתו זו בסיס רציונלי, מוכרח שיהיה לפניו קודם לכן ניתוח הולם של הנושא שבוויכוח. התנאי לניתוח כזה הוא היכולת להביט במציאות בלי רתיעה. לכך מבקש הספר שלפניכם לסייע.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

פרק ראשון

האחים המוסלמים וארץ ישראלגהאד ושנאת היהודים

בתאריך 2 בנובמבר 1917 הודיעה ממשלת בריטניה, באמצעות שר החוץ שלה הלורד ארתור ג׳יימס בלפור, על תמיכתה בהקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. מאז ועד היום נחשבת הצהרת בלפור לנקודת ההתחלה של הסכסוך היהודי־ערבי, אולם הדבר אינו מדויק כלל. נציגים בכירים של העולם הערבי באותו זמן תמכו בהתיישבות הציונית. הם קיוו שהגירה יהודית תמריץ את ההתפתחות הכלכלית של הארץ, וכך תקרב את המזרח התיכון לסטנדרטים אירופיים.

כך, למשל, זיוואר פשה, לימים שר בממשלת מצרים, השתתף בגופו בחגיגות לרגל הצהרת בלפור בשנת 1917. חמש שנים לאחר מכן, כשסיירו חברי הוועד הפועל הציוני באדץ־ישראל, אמר להם אחמד זכי, לשעבר שר בממשלת מצרים: ״ניצחון הרעיון הציוני הוא נקודת המפנה בהגשמתו של חזון שהוא יקר לי כל כך, תחיית המזרח״.

המונח Palestine תורגם בדרך כלל ל״ארץ־ישראל״. כשהופיע במסגרת התייחסות לא יהודית לאו־ץ־ישראל הוא תורגם ל״פלשתינה״, וכשנכתב מנקודת מבט ערבית בהקשר של הסכסוך הערבי־ישראלי – תורגם ל״פלסטיף(ומכאן גם: פלסטיני, פלסטינים וכוי).

לאחר שנתיים נוספות נסע ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, פרדריק חרמן קיש, לשיחות בקהיר עם שלושה מצרים רמי דרג, לדון ביחסים העתידיים בין מצרים לתנועה הציונית. בכירים אלו, ציין קיש ביומנו, אף ״שבאו ממקומות שונים ומשונים […] דיברו כולם בהדגשה רבה על חיבתם לציונות״. שלושתם הכירו בכך ש״התקדמותה של הציונות עשויה להביא לידי התפתחות תרבות מזרחית חדשה״. בשנת 1925 פעל שר הפנים המצרי איסמאעיל צדקי נגד קבוצה של ערבים מארץ־ישראל שמחו בקהיר נגד הצהרת בלפור. הוא היה אז בדרכו לירושלים, להשתתף בטקס כינונה של האוניברסיטה העברית.

הערת המחבר : וכן קיש תרצ"ט, עמוד 122 : בין המצרים רמי הדרג שהיו מערבים במפגשים היו עזיז בן עלי – או עזי אל-מצרי, שהתמנה בשנת 1939 למפקד בכוחות המזויינים של מצרים -, חסן סברי – שמונה לראש הממשלה בשנת 1940 וסעיד כמיל פשה, שאביו היה ראש הווזירים של הסולטאן עבד אל-חמיד….עד כאן לשון המחבר.

עשרים שנה לאחר מכן, כמעט דבר לא נותר מאותה גישה ערבית שוחרת טוב. בשנת 1945 אירעו בקהיר פרעות קשות נגד יהודים, החמורות שהתחוללו במצרים אי־פעם. ביום 2 בנובמבר, יום ציונה של הצהרת בלפור, מפגינים ״פרצו לרובע היהודי, בזזו בתים וחנויות, תקפו לא־מוסלמים, השחיתו את בית הכנסת האשכנזי הסמוך, ולאחר מכן העלו אותו באש״. כ־400 איש נפצעו ושוטר אחד נהרג. אותה שעה נהרגו באלכסנדריה חמישה אנשים לפחות במהומות אלימות אף יותר מאלו שאירעו בקהיר, מהומות ״שלפי פקיד בשגרירות הבריטית היו בבירור אנטי־יהודיות, ולשמחתו לא כוונו נגד הבריטים״. כמה שבועות לאחר מכן חברו כמה עיתונים איסלאמיסטיים למתקפה חזיתית נגד יהודי מצרים, באשמת היותם ״ציונים, קומוניסטים, קפיטליסטים, מוצצי דם, סוחרי נשק, סוחרי־עבדים לבנים, ובאופן כללי ׳גורם חתרני׳ בכל המדינות והחברות״. העיתונים קראו להחרים סחורות יהודיות.

בפרקים הבאים נעמוד על הסיבות לכך שבשנים 1945-1925 חלה במצרים תפנית, והלך הרוח הפרו־יהודי, או לפחות הניטרלי, התחלף בשנאה יוקדת לציונות וליהודים. תפנית זו שינתה את פני העולם הערבי כולו, והיא משפיעה עליו עד עצם היום הזה. הכוח המניע של התפתחות זו היה ״אגודת האחים המוסלמים״ (גמעיית אל־אח׳וואן אל־מוסלמין), שנוסדה בשנת 1928, ושחשיבותה רחוקה מלהצטמצם בגבולות מצרים. לתנועה האיסלאמיסטית העולמית של ימינו, ״האחים״ הם מה שהבולשביקים היו לתנועה הקומוניסטית של שנות העשרים: נקודת ההתייחסות האידאולוגית, והגרעין הארגוני שהשפיע בהתמדה על כל המגמות שבאו אחריו, ושממשיך לעשות כך עד היום.

עמוד 1 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930